פסקי דין על חביבה פסי | פסקי דין על יעקב זוהר | פסקי דין על אליהו ללוש | פסקי דין על מנשה בקל |

48292-12/11 א     02/03/2014




א 48292-12/11 חביבה פסי נ' יעקב זוהר, אליהו ללוש, מנשה בקל








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 48292-12-11 פסי נ' זוהר ואח'
בפני
כב' השופט רפי ארניה









התובעת:
חביבה פסי
ע"י ב"כ עו"ד פרדו


נגד

ה
נתבעים
:
1.יעקב זוהר
2.אליהו ללוש
3.מנשה בקל
הנתבעים 1 ו – 3 ע"י ב"כ עו"ד אופיר

הנתבע 2 ע"י ב"כ עו"ד ישרים




פסק דין



תביעה על סך של 300,000 ₪ בעילה של הוצאת לשון הרע.
עובדות שאין עליהן מחלוקת
1.
התובעת נשואה לבעלים הרשום של אחת מדירות הגג בבניין ברחוב זלמן שזר 34, ראשון לציון (להלן: "הבניין").
2.
הנתבעים היו בעת הרלוונטית בעלי דירות בקומות נמוכות יותר של הבניין.
3.
בין הצדדים התנהלו ועדיין מתנהלים הליכים משפטיים שונים בערכאות שונות, לרבות בית המשפט המחוזי, בית משפט זה, והמפקח על רישום מקרקעין אשר במרכזה עומדת בנייה ללא היתר שביצעו התובעת ובעלה בדירתם.
4.
במסגרת זו, התובעת ובעלה הרחיבו את דירתם ובנו יחידת דיור על גג הבניין (אשר בבעלותם). נטען בין היתר, כי הבניה מונעת גישת דיירי הבניין האחרים לדודי השמש והקולטים של דירותיהם.
5.
כך או אחרת, ביום 8.6.2006 ניתן על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בראשל"צ צו הריסה בגין הבנייה הנ"ל (ב"ש 165/06) (להלן: "צו ההריסה"). הערה על קיומו של צו נרשמה בספרי לשכת רישום המקרקעין (נספח ג1 לתצהיר ההגנה). צו זה לא בוצע וביום 16.2.2011 הורשע בעלה של התובעת בגזר דין נוסף בחע"מ 1016/09 בעבירת אי ביצוע צו (נספח ג2 לתצהיר ההגנה).
6.
ביום 23.6.2010 נשלח מכתב עליו מופיעים שמות הנתבעים 1-3 לראש עיריית ראשון לציון (נספח א' לתצהיר התובעת – להלן: "המכתב"). הנתבעים 1 ו-3 מודים בחתימתם על המכתב ואילו הנתבע 2 כופר בכך שחתם על המכתב. במכתב הלינו הנתבעים, בין היתר, על כך שצו ההריסה טרם בוצע, ועתרו לביצועו.
7.
בין היתר נאמר במכתב, כדלקמן:

"יש בלבנו חשש כבד כי, מי מבעלי התפקידים בעירייה עושה יד אחת עם עברייני הבנייה, לעכב את ביצוע תהליך ההריסה ולדחיית הדיונים המשפטיים ובכך הם ממשיכים בהשכרת יחידות הדיור
ובמניעה מאתנו להתקין דודי שמש וקולטים וגישה חופשית לגג שהוא בגדר רכוש משותף" (שורות 8-10 למכתב).
ובהמשך:

"גם הגב' אביבה פסי, מתהדרת בקשריה עם ראש העיר ומפזרת אמירות: "יש לי קשרים טובים עם דב צור והוא יאשר לי את הבניה" ומציגה לראווה את השתתפותך בחוג בית שנעשה אצלה בביתה בתאריך 4/1/2010 שבו התאספו חלק מהדיירים למרות צו ההריסה נגדה"

(שורות 11-13 למכתב).
ובהמשך:

