פסקי דין על מוחמד פריג | פסקי דין על אמנון אבולעפיה | פסקי דין על הכשרת הישוב חברה לביטוח |

41213-05/12 א     24/03/2014




א 41213-05/12 מוחמד פריג נ' אמנון אבולעפיה, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בחדרה



ת"א 41213-05-12 פריג נ' אבולעפיה ואח'



בפני

כב' השופטת
הדסה אסיף


תובעים

מוחמד פריג
, ת.ז. 040682080


נגד

נתבעים
1.אמנון אבולעפיה
, ת.ז. 028927283
2.הכשרת הישוב
חברה לביטוח בע"מ





פסק דין



1.
התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

2.
בכתב התביעה נטען, כי ביום 22.05.06 היה התובע מעורב בתאונת דרכים, בעת שהיה עובד על משאית אשפה, הנהוגה ע"י הנתבע 1 והמבוטחת ע"י הנתבעת 2. נטען כי המשאית פגעה בגשר והתובע נפגע בגבו התחתון.

3.
הנתבעים מכחישים את טענות התובע, וטוענים כי התובע לא נפגע בתאונת דרכים, וכי הפציעה שנפצע לא ארעה באופן ובנסיבות שהתובע טוען להם.

4.
בעדותו בפני
טען התובע, כי עבד בפינוי אשפה ועמד בחלקה האחורי של המשאית לפינוי האשפה כשהוא אוחז במוט המיועד לכך ועומד על מעין מדרגה
היוצאת מהמשאית. אז, לטענתו, פגעה המשאית בגשר והתנדנדה בחוזקה, אחיזתו במוט התרופפה והוא נפל על הכביש, כשהוא פוגע תחילה באותה זרוע שעליה עמד קודם לכן, ונחבל בגבו.

5.
התובע טען, כי עובד נוסף על המשאית היה עד לתאונה (עמ' 4 שו' 22-23). טענה שעומדת בסתירה לעדותו לפיה העובד הנוסף היה בתא הנהג (עמ' 4 שו' 13, 28). התובע שינה את גרסתו בהמשך, וטען כי הנהג והעוזר לא ראו את התאונה אלא רק ראו אותו לאחריה, על הכביש (עמ' 12 שו' 17).

כך או כך, התובע לא הביא עד כלשהו – לא את הנהג ולא את אותו אדם נוסף להעיד מטעמו.

6.
יוצא, כי עדותו של התובע הן לגבי עצם התרחשות התאונה והן
לגבי נסיבות התאונה, היא למעשה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך לעניין הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות.

בנוגע לעדות כזו קובע סעיף 54 לפקודת הראיות כדלקמן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו...".


7.
במקרה שבפני
לא רק שלא מצאתי נימוקים לאימוצה של עדות התובע, ההיפך הוא הנכון.
והשווה: ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו (1) 733.

8.
לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בכל הראיות ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן לסמוך על עדותו היחידה של התובע, ואין בידי לקבוע כי הוא הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח כי פציעתו אכן ארעה בתאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").
וראה: רע"א 2176/95 (עליון) זיאד רפיק חלבי נ' קרנית ואח'.
להלן יפורטו הטעמים העיקריים המביאים אותי לידי מסקנה שלא ניתן לסמוך על עדותו של התובע, וכל שכן כאשר היא עדות יחידה של בעל דין.

9.
עדות התובע הותירה רושם בלתי מהימן . לבד מהרושם הבלתי אמצעי שהותיר עלי התובע, עדותו הייתה בלתי עקבית ורצופת סתירות. התובע מסר מספר גרסאות שונות, הסותרות זו את זו, לאירוע התאונה הנטענת ולנסיבותיה, באופן שמערער מאוד את מהימנותו. לפיכך, מסקנתי היא כי לא ניתן
לקבוע, על סמך עדותו היחידה של התובע, כי אכן ארעה לו תאונה כנטען על ידו:

א.
בכתב התביעה אין כל תיאור של התאונה, למעט הטענה לפיה המשאית פגעה בגשר וכי התובע נפגע בגבו. אין בכתב התביעה כל הסבר או פירוט באשר לנסיבות שבהן נפצע התובע.

ב.
גם בתצהיר התובע אין כל תיאור של נסיבות התאונה. בדיעבד, ולאור הסתירות שיפורטו להלן, נראה כי לא בכדי נמנע התובע מתיאור נסיבות התאונה הנטענת.

ג.
מהתיעוד הרפואי שצירף התובע עולה, כי הוא מסר בחדר המיון גירסא, לפיה לא היתה כל חבלה או נפילה, וכי הוא נפגע כתוצאה מטלטלה של הרכב שבו נסע. כך, בגיליון חדר המיון מיום 22.05.06 נכתב בתלונות מפי התובע "כאבי גב תחתון, לדבריו בזמן העבודה עם טלטלה של רכב, ללא חבלה ידועה או נפילה" (הדגש שלי, ה.א.). כך, גם בכל המסמכים הרפואיים שצירף, אין כל אזכור לתיאור שלו לנסיבות התאונה כפי שטען בעדותו בפני
.

