פסקי דין על אהרון חזות | פסקי דין על מוניות פיקס | פסקי דין על ישראל בר עוז |

36029-04/12 סע     27/04/2014




סע 36029-04/12 אהרון חזות נ' מוניות פיקס בע"מ, ישראל בר עוז








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ס"ע 36029-04-12





27 לאפריל
27 אפריל 2014

לפני
:

כב' השופטת עידית איצקוביץ
נציג ציבור (מעבידים) מר יגאל ליבר

ה
תובע
אהרון חזות
ע"י ב"כ עו"ד יקטרינה ברנהולץ
-

ה
נתבעים
1
. מוניות פיקס בע"מ
2. ישראל בר עוז
ע"י ב"כ עו"ד טל אבנרי




פסק דין



1.
לפנינו תביעה לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, שכר בגין שעות נוספות, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר.

התובע הגיש את תביעתו כנגד שני הנתבעים וגם כנגד "ישראל פיקס" שלאחר מכן נמחק כנתבע, מאחר שלא מדובר באישיות משפטית אלא בשילוב השם הפרטי של הנתבע מר ישראל בר עוז
(להלן: "הנתבע") עם המילה "פיקס" שמופיעה בשם: "מוניות פיקס בע"מ
" (להלן: "הנתבעת"). משמעות המילה "פיקס" בענייננו היא "קבוע", ולכאורה הדבר מצביע על דרך התשלום מנהג המונית לבעל המונית. לדברי התובע בדיון הנתבע "קרא לעצמו ישראל פיקס" (ראו ע' 6 לפרוטוקול הדיון).

2.
התובע טען שעבד אצל הנתבעת כנהג מונית החל מ-1.9.2009 עד 1.3.1012, סה"כ 30 חודשים, וקיבל תלושי שכר בתחילה על שם הנתבעת ולאחר מכן על שם הנתבע.
לגרסת התובע הוא קיבל את השכר מתוך הכנסותיו כנהג מונית ומאלה הוא היה מפריש לטובת הנתבע 5,600 ₪ לחודש (סכום שהתובע שילם לנתבע) והיתרה בסך של כ-4,000 ₪ לחודש נותרה אצל התובע.
התובע טען שלאורך כל תקופת העבודה הוא לא קיבל זכויות מכוח חוקי עבודה כגון הפרשה לקרן פנסיה, גמול שעות נוספות, דמי חופשה ודמי הבראה. התובע גם לא קיבל תלושי שכר באופן סדיר.
לגרסתו "ביום 1.12.11 ולאחר שקץ בתנאי העסקתו הפוגעים ובניסיונותיו העקרים לפנות לנתבעת לתשלום זכויות וקבלת תלושי השכר באופן סדיר, הודיע על סיום עבודתו בנסיבות אלו – וכך סיים עבודתו בפועל לאחר שלושה חודשים ממכתבו ביום 1.3.1012, לאחר 30 חודשי עבודה". על כן דורש התובע בתביעתו תשלום בגין פיצויי פיטורים. כמו כן טען התובע שעבד במתכונת קבועה של שעות – 12 שעות בימי א'-ה', 7.5 שעות בימי ו' וכן 5 שעות במוצאי שבת. על כן דורש תשלום בגין שעות נוספות שלא שולמו לו כדין. כן דורש התובע בתביעתו תשלום של פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסה, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר עבור התקופה שבין פברואר 2011 עד פברואר 2012.

התובע ביקש לחייב את הנתבעים יחד ולחוד כמעסיקים במשותף.

3.
לטענת הנתבעים התובע, שהוא בעל רישיון נהיגה על מונית, פנה בתחילת חודש 9.09 לנתבעת וביקש לשכור ממנה מונית ורישיון להפעלתה על בסיס תשלום יומי קבוע בסך 200 ₪ ("שיטת הפיקס"). זאת תוך שסכום פדיון המונית בגין עבודת הנהג שייך אך ורק לו (במקרה זה לתובע). הנתבעים טענו כי לא שררו בינם לבין התובע יחסי עובד-מעביד ומשכך הוא אינו זכאי לקבלת זכויות הנגזרות מיחסים אלה.
לגרסת הנתבעים ביום 6.3.12 הותיר התובע את המונית במוסך "סבנה" ביפו, מוסך בו נערכים תיקונים למוניות שבבעלות הנתבעים, ונעלם לו לדרכו כשהוא מותיר אחריו חובות לנתבעים – יתרת תשלום עבור דמי שכירות לחודשים 10.11 עד 3.12 וכן השתתפות עצמית ששילמה הנתבעת בעקבות תאונה עם המונית שנגרמה באשמת התובע. בגין אותם סכומים העלתה הנתבעת טענת קיזוז.