"רוצים אנו להאמין שאין משוא פנים בעירייה שאתה עומד בראשה שהרי אתה חרטת על דגלך להכחיד כל תופעת שחיתות ונתת הוראה לתת את הדין במקרה של עבירות בניה ולמצות את מלוא פעילות האכיפה בנושא זה" (שורות 14-16 למכתב).
האמור בפיסקאות אלה במכתב הוא עילת התביעה נשוא תובענה זו.
8.
כאמור לעיל נמענו של מכתב זה הינו ראש העיר והוא נשלח בפקסימיליה גם למהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. אין חולק כי המכתב תוייק בתיק הבניין וכי התובעת ראתה אותו לראשונה רק כשנה לאחר שגורו.
9.
עוד אין חולק, כי לאחר מתן צו ההריסה בבית המשפט לעניינים מקומיים וטרם שיגורו של המכתב הנ"ל, עת צו ההריסה היה עדיין תלוי ועומד בטרם בוצע, ערך ראש עיריית ראשון לציון חוג בית בביתה של התובעת.




טענות התובעת
10.
התובעת טוענת כי האמור במכתב זה הוציא דיבתה רעה, שכן הוא מייחס לה מעשי שחיתות בכך שעשתה יד אחת עם ראש העיר, אותו היא מכירה הכירות מוקדמת, על מנת לסכל ביצועו של צו שיפוטי, ועבריינות. המכתב לטענתה נשלח במטרה להשמיצה, להוציא דיבתה רעה ועל יסוד כך לגרום לעיריית ראשון לציון לפעול כנגדה במישור התכנוני ולהזיק לה.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי המכתב תוייק בתיק הבניין אליו יש גישה לאנשים רבים והגיע לאנשים רבים זולתה. עוד טוענת התובעת, כי המכתב הפריע לה בהתנהלותה אל מול עיריית ראשון לציון וחייב אותה להוציא הוצאות נוספות כדי להתגבר על המכשולים שהציב.
נוכח כל האמור, הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעים על סך של 300,000 ₪.
טענות הנתבעים
11.
הנתבע 2 טוען, כי הוא כלל לא חתם על המכתב וכי כלל ולא היה מודע לתוכנו.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי המכתב כלל לא מוציא דיבתה של התובעת לרעה. המכתב חוזר על
עובדה בסיסית על פיה התובעת כמו גם בעלי דירות גג אחרות בבניין הורשעו בדין ואכן הם עברייני בנייה, והוא מופנה בעיקר כלפי ראש העיר והועדה המקומית.
מעבר לכך, המכתב כתוב באופן זהיר, ומשקף את תחושותיהם של הנתבעים ותסכולם מכך שצו הריסה שיפוטי לא בוצע במשך שנים ארוכות וכי יש להם אינטרס אישי כשר בהוצאת המכתב הנ"ל ובאמור בו.
דיון והכרעה
12.
כידוע, נטל השכנוע להוכיח כי המכתב נכתב על ידי הנתבעים, מונח לפתחה של התובעת. על התובעת היה להוכיח כי שלושת הנתבעים חתומים על המכתב. משכפר הנתבע 2 בחתימתו על המכתב ואף כפר במודעותו מראש לתוכן המכתב, הרי שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי חתימתו של הנתבע 2 היא שמתנוססת בשולי המכתב.

אוסיף ואציין כי גם הנתבע 3 אישר בעדותו כי הוא הוא והנתבע 1 כתבו את המכתב והוסיפו את שמו של הנתבע 2, הוא אינו יודע אם הנתבע 2 חתם על המכתב, וכי הנתבע 2 ידע על הכוונה לשלוח אותו אך לא מעבר לכך.

די בכך כדי להביא לדחיית התביעה כנגד הנתבע 2.
13.
כעת, יש להידרש לשאלה האם יש במכתב הוצאת לשון הרע כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

