פסקי דין על אורית פרץ | פסקי דין על גאדה דויכאת

42919-11/12 תאמ     03/04/2014




תאמ 42919-11/12 אורית פרץ נ' גאדה דויכאת








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 42919-11-12 פרץ נ' דויכאת




בפני

כב' הרשמת הבכירה מאיה
אב-גנים ויינשטיין


תובעת

אורית פרץ


נגד

נתבעת
גאדה דויכאת




פסק דין


בפני
תביעה שראשיתה בלשכת ההוצאה לפועל, בבקשה לביצוע שטר.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים
:
1.
התובעת הגישה לביצוע שטר ע"ס 15,000 ₪, אשר נמשך מחשבונה של הנתבעת.

2.
בתצהיר שצורף להתנגדות הנתבעת נטען, כי עסקינן בהמחאה שנגנבה מביתה בשנת 2007 ואשר החתימה על גביה, זויפה. לטענתה, הודיעה על אובדן ההמחאה בהזדמנות הראשונה בה נודע לה אודות הגניבה, ביום 06/12/11.

3.
התובעת דחתה את טענות הנתבעת. לטענתה, השיק לא כובד בהעדר כיסוי מספיק ולא בשל מתן הודעת ביטול. יתרה מכך, התלונה שהוגשה לכאורה למשטרת ישראל, הוגשה כשלוש שנים לאחר שנטען כי השיק נגנב. במעמד הישיבה המקדמית טענה התובעת, כי המדובר בשיק שהופקד בחשבון הבנק שלה לבקשת ידיד בשם איובי ג'אסם, אשר "היו לו המון בעיות של הוצל"פ, ולא יכול היה לנהל חשבון לכן ביקש ממני להפקיד את השיק אצלי בחשבון ולבוא אחרי שלושה ימים ולקבל את הכסף במזומן". "לאחר שלושה ימים התברר שחזר השיק, ואמרתי לו שהשיק חזר ולא נתתי לו כסף".

4.
לנוכח הטענה לזיוף חתימת הנתבעת, התקבלה ההתנגדות וההליך הועבר לסדר דין מהיר.

דיון
:
המסגרת הנורמטיבית- "אוחז" בשטר
:
5.
בהתאם לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"), "אוחז" הוא "

מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז

".

"מההגדרה עולה כי פלוני ייחשב לאוחז בהתמלא שני תנאים: הוא מחזיק בשטר, במישרין או באמצעות שומר, והוא הנפרע או הנסב של השטר" (ש' לרנר, "דיני שטרות", מהדורה שניה (להלן: "לרנר"), בעמ' 206).

מכאן, שמעמד התובעת בשטר הינו מעמד "אוחז", הן כמחזיקה בו והן כמי ששמה מופיע על גביו כנפרעת.

6.
סעיף 37(1) לפקודת השטרות קובע, כי אוחז שטר "יכול לתבוע על פי השטר בשם עצמו". בהתאם להלכה הפסוקה, האחיזה בשטר כשלעצמה, היא תנאי מספיק לביסוס העילה השטרית:
"החותם על שטר נוטל על עצמו חבות (ראשונית או משנית) לפורעו לאוחז (ראה סעיפים 54 ו- 55 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). מכוח האחיזה יש לו לאוחז זכות על-פי השטר כלפי מי שחתם עליו. אחיזה בשטר מעניקה אפוא לאוחז "מעמד" בדין: מכוח האחיזה בלבד, ובלא כל צורך להוכיח תנאים נוספים, זכאי האוחז לפרעון השטר. כך, למשל, זכאי האוחז לפרעון השטר גם אם אין הוא בעליו, אלא שלוח של הבעלים" (ע"א 537/89

רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ'
rainbow window fashion inc
ואח'
, פ"מ מו(4) 573, 576).

כב' בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי "לאוחז "מעמד" בדין מכוח אחיזתו שלו, ואין הוא צריך לטעון ולהוכיח מעבר לאחיזתו" (הלכת רמטקס, בעמ' 577).

7.
על ההלכה האמורה ולפיה, "די באחיזה בשטר כדי להעניק לאוחז זכות על-פיו", חזר כב' בית המשפט העליון ברע"א 2443/98 מאיר ליברמן ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 811. ראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 1137/02 ויקטור צמח נ' טי.אי.סי בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 22/08/05; ע"א (ב"ש) 1191-09 שרה זכריה נ' לילו וטורי בע"מ,
פורסם בנבו, ניתן ביום 25/04/10 וי' יערי וד' תמיר, "דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט", מהדורה שלישית, בעמ' 86.