4.
ראיות שנשמעו בדיון

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע ושל מר דוד חן (להלן: "מר חן") מנהל ובעל מניות בנתבעת וגם בעלים ומנהל של מוסך "סבנה" מוסך מורשה של חברת צ'מפיון- יבואנית רכבי סקודה, שבו מבוצעים הטיפולים והתיקונים במוניות הנתבעים (להלן: "המוסך").

מר חן הצהיר בענין מקרה בו הגיע התובע עם המונית למוסך כשמוט ההילוכים ("גיר") לא היה תקין. התובע ציין כי תיקן את הגיר במוסך אחר בעלות של 4,500 ₪, סכום שהוא מבקש לקזז מדמי השכירות של המונית.
הנתבע ומר חן נחקרו בדיון על תצהיריהם.

נוסף לכך הוגשו במהלך הדיון חשבוניות מהמונית שבה נהג התובע בגין תקופת עבודתו, אשר לדברי הנתבעים הן אלה שהועברו אליהם ומעידות על הנסיעות שהתובע ביצע בפועל.

בתום הדיון לשמיעת ההוכחות הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעה.

5.
ראשית יש לדון בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, שכן אם התשובה לכך שלילית אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בסכסוך.
שאלה נוספת היא מי היה הצד שכנגד ליחסים עם התובע, והאם קיימת אחריות משותפת לשני הנתבעים. שאלה זו יכולה להתברר רק אם ייקבע כי אכן היו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.
בשלב זה נציין רק כי הונפקו תלושי השכר על ידי שני הנתבעים כאשר הנתבע, יחד עם מר חן, הוא המנהל ובעל מניות בנתבעת.
6.
עובדות המקרה

א.
התובע נהג בכל תקופת ההתקשרות על מונית מסוג סקודה שנת ייצור 2006, מס' רישוי 66-004-25 (להלן: "המונית"). רישיון המונית הוא על שם יהודה שבתאי, אשר נתן יפוי כוח להפעלת המונית לנתבע.

ב.
התובע חתם ביום 17.9.09 על תצהיר לפיו אין כל יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעים והוא אחראי על קנסות, דוחות ותביעות כספיות בגין הפעלת המונית בתקופת השימוש על ידו.

ג.
התובע אינו רשום כעוסק מורשה, דווח על ההתקשרות דרך תלושי שכר שהונפקו חלקם על שם הנתבע וחלקם על שם הנתבעת.

ד.
המונית עמדה כל הזמן לרשות התובע. הימים ושעות הנהיגה נקבעו על ידי התובע בלבד. תלושי השכר היו בסכום קבוע, בסך של 4,000 ₪ בסיום התקופה – סכום זה לא שיקף את הסכומים שהתובע קיבל בפועל עבור הפעלת המונית.

ה.
התובע שילם לנתבעים 200 ₪ עבור כל יום של שימוש במונית, לפי חישוב של 7 ימים בשבוע על פי עדות התובע. הנתבעים נהגו בגמישות מסוימת כלפי התובע ובחודשים שבהם היו חגים או נבצר ממנו לעבוד, הוא שילם פחות.

ו.
פדיון המונית נותר אצל התובע, הנתבעים לא קיבלו כל חלק ממנו, למעט התשלום הקבוע שפורט לעיל. חשבוניות הנסיעות הועברו לנתבעים, סביר להניח לצורך דיווח לרשויות המס.

ז.
התובע שילם עבור סולר והוצאות שוטפות אחרות של המונית. הנתבעים נשאו בטיפולים ותיקונים שנעשו במוסך.

7.
נסיבות סיום העבודה של התובע

התובע טען בתביעתו ובתצהיר שהוא התפטר בשל הפרת זכויות על ידי הנתבעים, על כן אלה נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו והמצדיקות זכאותו לפיצויי פיטורים. התובע צירף לתצהירו מכתב התפטרות מיום 16.12.11 (מכתב שהנתבע הכחיש שקיבל). על אף ההפרות הנטענות, התובע המשיך לעבוד עד ליום 1.3.12.

