פסקי דין על מנורה חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על יצחק טל בנין והשקעות | פסקי דין על טל יצחק | פסקי דין על שיפטן בן ציון |

12730/06 א     30/03/2014




א 12730/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק טל בנין והשקעות בע"מ, טל יצחק, שיפטן בן ציון








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 12730-06 מנורה חברה לביטוח בע"מ
נ' יצחק טל בנין והשקעות בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
אביב מלכה


התובעים

מנורה חברה לביטוח בע"מ


נגד


ה
נתבעים

1.יצחק טל בנין והשקעות בע"מ
2.טל יצחק
3.שיפטן בן ציון




פסק דין


תיק זה עבר גלגולים, עוד בטרם הונח על שולחני.
התיק נדון בפני
כב' השופט מוסק, בבית משפט זה, וניתן

פסק דין
עוד ביום 11.5.11 (להלן: "פסק הדין").
על פסק הדין הוגש ערעור, על ידי שני הצדדים (ע"א 46455-06-11 וע"א 2305-07-11) וביום 25.6.12 הסכימו הצדדים, במסגרת הערעור, כי התיק יוחזר לבית משפט זה לשם מתן הכרעה בשתי שאלות משפטיות (להלן: "ההסכמה בערעור").
כיוון שבינתיים כב' השופט מוסק עבר לבית המשפט המחוזי, הגיע התיק אלי.

הרקע לסכסוך דנן הוא בכך שהנתבע, שהיה הנתבע 3 בתיק, חתם על ערבות לטובת התובעת, בשל הלוואה שלקחו מן התובע, אחד אחר, מר יצחק טל, והחברה שבבעלותו (להלן: "טל"), שניים אלה היו הנתבעים 1 ו-2 בתיק המקורי.

השאלות העובדתיות הוכרעו בפסק הדין על ידי כב' השופט מוסק, ולהלן אזכיר את הקביעות העובדתיות העיקריות:
ראשית
, הערבות של הנתבע לא היתה ערבות להלוואה שנטל טל, אלא ערבות לפרעונן של ההמחאות שהפקיד טל אצל התובעת לפרעון ההלוואה (סעיפים 32-30 לפסק הדין).
שנית
, "התובעת יידעה את הנתבע בכלל הפרטים הלוונטיים לערבותו." (פיסקה 32 בראש עמוד 7 לפסק הדין).
שלישית
, נדחו טענות הנתבע המתבססות על הגדרות החוק לעניין 'ערב מוגן' ו'ערב יחיד' (סעיף 21 ואילך לפסק הדין).
רביעית
, ככל שהנתבע הוטעה, הוא הוטעה על ידי טל או בשל רשלנותו שלו (פסקה 39 לפסק הדין).
חמישית
, ההפטר שקיבל ערב נוסף, מר עיני, מן התובעת, הוא הפטר אישי, שאינו תקף כלפי הנתבע (סעיף 45 בעמוד 10 לפסק הדין).
שישית
, הערבות של הנתבע ושל עיני היא "ביחד ולחוד" על כל ההמחאות שנתן טל (סיפא לסעיף 45 בעמוד 10 לפסק הדין).
שביעית
, דוח המפקח על הביטוח אינו חלק מן הראיות שבתיק כיוון שאינו רלוונטי (פסקה 59 לפסק הדין).

על פי ההסכמה בערעור, עלי להכריע בשתי שאלות משפטיות כפי שהוגדרו על ידי בית המשפט המחוזי. הצדדים הגישו סיכומיהם בשאלות אלה.
יחד עם זאת כל אחת מן השאלות טומנת בחובה שאלות משנה.

שאלה ראשונה – האם ההלוואה לה ערב הנתבע תקפה והאם לנתבע יש הגנה מפניה

כך נקבעה סוגיה זו בהסכמה בערעור:
"בהנחה, שבה מודה חברת מנורה כי בעת נטילת ההלוואה על ידי טל לא הייתה פוליסת ביטוח חיים בשווי כספי, שכן הפוליסה נפתחה ביום ההלוואה או בסמוך לכך, ובית המשפט הציע לצדדים כי הנושא המשפטי הנובע מכך ייבדק, שכן הדבר מנוגד, לכאורה, לתקנה 8(א) לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), האם הדבר מעמיד טענת הגנה למר שיפטן כערב, לפי סעיף 7(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, או שמא התקנות הללו אינן רלבנטיות ביחסים שבין מנורה לבין הלווה, ובכל מקרה הפרתם אינה הופכת את ההלוואה לבטלה, או שמא, גם אם בדרך כלל הלוואה כזו יכול שתהפך לבטלה, בנסיבות תיק זה, לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו בתיק, לא עומדת לעו"ד שיפטן הגנת התקנה האמורה. להסרת ספק, השאלות המשפטיות הללו והחלופות האמורות הינן בגדר דוגמא בלבד, ולכל צד שמורות טענותיו המשפטיות בנושאים הללו, כאשר ההכרעות העובדתיות שנקבעו בבית משפט השלום עומדות בעינן."

