פסקי דין על אור גבאי | פסקי דין על קיבוץ נחשון | פסקי דין על חוה שפיר | פסקי דין על יעקב לזר |

18098-09/11 א     24/04/2014




א 18098-09/11 אור גבאי נ' קיבוץ נחשון, חוה שפיר, יעקב לזר








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 18098-09-11 גבאי נ' קיבוץ נחשון
ואח'




תיק חיצוני:



בפני

כב' השופטת
אנה שניידר


התובע

אור גבאי


נגד


הנתבעים

1. קיבוץ נחשון
2. חוה שפיר
3. יעקב לזר



החלטה



הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.
עניינה של התובענה שלפנינו, פיצוי התובע בשל לשון הרע ואפליה בהם נקטו הנתבעים כלפי התובע, לטענתו, כאשר סירבו להשכיר לו דירה בקיבוץ במהלך שנת 2009.


עילות התביעה הן: לשון הרע, הוצאת דיבה ופגיעה בשם הטוב, עילה חוזית – הפרת חוזה שכירות, עילה בגין פגיעה בזכויות יסוד של התובע, הפליה אסורה, וכן עילה נזיקית של הפרת חובות חקוקות.


הסעדים אותם מבקש התובע מפורטים בסעיפים 20 ו – 21 לכתב התביעה
והם : צו עשה שיחייב את הנתבעים ו/או מי מהם למסור לתובע את פרטיהם של אותם צדדים שלישיים אשר הוציאו דיבתו רעה ודברו דברי לשון הרע עליו, וכן סעדים כספיים בסך של 176,150 ₪, כשמתוך סכום זה – 100,000 ₪ בשל לשון הרע.

2.
בהחלטה מיום 7.1.13 נקבע, כי על הנתבעים להשיב באופן מלא ומפורט לכל השאלות המפורטות בבקשותיו של התובע לשאלונים ולמתן פרטים נוספים טובים יותר, שכן לתשובות המפורטות יש השלכה ישירה על השאלות שבמחלוקת.

הכוונה בעיקר לתשובות מס' 1 ו – 27 של הנתבעת 2 לשאלון מטעם התובע.

3.
בתשובה מס' 1, אשר התייחסה לשאלת התובע מה היו השיקולים ו/או הטיעונים בגינם סירב הקיבוץ להשכיר דירה לתובע, נאמר על ידי הנתבעת 2:

"למיטב זכרוני, חברת קיבוץ ניגשה אליי והסתייגה מלהשכיר את הדירה לתובע. מדובר היה באמירה מטרידה ולכן החלטתי להביא את העניין לדיון בוועדת ההשכרות. במקרים אחרים בהם אני שומעת הסתייגויות קלות
לגבי אנשים המבקשים לשכור דירה בקיבוץ – אני נמנעת מלהשכיר. הקיבוץ נכווה מספר פעמים משוכרים שעשו רושם חיובי בתחילה, אולם לאחר מכן התגלו כשוכרים בעייתיים.

לאחר מה שנאמר לי (שלא נעז להשכיר את הדירה לתובע) לא הייתי שקטה, וחשבתי שכל הוועדה צריכה לדעת ולהחליט.

לאחר הישיבה הראשונה, ולמרות האמירה המטרידה שנאמרה לי, הוועדה החליטה שאין מניעה להשכיר לתובע את הדירה. לאחר מכן פנתה אליי שוב אותה חברה והתנגדה להשכיר את הדירה לתובע. לפיכך, כינסתי שוב את וועדת ההשכרות, והוחלט שלא להשכיר לתובע את הדירה".


4.
בתשובה מס' 27, אשר התייחסה לשאלת התובע מי האנשים שפנו לקיבוץ בכל הנוגע לתובע ואשר הביאו את הנתבעים להחליט שלא להשכיר לתובע דירה בקיבוץ, ומה היה תוכן הדברים שנאמרו, נאמר על ידי הנתבעת 2:

"חברה מחברי הקיבוץ פנתה אלי בהסתייגויות להשכיר את הדירה לתובע. מדובר בחברה מבוגרת, עם הרבה שנות וותק, אמינה ומהימנה לאורך כל שנותיה בקיבוץ. למיטב זכרוני אותה חברה אמרה לי שלא נעז להשכיר את הדירה לתובע כי שמעה עליו דברים לא טובים. אינני זוכרת באילו דברים מדובר ולא ביררתי את אמיתות דבריה. לאור זאת החלטתי להביא את העניין לדיון בוועדת ההשכרות".

5.
התובע הגיש בקשה למחיקת כתב ההגנה בטענה כי הנתבעים הפרו את ההחלטה מיום 7.1.13.

