פסקי דין על משה פרי | פסקי דין על דן פרי | פסקי דין על אברהם רונן ואח' | פסקי דין על זמירה סמירה שרעבי | פסקי דין על דרור שרעבי | פסקי דין על חגי שרעבי |

30821-08/10 א     13/03/2014




א 30821-08/10 משה פרי, דן פרי, אברהם רונן ואח' נ' זמירה סמירה שרעבי, דרור שרעבי, חגי שרעבי








בית משפט השלום בפתח תקווה


13 מרץ 2014
ת"א 30821-08-10 פרי ואח'
נ' שרעבי ואח'


בפני

כב' השופט אורן שוורץ

– סגן הנשיאה


התובעים

1
.
משה פרי

2
.
דן פרי

3
.
אברהם רונן

4
. בתיה קפלן
על ידי ב"כ עו"ד יהודית ארד


נגד

הנתבעים
1. זמירה סמירה שרעבי
2. דרור שרעבי
3. חגי שרעבי
על ידי ב"כ עו"ד פנינה גולדנברג



פסק דין


הרקע לתביעה
:

1.
עניינה של התביעה שלפניי בזכות דיירות מוגנת של עסק למטרת הפעלת מסעדה. מבנה המסעדה מצוי ברחוב ברון הירש 25 בפתח תקווה, אשר ידוע כחלקה 104 בגוש 6375 (להלן: "הנכס"). התובעים עתרו בתביעה דנן לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס וכן עתרו לקבלת סעד הצהרתי לפיו אין לנתבעים זכויות במושכר.

עיקר טענות התובעים
:

2.
התובעים השכירו את הנכס נשוא התביעה בשכירות מוגנת, למר ישראל שרעבי ז"ל (להלן: "המנוח"), לנתבע 3 (להלן: "חגי") ולמוריס, שותפם. בתחילה, הפעילו כל השוכרים מסעדה בנכס. בחלוף הזמן, מוריס וחגי פרשו מהעסק ואילו המנוח נפטר.

3.
המנוח העביר בירושה זכויותיו לדיירות מוגנת לנתבעת 1 (להלן: "זמירה"). זמירה העבירה את הזכות לנתבע 2, בנה (להלן: "דרור"). הואיל והנכס נשוא התביעה שימש כעסק לא ניתן היה להעביר בשנית את הזכות לדיירות מוגנת והעברה זו, שנעשתה לזכותו של דרור - אסורה על פי דין.

4.
דרור ניסה למכור את זכויותיו בנכס לצד שלישי. פעולה זו, של מכירת זכות דיירות מוגנת על ידי דרור, כאשר זכות הדיירות המוגנת שייכת לאימו בלבד, מהווה ניסיון לעשות רווח לא הוגן על חשבון התובעים ולקבל דמי מפתח שאינם מגיעים לו על פי דין.

5.
הנתבעים הפרו את הסכם השכירות המוגנת: לא שילמו דמי מפתח לידי התובעים בעת פרישתו של חגי מהעסק; שינו את מבנה הנכס ללא הסכמתם וידיעתם של התובעים ואף ללא קבלת היתר מאת הרשויות.

6.
מטעמים אלה, עתרו התובעים לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס, וכן עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו אין לנתבעים, למעט גב' זמירה, זכויות במושכר. עוד עתרו לצו עשה להריסת התוספת במושכר.

עיקר טענות הנתבעים
:

7.
המנוח, חגי ומוריס שכרו את הנכס נשוא התביעה בחודש אוקטובר שנת 1971.
במהלך השנים הפעילו הנתבעים מסעדה בנכס. בחלוף השנים, חגי ומוריס פרשו מהעסק, המנוח נפטר וזמירה הפעילה את המסעדה, לאחר שירשה את הזכות לדיירות מוגנת מבעלה המנוח.

8.
זמירה עבדה עם המנוח בעסק מפתיחתו ועד שלוש שנים לאחר מותו של המנוח. דרור
עבד בעסק גם כן וזאת במשך כ- 30 שנה. בשלהי 2010 מצבה הרפואי של זמירה החל להתדרדר והוחלט על מכירת הנכס לצד שלישי, בכדי לממן את הוצאותיה הרפואיות.

