פסקי דין על אשר אריה | פסקי דין על בטוח לאומי-סניף ירושלים

3237/02 בל     17/11/2004




בל 3237/02 אשר אריה נ' בטוח לאומי-סניף ירושלים




1
בתי המשפט
בל 003237/02
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
17/11/2004

כב' השופטת דיתה פרוז'ינין

נציג עובדים - מר גולדנברג
בפני
:

אשר אריה

בעניין:
התובע
י. מלמד

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
בטוח לאומי-סניף ירושלים
הנתבע
י. רוטשילד

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. התובע הגיש לבית-הדין תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. זאת, בשל הפסקת תשלום הגמלה מחודש 11/02.

2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כעולה מחומר הראיות:
א. התובע קיבל גמלת הבטחת הכנסה עד לחודש 10/02.
ב. ביום 26/11/02 הודיע הנתבע לתובע כי תשלום הגמלה הופסק, בשל שימוש קבוע ברכב (מכתב דחיה צורף לכתב התביעה).
ג. ביום 1/12/02, היינו לפני הגשת התביעה לבית-הדין, נרשמה פוליסת הביטוח של הרכב נשוא המחלוקת ע"ש אשת התובע.
ד. ביום 29/3/03 הועברה הפוליסה לשמו של חמו של התובע.

3. ואלה טענות התובע:
א. הרכב, שבגינו נשללה הזכאות לגמלה, מסוג סובארו שנת 85, היה שייך לחמותו של התובע. לאחר פטירתה עושים התובע ואשתו שימוש ברכב באופן אקראי בלבד, ולשם הסעת אביה החולה של אשת התובע לטיפולים ובדיקות רפואיות.
ב. התובע ו/או אשתו עשו שימוש ברכב לצורכם הפרטי לעיתים רחוקות בלבד, ולעולם לא באופן מיוחד.
ג. אביה של אשת התובע הוא הנושא בהוצאות הרכב לרבות תשלום הביטוח, תשלום הדלק והוצאת שוטפות אחרות.
ד. יש להתחשב בערכו המועט של הרכב ובמצבו הרעוע. שימוש מעין זה אינו השימוש שאליו התכוון המחוקק כשולל הבטחת הכנסה. מהאמור לעיל כי התובע ואשתו אינם מפיקים טובת הנאה מהרכב הנדון, ומשכך יש לחדש זכאותם להבטחת הכנסה.

4. מנגד, טוען הנתבע טענות אלה:
א. התובע ואשתו מחזיקים ברכב ועושים בו שימוש לטובתם האישית ולצורכי משפחתם. מדובר בשימוש קבוע ורב פעמי.
ב. השארת רישום הבעלות ברכב על שם חמותו של התובע, והטענה כי השימוש הוא לצורך עזרה לאביה של אשת התובע בלבד, נעשה על דרך של פיקציה לשם קבלת הבטחת הכנסה מהנתבע שלא כדין.
ג. יש להעניק משקל יתר להודעה שמסר התובע לחוקר המל"ל, לפיה הוא עצמו עושה שימוש קבוע ברכב.

5. ביום 1/10/01 נכנס לתוקף תיקון מס' 15 לחוק הבטחת הכנסה, התשס"א-2001 (ס"ח תשס"א 1772, ט"ו בטבת התשס"א 10/1/01) על-פיה בחוק זה "הכנסה" הינה גם:
"(5) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס שהוא רכב כאמור בסעיף 9א".

סעיף 9.א קובע כי:
"9.א (א) בסעיף זה, "רכב" - רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה, למעט אופנוע.
(ב) לעניין חוק זה רואים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף קטן זה."

