פסקי דין על אברהם סלו | פסקי דין על חברת חשמל לישראל בע"מ

51196-02/11 א     30/04/2014




א 51196-02/11 אברהם סלו נ' חברת חשמל לישראל בע"מ








בית משפט השלום בחדרה



ת"א 51196-02-11 סלו נ' חברת חשמל לישראל בע"מ


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
נאסר ג'השאן


תובע

אברהם סלו


נגד


נתבעת

חברת חשמל לישראל בע"מ




פסק דין
1.
תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך ועקב עבודתו אצל הנתבעת.
2.
התובע, יליד שנת 1951, שימש כפועל בניין במחלקת הבניין אצל הנתבעת במהלך
השנים 1993-2007 . לטענתו, במהלך עבודתו אצל הנתבעת – אשר כללה, בין היתר, חציבה וחפירה במשך שעות רבות מידי יום, השתמש הוא בכלים רוטטים שונים, וביניהם: פטיש חציבה חשמלי, מערבל בטון, דיסק חשמלי וכלי חפירה ידניים. התובע טען כי במהלך שנת 2006 החל לחוש נימול וחולשה בכפות ידיו, בעקבותיה ערך בדיקות שונות מהן עלה כי הינו סובל מתסמונת הצרות התעלה הקרפאלית (
cts
) בשתי ידיו (להלן: "המחלה"). התובע טען כי מחלתו פוגעת קשות בתפקודו, כאשר בעטיה הוא מתקשה להרים חפצים ולבצע פעולות בסיסיות, בשל תחושת הנימול והחולשה בידיו. עוד טען התובע כי מחלתו מסבה לו נזקים לא ממוניים בשל הכאב והסבל שהינם מנת חלקו.
3.
לטענת התובע, הוא פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), אשר הכיר במחלה כמחלת מקצוע וקבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בכל אחת משתי ידיו, ובסה"כ נכות משוקללת בשיעור 9.75% לצמיתות. לכתב תביעתו, צירף התובע חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו – ד"ר סבי רוג'ר, אשר מצדד בקביעות המל"ל לעניין שיעור הנכות ולעניין הקשר הסיבתי בין עבודתו של התובע למחלתו. התובע טוען כי האשמה למחלתו רובצת על כתפי הנתבעת – מעסיקתו אשר התרשלה כלפיו והפרה חובות חקוקות. לטענתו, התרשלה הנתבעת שעה שלא הדריכה אותו כיצד לעבוד באופן בטיחותי ושעה שלא שקלה, לאור העומס הרב בעבודתו להוסיף עובדים לשירותיה או להקל על המעמסה של התובע בכל דרך אחרת, לרבות מתן מנוחה סבירה או הנהגת שיטות עבודה אחרות. התובע הוסיף כי הנתבעת עוולה כלפיו עוולת הפרת חובה חקוקה, כיוון שהפרה את תקנות הבטיחות בעבודה.