9.
הואיל ודרור היה שרוי במצוקה כלכלית הוא נאלץ להסתפק בהנחיותיו של התובע 1 (להלן: "מר פרי") ולא שכר את שירותיו של עורך-דין, בכל הנוגע למכירת זכויותיו בנכס. מעבר לכך, דרור הינו "דייר נדחה" כמשמעו בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"). מכאן שהיה רשאי לפעול למכירת זכות הדיירות המוגנת שלו.

10.
הנתבעים לא הפרו את הסכם השכירות. התובעים ידעו אודות מצבה הרפואי של גב' זמירה והרצון למכור את הנכס בכדי לממן את הוצאותיה הרפואיות. כמו כן, ידעו אודות פרישתו של חגי מהעסק ועל השימוש בחלק האחורי של המושכר לצורך בישולים ושטיפת כלים בעסק. יתירה מכך, התובעים קיבלו את חלקם מדמי המפתח בפרישתו של חגי מהעסק. תשלום דמי המפתח שולם על ידי המנוח ומוריס לידי התובעים.

11.
הנכס משמש מקום עבודתו היחיד של דרור ומהווה מקור פרנסה בלעדי למשפחתו. מכאן שאין להורות על סילוק ידו מהמושכר, אף מטעמי הגנה מן הצדק.
12.
בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:
מטעם התובעים: מר משה פרי
(התובע 1).
מטעם הנתבעים: מר דרור שרעבי
(הנתבע 3) ומר חגי שרעבי
(הנתבע 4).

דיון והכרעה
:

האם עברה זכות הדיירות המוגנת לדרור?

13.
הנכס הושכר לנתבעים מכוח הסכם שכירות לדיירות מוגנת [נספח ב' לת/1]. ההסכם נחתם בתאריך 1.10.1971. כעולה מההסכם, הנכס הושכר לנתבעים בתנאי דיירות מוגנת. מטרת השכירות הינה: שימוש לצורך הפעלת מסעדה, מזנון ובית קפה.

14.
לטענת התובעים, הזכות לדיירות המוגנת הועברה לזמירה. זמירה לא הייתה רשאית להעביר את זכות הדיירות המוגנת בשנית לבנה דרור. מכאן שדרור נטל לעצמו זכויות שלא כדין.

15.
מר פרי העיד לפניי את הדברים הבאים:

"... בזמנו אחרי שנפטר בעלה של זמירה, אמרנו תגידי מי הבעלים והיא לא אמרה, אבל כיוון שהיא היורשת אז היה ברור שלה יש את הזכויות מפני שבדור הראשון מותר להעביר לאחד והיא היורשת שלו".

[פר' עמ' 15 ש' 3-5]

16.
אליבא הנתבעים, דרור מונה כאפוטרופוס של גב' זמירה לענייני גוף ורכוש [פר' עמ' 23
ש' 3-5]. יתרה מכך, דרור עבד בעסק במשך שנים, טרם פטירת המנוח ולאחר מכן [פ' עמ' 18 ש' 13-14]. מכאן שזמירה הייתה רשאית להעביר את הזכות לדיירות מוגנת לידי דרור. בנוסף דרור הינו "דייר נדחה" כמשמעו בחוק הגנת הדייר.

17.
סעיף 23 לחוק קובע בזו הלשון:

"(א)
דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן- זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני- זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה
זו.
(ב)
באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א)-יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים-אותם יורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו.
"

סעיף 26 לחוק מוסיף את התנאים הבאים:

"לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 ועד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו."

18.
יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו בבית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 581/84 שמיר נ' קלמוביץ, פ"מ תשמ"ו(1) 102 (1984):

"הנקודה הראשונה שיש לדון בה ולבררה היא קביעת המצב העובדתי שהיה קיים עם פטירתו של הדייר המקורי. .... ושעל-פיה הדיירות המוגנת עברה לידי אלמנתו של המנוח. אין צורך לחזור ולהזכיר את הפירוש הנכון של הוראות סעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר הנ"ל. אכן, נאמר שם "באין בן זוג" אולם כוונת המחוקק היתה לאו דווקא לפטירתו ולמותו של בן-הזוג אלא לאי עמידתו של בן זוג זה בתנאי החוק. (ר' ע"א 440/64 [1]).
ובמילים אחרות: יכול שיהיה בן-זוג בחיים ובנמצא והדיירות המוגנת תעבור, עפ"י הוראות הסעיף הנ"ל, לבן או יורש אחר מן הטעם שבן או יורש זה ממלא אחר הוראות החוק ואילו בן-הזוג אינו עומד בדרישותיו של החוק
".