בסעיף קטן (ג) פורטו המקרים, שבהם לא יראו רכב כנכס שממנו מופקת הכנסה. הסעיף הרלבנטי לענייננו הינו סעיף (ג)(2) על-פיו:
"(2) התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר; לעניין זה, "בן משפחתו" - מי שהתובע מסיע אותו לטיפול רפואי, כאמור בפסקה זו והוא בן זוגו, בנו, בתו, או הורהו של התובע, ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין רכב נוסף;"

התובע טוען כי הוא ואשתו מסיעים את חמו לטיפולים רפואיים. לא הוצגה בפני
נו תכנית טיפולים כלשהי העונה לדרישות סעיף 9 א(ג)(2) הנ"ל. משכך אין להחיל על התובע את החריג כאמור בסעיף.

6. בית הדין הארצי לעבודה פסק לא אחת כי לא רק הבעלות ברכב שוללת תשלום גמלת הבטחת הכנסה אלא גם השימוש בו (דב"ע מח/135-01 בוטבול נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). שימוש קבוע ברכב הינו "טובת הנאה". כך נאמר בדב"ע נב/176-04 סנא - המל"ל, פד"ע כה 293:
"המבחן העיקרי בסוגיות השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. "טובת הנאה" היינו.... תועלת או הנאה משימוש ברכב. החזקה היא, כי מי שמשתמש באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי במקום לנסוע בתחבורה ציבורית" (שם, בעמ' 296-295).

משמע, ש"טובת הנאה" איננה טובת הנאה כספית בלבד, מדובר בתועלת כלשהי, שהמבוטח מפיק מהשימוש הקבוע ברכב, ובכלל זה עצם השימוש בו.
והוסיף בית-הדין הארצי עוד:
"מי שמחזיק ברכב, שאינו בבעלותו, אינו מאבד אוטומטית את זכותו לגמלה, שכן על המוסד להוכיח שהוא משתמש ברכב. לעומת זאת, רשאי המבוטח להוכיח, כי השימוש ברכב הינו אקראי, או חד פעמי. המוסד אינו חייב להוכיח הפקת הכנסות על ידי המבוטח כתוצאה מהשימוש ברכב על מנת לשלול ממנו את הגמלה" (ע' 296).

עם זאת באחרונה נפסק כי:
"א. על פי ההלכה, קיימת חזקה שמי שהוא בעליו של רכב, יש לו הכנסה לפחות בגובה הגמלה. חזקה זו אין להחיל באופן אוטומטי גם על מי שמשתמש ברכב שאינו בבעלותו.
ב. אין מחלוקת, שכוונת החוק לא הייתה לשלם גמלה למי שיכול להוציא מיגיע כפיו או ממקום אחר סכומים הדרושים לאחזקת רכב או להשתמש בו לשם פרנסה" (פס"ד דאלאקשווילי, עמ' 326, מול האות ז', עב"ל 1066/02 דורית מלכה - המל"ל, ניתן ביום 19/6/03).

בפסק הדין הנ"ל נקבע כי התובעת זכאית לגמלת הבטחת הכנסה, אף כי היא עושה שימוש ברכב, משום שלא נסתרה טענת התובעת כי אינה בעלת הרכב ואינה מממנת את אחזקתו, והשימוש שהיא עושה ברכב אינו יום יומי, אף כי הוא קבוע (ס' 10 לפסה"ד).

7. מחומר הראיות שהוצג בפני
נו עולה כי במקרה דנן נמצא הרכב נמצא באופן קבוע בחזקת התובע ואשתו. מדברי התובע עצמו עולה כי הרכב נמצא ברשותו, והוא ואשתו הם המחזיקים היחידים בו:
"ש. ממתי הרכב הזה בבעלותכם.
ת. האמת שהרכב הוא של חמתי, שחמותי נפטרה לפני בערך שנתיים שלוש" (עמ' 5 ש' 23-21).