ד.
בטופס 250 שהגיש התובע לביטוח לאומי כנפגע עבודה (מוצג נ/2), נכתב: "תיאור התאונה: לטענת העובד, במהלך עצירה פתאומית כאשר ישב בתא הנהג של המשאית, קיבל מכה בגב" [הדגשה שלי, ה.א.]. התובע אישר בעדותו, כי הכתוב בטופס מבוסס על
דבריו למעביד (עמ' 5 שו' 15-26).

ה.
גם בטופס 211, הודעה על פגיעה בעבודה שהגיש התובע לביטוח לאומי (מוצג נ/1), נכתב: "לטענת העובד, במהלך עצירה פתאומית כאשר ישב בתא הנהג של המשאית, קיבל מכה בגב" [הדגשה שלי, ה.א.].

ו.
כאשר נשאל התובע על סתירות אלה, ועל הגרסאות המופיעות במוצגים נ/1-נ/2, לא מסר תשובות מספקות כיצד ארע שהמעביד רשם גרסא שונה מזו שנטענה על ידו בדיון (עמ' 6 שו' 8-25). התובע גם לא הביא את המעביד, או מי מטעמו, על מנת ליתן הסבר מדוע גירסה כזו נכתבה באותם מסמכים, אם אכן אינה משקפת את שאירע בפועל.

ז.
לעומת הגירסאות שפורטו במסמכים נ/1, נ/2, בעדותו טען התובע כי היה "תלוי" מחוץ למשאית, בחלקה האחורי, ונפל (עמ' 4 שו' 10-16; עמ' 5 שו' 31-32).

ח.
התובע לא זכר את שמו של העובד הנוסף שנסע ברכב בעת התאונה (עמ' 4 שו' 25-26), אך בהמשך אישר כי מדובר במר אחמד שתאווי (עמ' 11 שו' 30-31). התובע לא הציג כל הסבר מדוע לא הביא את מר שתאווי שיעיד על נסיבות התאונה ו/או שראה את התובע לאחריה מוטל על הרצפה (עמ' 12 שו' 1-21).

10.
כאילו לא די בכל הסתירות שפורטו לעיל, התובע גם הסתיר פרטים ונתונים רבים מבית המשפט ומהנתבעים, ואלה נוגעים ישירות למהימנותו :

א.
התובע הסתיר את העובדה כי הגיש תביעה למל"ל וכי קיבל בגין זאת תשלום (עמ' 4 שו' 17-20; עמ' 10 שו' 6-13).

ב.
התובע הסתיר את קיומו של תיק משטרה בגין התאונה הנטענת, ונמנע מלהציג את תיק המשטרה. כאשר נשאל על כך לא מסר כל מענה מדוע הסתיר זאת (עמ' 7 שו' 1-10).

ג.
התובע הסתיר את העובדה שהיה במאסר מספר שנים (עמ' 7-9), דבר בעל משמעות לתיק זה , שכן הוא משליך על סוגיית הפסד שכר לעבר, ועל פוטנציאל ההשתכרות של התובע.

ד.
התובע ניסה להציג עצמו כאנאלפבית שאינו יודע קרוא וכתוב (עמ' 5 שו' 16), ואולם בעדותו בבית המשפט התברר כי לא רק שלמד קרוא וכתוב אלא שהוא סטודנט למינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון (עמ' 9 שו' 18-26; עמ' 11 שו' 23-29).

ה.
התובע לא הציג את טופס ההודעה על התאונה.


להסתרות הללו מצידו של התובע, משמעות לעניין קביעת מהימנותו של התובע, ואני קובעת כי לא ניתן להאמין לו.

11.
מכל האמור לעיל עולה כי בגירסת התובע, לפיה נפל ממשאית האשפה תוך כדי נסיעתה ולאחר שפגעה בגשר, בקיעים רבים והיא שזורה בסתירות ובתמיהות רבות.

משמצאתי כי גרסת הנתבע שיקרית וכי לא ניתן להאמין לה, הרי שדין התביעה להידחות. כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון, בו קבע כב' השופט עמית:
"ככלל, נתבע אינו אמור להוכיח באילו נסיבות נפגע התובע ומשנמצאת גירסתו של התובע שיקרית, ברגיל, די בכך כדי לדחות את התביעה במקרה דנן, משנמצאה גירסת המערער שיקרית במובן זה שלא נפגע כהולך רגל תמים אלא כמי שנטל חלק בידוי האבנים ובקבוקי התבערה, יתכן כי היה די בכך כדי לדחות את התביעה".
ראה: ע"א 5179/11 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (בסעיף 3 לפסה"ד, פורסם בנבו)
.