4.
באשר לנזקיו הנטענים, מונה התובע את נזקיו בכתב תביעתו והוא ביקש לייחסם לרשלנות הנתבעת כלפיו.
5.
הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התביעה התיישנה, שכן מאז החל התובע לחוש את תסמיני המחלה (שנת 2003- לטענת הנתבעת) ועד להגשת התביעה חלפה לה תקופת ההתיישנות. הנתבעת הכחישה כי התובע עבד במשך שעות רבות כל יום עם כלים רוטטים, ולטענתה עבודה עם כלים אלו הייתה חלק קטן מעבודתו. בכל מקרה לשיטת הנתבעת, לא התרשלה ולא הפרה כל חיקוק הנוגע לבטיחות בעבודה. לטענתה, הדריכה את התובע וסיפקה לו ציוד טוב, וכן דאגה לתנאי עבודה ולסביבת עבודה ההולמים את עבודתו של התובע. הנתבעת טענה כי ייתכן שהתובע הוא שנהג בפזיזות או שלא פעל לפי ההנחיות וכללי הבטיחות, ולחלופין טענה כי לא היה ביכולתה למנוע את הנזק שנגרם לתובע. הנתבעת הוסיפה כי אין קשר בין מחלתו של התובע לבין עבודתו אצל הנתבעת.
הראיות:
6.
הנתבעת הביאה אף היא חוות דעת מטעמה שערך ד"ר קלוגמן. בחוות דעתו קבע ד"ר קלוגמן כי אכן התובע סובל מתסמונת ה-
cts
אולם לשיטתו התסמונת חמורה הרבה יותר ביד ימין מאשר ביד שמאל, ועל כן קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה ביד ימין בלבד בשיעור 5%. עוד הוסיף, כי לאור בדיקת העמסת סוכר חיובית ישנו חשש שהתובע סובל מסוכרת – אשר גם היא יכולה לגרום לתסמונת זו, ועל כן יש לייחס לעבודתו של התובע רק מחצית מן הנכות הכוללת של התובע.
7.
לאור הפער בין חוות הדעת, מונה מומחה נוסף מטעם בית המשפט - פרופ' שטהל (להלן: המומחה), אשר קבע כי אין לייחס חלק מן הנכות הצמיתה למחלת הסוכרת, ובנוסף, קבע הוא כי אכן התסמונת פגעה יותר ביד ימין בה נותרה נכות בשיער 5%, אך גם ביד שמאל נותרה נכות צמיתה עקב המחלה בשיעור של 2.5%. לאור האמור קבע המומחה את נכותו הצמיתה של התובע על 7.4% משוקללת לצמיתות.
8.
מטעם התובע הוגש תצהירו. בנוסף, העידו מטעמו העדים הבאים: שמייב סמנדו, אייל הורן וקונסטנטין אולקוב – חבריו לעבודה במחלקת הבניין אצל הנתבעת אשר העידו על תנאי העבודה בהם עבדו.
9.
מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי העדים הבאים: לב אלברט – סגן מנהל האגף לנושאים אזרחיים אצל הנתבעת; רון וורטיצקי – עבד יחד עם התובע במחלקת הבניין כפועל ולאחר מכן כאחראי צוות; דורון שלגי - מנהל

מחלקת

בניין

במחוז צפון אצל הנתבעת; דני רוקח – עבד במחלקת הבניין אצל הנתבעת, שימש כמנהל

העבודה

של

התובע.
10.
כן הוגשו המוצגים הבאים: נ/1 – מסמך רפואי משנת 2004 ובו מופיעה תלונה של התובע על רדימות הידיים. נ/2 – מאמר רפואי הסוקר את הקשר הסטטיסטי בין תסמונת הצרות התעלה הקרפאלית לבין הסיבות השונות להיווצרותה על פי המחקר.
11.
כל העדים נחקרו בחקירה נגדית, למעט מר לב אלברט מטעם הנתבעת ומתצהירו אני מתעלם. כן נחקר המומחה מטעם בית המשפט על חוות דעתו.
דיון והכרעה:
12.
השאלות הדורשות הכרעתי הן:
א.
האם התביעה התיישנה