יש להדגיש את קביעתו של בית המשפט, שלעניין השאלה הראשונה, ההכרעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין, יהיו תקפות.

כפי שניתן להבין המחלוקת המשפטית המוגדרת לעיל מורכבת ממספר שאלות משנה ואדון בהן בנפרד.

האם תקנה 8(א) לתקנות הפיקוח חלה על היחסים בין התובעת ללווה, טל
הרקע העובדתי למחלוקת זו נעוץ בעובדה, שהיא הנחת היסוד בהסכמה שבערעור, כי בעת שהתובעת נתנה לטל את ההלוואה נשוא ההליכים, לא היתה פוליסת ביטוח חיים בשווי הכספי הנדרש בתקנות.

כך קובעת תקנה 8 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי השקעת ההון והקרנות של מבטח וניהול התחייבותיו), התשס"א-2001 (להלן: "תקנות הפיקוח").
"מבטח רשאי לתת הלוואות ולהשקיע רק במהלך הרגיל של עסקיו, בתנאים מסחריים
רגילים, ובהתקיים אחד מאלה:
1.
...
2.
ההלוואה היא בשעבוד פוליסת ביטוח חיים ואינה עולה על 80% מערך הפדיון ביום מתן ההלוואה.

"

(יוער כי לא הצלחתי למצוא במאגרים משפטיים את התקנות האמורות ואני מסתמכת על סיכומי הנתבע).

כאמור, הסוגיה, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט המחוזי, היא בשאלה – האם תקנה זו חלה על ההלוואה בהנחה עובדתית כי אכן לא נתקיימה דרישת תקנות הפיקוח.

שני הצדדים לא הרחיבו יתר על המידה במחלוקת זו ודומה כי גם הנתבעת יוצאת מנקודת הנחה כי תקנות הפיקוח חלות על מערכת היחסים בינה לבין הלווה טל. על כל פנים הנתבעת לא ניסתה לשכנעני וממילא לא הצליחה, כאילו תקנות הפיקוח לא חלו על ההלוואה שהיא נתנה לטל.
התוצאה היא שאני קובעת כי תקנות הפיקוח חלו על ההלוואה שהתובעת נתנה לטל.

בהנחה שהתקנה הופרה, האם ההלוואה בטלה
זוהי השאלה השנייה העולה מסעיף א' להסכמה שבערעור.

ככל שאני מבינה, התובע מבקש להיבנות מטענה זו, כיוון שאם לא היתה הלוואה תקפה, ממילא אין מקום לחייבו בפרעון ההמחאות להן ערב.
אולם, בסיכומי הנתבע איני רואה התמודדות עם עניין זה, כפי שניתן היה לצפות.

הנתבע אינו מפרט ואינו תומך את המסקנה כאילו ההלוואה בטלה בשל הפרתה של תקנה 8 לתקנות הפיקוח (סעיפים 15 ואילך לסיכומים, סעיף 153 לסיכומים ובעיקר פרק ח' סעיף 203 לסיכומים).

כיוון שהנתבע מסתמך על ממצאי דוח חקירה שנעשה בעניינה של התובעת ולמרות שקבעתי, בהמשך לפסק הדין, כי דוח החקירה אינו חלק מן הראיות בתיק (החלטה מיום 15.1.13), חטאתי ו"הצצתי" באותו דוח לראות אם יש בו כדי לתמוך בטענות הנתבע. ולא מצאתי זאת.
ודוק. ההסכמה בערעור ניתנה בהנחה כי התובעת אכן הפרה את סעיף 8 לתקנות הפיקוח. לפיכך, ממצאי החקירה אשר הנתבע ביקש נואשות כי אתייחס אליהם, אינם תורמים דבר.
הדוח נותן מענה לשאלה הראשונה בלבד, בדבר תחולת תקנות הפיקוח על הלוואות של התובעת ודומיה.

השאלה שבפני
, כפי שנוסחה בהסכמה בערעור, היא – האם בעקבות הפרת התקנות הופכת ההלוואה לבטלה.
הנתבע לא הצליח ודומה כי לא ניסה, לשכנעני כי כך הוא. עניין זה לא הוכרע בדוח החקירה אשר בעוונותיי הצצתי בו.
לפיכך אין בדוח כדי להועיל לנתבע.