19.
כעולה מהראיות שהובאו לפניי [ס' 5-6 לנ/1; ס' 6 לנ/2], זמירה, רעייתו של המנוח, עבדה במסעדה עוד בטרם פטירת המנוח. אין חולק כי עובר לפטירת המנוח היו בני הזוג נשואים וקיימו משק בית משותף.

לאחר פטירתו של המנוח, המשיכה זמירה לנהל את עסק המסעדה במשך כשלושים שנה. בפרק זמן זה רישיון העסק הועבר על שמה של זמירה וכך גם חשבונות הארנונה וחשבון החשמל [ראו תשובות לשאלון במוצג ת/1א].

20.
הואיל והמושכר הינו נכס עסקי, הרי שזכות הדיירות המוגנת בנכס עברה לזמירה לאחר פטירתו של המנוח, כקבוע בסעיפים 23 ו- 26 לחוק. העברת זכות כזו מתבצעת מכוח הוראות החוק ולא בדרך של ירושה [ראו: ע"א 6456/99 יונס נ' יונס [פורסם בנבו], (2000)].

הנני קובע אפוא, שזמירה עמדה בתנאים המנויים בחוק הגנת הדייר, במובן זה שלא קיבלה את זכויותיה כיורשת של המנוח, אלא, הזכויות הועברו לה מכוח החוק. זכויותיה של זמירה לאחר פטירת המנוח הינן אפוא, זכויות של "דייר נגזר" [רע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1) 394 (2000)].

21.
כעת יש לבחון האם דרור זכאי לקבל לידיו את זכות הדיירות המוגנת בנכס מכוח היותו "דייר נדחה". זכויותיו של דרור יחתכו בהתאם להוראות סעיף 27(2) לחוק, הקובעות בזו הלשון:


"מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 23 או 25 והתנאים המפורטים בסעיף 26 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שיורשים והורים כאמור שם לא יהיו לדיירים אלא אם הוסיפו לעבוד באותו עסק, והעסק דרוש לקיומם;"

22.
לגבי סעיף 27 לחוק שנה בית המשפט העליון, מפי השופט רובינשטיין בע"א 10308/06 רבקה שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו], (2009) את הדברים הבאים:


"סעיף זה קובע כלל ברור, כי הזכות לדיירות מוגנת בבית עסק עוברת בירושה פעם אחת ליורש קרוב - הוא "הדייר הנגזר". אולם, מי שנתקיים בו החריג הקבוע בסעיף 27(2) יהיה ל"דייר נדחה" - היינו, מי שזכותו להיות לדייר מוגן באה מכוח קרוב משפחה אחר בעל זכות קודמת. כדי לחסות תחת תחולת החריג על הטוען ל"דיירות נדחית" להיות בן-זוגו של הדייר המקורי, באין בן-זוג - ילדיו, ובאין ילדים – יורשים על פי דין (סעיף 23 לחוק)."

23.
בהתאם להלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, לאחרונה, ברע"א 7411/12 הוניג נ' גונן [פורסם בנבו], (2013) (להלן: "עניין הוניג"), אין עוד צורך שילדי הדייר המקורי יעמדו בדרישות הוראת סעיף 27(2) סיפא לחוק:

"ההיקש מסעיף 23(ב) מלמד כי המחוקק ביקש להתנות את זכותם של יורשים לדיירות מוגנת בבית עסק בהוכחת האמור בסעיף 27(2) סיפא, ואילו ילדי הדייר המקורי, אינם נדרשים לעמוד באותו תנאי".