ב.
האם עיוולה הנתבעת עוולת הרשלנות או עוולת הפרת חובה חקוקה כלפי התובע
ג.
האם ישנו קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין מחלתו
ד.
למקרה ויקבע כי התביעה לא התיישנה והנתבעת אחראית לנזקי התובע, תידון
שאלת נזקי התובע הנטענים.
טענת ההתיישנות:
13.
אף שהנתבעת טענה בכתב הגנתה לעניין ההתיישנות, היא לא הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף ולא צירפה לכתב הגנתה הראיות התומכות בטענתה. לפיכך לא הכריע בית המשפט בטענת ההתיישנות לפני שמיעת הראיות, אולם הנתבעת התמידה בטענתה זו. נראה, כי הצדדים מסכימים כי יש להכריע בשאלה זו לאור חומר הראיות שהצטבר בפני
י (ראו טענות התובע בסיכומיו).
14.
הנתבעת טוענת, כי מרגע גילוי תסמיני המחלה ועד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים. הנתבעת מבססת טענתה על מסמך רפואי (נ/1) מיום 20.10.04 אשר הוגש בהסכמה במהלך שמיעת הראיות, ובו מופיעה תלונה על "רדימות" בידיים - שהיא מתסמיני מחלתו של התובע, כאשר נכתב כי התלונה הופיעה לאחר תאונת דרכים שהתרחשה שנה ו-10 חודשים קודם לכן. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי אין לייחס את התסמינים הנ"ל לתאונת הדרכים שעבר התובע בשנת 2002, שכן במחלתו של התובע התסמינים מופיעים בהדרגה – כך על פי המומחה, ותסמינים אלו החריפו, כך על פי התובע, בשנת 2006, ומכאן מסיקה הנתבעת כי התלונה משנת 2004 קשורה למחלתו של התובע ולא לתאונת הדרכים שעבר. מוסיפה הנתבעת בסיכומיה כי על פי הפסיקה די בקצה חוט או חשד על מנת לפתוח את מירוץ ההתיישנות, ועל כן לשיטת הנתבעת, הרדימות שחש התובע, מהווה "קצה חוט" שהיה אמור לעורר את חשדו של התובע, ומכל מקום היה עליו להזדרז ולהגיש את תביעתו, כשם שהגיש תביעה כנגד המל"ל, כבר בשנת 2006. לטענת הנתבעת, משלא עשה כן התובע, אלא ישן על תביעתו, הרי היא התיישנה ואין לו להלין אלא על עצמו.
15.
התובע – מאידך גיסא, טוען כי הנתבעת בונה תילי תילים על מסמך אחד משנת 2004, אולם אין היא יכולה להיבנות ממנו. לטענת התובע בסיכומיו, המסמך נ/1 מתייחס לתלונות של התובע אודות כאבי כתפיים וצוואר, אשר אך הקרינו לידיו של התובע, אולם לא לכפות הידיים. עוד מוסיף התובע כי התאונה היא שהתרחשה שנה ו-10 חודשים עובר לבדיקה, ואז החלו כאבי הכתפיים, אך לא הרדימות וההקרנות לידיים, אשר החלו בשנת 2006 בסמוך להגשת התביעה למל"ל. התובע טוען עוד כי המומחה שלל את הקשר הסיבתי בין התאונה למחלתו של התובע, על אף שהנתבעת הציגה את המסמך נ/1 בפני
ו, ועל כן אין הנתבעת יכולה לטעון בניגוד לאמור בחוות דעתו. התובע טוען כי על פי הפסיקה נקבע כי ישנם מצבים בהם תסמינים קלים לא יחלו את מירוץ ההתיישנות, וכך ראוי שיהא בענייננו.
16.
סוגיית התיישנותן של תביעות בגין עוולות נזיקיות מוסדרת באמצעות שתי מערכות דינים שונות המשלימות זו את זו: הוראות חוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ובצידן, הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). ישנן שתי הוראות חוק המחריגות את ההסדר הכללי שבסעיף 5 לחוק ההתיישנות. על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהינו הסדר כללי, והוא מכונה כלל הגילוי המאוחר –
אם מסיבות שלא היו תלויות בתובע, נעלמו ממנו עובדות המהוות חלק מעילת התובענה, ושבהעדרן לא ידועים כל מרכיבי העילה בשלמותם, יחול "כלל הגילוי" שבסעיף 8, ומניין ההתיישנות יחל ביום בו התגלו לתובע העובדות הרלוונטיות
. נוסף עליו, ישנו הסדר מיוחד בתובענות על עוולות נזיקין בסעיף 89 לפקודה, לפיו "היום שבו נולדה עילת התובענה", אשר בו מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות לצורך עוולת נזיקין, הינו אחד מאלה:
"מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".