אוסיף ואעיר כי האפשרות לטעון כי ההלוואה בטלה, גם אם התובעת הפרה את התקנות, היא אפשרות בלתי סבירה בעליל. שהרי אין מחלוקת כי טל קיבל כספים מן התובעת.
האם יעלה על הדעת למנוע מן התובעת את החזר הכספים רק בשל העובדה שתקנה 8 לתקנות הפיקוח הופרה (מבלי לזלזל חלילה בתקנות הפיקוח).
תוצאה זו בלתי סבירה.

למען שלמות התמונה אציין כי, הנתבע ממקד את טיעוניו לא בהוכחת הטענה כי ההלוואה בטלה, אלא בנסיונו להוכיח כי התובעת הסתירה ממנו את המידע בדבר הפרת תקנות הפיקוח ולפיכך ערבותו בטלה, משום הסתרה זו.
אולם, טענה זו כבר הוכרעה בפסק הדין ונקבע כי התובעת גילתה לתובע את כל הפרטים הרלוונטיים לערבותו. קביעה זו מחייבת אותי על פי ההסכמה בערעור (פסקה 32 בראש עמוד 7 לפסק הדין).

האם הנתבע יכול להתגונן בטענה זו מכוח דיני הערבות
שאלה נוספת העולה מתוך ההסכמה בערעור, היא השאלה בדבר תחולת סעיף 7(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, הקובע כי לערב יעמדו כל ההגנות שיש לחייב.

התובעת טוענת כי במקרה דנן אין תחולה לסעיף 7(א) לחוק הערבות משום ההוראה אשר בדיני השטרות, סעיף 57(ג) לפקודת השטרות, כי ערבותו של הערב שרירה וקיימת גם אם ההתחייבות של החייב העיקרי בטלה.

כיוון שדנתי בטענות שלעיל, כאילו חל רק סעיף 7(א) לחוק הערבות ובהתעלם מטענות הנתבע לאי תחולתו, וכיוון שממילא קבעתי כי אין במקרה דנן הגנה תקפה, הרי שהדיון במחלוקת זו הופך להיות תיאורטי בלבד ואיני מוצאת לנכון להכריע בו.

שאלה שנייה – מה חבותו של הנתבע לאור ההסדר עם הערב האחר

כך נקבע בסוגיה זו בהסכמה בערעור:
"ב. בהנחה כי בית המשפט יקבע כי ההלוואה תקפה וממילא הערבות תקפה, ולאור ההנחה כי מר עיני שילם 35,000 ₪, יכריע בית משפט השלום, לגבי היקף הערבות, כולל טענות מנורה בערעור שבפני
י, וכן האם מר שיפטן אחראי ביחס ליתרת ההלוואה או לשני שליש ממנה או לשליש ממנה, לאור טענות ההגנה של מר שיפטן ובהן פשיטת הרגל של מר טל ופירוק חברת טל בע"מ."

ניתן לראות כי לגבי השאלה השנייה לא נקבעה הוראה בדבר כבילותי להכרעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין, לפיכך אינני כבולה בהן.

כאן המקום לציין כי ביחד עם הנתבע חתם על הערבות גם אדם אחר, מר עייני.
התובעת הגיעה להסדר עם מר עייני על פיו הוא שילם סך של 35,000 ₪ והופטר מן היתרה.
השאלה שבפני
י היא – מה ההשלכות של הסדר זה על חבותו של הנתבע.

הנתבע מסתמך על סעיף 55 לחוק החוזים (פרק ה' סעיף 130 ואילך לסיכומים), שזו לשונו:
"(ב) בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים, בטל גם חיובו של השני, זולת אם הביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו של החייב האחד.
(ג) הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו – בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת – הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת.
"

בפי התובעת שתי טענות כנגד טענות התובע.

טענת הנתבעת כי החבות בערבות היא 'ביחד ולחוד'
בטענה הראשונה של התובעת היא טוענת כי החבות של הערבים היא חבות ביחד ולחוד, לפי סעיף 13 לחוק הערבות (סעיף 59 לסיכומי התובעת) ולפיכך, כל אחד מן הערבים חייב בכל הסכום והנושה יכול להחליט ממי מן הערבים הוא יגבה את החוב.

