פסקי דין על התובע הצבאי | פסקי דין על מחמד בדוי ג'ברין צביח | פסקי דין על עטאף מחמוד עווד אלוורידאת | פסקי דין על האיל מחמד צאלח אבו עלאן ואח' |

1075/83 תיק     10/05/1983




תיק 1075/83 התובע הצבאי נ' מחמד בדוי ג'ברין צביח, עטאף מחמוד עווד אלוורידאת, האיל מחמד צאלח אבו עלאן ואח'




ב י ת ה מ ש פ ט ה צ ב א י י ה ו ד ה
התובע הצבאי
נגד

מחמד בדוי ג'ברין צביח
עטאף מחמוד עווד אלוורידאת
האיל מחמד צאלח אבו עלאן
צובחי עלי סלים וורידאת
חסן מחמד חסן אלמחרזה

בבית המשפט הצבאי ברמאללה
[10.05.83]
לפני האב"ד אל"ם אמנון סטרשנוב
והשופטים סא"ל מרדכי פלד
וסא"ל אילן שיף

בית המשפט הצבאי רמאללה פסק:
שעה שהנאשמים ארבו לרכב נוסע בדרך המלך וידו עליו אבנים, אין כל ספק ולא יכול להיות ספק אובייקטיבי כי התנהגות שכזאת יוצרת סיכון קטלני לנוסעים ברכב ולשאר המשתמשים בדרך... אשר על כן התוצאה הפטאלית הינה סבירה ומסתברת לכל בר-בי-רב.
משהוכח שכל הנאשמים גם יחד השתתפו ביידוי האבנים על הרכב, אין כלל חשיבות משפטית לשאלה האם בהיעדר הוכחה מי מהנאשמים ידה את האבן הקטלנית- רשאים הנאשמים ליהנות מן הספק בנקודה זו, שכן בהסתמך על סעיפים 14(א)(2) ו-15 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה ניתן לראות בכל הנאשמים כאילו גרמו את מותה של המנוחה.

חקיקה ישראלית שאוזכרה:
-
תקנות ההגנה (שעת חירום), 1957, תקנה 85 (1)(א).
-
חוק העונשין תשל"ז 1977, סעיפים: 26, 28, 300 (א)(ב), 301.

חקיקת שטחים שאוזכרה:
-
צו בדבר הוראות בטחון תש"ל 1970, סעיף, 51(א).
-
צו בדבר כללי האחריות לעבירה (מס' 225) סעיפים: 5 (ב), 14 (א) (2), 15).

פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

א
ב
ג
ד
ה
ו
ז

[1] בג"ץ 179/80 אלגאזווי נ' ביהמ"ש הצבאי בעזה, פ"ד ל"ד(4) 411.

[2] ע"פ 563/79 הדי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(2) עמ' 608.
[3] ע"פ 229/81 טטרשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו(1) 141.

[4] ע"פ 278/78 איזדמיר נ' מדינת ישראל,
פ"ד ל"ד(2) עמ' 200.

[5] ע"פ 872/76 יוסף ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"כ(3) 573.

[6] ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל ואח'
, פ"ד ל"ה(4) 313.

פסקי דין של בית המשפט לערעורים שאוזכרו:
[1] שכם 5111/78.