6.
בהחלטה מיום 19.6.13 ניתנה הזדמנות אחרונה לנתבעים להשיב לכל השאלות , לרבות לגבי זהותה של אותה חברת קיבוץ, מבוגרת, מנוסה ומהימנה, שאודותיה הצהירו הנתבעים כי הזהירה בפני
השכרת דירה בקיבוץ לתובע (להלן – חברת הקיבוץ), וכן את תוכן המידע שמסרה חברת הקיבוץ לנתבעת 2, וזאת בטרם נקיטה בסנקציה של מחיקת כתב ההגנה.


בהחלטה נקבע כי, על פני הדברים, נראה כי שאלותיו של התובע עולות בקנה אחד עם העניינים שיש לבררם במסגרת התובענה.

7.
הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על ההחלטה מיום 19.6.13 (רע"א 9467-07-13) והעלו טענת חיסיון, וביום 17.11.13 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת גילה כנפי- שטייניץ) לפיה הוחזר הדיון לבית משפט זה על מנת לדון לגופה בשאלת החיסיון שהעלו הנתבעים לגבי שמה של חברת הקיבוץ, וזאת להבדיל מסוגיית המידע שנמסר על ידה, אשר לגביו לא נטען חיסיון ובית המשפט לא נתן הוראה לדון גם בסוגיה זו.

8.
לנוכח החלטת בית המשפט המחוזי – נתבקשו הצדדים, בהחלטה מיום 6.1.14, להגיש סיכומים לעניין טענת החיסיון.

9.
אמנם התובע הגיש ביום 19.1.14 בקשה למתן החלטה בעניין "תוכן האמירה" של חברת הקיבוץ, אשר לגביה לא הייתה כאמור התערבות של בית המשפט המחוזי – אולם סברתי כי מן הראוי להתייחס לבקשה זו ולהכריע בה במקביל להכרעה בשאלת החיסיון, וכך ייעשה.


טענות הנתבעים בשאלת החיסיון

10.
בסיכומיהם
טוענים הנתבעים , כי זהותה של חברת הקיבוץ אינה רלבנטית כלל לתביעה שבנדון ו/או לשאלות השנויות במחלוקת, שכן לגבי עילת התביעה (הפצת לשון הרע על ידי הנתבעים) אין זה רלבנטי אם נאמרו דברים לנתבעים על ידי אדם זה או אחר.


לטענתם, אין המדובר בגילוי מידע שנוגע לעילת התביעה אלא בגילוי מידע שנועד להקים עילת תביעה חדשה כנגד צד שלישי, ואין על הנתבעים "לעשות את עבודתו" של התובע ולייצר עבורו עילת תביעה נוספת כנגד נתבע נוסף (חברת הקיבוץ).

כמו כן, טוענים הנתבעים בהקשר זה, כי זהותה של חברת הקיבוץ אף אינה נדרשת לצורך הוכחת טענות ההגנה שלהם, שכן הנתבעים הכחישו כל פרסום לשון הרע מטעמם, ולא העלו כל טענה של "אמת דיברתי".

עוד נטען, כי אי גילוי זהותה של חברת הקיבוץ לא יפגע בעקרונות היסוד של דיון הוגן וחקר האמת, ומאידך – גילוי זהותה של חברת הקיבוץ יפגע אנושות בזכות היסוד שלה לפרטיות ולצנעת חייה, ובנסיבות אלה חל סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

11.
בסעיף 20 לסיכומיהם טוענים הנתבעים , כי לא חלה עליהם כל חובה שבדין לפנות כיום לאותה חברת קיבוץ ולתחקר אותה מה אמרה על התובע, לאחר שהנתבעת 2 אינה זוכרת מהו תוכן דבריה המדויק של חברת הקיבוץ.

12.
בסעיפים 23 – 33 לסיכומיהם טוענים הנתבעים כי על פי ההלכה הפסוקה, נכון להיום, אין לגלות זהותו של צד שלישי במסגרת הליך שהוא אינו צד לו.


הנתבעים מסתמכים על פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן בשנת 2010, בר"ע 4447/07 רמי מור נ. ברק אי.טי.סי. 1995 החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, שעניינה חשיפת זהותו של גולש אנונימי באינטרנט (להלן – הלכת מור).

13.
טענה נוספת בפי הנתבעים, כי לאור האמור בסעיף 20 לכתב התביעה, בו מבקש התובע סעד סופי של צו עשה שיחייב את הנתבעים למסור לתובע את פרטיהם של אותם צדדים שלישיים שהוציאו דיבתו של התובע רעה ודיברו לשון הרע עליו – אין מקום ליתן לתובע, במסגרת ההליכים המקדמיים, את הסעד הסופי המבוקש על ידו בכתב התביעה.