הרכב חונה בסמוך לבית התובע (ע' 7 ש' 26, ע' 8 ש' 1), והתובע נוהג ברכב מנהג בעלים (ראו לעניין זה: עב"ל 94/03 עמוס - המל"ל, ניתן ביום 8/6/04). פוליסת ביטוח החובה של הרכב (נ/2) נרשמה ביום 1/12/02 (טרם הגשת התביעה) על שם אשת התובע ו/או חמותו, ותוקפה כפי שמופיע על הפוליסה, הוא עד ליום 31/3/03 (הודעת התובע נ/1, ע' 2 ש' 5-2).
לדברי התובע, רישום אשתו כבעלת פוליסת הביטוח ברכב הנדון נבע מטעות:
""סוכנת הביטוח אמרה שהיא טעתה ורשמה דליה או גאולה" (ע' 6 ש' 4, וכן ר' ב- נ/3).

דברים אלו לא הוכחו, מה גם שלדברי התובע בין סוכנת הביטוח ואשתו שררה "מערכת יחסים קרובה" (נ/3), והיא "חברה של אשתי" (ע' 6 ש' 4-1).
ביום 23/9/03 הוצאה פוליסה חדשה שתוקפה אף הוא עד ליום 31/3/03. בעל הפוליסה הרשום הוא מועלם שלמה, חמו של התובע (ר' נספח א' לתצהיר התובע). העברת הרישום כאמור, מעלה את החשד כי הדבר נעשה בשל התביעה נשוא פסק-דין זה, שכן חמו של התובע הוא בן 73 ואין לו רשיון נהיגה (נ/1, ע' 1 ש' 20-18). זאת ועוד. לא הוכח באופן חד משמעי כי התובע אינו נושא בהוצאות הרכב. בהודעתו (נ/1, ע' 2 ש' 17-15), אמר התובע כי חמו "עוזר בתשלום אחזקת הרכב". בחקירה הנגדית אמר התובע כי:
"הוא עוזר ונותן הכל" (ע' 6 ש' 12).

מעדיפים אנו את דברי התובע בהודעתו על פני דבריו לפנינו. עדותה של רעיית התובע לא הייתה עקבית ומשכנעת (ע' 8 ש' 14-3). עם זאת, מחקירתה עולה כי התובע עצמו נוהג ברכב גם להסעת הילדים לבית הספר וכד'.

8. מטרת שלילת הבטחת הכנסה, כאשר נעשה שימוש ברכב, הוא לא לאפשר למבוטח המסוגל לשלם בגין אחזקת רכב, גם אם זה לא בבעלותו, ליהנות מכספי ציבור (עב"ל 94/03 הנ"ל, ע' 10 לפסה"ד). בענייננו מדובר ברכב שנמצא באופן קבוע בחזקתו הבלעדית של התובע, ולא עלה בידיו לשכנענו כי הוא עושה בו שימוש אקראי בלבד. יתר על כן, לא הוכח בפני
נו ברמת ההוכחה הנדרשת כי התובע אינו נושא בהוצאות הרכב.
התובע טוען עוד כי הרכב המדובר ישן ורעוע, ושימוש בו, בהתחשב בערכו ובמצבו, אינו השימוש שאליו התכוון המחוקק כשולל הבטחת הכנסה. אין ממש בטענה זו. המבחן העיקרי בסוגיות השימוש ברכב הינו הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב, ולא מצאנו אבחנה בין רכב שמצבו המכאני טוב, לבין רכב רעוע או ישן. סעיף 9.א (ג)(1) לתיקון הנ"ל, המתייחס למי שבבעלותו רכב בנפח מנוע 1,300 שמלאו לו 5 שנים או יותר, בוטל.

לפיכך נדחית התביעה.
אין צו להוצאות.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום ג' כסלו, תשס"ה (16 נובמבר, 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ד. פרוז'ינין - שופטת
אב"ד

נציג עובדים
מר גולדנברג

003237/02בל 730 אילנית ג'והרי








בל בית דין אזורי לעבודה 3237/02 אשר אריה נ' בטוח לאומי-סניף ירושלים (פורסם ב-ֽ 17/11/2004)