הכרעת דין
חמשת הנאשמים נקבצו יחדיו להתאחדות בלתי מותרת שהתארגנה באזור מגוריהם דהריה, במטרה להשליך אבנים, להניף דגלי אש"ף, להניח מחסומי אבנים ולגרום להפרת הסדר באזור.
בתאריך 29 ינואר 83 התמקמו הנאשמים ליד שער בית ספרם כשבידיהם אבנים במטרה להשליכן לעבר כלי רכב העוברים במקום.
בסביבות השעה 19:00 בערב הגיעה למקום מכונית מסוג רנו מס' צ-169133 בה נסעה המנוחה אסתר אוחנה ז"ל. חמשת הנאשמים, שארבו כאמור בצידי הדרך ובידיהם אבנים, יידו כל אחד אבן אחת, לדבריהם, לעבר המכונית. האבנים או חלקן פגעו ברכב, ניפצו את זגוגיות הרכב, ביניהן את השמשה הקדמית, ואבן אחת חדרה למצחה של המנוחה אסתר אוחנה.
הנפגעת פונתה לבי"ח לאחר שאיבדה את הכרתה, כעבור שבועיים נפטרה כתוצאה מהפגיעה.
חמשת הנאשמים מסרו הודעות מפורטות למשטרה (ת-4 עד ת-8) בהן תארו כל אחד את תיאור ההתרחשויות כפי שפורט לעיל.
הנאשמים אף מסרו בהודעותיהם במשטרה כי השליכו את האבנים במטרה לשבור את שמשות הרכב ולפגוע בנוסעים שבתוך המכונית.
בעקבות המקרה נעצרו הנאשמים ולאחר חקירתם הגישה התביעה הצבאית כתב אישום לבימ"ש זה בו מיוחסות לנאשמים עבירות של חברות בהתאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 85(1)(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (פרט ראשון) ועבירה של גרימת מוות לפי ס' 51(א) צו בדבר הוראות ביטחון תש"ל- 1970 (פרט שני).
בעלי הדין הסכימו להגשת כל חומר הראיות בתיק זה בכתב לביהמ"ש ולמעשה אין הם חלוקים ביניהם באשר לעובדות המקרה עצמו, אולם המחלוקת ביניהם נטושה על הפירוש המשפטי שיש לתת למילה "כוונה" שבסעיף 51(א) לצו בדבר הוראות הביטחון תש"ל- 1970 ולמשמעויות שיש לתת למעשיהם של הנאשמים. וזו לשונו של ס'51 א):
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז

"הגורם בכוונה למותו של אדם אחר או מבצע מעשה
חבלה במתקן של צה"ל, דינו מוות או עונש אחר כפי שיורה ביהמ"ש".
עמדת התובע היא כי משנקט המחוקק הצבאי במונח "בכוונה" ולא במונח "בכוונה תחילה" בה נקט המחוקק הישראלי בקובעו את עבירת הרצח בס' 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז 1977, אין נדרשת התביעה להוכיח את הכוונה תחילה דווקא, על שלושת מרכיביה שהם כידוע ההחלטה לקטול, היעדר קנטור ומעשה הכנה (ס' 301 לחוק העונשין) ודי לה אם תוכיח כוונה "פשוטה".
לחילופין טוען התובע הצבאי
כי נסיבות המקרה מצביעות גם על "כוונה תחילה" כמשמעותה בחוק העונשין הישראלי ועל כן מן הראוי להרשיע את הנאשמים בסעיף העבירה שיוחס להם.
לעומתו, טוען הסנגור המלומד כי המחוקק הממשלי באזור יונק את מקורותיו דרך חקיקתו מהמחוקק הישראלי ועל כן בקבעו את דרישת הכוונה שבסעיף 51 לצו התכוון המחוקק למונח של "כוונה תחילה" כמשמעותו בחוק העונשין ושומא על התביעה הצבאית, אליבא דסניגור, לשאת בנטל ההוכחה הנדרש ממנה בעבירה של רצח בכוונה תחילה.
המונח "כוונה" טומן בחובו את חזות התוצאה והחפץ בה. בס' 51 לצו נקט המחוקק בלשון ברורה שאינה משתמעת לשני פנים: "הגורם בכוונה למותו של אחר..." "כוונה"- נאמר ותו לא, ואנו לא נקרא לתוך הסעיף את אשר לא נאמר בו, דהיינו את המילה "תחילה" כפי שבקשנו הסנגור המלומד לעשות. יתר על כן מתחזקים אנו בדעתנו כי בכוונה פשוטה עסקינן, לאור האמור סעיף 5 ב' לצו מס' 225 בדבר כללי האחריות לעבירה, ממנו עולה כי בכוונה פשוטה ולא בכוונה תחילה המדובר.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
בכך כמובן לא סגי, ועל התביעה להוכיח שאומנם התכוונו הנאשמים להמית את אסתר אוחנה ז"ל. מן המפורסמות הוא שחדירה לנבכי נפשו ומוחו של אדם על מנת להסיק קיומה או היעדר קיומה של כוונה היא בלתי אפשרית אלא אם כן נעזרים אנו בכלי העזר שהעמידו לנו דיני הראיות וכוונתו הינה לכלל התוצאות הטבעיות שהינו כלל ראייתי הניתן לסתירה והקובע כי חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. (עיין לדוגמא ערעור פלילי 563/79 הדי נ' מדינת ישראל פד"י ל"ד(2) עמ' 608) שם נקבע כי: "חזקה המעוגנת בהיגיון היא שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו ואם לא נסתרה ולא הוטל ספק סביר בדבר תחולתה די בה כדי להוכיח את כוונתו של הנאשם..." וכן ערעור פלילי 229/81 טטרשוילי נ' מדינת ישראל פד"י ל"ו1 (141).
מטבע הדברים שאין ביהמ"ש בוחן כליות ולב ואין הוא יכול כאמור לחדור לנבכי נשמתם של הנאשמים ועל כן נוכל להסיק את המסקנות המתבקשות מניסיון החיים ומההיגיון הבריא החייב להנחותינו.
נראה לנו כי עובדות המקרה מדברות בעד עצמן, שעה שהנאשמים ארבו לרכב נוסע בדרך המלך, ויידו עליו מטר אבנים ואין כל ספק ולא יכול להיות ספק אובייקטיבי או סובייקטיבי כי התנהגות שכזאת יוצרת סיכון קטלני לנוסעים ברכב ולשאר המשתמשים בדרך.
יתרה מזאת, הנאשמים הודו מפורשות בהודעותיהם במשטרה כי בכוונתם היה לשבור את שמשות הרכב וכן לפגוע בנוסעים ואם אכן זו הייתה כוונתם המוצהרת של הנאשמים הרי מכאן ועד לפגיעה פטאלית הגורמת למותו של אדם, קצר מאוד המרחק, והתוצאה הינה אפוא סבירה ומסתברת לכל בר-בי-רב. אין נפקות משפטית, בעינינו, לשאלה כיצד בפועל נגרמה התוצאה ומי נהרג כתוצאה ממעשיהם הבלתי חוקיים של הנאשמים בין אם יושבי הרכב ובין אם עוברי אורח.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
בתיק שכם 5111/78- איבד נהג רכב את השליטה על המשאית הצבאית בה נהג כתוצאה מיידוי אבנים, סטה מהדרך וגרם למותם של שני תושבים מקומיים. באותו תיק הורשעו הנאשמים בעבירה של גרימת מוות בכוונה לפי ס' 51 הנ"ל, וזאת בהסתמך על כלל התוצאות הטבעיות של המעשה כפי שפורט לעיל.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
איננו רואים הבדל עקרוני בין המקרה הנדון לבין המקרה שנדון בתיק 5111/78, שכן אין חשיבות, כאמור, לדרך ולאופן שבו אירעה התוצאה הקטלנית ובלבד שזו הייתה תוצאה טבעית ומסתברת של המעשה. לאור האמור לעיל, ובהסתמך על הכלל האמור, הוכיחה בפני