טענות התובע בשאלת החיסיון

14.
התובע טוען כי הכלל הוא חובת גילוי מלאה, וניסיונם של הנתבעים ליצור חיסיון על שמה של חברת הקיבוץ, אם בכלל קיימת כזו, הוא ניסיון לטעון לחיסיון שאינו קבוע בחוק.

15.
לטענת התובע, הנתבעים לא טרחו להסביר כיצד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מקנה להם חסינות ממסירת מידע שלגביו נקבע כי הוא מידע רלבנטי לשאלות שבמחלוקת בין הצדדים.

עוד נטען בהקשר זה, כי הנתבעים לא טרחו להסביר כיצד
גוברת טענתם להיותה של זכות לפרטיות זכות יסוד על זכות היסוד
של התובע לשמירה על כבודו וקניינו (שמו הטוב).

16.
התובע טוען כי הסעיפים בחוק הגנת הפרטיות אליהם מפנים הנתבעים אינם רלבנטיים לנושא, כאשר כל שמבקש התובע לדעת, לצורך הוצאת האמת לאור בהליך שלפנינו, היא שמה של אותה חברת קיבוץ ומה אמרה עליו.

17.
לטענת התובע, אין אינטרס ציבורי כלשהו בהגנה על שמה של אותה חברת קיבוץ כפי שיש אינטרס כזה בהגנה על כותבי תגוביות באינטרנט (טוקבקים), כפי שנקבע בהלכת מור.


לטענתו, כל מטרתם של הנתבעים איננה שמירה על חופש הביטוי האנונימי, אלא הגנה על אותה חברת קיבוץ בלבד, שאינה צד להליכים , ואשר "אינה מסכימה לוותר על זכות החיסיון הקיימת לה ועל פרטיותה", כאמור בסעיף 36 לסיכומי הנתבעים.

18.
בסעיפים 8 – 16 לסיכומיו טוען התובע , כי אין ביכולתו להוכיח שהדברים אשר נאמרו לא היו אמת, שעה שהנתבעים מסרבים למסור את שמה של אותה חברת קיבוץ, ואף את תוכן האמירה, שכן אין לנתק בין תוכן האמירה לבין אומרה, לצורך בירור אמתותה של האמירה.


דיון והכרעה

19.
השאלה היחידה שעומדת בפני
נו בשלב זה, בהתאם להנחיות בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הינה שאלה החיסיון על שמה של חברת הקיבוץ, להבדיל מתוכן המידע שנמסר על ידה, אשר לגביו לא נטען חיסיון ובית המשפט המחוזי לא התערב בנושא.

20.
שאלת החיסיון על שמה של חברת הקיבוץ הינה שאלה חוקתית נכבדה, המעוררת את שאלת האיזון שבין זכויות היסוד – הזכות לפרטיות (של חברת הקיבוץ מחד), ומאידך – הזכות לשמירה על כבודו של האדם וקניינו, לרבות שמו הטוב (של התובע).

21.
כבר כעת ייאמר, כי גם אם ייקבע בסופו של דבר כי מוטל חיסיון על שמה של חברת הקיבוץ – יהא על הנתבעים למסור לתובע את תוכן המידע שמסרה אותה חברת קיבוץ לנתבעת 2.


תוכן המידע הינו רלבנטי ביותר לשאלות שבמחלוקת,
וככל שהנתבעים, או מי מהם, טוענים כי תוכן המידע אינו זכור להם – יהא עליהם לפנות אל אותה חברת קיבוץ על מנת לרענן את זיכרונם.

בכך ראיתי לדחות את טענת הנתבעים המפורטת בסעיף 20 לסיכומיהם, כפי שצוינה בפסקה 11 לעיל.


בהקשר זה, ראיתי לקבל את טענות התובע בסעיף 21 לסיכומיו.
הואיל והנתבעת 2 סברה כי מדובר באמירה מטרידה, עד כדי כך מטרידה שהיא מצאה לנכון להביא את המידע פעמיים בפני
ועדת ההשכרות – אין זה סביר שהנתבעת 2 איננה זוכרת באופן כללי במה מדובר, וזאת גם אם איננה זוכרת את המלים המדויקות שבהן השתמשה חברת הקיבוץ,
כאשר העבירה לה
את המידע.

22.
ועתה – לשאלת החיסיון על שמה של חברת הקיבוץ.


גם אם אני נוטה להסכים עם התובע כי אין מקום להקיש באופן מלא מהלכת מור על המקרה שלפנינו – עדיין ראוי להפנות למספר אמירות מתוך הלכת מור, אשר יש להן השלכה גם בענייננו:


א.
דברי דעת הרוב (כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין) בסעיף 11 לפסק דינו, עמ' 11 – 12:

"במישור הכללי-החוקתי, כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות. האפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי...
היכולת לשמור על עילום-שם היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. יש מצבים שבהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל. כך, למשל, בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה... יתכנו בהחלט מצבים שבהם המסרים החשובים ביותר לאדם עצמו או לאחרים זולתו
יהיו עצורים בתוך האדם פנימה, ורק היכולת לומר את הדברים באופן אנונימי תוכל לפרוץ את החסמים. ממילא, האנונימיות היא לפעמים פתח לחופש ביטוי..."