17.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לדחות טענת ההתיישנות. המסמך ה/1 עליו מבססת הנתבעת את טענתה (מסמך רפואי אחד ויחיד) הוא מסמך מיום 20.10.2004 בו נרשמו תלונות התובע כדלקמן: " לפני שנה ו- 10 חודשים ת"ד. מאז כאב לצוואר, הקרנה לכתפיים, רדימות בידיים". האם באמור במסמך הנ"ל יש כדי לבסס טענת ההתיישנות לה טוענת הנתבעת? לטעמי יש להשיב על כך בשלילה.
18.
נקודת המוצא בבואנו לדון בטענת ההתיישנות, שבהיותה טענת הגנה המקדמת את האינטרס של הנתבע, על הנתבע, המעלה אותה, לבסס את יסודותיה העובדתיים והמשפטיים. על כן, ככל שישנם ספקות המשאירים את כפות המאזניים מעויינות, הרי שהם יפעלו לטובת התובע. לאמור לעיל נוסיף, כי ההכרה בזכות הגישה של הפרט לערכאות – כבעלת אופי חוקתי, וככזו
מצדיקה מתן פרשנות מצרה להוראות ההתיישנות על שום המחסום הדיוני שהן מקימות מפני בירור זכויות מהותיות בפני
ערכאות השיפוט (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז(5) 433).
19.
נראה, כי אין במסמך הנ"ל כדי לבסס טענת ההתיישנות. התובע טען, כי האמור במסמך אינו קושר בין מחלתו לבין התסמינים המתוארים במסמך. למעשה, טוען התובע כי הוא ייחס את התסמינים הנ"ל לתאונת הדרכים ולא לעבודתו, ועל כן לשיטת התובע מועד גילוי הקשר הסיבתי בין העבודה לבין המחלה, לא היה בשנת 2003 אלא בשנת 2006. סבורני, כי הדין עם התובע. תקופת ההתיישנות, לעניין מועד הגילוי של הקשר הסיבתי, נבחנת באספקלריא של סעיף 8 לחוק ההתיישנות (

ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.09.2010

)
להלן:
עניין הוועדה לאנרגיה אטומית
;
ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(2) 535
), כאשר הדרישה היא
שיתגלה בסיס לסברה הקושרת בין מעשה האשם לבין הנזק שנגרם, או "קצה חוט" לצורך כך

במועד שבו ניתן היה לגלות אפשרות קיומו של קשר זה, לאחר שהניזוק נהג כאדם סביר ונקט באמצעים סבירים לגילוי סיבת הנזק
(ראו:
ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד
(18.07.2005) פסקה 11), וכאשר
חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" (ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית).

גילוי הקשר הסיבתי, להבדיל מרכיב הנזק, אין לו ביטוי מוחשי-פיזי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי של הערכת נתונים, לעיתים נתונים מדעיים-רפואיים
(ראו: ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ פ"ד נח(6) 847, 855).

ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו (ראו:
ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (31.8.2008)).

20.

במקרה דנן, על פי חומר הראיות שבפני
י לא ניתן לומר כי בשלב בו התגלו לתובע התסמינים - לאחר תאונת הדרכים שעבר התובע, היה סביר יותר לחשוד כי הוא חולה במחלה, יותר מאשר לחשוד כי מדובר בתסמין שקשור לתאונת הדרכים ובכל מקרה, המסמך נ/1 אינו מוכיח, כי על התובע היה לייחס את התסמינים לתנאי עבודתו. לטעמי, בשלב בו נטען כי התגלו התסמינים (רדימות) לא ניתן לומר כי התגלה קצה החוט הדרוש לפתיחת מירוץ ההתיישנות לעניין גילוי הקשר הסיבתי. רק משעה שהתסמינים החריפו, על פי טענת התובע – בשנת 2006, ומועד התאונה התרחק, היה על התובע לחשוד שמדובר בתסמינים שאינם קשורים לתאונת הדרכים. ממועד זה ועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות. לאמור לעיל אוסיף, כי בשל משקלו הראייתי הנמוך של המסמך נ/1 שאינו מוכיח כי תסמינים המתוארים בו מקורם בתנאי עבודתו של התובע ואינו מוכיח כי על התובע היה לחשוד כי מקורו של הנימול הוא בתנאי העבודה, נותרה עדותו של התובע כעדות שלא נסתרה. התובע העיד כי חש כאב ביד עוד בשנת 2003, אולם תסמיני המחלה שהם נימול ונפילת חפצים מהיד, החלו רק בשנת 2006 (ראו עדות התובע החל מעמוד 24 ועד עמוד 25 לפרוטוקול). משכך, לא הוכיחה הנתבעת כי התובע גילה או עליו היה לגלות קשר סיבתי בין התופעות המתוארות בנ/1 לבין תנאי עבודתו.
21.