8.
אף אם יש לראות בתובעת כמי שקיבלה לידיה את השטר לגבייה גרידא, כשלוחה של מר איובי, הרי שלמרות שבמצב דברים זה אין היא בעלת השטר, אין באמור כדי לפגוע במעמדה כאוחזת. "כל מי ששטר סוחר אליו לשם גבייה נעשה אוחזו, בלא להיות בעליו" (ע"א 58/68 בנק הפועל המזרחי נ' מרדכי ושושנה זורגר, פ"ד כב(2) 652, 669). "אוחז בשטר, שהוא שלוח לגבייה ואין לו זכויות עצמאיות בו, אינו חייב לציין בכתב התביעה את עובדת השליחות, ועצם אחיזתו מבססת את עילת התביעה" (הדגשה הוספה. לרנר, בעמ' 209).

9.
יודגש, "הנתבעים החתומים על השטר אינם יכולים להתנגד לתביעה בתואנה כי פלוני האוחז בשטר אינו התובע הנכון" (לרנר, בעמ' 208).

התמורה
:
10.
מר ג'אסם איובי, העד מטעם התובעת ומי שקיבל לידיו את השיק בטרם הופקד בחשבונה של התובעת, העיד כי השטר נמסר לידיו על חשבון חובו של בן זוגה של הנתבעת. בכגון דא יצוין, כי מעבר לחזקת התמורה הקבועה בסעיף 29 לפקודה, הרי הוראת סעיף 26(א) לפקודת השטרות קובעת, כי תמורה בת-ערך לשטר יכול שתהא "כל תמורה המספקת כדי להעמיד התקשרות פשוטה". מאחר שבן הזוג לא הובא לעדות ולא עלה בידי הנתבעת לסתור את חזקת התמורה ולהוכיח גרסתה, דין הטענה להעדר תמורה, להדחות:

"מסעיף 26(ב) עולה הוראה נוספת, שלפיה אם אוחז קודם נתן בזמנו ערך עבור השטר, ייחשב כל מי שבא אחריו בשרשרת השטרית לאוחז בעד ערך, אפילו האחרון עצמו לא נתן ערך. ברשות האוחז הקודם היה שטר בעל ערך, שניתן לתבוע על פיו חייבים אחדים, והוא רשאי ליתן את הנכס במתנה בלא שערכו ייפגע....התוצאה העולה משתי ההלכות האמורות היא, שאם בחוליה כלשהי בין התובע לבין הנתבע ניתן ערך בעד השטר, נחשב התובע לאוחז בעד ערך ביחס לנתבע, והלה לא יורשה להתגונן כלפיו בטענה של "העדר תמורה"" (לרנר, בעמ' 220-221. ראו גם ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ, לג(4) 301, 307-8; ת"א (ת"א) 28230/05
כץ דוד נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ. פורסם בנבו, ניתן ביום 11/01/07).

בכגון דא יוער, כי בתביעה על פי שטר, הנתבע נחשב כמוציא מחברו ועליו נטל הראיה, נטל בו לא עמדה הנתבעת (ע"א 333/63 שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, פ"ד יח (1) 550, 553; ע"א 363/12 עו"ד עופר שפירא, כונס נכסים של מ.מ יבולי התבור (1995) בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' דוד שחר ובניו (1995) בע"מ ואח'. פורסם בנבו, ניתן ביום 20/02/14; ע"א (י-ם) 2275/08 ששון לוי נ' ניקול מאיירס. פורסם בנבו, ניתן ביום 14/09/08; לרנר, בעמ' 222).

טענות ההגנה שבפי הנתבעת
:
11.
זכויות התובעת כפופות לטענות הגנה אפשריות, אשר הנטל להעלותן מונח לפתחה של הנתבעת. בתום שמיעת הצדדים, נחה דעתי כי אין בפי הנתבעת כל טענת הגנה.

12.
ראשית, לטענת הנתבעת, החתימה המופיעה על גבי השטר- אינה חתימתה. ב"כ הנתבעת אף אישר במעמד הדיון מיום 22/010/13, כי הגנת הנתבעת נסמכת אך על הטענה לזיוף החתימה ("אם מומחה יגיד שזו חתימתה, אין לה הגנה". הדגשה הוספה. עמ' 9, ש' 3).

בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240, בעמ' 261- 263 (1993) (להלן- "פרשת רחמים"), נקבע, כי:
"...כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על
התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע. ... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי- כמו כתב הערבות בענייננו- חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה"... . לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית".

בפסק דינו הבהיר כב' בית המשפט את הדרכים העומדות בפני
התובע להוכחת חתימת נתבע על השטר.

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה- היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה...; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן...; והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתבי היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון... . המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור".

13.
על מנת שניתן יהיה לבחון אפשרות למינוי מומחה מטעם בית המשפט להשוואת החתימה על גבי השטר לחתימת הנתבעת, הסכימו הצדדים על מתן צו לבנק לאומי, המורה לבנק להמציא את מסמך דוגמאות החתימה של הנתבעת.

עם קבלת צילום מסמך הבנק ובו דוגמאות החתימה, מסמך המעיד על דימיון של ממש בין דוגמאות החתימה לחתימות המופיעות על גבי השיק, חדלה הנתבעת לחלוטין מלשתף פעולה עם ההליך, לא הגישה תצהיר עדות ראשית במועד שנקבע, התעלמה מהחלטות שניתנו כדי לקדם את בירור הטענה לזיוף החתימה, ובשל כך, אף חויבה בהוצאות לטובת התובעת.

14.
כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה, הימנעות בעל דין מלהביא ראיה פועלת לחובתו. בהעדר כל הסבר לסירובה של הנתבעת להמציא דוגמאות חתימה מקוריות מתחייבת המסקנה, שאילו הובאה הראיה היה בכך כדי לתמוך בגרסת התובעת. התנהלות הנתבעת מקימה לחובתה את החזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאו הראיות הרלוונטיות, היו הראיות פועלות לחובתה.

במידה ואכן אין המדובר בחתימתה, מה פשוט יותר מלספק דוגמאות חתימה אשר יאששו את גרסתה? אלא שהנתבעת בחרה שלא להציג ראיות כאמור ואף לא לספק כל הסבר למחדליה.

15.
מעבר לאמור, לא נתתי אמון בגרסת הנתבעת ובעדותה. עדותה של הנתבעת היתה מהוססת, מתחמקת וניכר היה שהיא אינה חושפת את מלוא הנתונים בפני
בית המשפט. העדות הותירה רושם של ניסיון להסתיר את העובדות ומניעת חשיפת האמת. מנגד, עדותו של מר איובי היתה מהימנה ועקבית, כאשר התובעת כלל לא נחקרה בחקירה נגדית על גרסתה.

16.
זאת ועוד, למרות שכבר בראשית ההליך נטען שבן זוגה של הנתבעת הוא שמסר את השיק שהוגש לביצוע, לא הובא בן הזוג לעדות ולא נמסרה כל גרסה מטעמו. "לענין זה יפה הכלל שאי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ר' י' קדמי על הראיות חלק שלישי, התשס"ד-2003, בעמ' 1649;
ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פד"י מה

(4) 651, 658)
" (ע"א (ת"א) 2692/04 איריס שלם נ' אם.די.אס סחר וקניות וגרש בע"מ. פורסם בנבו, ניתן ביום 14/08/05). למען שלמות התמונה יצוין, כי ימים בודדים לפני הדיון הגישה הנתבעת "הודעה" ולפיה, בן זוגה יובא לעדות ללא תצהיר וזאת, בניגוד להוראת תקנה 214ט(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מאחר שהנתבעת לא עתרה להארכת מועד להגשת תצהיר מטעם בן הזוג, ולא הגישה בקשה בהתאם לתקנה 214יד(ב) לתקנות, "הודעתה" נדחתה.

חשיבות האמור הינה גם לנוכח הוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות ולפיה, "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו". בענייננו, הנתבעת כלל לא התייחסה לשאלת מעורבותו של בן זוגה במסירת השטר ולא טענה שככל שבן הזוג חתם בשמה, אין המדובר בחתימה בהרשאת הנתבעת, בהתאם לסעיף 92(א) לפקודת השטרות.