אומנם צודקת הנתבעת בטענה זו, אולם אין בה כדי להועיל לה אל מול טענת הנתבע.
העובדה שהערבים חייבים 'ביחד ולחוד' אינה שוללת את תחולתו של סעיף 55 לחוק החוזים הקובע שכאשר אחד מן החייבים מופטר, גם השני מופטר באותה המידה.
נהפוך הוא, העובדה כי החייבים חייבים 'ביחד ולחוד' היא התנאי ההכרחי לתחולת סעיף 55 לחוק החוזים (ת"א (מחוזי ת"א) 41344-12-09 גולדשטיין נ' ויסמן, וכן תא"ק (מחוזי מרכז)
3133-08-07 בולוס נ' טנוס בפסקה 21 לפסק הדין).

טענות הנתבעת כי פסק הדין כבר הכריע בעניין זה
מוסיפה התובעת וטוענת כי יש לשים דגש על הסיפא של סעיף 55(ג) לחוק החוזים כך שאם משתמעת כוונה אחרת מן ההפטר, לא יכול החייב הנוסף ליהנות מאותו הפטר.
לעניין זה מפנה אותי התובעת לפסק הדין (סעיף 45 בעמוד 10), שם נקבע כי החבות היא "ביחד ולחוד" וכי הנתבע אינו יכול ליהנות מן ההפטר שניתן לעייני.

אולם, על פי ההסכמות בערעור, לעניין השאלה השנייה, לא נקבעה ההוראה, כפי שנקבעה לעניין השאלה הראשונה, כי ההכרעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין יהיו תקפות.
הנה כי כן, אינני כבולה בממצאים העובדתיים של פסק הדין בשאלה זו.

האם הנתבע יכול ליהנות מתחולת סעיף 55 לחוק החוזים
סעיף 55 לחוק החוזים יוצר חזקה, על פיה כאשר חייב אחד מופטר מחבותו או חלקה, נהנה גם החייב השני מאותו הפטור. ראה ר"ע 29/84 דונקלמן נ' אריאלי, שם קבע כב' השופט שמגר:
"...סעיף 55 חל כאשר "מופטר" אחד החייבים מאחריותו, שכן אז, גוררת עמה הפקעת האחריות את הפקעת החיוב, ומכך כמובן נהנים גם שאר החייבים החבים עמו יחד ולחוד באותו החיוב."

אולם, על פי החוק, חזקה זו ניתנת לסתירה אם "משתמע מן ההפטר כוונה אחרת."
הנטל להוכיח את אותה "כוונה אחרת" מוטל על הצד המבקש לסתור את החזקה ובענייננו, על התובעת.
התובעת לא סתרה חזקה זו ואף לא ניסתה לעשות זאת.

למען שלמות הדיון, גם בהעדר טיעון של התובעת, אבחן את ההפטר, אם הוא מקים "כוונה אחרת" אם לאו.
יצויין כי המבחן לקיומה של "כוונה אחרת" אינו סובייקטיבי, לפי דעתו של צד זה או אחר, אלא שהוא מבחן אובייקטיבי כפי שעולה מתוך כתב ההפטר.
לפיכך, איני נדרשת לראיות מן הצדדים בשאלה זו.
ראה תא"ק (מחוזי מרכז) 6133-08-07 בולוס נ' טנוס (בעמוד 11 לפסק הדין):
"הסיפא לסעיף 55(ג) האמור אינה מדברת על כוונת הצדדים בפועל בעת ההפטר, אלא על מה "שמשתמע" מן ההפטר לעניין קיומה או העדרה של כוונה להפטיר את החייבים האחרים. זהו ביטוי המתייחס לא לכוונה סובייקטיבית עובדתית של הצדדים להפטר, אלא לפרשנות האובייקטיבית של ההפטר."

בהתאם להנחיות אלה עיינתי בכתב ההפטר שניתן למר עייני (נספח ב' לתצהיר הנתבע) ומסקנתי אינה זהה למסקנות שבפסק הדין, נהפוך הוא.

מכתב ההפטר מופנה למר עייני ובו נאמר:

"הנדון: ערבותך לחובו של מר טל יצחק
כלפינו.
הננו מאשרים בזאת כי לאחר קבלת כספי פדיון הפוליסה שלך מ"הפניקס" על סך כ-55,000 ₪ אשר מהם 35,000 ₪ יועברו לכיסוי חובו של מר טל יצחק
, ערבותך על חובו אלינו תבוטל.
כמו כן אנו מאשרים כי במידה ונצליח לגבות את החוב הרלוונטי ממר טל, יוחזרו אליך הכספים הללו.
"

עולה מדברים אלה כי התובעת מסתפקת בתשלום של 35,000 ₪ ממר עייני כדי לפטור אותו מחבותו כלפיה.
אין בכתב ההפטר כל נימוק ספציפי היכול להעיד על כוונה אישית, ספציפית, לפטור רק את מר עייני. גם לא מצויינות נסיבות אישיות מיוחסות אשר יכולות להצדיק פטור למר עייני בלבד.