כשנשאל התובע בחקירתו בדיון באיזה תאריך הוא סיים לעבוד, הוא העיד:

"התפטרתי שבועיים לפני סוף נובמבר הפסקתי לעבוד"
(ע' 9, ש' 5 לפרוטוקול הדיון).

כשהופנתה תשומת לבו של התובע לכך שבתצהיר המועד המופיע הוא 1.3.12 הוא השיב כי אינו זוכר תאריכים "אין לי מוח אלקטרוני" והזכיר את "אירוע הגיר" בו לגרסתו הגיר היה לא תקין, במוסך לא הסכימו לתקן את הרכב ולכן הוא לקח אותו למוסך אחר (ע' 9 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך אומר התובע כי הוא השאיר את המונית במוסך ביום 6.3.12 והוא ביקש "לסיים יפה" כדבריו, כאשר שבועיים לאחר מכן נשלל רשיון הנהיגה שלו - שלילה שהייתה ידועה לו מראש מאחר שהוא היה בדיון בפני
בית המשפט לתעבורה (ראו ע' 14, ש' 12-14 לפרוטוקול הדיון).

מכאן שהתמונה אשר התבהרה בדיון היא כי לא הפרת זכויות הייתה הסיבה לסיום העבודה של התובע, אלא הידיעה כי רשיונו נשלל ולכן הוא לא יוכל להמשיך לנהוג במונית. בהתאם להסכם שבין הצדדים, אין שום הגיון בהמשך תשלום של הסכום הקבוע לנתבעים, כאשר התובע אינו יכול לנהוג ולהפיק הכנסות מעבודתו.
בהתאם אנו סבורים שהתובע לא הגיש את תביעתו בניקיון כפיים. הוא לא סיפר מה הסיבה האמיתית לסיום העבודה, שלא הייתה כאמור הפרת הזכויות הנטענת על ידי הנתבעים וגם לא הסכסוך שנוצר עקב תיקון גיר המונית.

8.
מבחנים לקיום יחסי עובד-מעביד

מעמדו של אדם כעובד שכיר או כקבלן עצמאי אינו פועל יוצא של הסכמת הצדדים או של השם בו הגדירו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, אלא תולדה של בחינה אובייקטיבית של מכלול הנסיבות הקשורות להעסקה. לשם כך פותחה בבתי הדין לעבודה פסיקה ענפה ומורכבת של מבחנים ותתי-מבחנים, אשר יישומם על מקרה נתון אמור להוביל להכרעה אם מדובר בעובד שכיר או בעצמאי
.
מקובל לדבר על "מבחן מעורב", שהמרכיב הדומיננטי בו הוא "ההשתלבות במפעל" (דב"ע (ארצי) נב/3-158 יאיר - גליברמן, פד"ע כה 31, 35).

כך כתב הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג:

"נהוג לומר, על יסוד האמור בשורה ארוכה של פסקי דין, כי המבחן הנהוג בבתי הדין לעבודה לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד הוא מבחן ההשתלבות... קביעה זו אינה מדויקת. עיון בפסיקתו הענפה
של בית הדין הארצי לעבודה מוליך למסקנה, כי הלכה למעשה נוקטים בתי הדין ב"מבחן מעורב" כל אימת שעליהם להכריע בסוגיה אם פלוני הוא 'עובד' אם לאו, תוך שימת דגש חזק על מבחן ההשתלבות"
.
[גולדברג, "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב", עיוני משפט יז 19, 31 (התשנ"ב)].

בין העובדות והסממנים הנוספים אליהם יש לפנות, מציין הנשיא גולדברג ז"ל את אלה:
"אופיו האישי של העיסוק, הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה - לפטרו, מיהו המספק את כלי העבודה, צורת ניכוי מס ההכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים
שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה
או
אחר - כיצד
ראו הצדדים את היחסים ביניהם".


המבחן המעורב - ובמרכזו מבחן ההשתלבות - מבוסס על איזון בין "סממנים" שונים המאפיינים יחסי עבודה. לשם עריכת איזון זה יש לתת ל"סממנים" השונים "משקל".

בע"ע (ארצי) 300256/98 אייזיק - תה"ל תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817, עמד כבוד הנשיא (כתוארו אז) השופט אדלר, בין השאר, על חשיבותו של המבחן המעורב אשר כולל בתוכו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים כגון: כפיפות, פיקוח, הסכמת הצדדים, צורת התשלום ועוד.