ראשית אומר כי איני סבור כי הצמדת המונח "עברייני בניה" לתובעת הינו שגוי או לא נכון. העובדות בעניין זה מדברות בעד עצמן. במועד כתיבת המכתב ניתן צו הריסה שיפוטי כנגד חלקים מביתם, אשר לא בוצע.
התיבה "עברייני בניה" במכתב אינה מתייחסת ישירות לתובעת, ובהחלט ניתן להבין שהיא מתייחסת לכל אותם בעלי דירות גג אשר כנגדם ניתן צו הריסה, לרבות בעלה, אותו לא ביצעו - עובדה שהיא נכונה לחלוטין.
--
אוסיף ואציין כי אפילו אם ניתן היה לראות בביטוי זה כמופנה לתובעת, הרי שעדיין לא היה בכך הוצאת לשון הרע. התובעת מתגוררת בדירה אשר לגבי חלק ממנה ניתן צו הריסה, והיא אינה מבצעת אותו.
יתירה מזו, הוכח באמצעות פסק הדין בת"ק 18803-07-12 כי היא ובעלה משכירים יחידה שנבנתה באופן בלתי חוקי לצדדי ג'. כך, שהתובעת אינה יכולה לאחוז בחבל משתי קצותיו: מחד להתנער מחובתה, כמחזיק בנכס, להרוס את נשוא צו ההריסה, ומאידך להינות מהתקבולים הנובעים מהשכרת נשוא צו ההריסה.

עוד יש לציין כי רק ביום 6.1.2013 ניתן היתר לבניית התובעת על הגג (נספח ב' לתצהיר התובעת. ודוק: אכן ההיתר ניתן גם לתובעת, ולא רק לבעלה). ההיתר מותנה בתנאים רבים שעד היום לא בוצעו, כך שלמעשה אפילו נכון להיום התובעת גרה בבית אשר בו מתבצעת עבירת בניה, ככל הנראה גם היום, ובוודאי בעת שיגור המכתב.
14.
נותר איפוא לדון בשאלה האם בפיסקאות האחרות אשר מהן עולה לכאורה כי התובעת, באמצעות קשריה בעירייה, מנעה את ביצוע צו ההריסה, מהווה הוצאת לשון הרע.

סעיף 1(2) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר אשר פירסומו עלול "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו".
כאן, כפי שהדגיש ב"כ התובעת בדברי סיכומיו, מיוחסת לתובעת התנהגות הנגועה בשחיתות עקב היכרותה עם ראש העיר, והעובדה שערכה חוג בית בביתה למענו.

סבורני שלא כך הם פני הדברים. עיון במכתב מעלה כי הוא נוסח בזהירות רבה. המכתב מדגיש כי "יש בליבנו חשש כבד כאילו מי מבעלי התפקידים בעירייה..." מעכב את ביצוע צו ההריסה.
בהמשך נאמר "רוצים אנו להאמין שאין משוא פנים בעירייה....". מילים אלה מלמדות כי אין כאן כל האשמה ישירה של התובעת בשחיתות אלא תהיה לגיטימית מדוע צו הריסה אשר ניתן 4 שנים קודם לכן, טרם בוצע.

מעבר לכך, מלשון המכתב עולה כי הוא מופנה כל כולו לפונקציונרים בעירייה, ולא לתובעת.
כידוע, לשון הרע נבחנת על פי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים. לטעמי, קורא סביר של משפטים אלה היה מייחס את השחיתות הנטענת לא לתובעת, אלא דווקא לראש העיר ולרשויות האכיפה. הריח העולה מן המכתב הינו ריח של שחיתות שלטונית ולא שחיתות של האדם הפרטי, או מעורבות שלה בעבירה פלילית. לטעמי, קורא סביר של המכתב היה מבין מן הכתוב כי דבקה שחיתות בראש העיר ולא בתובעת עצמה.
במילים אחרות, לא התובעת הינה מרכז התלונה, כי אם רשויות האכיפה וראש העיר בראשם, אשר לטענת הנתבעים אינם אוכפים את צו ההריסה.
לכך יש להוסיף, כי כאמור, המכתב מנוסח בזהירות יתרה ובלשון מאופקת, ובלשון שאלה ובקשה, ללא כל קביעות מוחלטות ואמירות פוגעניות באשר לתובעת. החלק היחידי שמיוחס לתובעת היא אמירתה – שלא הוכחשה ולא נסתרה – כי יש לה קשרים עם ראש העיר והוא יאשר לה את הבניה. בדברים אלה אין כל הוצאת דיבה.
ב"כ המלומד של התובעת נתלה בדברי הנתבע 2 כי אם הוא היה משתתף בכתיבת המכתב הוא היה כותב אותו אחרת (עמ' 25 ש' 18-19). אין לייחס לדברים אלה כל משמעות.
עצם
העובדה שנתבע 2 היה כותב את הדברים אחרת, אינה מלמדת בהכרח כי יש במכתב לשון הרע כלשהי. כוונת הנתבע 2, כפי שאף הבהיר אותה בעדותו, היתה שלא לתת שום פתח לתביעת לשון הרע (שם, בש' 23).
אשר על כן אני סבור כי אין באמור במכתב זה כל הוצאת לשון הרע כנגד התובעת ודין התביעה להידחות.
15.
גם אם מסקנתי האמור לעיל הינה שגויה, ואם יסבור הסובר כי יש בפיסקאות אלה משום לשון הרע, הרי שסבורני כי עומדים לנתבעים ההגנות בהתאם לסעיפים 15(3) ו – 15(8) לחוק.
16.
הוראת סעיף 15(3) לחוק קובעת כי תהא זו הגנה לאדם כאשר הפירסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר.

