פסקי דין על יסמין דוד | פסקי דין על יצחק קריספין

33492-02/13 תק     22/03/2014




תק 33492-02/13 יסמין דוד נ' יצחק קריספין








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו

בס"ד
מוצש"ק פרשת שמיני, ה- 22.3.14
ת"ק 33492-02-13 דוד נ' קריספין





בפני

כב' השופט
מנחם (מריו) קליין


התובעת
:

יסמין דוד


נגד


הנתבע:

יצחק קריספין




פסק דין


רקע וטענות הצדדים

בפני
תביעה בהליך של תביעות קטנות.
התובעת עוסקת מורשית, הוציאה חשבוניות עבור עבודתו של אב ילדיה, מר דוד סעדה (להלן: "מר דוד") בשנת 2006, לחברה שבבעלות מר יצחק קריספין
(להלן: "הנתבע") ושותף נוסף בשנת 2006.
לטענת מר דוד, הוא עבד בשרותי משלוחים בשופרסל, ובחודש 1/06 שאל אותו הנתבע, האם הוא מוכן לעבוד גם בניקיון במרכז המסחרי "ביג" ביהוד תמורת 2,000 ₪ בחודש והוא הסכים.
ביום 22.3.07 הודיע לו הנתבע שהוא לא מעוניין יותר בשרותי הניקיון של התובעת. התובעת טוענת, שלא שולם תשלום עבור חודש 3/07 בסך 2,666 ₪ בתוספת מע"מ ובסה"כ 3,079 ₪.
לתביעת התובעת הוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.4.07 וכן תשלום לעו"ד גדי לזר בסך 750 ₪ בגין עריכת התביעה.
יאמר מיד שלתביעה לא צורפו לא חשבונית העסקה המדוברת מחודש 3/07 ולא החשבונית הנטענת לעו"ד גדי לזר.
כל מה שצרפה התובעת הוא דף מודפס שנחזה להיות תמליל של שיחה שהתקיימה בין מר דוד לבין הנתבע (לא ברור בכלל באיזה יום בוצעה השיחה, מי תמלל את ההקלטה, כיצד נערכה ההקלטה של השיחה וכיצד תומללה). מה שברור מאותו דף הוא שהנתבע אומר למר דוד, שהפסיד הרבה כסף באותו מתחם וש"ירד" ממנו. שני הצדדים גם מדברים על הילדים שיש להם בבית והנתבע אומר לו, שיעזוב אותו.
הנתבע מצידו, לא הכחיש שהכיר את מר דוד אך מעולם לא פגש בתובעת. לטענתו, לא ניתן למצוא מסמכים בקשר לנדון וזאת מחמת כך שהתביעה הוגשה בשיהוי כה רב, ממש זמן מועט לפני סיום מרוץ ההתיישנות. יתרה מזו, מי שהזמין את שירות הניקיון היא חברה בע"מ (חב' איקרוס בע"מ), שיש לפנות אליה ולא אליו אישית, כיוון שאין שום אחריות אישית או עילה להרמת מסך.

לאחר שהצדדים לא ניצלו את ההליך גישורי חינמי אליו הופנו ע"י ביהמ"ש, וגם הצעת ביהמ"ש באולם ביום הדיון לא התקבלה, אין מנוס מלהכריע את התיק עפ"י הדין.

דיון והכרעה

הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה. כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המקימות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה
ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז
1000, 1005 – 1004 וכן
ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א
(2) 358, 364).

אכן בתיק זה, כבכול הליך תביעה שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה הוא מוטל.

נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81
זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ
(1) 589,598 נקבע:

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "

סבורני שהתובעת לא עמדה בנטל זה, כפי שאפרט להלן.