24.
פרשנות זו הולמת את תכלית החוק ועולה בקנה אחד עם האבחנה ביתר סעיפי החוק בין ילדי הדייר המקורי לבין יורשיו:

"תכליתו המרכזית של החוק בו עסקינן, אשר ביקש להקל על מצוקת הדיור של פליטי מלחמת העולם השנייה, אם באמצעות הגבלת דמי השכירות ואם בהקשותו על פינוי הדיירים המוגנים. גם אין עוררין על העובדה, כי תכליתו המקורית של החוק אינה תואמת את השינויים הכלכליים והחברתיים שעברו המדינה ותושביה מאז חקיקתו. מציאות זו הביאה את בתי המשפט לפרש בצמצום את זכויותיו של הדייר המוגן מכוח חוק.... על אף מגמת הצמצום של הוראות החוק וחרף מעמדה הרם של זכות הקניין של המשיבים, אין לקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי, באשר לתחולתו של סעיף 27(2) סיפא על ילדיו של הדייר המוגן המקורי".


[עניין הוניג, סעיף 13 לפסק דינו של השופט שהם]

25.
מכאן שדרור אינו צריך להוכיח כי הוסיף לעבוד באותו עסק שהתנהל במושכר וכי העסק דרוש לקיומו, כאמור בסעיף 27(2) סיפא. אלא, די בכך שיוכיח כי הוא מוסיף לנהל במושכר את העסק שהדייר שלפניו ניהל.

26.
בענייננו, שוכנעתי שדרור מנהל את המסעדה המופעלת בנכס מזה שנים רבות.

כעולה מתצהירו של דרור, הוא החל לעבוד במסעדה עוד בהיותו נער [ס' 7 לנ/1]. באותן שנים הוא לא עבד בשכר אלא קיבל "דמי כיס" מאביו [פר' עמ' 18 ש' 18]. גרסתו של דרור חוזקה בראיות חיצוניות: תלושי שכר משנת 1991.

בשנים מאוחרות יותר, החל דרור לנהל את המסעדה, לצידה של אימו. כך, החל משנת 2007-2008 עסק דרור גם בהזמנת סחורות מספקים [פר' עמ' 19 ש' 23].

27.
התרשמתי לחיוב מגרסתו של דרור. גרסתו מתיישבת עם גילו (46) ועם המועד בו נפטר אביו (1989), בעת שדרור היה כבן 22 שנים. גם לגרסת דודו, חגי, תקופת עבודתו של דרור במסעדה החלה מנעוריו, ונמשכת עד לימים אלה. על פי גרסה זו, שלא נסתרה בחקירה נגדית, המסעדה משמשת מקור פרנסה יחיד עבור דרור [ס' 7 לנ/2].

28.
אף אם אתייחס בזהירות ראויה לגרסת הדוד חגי, שעל פי עדותו, מכיר טובה למנוח על רקע ילדותו בבית המנוח, הרי שגם מר פרי עצמו הודה כי הוא מכיר את דרור שנים רבות מעבודתו במסעדה: "כן. הוא עובד שם, איני יכול לומר ממתי, איני זוכר" [פר' עמ' 11 ש' 32]. מר פרי אף הודה שדרור מנהל את המסעדה, לאחר שחלה הידרדרות במצבה הבריאותי של זמירה [פר' עמ' 13 ש' 1-2; פר' עמ' 13 ש' 25-28].

29.
לאחר שהתרשמתי מהעדויות שהובאו לפניי, שוכנעתי שדרור עבד במסעדה הקיימת בנכס עוד מאז נעוריו ואף בעת פטירתו של אביו. בחלק מתקופה זו הייתה ההעסקה מוסדרת ומאורגנת ואף נתמכה בתלושי שכר. בהתחשב בכך שמדובר בעסק משפחתי, אני רואה בכך ראייה בעלת משקל רב, שמחזקת את גרסאותיהם של דרור וחגי. אף יש בראיה זו כדי להשלים את חוסר הזיכרון של מר פרי, הנובע מחלוף השנים.

כך או כך, שוכנעתי שלדרור אין מקור פרנסה אחר והוא עוסק בניהול המסעדה והפעלתה באופן בלעדי, החל מפרישתה של אימו, זמירה, לנוכח מחלתה.