בע"ע (ארצי) 300274/96 צדקא - מדינת ישראל – גלי צה"ל (פד"ע לו 625) הרחיב בית הדין הארצי את פרשנותו של המושג "עובד" והחלתו על מקרים מסוימים שקודם לפסק הדין לא היו רואים בהם קיום של יחסי עובד מעביד, תוך הסתמכות על הלכה של בית המשפט העליון בדנג"צ 4601/95 סרוסי יוסף חי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ"ב

(4) 817, הקובעת את הפרשנות התכליתית של המושג בהתאם להוראת החוק שבה מדובר.

9.
האם התובע היה "עובד" של הנתבעים

הנתבעים עוסקים, לפי הצהרת הנתבע שלא נסתרה, בהשכרת רישיון מוניות שבבעלותם או ברשותם, במחיר קבוע ליום. בזמן הדיון היו לנתבעת 20 מוניות, חלקן עם נהג אחד בלבד (כמו במקרה של התובע) וחלקן עם שניים. לפי עדות הנתבע רוב הנהגים הם עוסקים עצמאיים, והוא מעסיק עם תלוש שכר רק נהגים שהם "בעייתיים" ולא יכולים לפתוח תיק עוסק מורשה. לגבי התובע אמר הנתבע ש"הוא אמר שלא יכול לפתוח תיק עוסק מורשה מסיבות אישית. אמרתי לו שיתחיל לעבוד כך. יש 2-3 כאלה. לשאר יש עוסק מורשה" (ע' 16 ש' 21-25).

בניגוד לטענות בכתב התביעה ובתצהיר, כאשר נשאל התובע מדוע הוא לא היה אף פעם עוסק מורשה, הוא השיב:

"כי אני לא רציתי להיכנס לסיפור הזה"


(ע' 7 ש' 23 לפרוטוקול
הדיון).

כלומר בשל טעמים הקשורים לתובע בחרו הצדדים בהנפקת תלושי השכר, כאשר במקביל (ובניגוד לאופן הדיווח לרשויות המס) חתם התובע על ההצהרה לפיה אין יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.
תלושי השכר שהונפקו לתובע לא שקפו את הכנסותיו בפועל בגין עבודתו – אלא נקוב בהם סכום חודשי קבוע.

מאחר שהגדרת היחסים בין הצדדים וצורת הדיווח אינם מבחנים המכריעים לעניין למהות היחסים, נעבור על יתר המבחנים כדי להגיע לתשובה לשאלה הנשאלת.

אין ספק כי כלי העבודה העיקרי בעבודת התובע היה המונית אשר בבעלות הנתבעים שגם היו בעלי רישיון הפעלתה. הטיפולים השוטפים והתיקונים הנדרשים נעשו על חשבון הנתבעים, במוסך. התובע נשא בהוצאות השוטפות, בעיקר הסולר, והוא התחייב בפני
הנתבעת לשאת בקנסות ודוחות וכן להשתתף בתאונות במסגרת העבודה.
התובע היה חופשי לקבוע לעצמו ימים ושעות העבודה וככל שהוא עבד יותר והיו יותר נסיעות, הכנסותיו גדלו בהתאם. הוא לא היה צריך לדווח כלל וכלל לנתבעים לגבי שעות או יעדי הנסיעות, לא קיבל הנחיות על כך והוא היה רשאי לסכם על נסיעות קבועות, כפי שהוא אכן עשה לעיתים או לעבוד בתחנת מוניות, כפי שעשה גם כן (ע' 7, ש' 1-2).
אף לא הייתה תקשורת – בוודאי לא השגחה – שוטפת של הנתבעים עם התובע. התובע היה בקשר עם הנתבע כאשר הוא שילם את התשלום החודשי והביא את הקבלות על הנסיעות או כאשר היה צורך בתיקון המונית (ע' 6, ש' 10-13).