בנוסף לקביעתי הנ"ל, לפיה לא הוכח כי התובע קשר בין התסמינים המתוארים בנ/1 לבין עבודתו (ובכך- למעשה, לא הוכח כי חלפו 7 שנים מיום גילוי הקשר הסיבתי לבין הגשת התביעה), נראה כי אין במסמך הנ"ל כדי להוכיח כי חלפו שבע שנים מיום גילוי הנזק ועד להגשת התביעה. בעניננו, מדובר בתביעה שעילותיה רשלנות והפרת חובה חקוקה – עילות שהנזק הינו יסוד מיסודות העוולה. במקרים כגון דא חל סעיף 89(2) לפקודה, ולפיו מירוץ ההתיישנות יחל מרגע גילוי הנזק, ואם לא התגלה ביום שנגרם, יחל המירוץ מיום הגילוי – למשך 7 שנים, או מיום אירוע הנזק – למשך 10 שנים.
נטען ע"י התובע כי נזקו נובע ממחלה אשר מתפתחת בהדרגה (ראו עדותו של המומחה בעמוד 46 שורות 24-27 לפרוטוקול), ועל כן חלף זמן רב עד לגילוי הנזק. אכן, נראה כי מחלתו של התובע הינה מחלה סמוייה, שאחד המאפיינים שלה הוא
תקופות חביון ארוכה , דהיינו: קיימת תקופה ארוכה שבה המחלה מקננת בגוף מבלי שניתן לחוש בסימניה. על כן, קיים קושי בקביעת המועד שבו הופכת המחלה מסמויה לגלויה .
בבוחננו התיישנות תביעה מעין זו עלינו לבחון, אפוא, שלושה מרכיבים: התרחשות הנזק, התגלות הנזק, והתגלות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין העוולה.


22.
לעניין גילוי הנזק ההלכה היא כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה.
בחינת היקפו של הנזק לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות נבחנת על פי מבחן הסבירות: נזק של מה בכך, אשר
אדם סביר
לא היה מגיש בגינו תביעה לערכאות, לא ייחשב כנזק שעם גילויו ייפתח מרוץ ההתיישנות. לעומת זאת, התרחשותו של נזק ממשי שאדם סביר היה תובע בגינו, פותחת את מרוץ ההתיישנות במועד היוודעו של נזק כזה. זאת כיוון שאין "להעניש" ניזוק על שאינו תובע במקום שאדם סביר, על-פי מערכת הנסיבות כולן, לא היה תובע
(ראו: עא 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ פ''ד לח(4) 554). כאמור, בענייננו, המסמך היחיד המעיד על גילוי התסמינים, לכאורה, הוא נ/1. חוששני כי מסמך זה אינו אלא משענת קנה רצוץ. המסמך נערך
ביום 20.10.04 ומופיעה תלונה על "רדימות" בידיים - שהיא מתסמיני מחלתו של התובע, כאשר נכתב כי התלונה הופיעה לאחר תאונת דרכים שהתרחשה שנה ו-10 חודשים קודם לכן. ראשית, לא ברור על איזו רדימות מדובר בדיוק, והאם מדובר ברדימות בכפות הידיים - שהיא מתסמיניה של המחלה או ברדימות באזורים אחרים בידיים, שאינם קשורים למחלה. שנית לא ברור ממסמך זה מתי בדיוק החל התובע להרגיש רדימות בידיים. כל שנכתב ברשומה הרפואית הוא שהתאונה התרחשה כמעט שנתיים לפני הבדיקה, אולם לא ברור מתי החלו התסמינים. שלישית, לא ברורה חומרתן של הרעידות ועד כמה ניתן לומר כי אדם סביר היה תובע בגינן. ספקות אלו פועלים לטובת התובע, כאמור לעיל.
23.
לפיכך, אני דוחה טענת ההתיישנות.
שאלת האחריות:
24.