כך, כדוגמא, נמצאה "כוונה אחרת" בהפטר אשר ניתן בפרשת בולוס, הנזכרת לעיל:
"כאשר קוראים את ההסכם הכולל את ההפטר (נספח כ"ב לתצהיר נ/3), רואים מייד כי הסכם זה כולל שורה ארוכה של הוראות שההפטר הוא רק אחת מהן, והוא מתייחס באריכות ובפירוט למערכת יחסים שלמה ורבת פנים בין התובעת לבין הערבים שהופטרו על פי מעורבותם (ואחרים שהם בגדר צדדים קשורים לאותם ערבים). כך, במסגרת אותו הסכם ויתרו הערבים שהופטרו והאחרים הקשורים בהם על טענות שהעלו כנגד התובעת בהליכים שהתנהלו בין צדדים אלה, והתחייבו להימנע מלהתנגד למהלכים עתידיים של התובעת בהליכים אלה. כך גם כלל ההסכם שורה ארוכה של הוראות והסכמות עתידיות לגבי יחסי הצדדים לו בהמשך. הנתבעים אינם טוענים כי קיבלו על עצמם, אפילו בדרך של אימוץ חד צדדי, את שאר הוראות הסכם ההפטר יחד עם מי שהתקשרו בו עם התובעת. הם גם אינם טוענים כי הדבר בכלל אפשרי. קריאת נספח כ"ב ל- נ/3 באופן אובייקטיבי מחייבת את המסקנה לפיה ההפטר ניתן על רקע מכלול ההסכמות הרבות שבין הצדדים לאותו נספח כ"ב ל- נ/3, וכי לא ניתן לראות את ההפטר אלא על רקע היותו חלק מאותו מכלול. על כן משתמעת כאן חד משמעית "כוונה אחרת", כלשון סעיף 55(ג) סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), והיא שלא לתת הפטר לערבים שאינם צד למכלול ההסכמות הכלול בהסכם כ"ב הנ"ל."

המקרה דנן, כפי שניתן ללמוד מתוכנו של ההפטר, שונה בתכלית.
בקצרה, בענייננו לא משתמע מכתב ההפטר כל "כוונה אחרת" אשר יכולה לשלול את תוקפו של סעיף 55(ג) לחוק החוזים ותחולתו על הנתבע.

ועל דרך השלילה, לו אקבל את גירסת הנתבע, כי כתב ההפטר, כפי שהוא, מעיד על "כוונה אחרת" השוללת את תחולת סעיף 55 לחוק החוזים, המשמעות תהיה כי כל כתב ההפטר לעולם לא יחול על החייב האחר.
התוצאה תהיה כי ההוראה בדבר "כוונה אחרת" תעוקר מכל תוכן ויחד איתה יהפוך סעיף 55 לחוק החוזים לאות מתה.
תוצאה זו אינה ראויה.

יתר על כן, במקרה דנן אין בכתב ההפטר גם כל קביעה כי הוא לא יחול על הנתבע או כל הערה דומה אחרת, על שמירת זכויות כנגד הנתבע.
נהפוך הוא, בכתב ההפטר דנן מצויינת במפורש הכוונה לגבות את החוב מן החייב העיקרי, טל, ולא מוזכרת כוונה לגבותו מן הנתבע.

לאור האמור, אני קובעת כי ההפטר אשר ניתן לעייני חל גם על הנתבע.

סיכום
לאור קביעותיי שלעיל -

1.
אני דוחה את טענות הנתבע הנסמכות על תקנה 8 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח.
2.
אני מקבלת את טענת הנתבע כי הוא חייב כדי 35,000 ₪ בלבד כמו מר עייני.
3.
איני מוצאת לנכון לדון בשלל הטענות האחרות של הצדדים, אשר חלקן הוכרעו כבר בפסק הדין וחלקן האחר אינו רלוונטי לדיון שלעיל ולמסגרת הסמכות שניתנה לי בהסכמות של הערעור.

אני מורה לנתבע לשלם לתובעת סך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.6.06, המועד בו שילם עייני את הסכום האמור.
בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.



ניתן היום,
כ"ח אדר ב תשע"ד, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 12730/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק טל בנין והשקעות בע"מ, טל יצחק, שיפטן בן ציון (פורסם ב-ֽ 30/03/2014)