פסקי דין על ואייל אבו גאמע | פסקי דין על עלי אבו סבייח | פסקי דין על עיזבון המנוחה פאטמה אבו סבייח |

34041-01/14 א     22/04/2014




א 34041-01/14 ואייל אבו גאמע נ' עלי אבו סבייח, עיזבון המנוחה פאטמה אבו סבייח








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 34041-01-14 אבו גאמע נ' אבו סבייח ואח'




תיק חיצוני:




מספר בקשה:
1

בפני

כב' הרשם הבכיר אורי הדר

התובע
ואייל אבו גאמע


נגד

הנתבעים
1. עלי אבו סבייח
2. עיזבון המנוחה פאטמה אבו סבייח
ת.ז 03513



החלטה

בפני
י בקשה למתן

פסק דין
בהיעדר הגנה כנגד הנתבעים.

התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה כספית שעילתה השבה של תשלומים ששילם התובע ופיצויים מוסכמים כאשר כל אלו נוגעים להסכם מכר מיום 23.06.2000 (להלן: "ההסכם") אשר נחתם בין התובע, מחד, לבין המנוחה פאטמה עודה אבו צבייח ת.ז. 35133693 (להלן: "המנוחה") והנוגע למקרקעין הידועים כמגרש 37 בשכונה 8 בערערה שבנגב (להלן: "המקרקעין").

ביום 20.01.2014 נמסר כתב התביעה לנתבע 1 והוא חתם על אישור המסירה שעל שמו ועל אישור המסירה של הנתבע 2, עיזבון המנוחה. עד היום לא הוגש כתב הגנה.

לנוכח מסירת כתב התביעה כאמור עותר התובע למתן

פסק דין
בהיעדר הגנה כנגד הנתבעים שניהם.

דינה של הבקשה להידחות וזאת מהטעמים הבאים:

התביעה כנגד הנתבע 1
1. אין חולק כי המנוחה היא שהייתה הבעלים של המקרקעין והיא שהתקשרה בהסכם עם התובע. הנתבע 1 הינו, כנטען, ערב למילוי כל התחייבויותיה של המנוחה ע"פ ההסכם (ראו ס' 6 לכתב התביעה והסיפא להסכם).
אמנם, הנתבע 1 אינו הערב היחיד לכאורה אולם רק הוא נתבע בגין ערבותו ועל כן החלטה זו מתייחסת אליו בלבד.

2. בנסיבות בהן הנתבע 1 הינו ערב בלבד הרי שברי כי מתן

פסק דין
כנגדו מותנה, מטבע הדברים, בקיומו של חיוב שלא בוצע ע"י החייב העיקרי, קרי המנוחה כנטען ע"י התובע.

3. האם ראוי ליתן

פסק דין
כנגד ערב קודם שניתן

פסק דין
כנגד החייב העיקרי? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא שלילית.

הערבות כשמה כן היא: ערבות לחיוב בר-תוקף (ראו ס' 2 לחוק הערבות, התשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק").
ס' 4 (א) לחוק קובע גם הוא כי "אין הערב חב ביותר מחיובו של החייב ולא בחמור ממנו".

אכן, ניתן היה לפתור עניין זה באמצעות

פסק דין
שיותנה בקיומו של

פסק דין
כנגד יורשיה על פי דין של המנוחה או הזוכים על פי צוואתה, ולעניין זה אגיע מייד, אולם פתרון תיאורטי זה אינו מתיישב עם יעילות דיונית והיה מחייב את הערכאה שאמורה הייתה להוציא לפועל את אותו

פסק דין
מותנה לבחון את טיבו של פסק הדין כנגד יורשי המנוחה על פי דין או הזוכים על פי צוואתה.
מצב דברים זה אינו ראוי.
ועל כן, יש לבחון האם ניתן ליתן

פסק דין
כנגד הנתבעת 2.

התביעה כנגד הנתבע 2

5. המנוחה הלכה לעולמה. לא ראיתי בעניין זה אסמכתא אולם אסמוך ידיי על דברי ב"כ התובע המלומד בעניין זה ואניח זאת כעובדה.
בנסיבות אלו יורשיה של המנוחה הם היורשים על פי דין או הזוכים על פי צוואה (ראו ס' 2 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").

מי הם אותם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה? את זאת מצפה או דורש התובע כי ננחש.
בכל הכבוד, דבר זה אינו אפשרי. הידיעה מי הם יורשיו של אדם או מי הם הזוכים על פי צוואתו, ככל שקיימת צוואה, אינה ידיעה שיפוטית. אין בית המשפט יכול לקבוע מי הם היורשים על פי דין או הזוכים על פי צוואה בהיעדר צו ירושה או צו קיום צוואה. וכאלו אינם.