וכך קבע כב' השופט עמית גם בעבר, בעניין חזימה:
"כיצד ובאילו נסיבות נפצע התובע? לא על הנתבעת להוכיח, ודי בכך שהתובע לא הרים אפילו את הנטל הרגיל המוטל על תובע במשפט אזרחי, כדי לדחות את התביעה".
ראה: ת"א (מחוזי חיפה) 111/98 חזימה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)
.
וראה גם: ע"א 8599/02 חזימה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)
שם אישר בית המשפט העליון את פסה"ד במחוזי.

גם בעניין אחר ,ת"א 56114-05-11 עזבון סרור ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נקבע:
"נראה איפא שיש טעם רב בקביעה לפיה שעה שהציג התובע גירסה שיקרית של האירועים בפני
ביהמ"ש- אין הוא זכאי לכך שבימ"ש יפנה ויבחן גירסה עובדתית חלופית לה הוא טוען בסיכומיו. כאמור לעיל נראה כי גישה זו נסמכת על שיקולי מדיניות משפטית כבדי משקל. בהקשר זה ניתן להוסיף כי מתן אפשרות לתובע להיבנות מגירסה העולה מעדויות הצד שכנגד, לאחר שגירסתו התבררה כשיקרית והסתמכה על עדויות שקר, תעודד דוברי שקר ותרבה תביעות כזב. כפי שציינתי בעבר, מתן סעד לדובר שקר מעין זה "יש בו גם כדי להביא לזילות של המערכת המשפטית"... על כל אלה ניתן להוסיף כי מתן האפשרות לאדם המוסר גירסה שיקרית להיבנות מגירסת ההגנה לאחר דחיית גירסתו, תעודד פעולה בדרך הנקראת בלשון העם "שיטת מצליח". רוצה לומר: אם יאמין ביהמ"ש לשקרי התובע – מה טוב, ואם לא יאמין לשיקרי התובע – מה בכך? הרי יש בידו לנסות ולבנות גירסה חלופית מהעדויות שנכפה על ההגנה להביא! לא ניתן אלא לשוב ולומר כי מערכת משפטית המאפשרת דרך התנהלות מעין זו עלולה לגרום לזילות ההליך המשפטי ודומה שעם תופעה מעין זו לא ניתן להסכין. המסקנה מכל האמור לעיל היא שדי בקביעה כי נסתרה הגירסה העובדתית של התובעים והתגלתה כגירסה שיקרית, כדי להביא לדחיית התביעה. בכך באה לידי ביטוי הקביעה כי התובע "נושא בתוצאה של אי הצגת גירסה נכונה בפני
ביהמ"ש" (ע"א 1148/11 איברהים חמידאת נ' משה כהן (, פורסם בנבו, מיום
13.06.12)".
(בסעיף 23-25 לפסק הדין) [הדגשה שלי, ה.א.].

בדרך דומה הלכו גם בתי משפט נוספים: ת"א (שלום י-ם) 8159/04 עז' המנוח קדאדחה נ' מדינת ישראל; ת"א (מחוזי י-ם) 5133/03 ע.מ. הישאם נעים ואח' נ' מדינת ישראל; וכן עמדתו של כב' השופט סולברג בע"א (מחוזי י-ם) 6275-05-10 מדינת ישראל נ' עז' זבן (פורסם בנבו, ניתן ביום 07.08.11).

12.
בענייננו, ולנוכח הסתירות המרובות והתמיהות שעולות מגרסתו הכללית של התובע, לא ניתן לקבל אותה, ולא ניתן לקבוע כי עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי פציעתו אירעה באופן הנטען על ידו.

ריבוי הסתירות בגרסאות שמסר התובע, כפי שתואר לעיל, מלמד כי כל גירסת התובע אינה מהימנה:
"כמו בהרבה מקרים דווקא "הפרטים השוליים" הם אלה מהם ניתן להסיק אם העדים דוברים אמת אם לאו... קשה להניח שתיאורה של מציאות אמיתית ילקה בריבויי גירסאות ושינויי גירסאות, כפי שהיה במקרה זה, והדברים מודגשים שבעתיים כשמדובר בפרק זמן קצר ובפעילות פשוטה שהתנהלה בפרק זמן זה".

ראה: ת"א (י-ם) 1030/98 חתאם עאשור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)
.

ויש לזכור, כי:
"קל הדבר ביותר להציג גירסה כללית. אך אמינותה של גירסה כללית נבחנת בפרטיה. כאן חשיבותה של החקירה הנגדית, החודרת פנימה לפרטי הדברים. כשאלה מופרכים, נופלת הגירסה הכללית".
ראה: ע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' חסנה עלי סארי שדידה, פדי מה 5 857, 864.

13.
התוצאה היא שאני דוחה את התביעה.

14.
אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים בגין התביעה, וכן בשכ"ט עו"ד,בסכום כולל של 8,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק מ

פסק דין
לצדדים
.

ניתן היום,
כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 41213-05/12 מוחמד פריג נ' אמנון אבולעפיה, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/03/2014)