30.
הנני קובע אפוא, שהזכות לדיירות מוגנת הועברה לזמירה כ"דייר נגזר" כאמור בסעיף 23 לחוק הגנת הדייר. עם פרוץ מחלתה של זמירה ומעברה לדיור מוגן, עברה הזכות לדרור מכוח היותו "דייר נדחה".

האם הנתבעים הפרו את ההסכם:

31.
לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שביצעו שינויים בנכס וזאת מבלי לקבל את רשות בעלי הנכס. בהקשר זה נקבע בהסכם השכירות, בסעיף 6 בזו הלשון:

"השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר...".

32.
לגרסת הנתבעים, הם לא הפרו את ההסכם הואיל ולא נעשה שינוי בנכס על ידי מי מהנתבעים [ס' 16 לנ/1]. בחקירתו הנגדית הודה דרור בכך שקיימת סככה הצמודה למבנה. דרור העיד לפניי לגבי השימוש שנעשה בסככה:

"כשיש הפסקת חשמל אז יש ברזים חשמליים למסעדה, הכל אוטומטי שם. אז יש לי גז שאני מוציא אותו ומבשל. רק כאשר יש הפסקת חשמל"

[פר' עמ' 23 ש' 17-19]

33.
גם מר פרי אישר בחקירתו הנגדית את דבר קיומה של הסככה:

"ש.
האם נכון שהסככה מאחור הייתה קיימת מהיום הראשון שהושכר המושכר או מהיום שהפכת להיות בעלים של המושכר.
ת.
ייתכן, אני מכיר, אני יודע שהסככה הייתה, מתי הוקמה איני יודע."

[פר' עמ' 17 ש' 1-3]

34.
גרסתו של דרור משתלבת עם גרסתו של מר פרי. על פי שתי הגרסאות, אין מדובר בסככה שהוקמה בזמן האחרון. הלכה למעשה, מר פרי לא סתר את גרסתו של דרור על פיה, הסככה הייתה קיימת עוד מימים ימימה.
אינני רואה לנכון לזקוף לחובתם של דרור וזמירה את השימוש שנעשה בסככה לצורך שטיפת סירים או בישול בעת הפסקות חשמל. מדובר בשימוש סביר, מה גם שמר פרי נהג לבקר לעיתים קרובות במושכר בכדי לגבות את הכספים [פר' עמ' 13 ש' 14-15] ומידי פעם סעד את ליבו במסעדה:

"ש.
אתה היית בא לא רק לגבות כסף, אלא היית יושב במסעדה באוכל, מידי פעם.
ת.
לא, כמעט, לא, לא.
ש.
לא היית יושב שם.
ת.
הייתי יושב שם, בתקופה המאוחרת יותר.
....
ש.
משנת 1979 היית בא לשם כל חודש


ת.
כן".

[פר' עמ' 12 ש' 14-22]

35.
סיכומו של דבר, אני קובע שמר פרי ידע על קיומה של הסככה ועל השימוש שנעשה בה. יתר על כן, מן האמור בכתב התביעה ובתצהירו של מר פרי לא ברור מתי בוצעו השינויים, מה היה המצב הקודם ואילו פעולות נעשו במושכר באופן שהביא לשינויו. לו זו אף זו, מר פרי מעולם לא טען דבר בקשר לביצוע שינויים בנכס נשוא התביעה.

36.
הנני קובע אפוא, שהתובעים לא הוכיחו טענתם לעניין ביצוע השינויים בנכס על ידי הנתבעים. יתירה מכך, יש לראות בעצם ידיעתם של התובעים על המתרחש, באמצעות מר פרי, כדי הסכמה מכללא לשינויים אלו [רע"א 5519/06 וינוגרד נ' יורשי המנוחה קמונה דואני ז"ל, [פורסם בנבו] (2006)].

37.
לטענת התובעים, דרור עשה שימוש מפר בעצם הניסיון למכור את זכות הדיירות המוגנת לצד שלישי. מנגד, הנתבעים טוענים שהעברת הזכויות נעשתה בידיעת מר פרי ובהמלצתו, בכל הקשור למכירת הנכס.