נו התביעה הצבאית, מעל לכל ספק כי הנאשמים אכן התכוונו לגרום את מותה של המנוחה.
עם זאת אין אנו מקבלים את טיעונו של התוב"ץ המלומד כי הוכחה כאן "כוונה תחילה" דווקא שכן לא שוכנענו כי נתקיימו היסודות הדרושים להרשעה עפ"י יסוד נפשי זה, כפי שאירע אף בערעור פלילי 278/78 איזדמיר נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ד (2) עמ' 200, בו זוכה הנאשם מאשמת רצח לאחר שהפליא מכותיו בעזרת מקל באשתו וגרם את מותה. הנאשם זוכה בתיק הנ"ל מרצח והורשע חרף זאת בעבירה של הריגה.
אף שהצדדים לא טענו בפני
נו טענות משפטיות שעניינן זהותו של זורק האבן הקטלנית, שאלנו עצמנו האם יש חשיבות לשאלה זו, דהיינו האם יכול מאן דהו לטעון שבהיעדר הוכחה, מי מהנאשמים יידה את האבן הקטלנית שפגעה בראשה של המנוחה, ניתן לטעון כי הנאשמים רשאים ליהנות מספק בנקודה זו.
נראה לנו שמשהוכח שכל הנאשמים גם יחד השתתפו ביידוי האבנים על הרכב אין כלל חשיבות משפטית לשאלה הנדונה ובהסתמך על סעיפים 14 (א) (2) ו-15 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה, ניתן לראות בכל הנאשמים כאילו גרמו את מותה של המנוחה. שאלה דומה נדונה בערעור פלילי 872/76 יוסף ישראל נ' מדינת ישראל ל"א (3) עמ' 573. במשפט זה השתתפו 4 אנשים בקטטה שבמהלכה בעט אחד מתוך ארבעת הנאשמים בראשו של נער וגרם את מותו. הסנגור המלומד טען שבהיעדר הוכחה שמרשו הוא שבעט במנוח מן הראוי לזכותו. ביהמ"ש העליון דחה טענה זו בהסתמכו על סעיפים 26 ו-28 לחוק העונשין תשל"ז-1977 הזהים בניסוחם לסעיפים 14 (א) ו-15 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה כי כל הנאשמים גרמו בכוונה למותה של המנוחה אסתר אוחנה ז"ל.
אנו מרשיעים איפוא, פה אחד, את כל הנאשמים בשתי העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
ניתנה והוקראה בפומבי במעמד בעלי הדין והנאשמים היום 10.5.83 רמאללה.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
גזר דין
נסיבות המקרה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ונחזור לדון בהן בשלב זה אך ורק ככל שהן צריכות לשיקולי הענישה בתיק זה. 5 הנאשמים נקבצו יחדיו במטרה להפר את הסדר באזור ובמהלך יידוי אבנים על רכב צבאי שחלף ליד דהריה פגעה אחת האבנים או יותר שהושלכו בשמשת הרכב, שברה אותה וגרמה לפגיעה פאטאלית במנוחה אסתר אוחנה ז"ל, אשר נפטרה לאחר ששהתה שבועיים בביה"ח מבלי שהכרתה שבה אליה. נאשמים 2 ו-4 הינם יליד שנת 1966, דהיינו כבני 17 שנה, ואילו יתר הנאשמים הינם בני 19 עד 21. בעקבות האירוע הטרגי נאטמו בתיהם של הנאשמים ומשפחותיהם.
בעלי הדין עשו כל שביכולתם כדי לשכנענו לגזור לנאשמים את העונשים הראויים בעיניהם כמתאימים, זה לחומרא וזה לקולא. התובע הצבאי
המלומד הדגיש את חומרת העבירה שאין לה שיעור ומידה, את הסכנה הטמונה ביידוי אבנים באזור ואת הצורך להגן על חיי המשתמשים בדרכים בכבישי האזור ולפיכך ראוי לדעתו, למצות את הדין עם הנאשמים ולגזור עליהם עונש מירבי- דהינו מאסר עולם. לעומתו, ביקש הסנגור המלומד לתת את מלוא המשקל לנסיבות המקלות במקרה זה, דהיינו לעובדה שהנאשמים ומשפחותיהם באו על עונשם באטימת בתיהם, לגילם הצעיר ועוד, ולפיכך עתר בפני
נו להטיל על הנאשמים עונש קל של שנים ספורות בלבד.
מעטים ביותר המקרים הזכורים לנו בו התלבט ביהמ"ש זה כה רבות בבואו לגזור על נאשמים את העונש לו הינם ראויים, כשלנגד עיניו שתי כפות המאזניים המתנדנדות ונעות לאיטן- זו בכה וזו בכה. על הכף האחת מונחת במלוא משמעותה החומרה יוצאת הדופן של העבירה אותה עברו הנאשמים בכך שעקב התנהגותם הנפשעת גרמו לקטילת חיי אדם וקיפדו את חיה של אסתר אוחנה ז"ל, נערה תמימה שלא עוול בכפה אשר חייה הקצרים נקטעו בעודם באיבם. מעטות הן העבירות שחומרתן כה רבה ועל כן הצורך להגן על חיי אדם בכלל וביטחונם וחייהם של המשתמשים בדרכים באזור בפרט, ישמש נר לרגליו של ביהמ"ש זה בעת הטלת העונש. בימ"ש זה פסק בעבר כי נוכח היותה של תופעת יידוי האבנים באזור חזון נפרץ בעת האחרונה והתוצאות החמורות שיש לתופעה זו שביטויין בפגיעה בנפש, בגוף וברכוש, אין מנוס מנקיטת גישה מחמירה יותר והכבדת יד החוק על אלה המפירים אותו בראש חוצות. אם בעבר ניתן היה לנקוט גישה מתונה יחסית, בעבירות כגון אלה וזאת בעיקר מאחר ולא היו נפגעים ולא נגרם נזק לרכוש, נראה כי נוכח חומרת התוצאות האחרונות אין מנוס מנקיטת גישה אחרת שיהיה בה כדי לבער את הנגע ולשרשו ע"מ להמשיך ולשמור על ביטחונם של הנוסעים בכבישי האזור.