17.
אף אם הייתי מגיעה למסקנה שאין המדובר בחתימתה של הנתבעת, בהינתן והמדובר בזוג נשוי, "וקרבה זו עשויה להוות ראיה לקיום הרשאה", העדר כל התייחסות מטעם הנתבעת לטענות הנוגעות למעורבות בן הזוג, עשויה ללמד על שאף אלמלא מסקנתי שהתובעת הרימה את הנטל להוכחת חתימת הנתבעת על השטר, בפני
נו חתימה בהרשאת הנתבעת, חתימה אשר גם בה יש כדי לחייבה (ע"א (ת"א) 2692/04 איריס שלם נ' אם.די.אס סחר וקניות וגרש בע"מ. פורסם בנבו, ניתן ביום 14/08/05).

18.
מעבר לאמור, מהימנות גרסתה של הנתבעת נשללה גם לנוכח נתונים נוספים:
18.1.
בפער של יום אחד בלבד, נחתמו שני תצהירים בתמיכה להתנגדות (למרות שרק תצהיר אחד צורף בתמיכה להתנגדות שהועברה לבית המשפט). התצהירים נחתמו בפני
עורכי דין שונים בטענות שאינן זהות, כאשר אין בתצהיר השני כל התייחסות לתצהיר שנחתם אך יממה קודם לכן.

18.2.
בתצהיר שהוגש בתמיכה להתנגדות טענה הנתבעת, "המדובר בצ'ק שאבד בשנת 2007 ו/או נגנב, הגשתי תלונה במשטרה בתחנת המשטרה בירושלים העתיקה בגין אובדן, בהזדמנות הראשונה כשנודע לי על אובדן הודעתי לבנק על אובדן הצ'ק אולם מאוחר יותר לאחר סגירת החשבון בבנק דיסקונט סניף 68" (הדגשה הוספה). יום לפני כן חתמה הנתבעת על תצהיר בפני
עו"ד אחר (מש' 1) ובמסגרתו לא טענה שהשיק "אבד", אלא שהמדובר ב"שיק גנוב, מתוך דברים ושנגנבו ממנו בבית לחם" (כך במקור). מעבר לסתירה האמורה, ככל שהמדובר בשיק שנגנב "מתוך דברים שנגנבו" בבית לחם בשנת 2007, לא מובן מדוע הוגשה תלונה רק בסוף שנת 2011, ועוד במשטרת ישראל בגין השיק האמור בלבד, בטענה שהשיק נגנב אך 3 ימים לפני הגשת התלונה (ביום 03/12/11). בכגון דא יודגש, כי כשלוש שנים קודם לכן (בשנת 2008), היה השיק בידי התובעת, באופן שאינו מתיישב עם גניבתו בשנת 2011, 3 ימים לפני הגשת התלונה.

18.3.
למרות שבאחד התצהירים שהוגש בתמיכה להתנגדות צוין שצורף אליו מסמך המעיד על מסירת הודעת ביטול לסניף הבנק של הנתבעת, ולמרות שבאמור היה לכאורה כדי לתמוך בטענתה, המסמך לא צורף על ידה בפועל. כאשר נשאלה הנתבעת בנדון השיבה בתשובה מתחמקת וגם בהמשך ההליך לא הציגה את המסמך הנטען.

18.4.
אם לא די במכלול האמור לעיל, אזי בהתאם למסמך שכותרתו "נספח לבקשה לפתיחת חשבון ולתנאים כלליים לניהול חשבון", מסמך שהועבר ע"י בנק דיסקונט, עסקינן בחשבון בנק שנפתח לכאורה ביום 20/01/08 (התאריך בו נחתם הנספח לפתיחת החשבון), באופן המאיין את הגרסה לאובדן/גניבת השיק כשנה קודם לפתיחת החשבון, או להשערה שהעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי המדובר בשיק שעילת התביעה לגביו התיישנה.

19.
לנוכח מכלול האמור לעיל, לא רק שעלה בידי התובעת להוכיח חתימת הנתבעת על גבי השטר, אלא שטענות ההגנה נמצאו כבלתי מהימנות.

20.
מסקנת הדברים הינה שדין התביעה להתקבל במלואה. בנוסף לסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, תשא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד ע"ס 7,500 ש"ח. הליכי ההוצאה לפועל יוחיו.

ניתן היום,
ג' ניסן תשע"ד, 03 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 42919-11/12 אורית פרץ נ' גאדה דויכאת (פורסם ב-ֽ 03/04/2014)