לטעמי, לכל דייר בבית משותף יש אינטרס אישי ישיר וכשר כי דירות כל הדיירים בבניין תהיינה בנויות כדין וללא חריגות.
הטעם כך הוא כפול: ראשית, מטעמי שוויון. כאשר אחד מהדיירים חורג ובונה ללא היתר כדין, הרי שמדוע שאחרים בבניין ינהגו כחוק? מדוע שהם לא יבצעו בניה ללא היתר? מדוע דמו של דייר אחד אדום יותר מדמם של דיירים אחרים?
לכן, לטעמי, כל חריגת בניה, קטנה כגדולה, ישירה כעקיפה, הינה עניין אישי כשר של כל אחד ואחד מהבעלים והמחזיקים של הדירות בבניין.
שנית, המציאות מלמדת כי חריגות בנייה עלולות לגרום במקרים רבים לתקלות קשות אשר יפגעו לא רק בנוחות של דיירים ומבקרים, אלא אף עלולות לעלות בחיי אדם ובשלמות הגוף. האנשים המצויים במעגל הראשון של מתחם סיכון זה הם קודם כל דיירי הבניין. עם תוצאה כזו – אין להשלים. אין לתת שום יד לטענה על פיה אין לבעל יחידה בבניין שום אינטרס אישי כשר בכך שהדירות בבניין שהוא מתגורר אינן בנויות כדין, בשלמותן או בחלקן.
דברים אלה נכונים במיוחד נוכח מצבו התחזוקתי העגום של הבניין כמפורט בנספחים א'1 – א'3 לתצהירי הנתבעים, מהם עולה כי חלקים מהבניין בסכנת קריסה ואף קרסו, והבניין בכללותו הוכרז כמבנה מסוכן לציבור (נספח א' 3). היש צורך להוסיף על כך בדבר החובה והאינטרס שבמניעת בניה בלתי חוקית?!
17.
הדברים מקבלים משנה תוקף עוד יותר נוכח האינטרס האישי של הנתבעים בקיומה של גישה ישירה לגג הבניין. נטען – ולא הוכחש – כי הבנייה על הגג מונעת גישה של הנתבעים דודי השמש והקולטים שעל הגג. ואכן, בהיתר הבניה נקבע באופן מפורש, כי אחד התנאים להיתר הינו
"הצגת פיתרון למעבר חופשי של כל הדיירים בבניין דרך חדר המדרגות המשותף, לרבות יצירת פתח גישה (שירות) בתקרת חדר המדרגות ליציאה לגג המשותף לצורך תחזוקה, וכן גישה חופשית לחדר המכונות"
הנה כי כן, לנתבעים אינטרס אישי כשר בכך שהבניה על הגג תהיה כדין,
ומכאן גם זכותם הישירה לכך שצו ההריסה יתבצע.
אשר על כן, לדעתי, הנתבעים הוכיחו את תחולתה של הגנת סעיף 15(2) לחוק בעניינם.
18.
בנוסף, סבורני שעומדת לנתבעים הגנת סעיף 15(8) לחוק, שכן המדובר בתלונה שהוגשה לרשות מוסמכת.
ב"כ המלומד של התובעת טען כי ראש העיר אינו רשות מוסמכת לענייני פלילים, וכי אם סברו הנתבעים כי התובעת נגועה בשחיתות הרי שהרשות המוסמכת בעניין זה הינה המשטרה ולא ראש העיר.
כראיה לנכונות דבריו הראה ב"כ התובעת כי בעבר ידעו הנתבעים היטב לפנות בתלונות לועדה המקומית ולא לראש העיר (נספח ד' לתצהיר הנתבעים), וכן כי ידעו היטב כי ניתן לפנות למשטרה (נספח ו' לתצהיר הנתבעים).
19.
בע"א 788/79 רייבר נ' עיזבון המנוח ריימר פ"ד ל"ו (2) 141 קבע בית המשפט העליון, כי המבחן לתחולתה של הגנה הינה תום לב סובייקטיבי. דהיינו, האם המתלונן האמין באמיתות התלונה (ור' לאחרונה ע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013)).