ב.
דברי דעת המיעוט (כב' השופט א. רובינשטיין) בסעיף ס' לפסק דינו (עמ' 67):

"... לדוגמא: בית המשפט יימנע מליתן סעד למי שעושה שימוש בזכות התביעה בחוסר תום לב. בית המשפט יבחן האם באמת מתכוון התובע לממש את תביעתו או שמא מדובר במסע דיג לצורך זיהוי המפרסם (עילת התביעה בה אנו מציעים להכיר... נועדה לאפשר עמידה על זכויות משפטיות ולא נקמנות גרידא)..."

23.
יש לזכור כי במקרה דנן, כפי שעולה מתשובה מס' 27 של הנתבעת 2, חברת הקיבוץ אמרה לה שהיא שמעה על התובע "דברים לא טובים".
משמע, שגם חברת הקיבוץ עצמה אינה יודעת
באופן אישי אלא שמעה את הדברים מגורם אחר (צד רביעי בענייננו), וספק אם היא בחנה וביררה את אמתותם, כפי שגם הנתבעת 2 הודתה, בתשובה מס' 27, שלא ביררה את אמתות המידע.


בנסיבות אלה , מה שחשוב הוא המידע עצמו, אשר עמו יצטרך להתמודד התובע על מנת להוכיח את תביעתו,
ולא זהות מוסר המידע, שלמעשה רק העביר אותו לאחר ששמע עליו מגורם אחר.

24.
כפי שנקבע בהחלטה מיום 19.6.13, תכלית השאלון היא קבלת מידע שיעזור לבעל הדין להוכחת טענותיו או לערער את עמדת הצד שכנגד.

במקרה דנן, עילת התביעה העיקרית, עליה דורש התובע פיצוי של 100,000 ₪ (מתוך הסכום הכולל של התביעה שהיא 176,150 ₪) היא לשון הרע, הוצאת דיבה, ופגיעה בשמו הטוב.

לשם הוכחת עילה זו, אין ספק שעל התובע לדעת מהן "השמועות המטרידות" עליו, אשר נמסרו לוועדת ההשכרות על ידי הנתבעת 2 , ואשר בעטיין לא הושכרה לתובע דירה בקיבוץ.


מאידך, אין רלבנטיות לשאלה מי מסר לנתבעת 2 את המידע , ולכן זהותה של חברת הקיבוץ אינה רלבנטית במקרה זה.

נראה שאכן מדובר ב"מסע דיג", דברי כב' השופט רובינשטיין כפי שצוטטו בפסקה 23 (ב) לעיל, ואין להתיר זאת לתובע.

25.
זאת ועוד, לאור הסעד המבוקש על ידי התובע בסעיפים 20 ו – 23 (א) לכתב התביעה
- גילוי שמם של מוסרי המידע (להבדיל מן הסעדים האחרים) – הרי שגילוי שמה של חברת הקיבוץ, כבר בשלב ההליכים המקדמיים, יהווה הכרעה בסעד הסופי האמור, עוד לפני שנדונה התביעה לגופה.

בהקשר זה, ראיתי לקבל את עמדת הנתבעים, המפורטת בסעיפים 37 – 39 לסיכומיהם, ולדחות את עמדת התובע, המפורטת בסעיף 22 לסיכומיו.


סוף דבר

26.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן:


(א)
בקשת התובע לגילוי שמה של חברת הקיבוץ – נדחית.


(ב)
בקשת התובע לגילוי תוכן האמירה של חברת הקיבוץ – מתקבלת.

(ג)
הנתבעים יפרטו את תוכן האמירה, באופן מלא ככל שניתן, לא יאוחר מיום 15.5.14.

(ד)
תצהירי עדות ראשית מטעם התובע יוגשו תוך 30 ימים מקבלת המידע הנזכר בפסקה (ג) לעיל.


(ה)
תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים יוגשו תוך 30 ימים מקבלת תצהירי התובע.

27.
הצדדים יגישו מועדים מוסכמים לקיום קדם משפט מסכם לפני הוכחות, בחודשים אוקטובר – נובמבר – דצמבר 2014, עד ליום 15.5.14.


שאלת ההוצאות בשל הליכים אלה תישקל בסיומו של ההליך העיקרי.


המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.


ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ד, 24 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 18098-09/11 אור גבאי נ' קיבוץ נחשון, חוה שפיר, יעקב לזר (פורסם ב-ֽ 24/04/2014)