38.
כעולה מעדותו של מר פרי, הוא היה מצוי ביחסים טובים עם דרור ואמו [פר' עמ' 12
ש' 25-26]. בהתאמה, מר פרי עודכן בדבר מצבה הרפואי של זמירה: "כן ידוע לי שהיא הייתה... לא יכולה לעבוד, לכן הייתה או העובדת הזו שאמרתי שהייתה הרבה זמן או דרור" [פר' עמ' 13 ש' 25-26].

39.
מר פרי אישר בחקירתו הנגדית שדרור עדכן אותו בדבר הצורך במכירת זכות הדיירות המוגנת. יחד עם זאת מר פרי הכחיש כי הורה לדרור לערוך תצהיר העברה בחתימת ידו של דרור:



"ש.
אתה ידעת שהוא אפוטרופוס של אמו.
ת.
הוא אמר לי אבל אמרתי לו וחזרתי ואמרתי שמבחינת חוק הגנת הדייר, אני לא יכול לומר לו, מי צריך להגיש את התצהיר, מי שיכול להגיש את התצהיר זו אמא שלך
".









[פר' עמ' 14 ש' 25-27]

40.
מר פרי הסביר כי אכן הנחה את דרור לצרף תצהיר בכדי שיוכלו למכור את הנכס נשוא התביעה, אם כי על התצהיר להיערך בחתימת השוכר: ".. צריך להיות חתום על ידי מי שחתום על החוזה או מי שהבעלים בפועל, השוכר בפועל" [פר' עמ' 15 ש' 10-11]. לגרסתו, הוא הודיע לדרור כי אינו יכול לחתום על התצהיר, אלא רק אימו [פר' עמ' 14 ש' 26-27].

41.
לגרסתו של דרור, לאחר ששיתף את מר פרי בבעיות הבריאות של זמירה, הודיע לו מר פרי שאם ברצונם למכור את זכות הדיירות המוגנת בנכס, יש להגיש שני תצהירים: האחד של הדייר הנכנס והאחר של דרור "ממני ובשם אימי" [ס' 10 לנ/1]. דרור פעל בהתאם לסיכום עם מר פרי וחתם על תצהיר מעביר בשמה של גב' זמירה ובשמו [ס' 11 לנ/1]. העברה זו לא יצאה לבסוף אל הפועל מאחר שמר פרי לא הסכים לביצועה [פר' עמ' 20 ש' 27].

42.
גרסתו של דרור, בסוגיה זו, נתמכת במסמכים שנערכו בזמן אמת: תצהיר המעבירים שצורף כנספח ג/1 לתצהיר מר פרי [ת/1]. כעולה מתצהיר מעבירי הזכות, הוא נערך בשמו של דרור ובשמה של זמירה, בתאריך 28.7.10, לפני עו"ד משה מנדל מפתח תקווה. היה זה פחות מחודש ימים לפני הגשת התביעה. וכך נכתב בסעיף 1 לתצהיר:


"הנני דייר מוגן בחנות....ואני עושה תצהיר זה בשמי ובשם אימי, זמירה שרעבי ת.ז. .... – אף היא דיירת מוגנת בנכס."

43.
לגרסתו של דרור, גם לאחר הגשת התביעה דנן, המשיכו הצדדים במגעים למכירת זכות הדיירות המוגנת, אולם זו כשלה עקב אי הסכמות מסחריות בלבד:

"למה שאגיש תצהיר? אחרי שהבנתי שאם אגיש תצהיר תובעים אותי. יש לי אדם שמוכן לקחת את החנות ב- 400,000 ₪ והוא אמר לי לא. אחרי ששכנעתי אותו הוא אמר לי או.קיי. בוא נלך על זה...הקונה ומר פרי לא הגיעו להסכמות ביניהם... מר פרי לא הסכים עם השוכר הפוטנציאלי על הדברים"

[פר' עמ' 22 ש' 8-10, ש' 25 ו- 28]

ועוד הוסיף דרור:

"מר פרי אמר לי שהם לא הסכימו ביניהם. הדייר גם התקשר אלי ואמר שהם לא מסתדרים. הייתה מחלוקת שהוא רצה להוסיף משהו פרי לא הסכים"

[פר' עמ' 23 ש' 11-12]