6. בעניין זה ראו את הדברים שנאמרו, בלשון ברורה, ברע"א 6590/10, עיזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, מפי כב' הנשיא א. גרוניס בהאי לישנא:

"
5. פעמים רבות, וכך אף אירע בענייננו, מוגשות לבתי המשפט תביעות בהן מצוין כי התובע הוא עיזבונו של אדם שהלך לעולמו. במקרים אחרים מוגשת תביעה נגד עיזבון. תביעות כאלה הינן פגומות. זאת, משום שעיזבון אינו אישיות משפטית, ומשכך אינו יכול להיות בעל דין בהליך משפטי כלשהו. יצוין, כי ההתייחסות אל עיזבון כאל בעל דין היא טעות שכיחה, החוזרת על עצמה. בתי המשפט משלימים במקרים רבים עם טעות זו, בלא להעלותה מיוזמתם. מן הראוי, איפוא, לעמוד על מספר מושכלות יסוד הנוגעות למהותו של העיזבון. המשמעות המילונית של המילה עיזבון הינה "ירושה, רכוש שנשאר אחרי מות אדם" (מילון אבן שושן המרוכז 713 (מהדורת 2006)). כלומר, העיזבון הינו כינוי למסת הנכסים שהותיר אחריו המנוח. אין לעיזבון אישיות משפטית משל עצמו, ולא ניתן לעשות שימוש בו, כבעל דין, לצורך הגשת תביעה (ראו רע"א 5059/10 אלום גולד בע"מ נ' דור, פיסקה 10 (טרם פורסם, 10.8.2010)). כפי שלא ניתן להגיש לבית המשפט תביעה בשם כלי רכב, ארון או מיטה, או בשם כל הנכסים הללו ביחד, כך לא ניתן לתבוע בשם עיזבון. במילים אחרות, "[...]מותו של אדם אינו מוליד כל גוף משפטי או מעין-משפטי..." (ע"א 181/67 גרינשפן נ' שרעבי, פ"ד כא(2) 630, 639 (1967) (השופט י' זוסמן)). ודוקו, הדין מסדיר את העברת הבעלות של נכסי המנוח, כלומר את העיזבון, ליורשים. סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה), קובע בהקשר זה, כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". משמעות הדברים היא, כי עם מותו של המנוח עוברים נכסיו לידי יורשיו. עיקרון זה מכונה "עיקרון הנפילה" (ראו, שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (סעיפים 55-1) 35 (1992); מיכאל קורינאלדי דיני ירושה – צוואות, ירושות ועזבונות 25-23 (2008)). אולם, עצם העברת העיזבון לידי היורשים אין בה כדי להקנות אישיות משפטית לעיזבון. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' זילברג, אשר ציין כי "העזבון, כלומר: כלל נכסי המת העוברים בירושה אל היורש, אינו הוא גופו גוף משפטי, ואין לו – בנפרד מן היורשים או הזכאים האחרים או מנהליו – שום מעמד עצמאי באיזה משא-ומתן משפטי שהוא" (ע"א 148/53 מ. פנץ ו"אגד" בע"מ נ' פלדמן, פ"ד ט 1711, 1719 (1955) [ההדגשה במקור – א' ג']; ראו עוד אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 101 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן – גורן)).
...
7. הנה כי כן, עיזבון אינו אישיות משפטית. משכך, תביעה המוגשת בשם עיזבון או נגד עיזבון הינה פגומה מיסודה, שהרי היא מוגשת בשם או כנגד מי שאינו יכול, מבחינה עקרונית, להיות תובע או נתבע."

7. חוק הירושה קובע מי הם היורשים ע"פ דין ומי הם הזוכים על פי צוואה.
ס' 66 (א) לחוק הירושה קובע כי "הרשם לענייני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים".

8. נניח לענייננו כי לא מונה למנוחה מנהל עיזבון. ס' 126 לחוק הירושה קובע כי "עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון".
כלומר, לא רק שבענייננו לא ידוע כלל מי הם אותם יורשים אלא גם שלא ידוע האם כולל עיזבון המנוחה נכסים, אם לאו ולא ידוע האם ניתן כלל לחייב את יורשיה על פי דין או את הזוכים על פי צוואתה בתשלום הסכומים הנתבעים בתובענה. כמובן שעניין ערבותו של הנתבע 1 צריך להידון בנפרד אולם זאת רק לאחר שייווצר "חיוב" לעיזבון. וחיוב כזה טרם נוצר.

9. עולה אפוא כי לא ניתן לראות בחתימתו של הנתבע 1 על אישור המסירה הנוגע לנתבע 2 כאישור מסירה שמכוחו ניתן לקבוע כי בוצעה מסירה כדין. הנתבע 2 אינו אישיות משפטית ואין כל תוקף לחתימתו של מאן דהוא על אישור מסירה הנוגע אליו.

10. אכן, ייתכן ויורשיה של המנוחה נמנעו, בכוונת מכוון, מהגשת בקשה לצו קיום במשמעו ע"פ
ס' 66 (א) לחוק הירושה. וייתכן שלא. גם עניין זה אינו בגדר ידיעה שיפוטית.
אין לבית המשפט ידיעה שיפוטית אודות נכסיה של המנוחה בעת מותה, אם היו נכסים כאלו.
אי פעולתם של יורשיה של המנוחה כאמור אינו שולל מהתובע את האפשרות לפעול בעצמו בעניין זה והוא בוודאי יפעל לפי עצת בא-כוחו המלומד.



11. המסקנה היא אפוא ברורה: לא ניתן ליתן

פסק דין
כנגד הנתבע 2 שאינו יכול להיחשב כבעל דין.

סיכומו של דבר

לנוכח כל האמור לעיל הבקשה למתן

פסק דין
כנגד שני הנתבעים נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תשע"ד, 22 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 34041-01/14 ואייל אבו גאמע נ' עלי אבו סבייח, עיזבון המנוחה פאטמה אבו סבייח (פורסם ב-ֽ 22/04/2014)