אין ספק כי יש לתת את הדעת לכך כי פסק הדין בעניין רייבר ניתן במציאות אזרחית שונה מהאי עידנא. בימים ההם, שנתות ה – 70, הנגישות להגשת תלונות והמודעות לאפשרות הגשת תלונה היתה נמוכה ביותר, וגם נפיצותו של השירות המשפטי והידע המשפטי הדרוש להגשת תלונה היה נמוך הרבה יותר מאשר בימינו.
אין ספק, שיותר ויותר בתי המשפט נתקלים במקרים בהם תלונות מתגלות כתלונות סרק, שמוגשות מטעמים אסטרטגיים, ואין בהן, או ברובן המוחלט, ממש. תלונות מסוג זה גורמות לנזק קשה ביותר לנילונים, אשר נתונים משך תקופה ארוכה להליכי בירור כאלה ואחרים, אשר תוצאתם בצידם.
יחד עם זאת אין לכחד בחשיבותה של הגנה על מכשר התלונה. במקרים רבים, רבים מאוד, תלונות חושפות את האמת, מגלות שחיתות ופשע, ומטהרות את האקלים הציבורי. אין להקטין את היקף ההגנה על מכשיר התלונה שכן הדבר יצור אפקט מצנן בלתי רצוי, ויהוו בסיס לתביעות השתקה.
נוכח האמור, בחינת תום ליבו של המתלונן תיעשה תמיד לפי כלל נסיבות העניין. בין היתר יש לבחון האם יש בסיס אמיתי כלשהו לתלונה, האם היתה תלונת יתר (ריבוי גורמים), האם יש יחס בלתי סביר בין הטפל לבין העיקר בתלונה, וכיו"ב עובדות אשר יש בהן כדי לעמוד על הלך מחשבתו של המתלונן בנסיבות העניין.
20.
בעניננו, סבורני כי התלונה שהוגשה במכתב חוסה תחת הגנת הוראה זו.
ראשית, היא מדברת על מצב אמיתי. יש לזכור את המציאות באותו זמן: יש צו הריסה, העירייה אינה מבצעת אותו, לא ידוע לנתבעים על קיומה של הארכה, וראש העירייה מתארח בבית התובעת בחוג בית, אשר מטבע הדברים מהלך שמשוייך לקידום פוליטי. לכך יש להוסיף כי התובעת מודה שהיא מכירה את ראש העירייה היכרות אישית ואף מסייעת בידו כמתנדבת (עמ' 11 ש' 1-13).
פלא הוא שהנתבעים חשדו כי קיימת קנוניה בין התובעת לבין רשויות האכיפה העירונית?
בעניין פלקסר עמד בית המשפט העליון על כך שהמבחן הוא האם היה למתלונן חשד סביר באשר להתקיימות התלונות נשוא התלונה. סבורני, שבנסיבות העניין, כל אדם מן היישוב היה סובר כך.
התרשמתי שגם הנתבעים חשדו בכך, וחשדם מובן. וראוי להביא דברי הנתבע 1 בעניין זה בחקירתו הנגדית:
"חוסר אונים שבעצמם יש צו הריסה לא מבוצע, חוסר אונים שהעירייה נותנת להם ארכות כדי לבצע ולא מבוצע, חוסר אונים שהעירייה נותנת לנו החלטה לעלות לגג ולשים דודי שמש לא מבוצע, הכניסה חופשית לגג המשותף לא מבוצע. כל הדברים שהעירייה נתנה לעשות כדי להקל עלינו כמו פתיחת דלתות ואיוורור לחדר המדרגות – שום דבר לא מבוצע, זה לא נותן חוסר אונים? אני מרגיש חוסר אונים שלא נעשה שום דבר בעצם."