התובע אמר בעדותו (ע' 6):

ש.
האם אתה קבלת מהנתבעים הוראות לאלו יעדי נסיעה אתה צריך לנסוע במהלך היום?
ת.
לא.
ש.
הנתבעים לא היו מודעים לאיפה אתה נוסע במהלך היום?
ת.
נכון.
ש.
האם קבלת מהנתבעים הוראות לכמה נסיעות אתה צריך לבצע במהלך היום?
ת.
לא.
ש.
האם קבלת מהנתבעים כמה שעות עבודה אתה צריך לעבוד כל יום?
ת.
גם לא.
ש.
אתה לא הודעת לנתבעים מתי אתה מתחיל יום עבודה ומתי מסיים.
ת.
לא הודעתי.
ש.
הודעת מתי אתה מסיים יום עבודה?
ת.
לא. הרכב היה איתי באופן צמוד.
ש.
האם אתה הופנית על ידי הנתבעים לעבוד בתחנת מוניות מסוימת.
ת.
לא.

ברור לנו, בהתאם לראיות שנשמעו בדיון, כי לא היה כל פיקוח מטעם הנתבעים על עבודת התובע. התובע היה חופשי לקבוע שעות ויעדי נסיעה. המונית עמדה לרשותו וחוץ משמירתה וטיפולים הנדרשים במוסך והתשלום הקבוע שסוכם עבור שימוש במונית והעברת החשבוניות, הוא לא היה חייב לנתבעים דבר.

בהתאם, אף אם ייתכן שאכן מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, אנו סבורים שהפן השלילי אינו מתקיים, מאחר שהתובע לקח על עצמו את סיכויי הרווח וסיכוני ההפסד. כך הוא היה רשאי לקבל החלטות ניהוליות בנוגע לנהיגת המונית (שעות, יעדים, נסיעות קבועות, עבודה עם תחנות) על מנת להגביר את הרווחים. אם התובע הרוויח יותר (או פחות) התשלום הנדרש על ידי הנתבעים לא השתנה, מאחר שהוא נקבע לפי הימים שבהם המונית עמדה לרשותו (200 ₪ ליום). גם אם הייתה התחשבות מסויימת מטעם הנתבע, היה זה רק כאשר היה חג, או בחודש שהתובע חיתן את הבת ולכן עבד פחות (ע' 17 לפרוטוקול הדיון). התשלום שנקבע דומה יותר לדמי שכירות עבור המונית, אם הייתה התחשבות היה זה כאמור כשהתובע לא יכול היה לעבוד והרוויח פחות, אך אף פעם לא נדרש לשלם יותר כי הכנסותיו היו גדולות יותר.
התובע נשא בתשלום הסולר, קרי בהוצאות השוטפות של הנסיעות, כאשר הטיפולים המיועדים לשמור על המונית שבבעלות הנתבעים שולמו על ידם.

שקלול מירב המבחנים והזיקות מביא אותנו למסקנה כי התובע היה "בעל עסק משלו", אשר לקח על עצמו סיכויי רווח וסיכוני הפסד, לא היה נתון לכל פיקוח, השגחה או להוראות מטעם הנתבעים ולכן אין להגדיר את היחסים שבין הצדדים כיחסים שבין עובד לבין מעסיק.

מעבר לנדרש נציין כי ב"כ התובע הפנתה לנפסק בדמ"ש (ב"ש) 15984-08-11 לוגסי - סלע עופר מוניות בע"מ (אב בית הדין כב' השופט יוחנן כהן מ-24.10.12) אולם הנסיבות העובדתיות במקרה שם היו שונות, מאחר שהוכח שהסיכום בין הצדדים היה שלאחר ניכוי ההוצאות של המונית הכנסות המוניות יחולקו בין התובע לבין הנתבעת בחלקים שווים.
נסיבות התיק כאן דומות יותר לאלה שנדונו בדמ"ש (חי') 18977-01-09 כאמל - לי מונית בע"מ (אם בית הדין כב' השופטת דלית גילה, מ-10.10.11) שם נקבע כי לא היו יחסי עובד-מעביד בין נהג המוניות לבעל המונית.

10.
נוכח האמור לעיל אנו מקבלים את טענת הנתבעים וקובעים שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד. על כן אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה, בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969.

בהתאם לכך דין התביעה שמבוססת על זכויות המגיעות ל"עובד" להידחות.
על התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 ₪.

11.


לצדדים זכות
ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום,
כ"ז ניסין תשע"ד 27/4/14
בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.




עידית איצקוביץ
שופטת

נציג ציבור (מעבידים)
יגאל ליבר







סע בית דין אזורי לעבודה 36029-04/12 אהרון חזות נ' מוניות פיקס בע"מ, ישראל בר עוז (פורסם ב-ֽ 27/04/2014)