44.
על יסוד העדויות אותן סקרתי לעיל והראיות שהובאו לפניי, שוכנעתי שמר פרי ידע שהנתבעים מעוניינים למכור את הנכס נשוא התביעה. לא רק שמר פרי ידע על רצונם למכור, אלא שאף נטל חלק פעיל בכך: שוחח עם הקונה הפוטנציאלי ואף בחן את ההצעה.
ידיעה אודות מכירת הנכס ללא התנגדות לה ואף שיתוף פעולה עימה, מהווה הסכמה לקבלת הפעולה המזכה. דרור פעל לעריכת התצהירים על יסוד מצגים אלה ואף המשיך לעשות כן לאחר הגשת התביעה דנן.
מכאן, שמר פרי, אשר פעל כנציג התובעים, מנוע מלטעון שהניסיונות למכירת זכות הדיירות המוגנת מהווה הפרה המזכה אותו בביטול הזכות [דניאל פרידמן, חוזים (כרך א), עמ'
638, תשנ"א-1991].

45.
סיכומו של דבר - אני דוחה את טענת התובעים לפיה העברת הזכויות נעשתה שלא כדין או בכוונה לרכוש כספים שלא כדין. הנני קובע אפוא, שאין בניסיון מכירת הנכס, שנעשה בידיעת מר פרי ובשיתופו, כדי להוות הפרת ההסכם על ידי הנתבעים.

46.
טענה נוספת בפי התובעים הייתה שהסכם השכירות הופר כתוצאה מאי תשלום דמי המפתח על ידי חגי בעת פרישתו מהעסק. מנגד, טען חגי כי לא נשא בתשלום דמי המפתח וממילא לא קיבל כספים מהמנוח בעת עזיבתו את המסעדה, בשנת 1973 [ס' 5 לנ/2].

47.
כעולה מעדותו של מר פרי, טענת מכירת הזכויות בין השותפים, אינה אלא השערה בלתי מבוססת:

"ש.
אתה לא רואה את חגי במושכר כל השנים האלה, לא עובד שם ולא נמצא שם. זה שינה לך או לא, אכפת לך או לא אכפת לך.


ת.
כאמור, זה לא שינה לי הרבה.
ש.
מה נזכרת עכשיו כאשר דרור וזמירה רוצים למכור פתאום נזכרת שהוא עזב את המושכר וקיבל כסף, האם זה נכון או לא נכון, אתה יודע מזה בכלל.
ת.
לא. זו השערה, איני יודע מזה
"

[פר' ש' 16 ש' 17-22]

48.


לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ביחס לטענת ההפרה בגין העברת הזכויות בין השותפים במסעדה, אני רואה לנכון לדחותה:
ראשית, עדותו של מר פרי בסוגיה זו מהווה עדות סברה בלבד ומכאן שלא עמד בנטל ההוכחה.
שנית, מר חגי הכחיש כי שילם דמים כלשהם למנוח עת עזב את המסעדה בשנת 1973.
שלישית, טענת ההתעשרות של המנוח, בגין נטישת השותפים האחרים של המסעדה, מתייחסת לאירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים.
רביעית, מר פרי ידע שהמסעדה הופעלה על ידי המנוח ורעייתו, מזה עשרות שנים.

49.
סיכומו של דבר, אני קובע שהנתבעים לא הפרו את הסכם השכירות המוגנת: התובעים לא הוכיחו שאכן בוצעו שינויים בנכס; התובעים שיתפו פעולה, באמצעות מר פרי, בנוגע למכירת הנכס; התובעים לא הוכיחו טענתם לאי תשלום דמי המפתח של חגי בעת פרישתו מהעסק. על כן אני דוחה את העתירה להורות על פינויים של דרור וזמירה מהנכס.


50.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נידחות.

51.
סוף דבר - התביעה נדחית על כל רכיביה (למעט הרכיב הנוגע למר חגי שרעבי
שהודיע עוד במהלך המשפט כי אין לו כל זכות בנכס).

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את התובעים בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך 15,000 ₪ לתשלום לא יאוחר מיום 10.4.14.

ניתן היום,
י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 30821-08/10 משה פרי, דן פרי, אברהם רונן ואח' נ' זמירה סמירה שרעבי, דרור שרעבי, חגי שרעבי (פורסם ב-ֽ 13/03/2014)