(עמ' 21 ש' 5-8)
21.
ב"כ התובעת ניסה להיתלות בכך שהתלונה הוגשה דווקא לראש העיר ולא למשטרה. על כך השיב לו הנתבע 1 בחקירה הנגדית כי לא סבר שהנמען הנכון של התלונה הינה המשטרה (עמ' 23).
סבורני כי אין ממש בטענת התובעת. המדובר בחריגות בניה, אשר הטיפול בהן מצוי בסמכות הועדה המקומית, שהינה גוף מוניציפלי. בראש הוועדה עומד ראש העיר בכבודו ובעצמו. על כן, הפניה אליו כמו גם אל מהנדסת הוועדה הינה בהחלט פניה לרשות המוסמכת.
יצויין כי בענין פלקסר התלונה על העבירה היתה לפרקליטת המדינה ולא למשטרה, ופרקליטת המדינה הוכרה כרשות מוסמכת. סבורני כי מערכת היחסים ראש עיריה – ועדה מקומית זהה לחלוטין למערכת היחסים פרקליטת מדינה – משטרה.
מקובלת עלי לחלוטין תשובתו של הנתבע 1 בעמ' 21 ש' 12-14, כי כל מטרתה של הפניה הינה לגרום לכך שהוועדה המקומית תבצע את חובתה ותעשה את אשר הוסמכה לעשות – ביצוע צו ההריסה, ולא מעבר לכך.
22.
מעבר לכך יש מספר עובדות נוספות, אשר מביאות אותי למסקנה כי המכתב נכתב בתום לב:
א.
לשונו הבלתי מתלהמת של המכתב. כאמור לעיל, המכתב כתוב בהסתייגות ובזהירות, ואין בו שום האשמה ישירה של הנתבעת בשחיתות כלשהי, אלא רק תמיהה לגיטימית מדוע צו הריסה שיפוטי אינו מבוצע.
ב.
המכתב נשלח לאנשים רלוונטיים בשלטון המקומי, באופן אישי, ולא בתפוצה רחבה. טענת הנתבעים כי פנות קודמות שלהם לוועדה המקומית לא נענו, ולכן "עלו מדרגה" ופנו לראש העיר – הינה טענה סבירה.
ג.
אין ולא הוכח כי לנתבעים היתה ידיעה כלשהי כי המכתב יתוייק בתיק הבניין ויהיה זמין לאחרים. ההנחה על פיה המכתב יתוייק במשרדי ראש העיר ויישכח הינה סבירה.
ד.
לא הוכח כי היתה לנתבעים ידיעה כלשהי על קיומה של ארכה לביצוע ההריסה נשוא הצו.
כל אלה מביאים אותי למסקנה כי הנתבעים כתבו את המכתב בנסיבות המפורטות בסעיפים 15(2) ו - 15(8), וכי המכתב לא חרג מתחום הסביר בנסיבות, ועל כן לא נסתרה החזקה שהמכתב נכתב בתום לב (סעיף 16(א) לחוק).
23.
נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעים, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ לנתבעים 1-3, וסך של 15,000 ₪ לנתבע 2. לסכומים אלה יצורף מע"מ.
ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
ניתן היום,
ל' אדר תשע"ד, 02 מרץ 2014, בנוכחות הצדדים וב"כ.














א בית משפט שלום 48292-12/11 חביבה פסי נ' יעקב זוהר, אליהו ללוש, מנשה בקל (פורסם ב-ֽ 02/03/2014)