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ואילו על כף המאזניים הנגדית, זו המושכת לכיוון הקולא, קיימות גם כן הנסיבות שאין לבטלן בנקל. המדובר בנאשמים צעירים יחסית שגילם נע בין 17 ל-21 שנה אשר הודו בביצוע המעשים במשטרה ובעובדות עצמן בביהמ"ש. אף אם הורשעו הנאשמים בעבירה של גרימת מוות "בכוונה" כלשון סעיף 51 לצו יש להדגיש כי אין המדובר ב"כוונה תחילה" אלא בכוונה "פשוטה", כפי שפורט בהכרעת הדין. כאן יש להעיר כי מקרה של גרימת מוות כתוצאה מיידוי אבנים הינו נדיר ביותר וכמעט שאיננו מוכר בפסיקה באזור או במדינת ישראל, עובדה שהודגשה ע"י הסנגור המלומד בסיכומו. מקרה דומה, אם כי לא זהה, אירע בתיק שכם 5111/78 שצוטט לעיל (פש"מ, כרך ה', ע' 271) בו יידתה קבוצת נערים אבנים על רכב צבאי נוסע, נהג הרכב נפגע בראשו, איבד את השליטה ועקב כך סטה הרכב, עלה על המדרכה ודרס למוות 2 תושבים מקומיים. הנאשמים בתיק הנ"ל, שהיו תלמידי בי"ס, נדונו ברוב דעות, לעונשי מאסר של 10 שנים ושל 7 שנים, כ"א כמידת מעורבותו באירוע. אכן, העובדה כי המדובר באירוע חריג ויוצא דופן היא גורם שיש להתחשב בו בעת גזירת העונש. יצוין כי במקרה שצוטט לעיל לא הייתה התארגנות מוקדמת של הנאשמים להתאחדות בלתי חוקית והאירוע היה ספונטאני, ואילו במקרה שבפני
נו המדובר בתכנון מוקדם ובהתארגנות ליידוי אבנים ולהפרת הסדר באזור וזוהי בהחלט נסיבה מחמירה.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
כבר נאמר ע"י ביהמ"ש העליון של מדינת ישראל, מפי כב' השופט מנחם אלון כי
"מדידת מידת העונש קשה היא לשופט כקריעת ים סוף... המחוקק מסר בידו מידת עונש-במיוחד כשמדובר בעונש מאסר- שיש לה שיעור למעלה ואין לה שיעור כלשהוא למטה; ובמסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר אופייה של העבירה, טיבו של העבריין ושלומו של הציבור. כל אלה יפים הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם להלכה ולמעשה, שהרי מעצם טיבם ומהותם אין בהם כדי לכוון את דעתו והכרעתו של השופט אלא בצורה כללית ביותר... ללמדך, שכל מקרה ומקרה צריך להיות נדון לגופה של העבירה ולגופו של העבריין, והכללים שבדרכי ענישה אינם אלא בבחינת נקודות מוצא בלבד"
(ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל ואח'
, פ"ד ל"ד (4) 313, 321). משכך הם פני הדברים, אין לנו אלא למוד לנאשמים את עונשיהם בהתאם למיטב שיפוטינו והבנתנו ועפ"י חוש הצדק החייב להנחותינו הן בעת חריצת הדין והן בעת גזירתו. כשם שחייב הצדק להיעשות עם הציבור לבל יקרו מקרים כגון אלה בעתיד ולמען ויובטחו שלומם וביטחונם של יהודים באזור כולו, כך שומא על ביהמ"ש להבטיח עשיית הצדק גם עם הפרט, אשר אף אם חטא ופשע פשע חמור ביותר, עדיין ראוי הוא שביהמ"ש ישקול ויבחן בכובד ראש גם את אותן נסיבות הדוברות בזכותו ולטובתו כפי שפירטנו לעיל, ויתחשב בהן לקולא בעת הטלת העונש. לעניין מלאכת עשיית הצדק ברצוננו להדגיש כי אין אנו רואים לאבחן את חובתנו העליונה בעניין זה מהחובה הזהה המוטלת על ביהמ"ש היושב בישראל גופה. מבלי להתעלם או למעט מהאספקט הביטחוני המחמיר שבו הננו עוסקים דרך קבע בשבתנו כבימ"ש צבאי באזור ושהינו בהחלט יסוד דומיננטי בשיקולי הענישה באזור, סבורים אנו כי חובת עשיית הצדק מוטלת על כל ערכאת שיפוט באשר היא בבואה לדון את האזרח או התושב הנתון לסמכותה ולמרותה ללא הבדל דת, גזע או לאום. בעניין זה קבע אף ביהמ"ש העליון לא מכבר מפי כב' השופט שמגר כי
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז


"בית המשפט הצבאי היושב בשטח ממשל צבאי חייב לנהוג בשבתו לדין עפ"י העקרונות והתפיסות שהם נחלתה של מערכת המשפט האזרחית של מדינת ישראל ואין עליו מרות זולת מרותו של הדין"
(בג"ץ 179/80 אלגאזווי נ' ביהמ"ש הצבאי בעזה פ"ד ל"ד(4) 411).
הארכנו במקצת בסוגיות מדיניות הענישה אך ורק משום מאמצינו הקשים והכנים לנסות ולמצוא את האיזון הנאות וההולם בין חומרת העבירה כשלעצמה, תוצאותיה הקטלניות והרות האסון למשפחת המנוחה ולצבור בכללו והצורך להרתיע עבריינים מסוגם של הנאשמים מחד-גיסא, לבין גילם הצעיר של הנאשמים (בחלקם בני 17 בלבד) והיות האירוע כשלעצמו נדיר ויוצא דופן בתוצאותיו הפאטאליות, מאידך גיסא.
העולה מן הקובץ שהגענו פה אחד למסקנה כי בעוד שאין כל מקום להקל ראש בחומרת העבירה שביצעו הנאשמים בתיק זה אין גם מקום למצות עמם את הדין עד תום ושביל הביניים אותו ניסינו למצוא בתיק זה יבוא לידי ביטויו בעונשים הבאים:
על נאשמים 1, 3 ו-5 שהינם הבוגרים שבחבורה שלוש-עשרה (13) שנות מאסר לריצוי בפועל.
על נאשמים 2 ו-4 שהינם כבני 17 בלבד החלטנו להקל במקצת בדינם עקב גילם הצעיר והיותם למעשה עדיין בחזקת קטינים- אחת עשרה (11) שנות מאסר לריצוי בפועל.
תקופת המאסר תחושב מיום המעצר.
ניתן פה אחד, והוקרא בפומבי במעמד הצבאי, רס"ן חיים גרינולד, הנאשמים וב"כ עו"ד איברהים אבו-עטא, היום 10 מאי 83 רמאללה.

א
ב
ג
ד
ה
ו
ז







תיק בית המשפט הצבאי 1075/83 התובע הצבאי נ' מחמד בדוי ג'ברין צביח, עטאף מחמוד עווד אלוורידאת, האיל מחמד צאלח אבו עלאן ואח' (פורסם ב-ֽ 10/05/1983)