לא הובאו עדויות מלבד עדותו של מר דוד שהוא "נוגע בדבר". המדובר בעדות יחידה של מי שמעוניין בתוצאות המשפט, מבלי שלעדות הובאו ראיות חיצוניות, כגון: חשבוניות העסקה של השנה הנדונה, דוחות מע"מ, חשבונית לחודש הנדון שלא שולמה, מאזן בוחן, אישור רו"ח, חשבונית שכ"ט עו"ד שנטען וכו'.
לא הוכחו כמה ימים עבד מר סעדה בחודש הנדון, מתי פנתה התובעת ודרשה התשלום החסר והאם נערך בין הצדדים גמר חשבון ואם לאו, מדוע.
גם היחסים בין התובעת למר דוד לוטים בערפל ולא ברור כלל מדוע על עבודה המבוצעת על ידי מר דוד, מוצאת חשבונית על שם התובעת.

יתרה מזו, צודק הנתבע בטענת חוסר היריבות. משלא הוגשה חשבונית, אני יוצא מנקודת הנחה, שדברי הנתבע לפיהם העסקה נעשתה עם חברה בע"מ בדין יסודה.
אחריותו האישית של הנתבע כבעל מניות בחברה

יכולה לקום מכח תורת הרמת המסך, אשר מאפשרת לבית המשפט, בנסיבות מסוימות, להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של חברה, תוך יצירת חבות ישירה בין בעלי המניות העומדים בראשה לבין צדדים שלישיים אשר נפגעו או ניזוקו ע"י החברה.

סעיף 4 לחוק החברות התשנ"ט-1999
(להלן "החוק") קובע את הכלל הבסיסי בדיני חברות:

"חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד, על-כן קם מסך בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות".

לעקרון "האישיות המשפטית הנפרדת" של חברה נקבעו חריגים אשר מטרתם למנוע מצבים בהם המסך משמש את בעלי המניות על מנת להסתתר מן הדין או להתל בנושים. הרמת מסך תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, בהם תכונותיה של החברה נוצלו על ידי אורגן שלה לטובתו ושלא בתום לב, זאת בכדי שלא לערער את חיי המסחר במדינה.

סעיף 6(א)(1) לחוק קבע:


"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)
באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)
באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה".

חקיקתו של תיקון מס' 3 ל
חוק
צמצם את טווח המקרים שבהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות. דוקטרינת הרמת מסך צומצמה למקרים חריגים של שימוש לרעה באישיות המשפטית, כגון: הונאת אדם, קיפוח נושה ו/או נטילת סיכון בלתי סביר כגון תופעת ה"מימון דק". לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 10582/02
ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ
[פורסם בנבו]:

"עינינו הרואות, כי סעיף 6 צומצם בתיקון החדש, באורח שבו הרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. מעין עילות אלה היו לפני כן בס"ק (ג), ובנוסח המתוקן הוספה מודעות (וראו גם ס"ק (א) (2)). ס"ק (ב) החדש מאפשר הרמת מסך על-ידי ייחוס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה, "אם מצא (בית המשפט – א"ר) כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון בפני
ו".

נראה כי הסעיף במתכונתו החדשה, מבטל למעשה את "עילת הסל" של ס"ק (ב) לגבי ייחוס חובות של חברה לבעל מניות, ואילו העילות להרמת המסך צומצמו למקרי הונאה או קיפוח בלבד. וראה גם
ע"א 3755/03
שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק)1891 בע"מ
[פורסם בנבו]:

"הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999
), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו."

עולה כי האחריות האישית כפופה לתנאים מצטברים הבאים: המדובר במקרה חריג, כאשר צודק ונכון לעשות כן, כאשר קיים יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים, האחריות תהא על בעלי מניות אקטיביים בלבד, כאשר הופרו חובות ההגינות ותום הלב של בעלי המניות, וכאשר החברה נעדרת יכולת פירעון.

סבורני שהתובעת לא הצליחה להוכיח כלפי הנתבע אף אחד מהעילות הנ"ל להרמת מסך ולכן גם מסיבה זו, דין התביעה להדחות.

לפנים משורת הדין ולאור מצבם הסוציואקונומי של התובעת ושל מר דוד, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח

פסק דין
זה בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום,
כ' אדר ב תשע"ד, 22 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.









תק בית משפט לתביעות קטנות 33492-02/13 יסמין דוד נ' יצחק קריספין (פורסם ב-ֽ 22/03/2014)