שאלת האחריות תחלוק לשניים, תחילה נכריע במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים לגבי תנאי עבודתו של התובע, ובשלב שני, נדון בשאלה אם עוולה הנתבעת עוולת הרשלנות או הפרה חובה חקוקה, ובין היתר נבחן את שאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין הנזקים שנגרמו לו.






תנאי עבודתו של התובע
25.
התובע טען בכתב תביעתו ובתצהיר העדות הראשית מטעמו כי הוא עבד במחלקת בינוי בתחנות כח שונות משנת 1993 ועד 2007 (סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע), וכי מידי יום נדרש לעבוד "עם כלים רוטטים ובין היתר: פטיש חציבה חשמלי, מכונת קידוח בטון, מערבל בטון, דיסק חשמלי, כלי חפירה ידניים, מסור הידראולי, מסור לחיתוך כבישים ומדרכות, ויברטורים ליציקות, מערבל בטון וכו'" (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית מטעמו). בנוסף, הזכיר התובע פרוייקטים מסויימים בהם עבד באופן אינטנסיבי עם כלים רוטטים. כך לדוגמא מזכיר התובע את הקידוחים שביצע בארובת בתחנת הכח בחדרה, שם ביצע 4 קידוחים בכל קומה בקוטר 3 צול (סעיף 10 לתצהיר התובע); ואת עבודתו במשך ארבעה ימים בתחנת גן שורק - שם ביצע "יותר מ- 120 קידוחים בבטון בקרטר צול וחצי וזאת במשך 4 ימים רצופים" (סעיף 8 לתצהיר התובע). לתמיכה בגרסתו זו הובאו עדויותיהם של עדי התביעה, שעליהן אעמוד להלן.
26.
מאידך, גרסת הנתבעת, כפי שבאה בכתב ההגנה ומפי העדים מטעמה, היא כי מחלקת בניין בחברת החשמל ביצעה עבודות בניין פשוטות, והעבודה כללה : "חפירה, חציבה, מילוי עפר, טפסנות, ברזלנות, עבודות בטון, צביעה, קידוח- בהתאם לצרכים של אתרי ההקמה. העבודות היו בדרך כלל עבודות בהיקף קטן יחסית, ולא עבודות מורכבות או גדולות" (ראו סעיף 4 לתצהירו של עד ההגנה רון וורטיצקי אשר עבד במחלקת בינוי מחוז דרום- יחד עם התובע למשך 8-9 שנים). באשר לכלים ששימשו את העובדים, נטען ע"י הנתבעת כי מדובר בכלים תקניים (סעיף 6 לתצהירו של מר וורטיצקי). לגבי היקף העבודה בכלים הרוטטים, טענה הנתבעת מפי העדים מטעמה כי "לא בהכרח עבדנו על כלים רוטטים "מידי יום" אלא עבדנו עם מגוון של כלים הנהוגים בעבודות בניין, וזאת לפי הצורך. חלק מן הכלים היו חשמליים וחלק היו ידניים" (ראו סעיף 4 לתצהירו של מר וורטיצקי). העד וורטיצקי הוסיף וטען בתצהירו כי מדובר בעבודה רגילה הנדרשת מעובדי בניין ולא בעבודה קשה במיוחד (סעיף 8 לתצהירו) וכי כאשר הפועלים עבדו עם כלים חשמליים, חולקה העבודה ביניהם, שכן "מנהלי העבודה הקפידו על חלוקה שווה בין העובדים" (סעיף 7 לתצהיר). על אותן טענות חזרו העדים מטעם הנתבעת: דורון שלגי- מנהל מחלקת בניין- צפון בחברת החשמל, ודני רוקח – מנהל עבודה האחראי לצוות בו עבד התובע במחוז דרום בשנים 1995-2003- עד פרישתו לגמלאות (ראו שני תצהיריהם של העדים הנ"ל).
27.
הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מחלקת בינוי בחברת החשמל היא מחלקה שעוסקת בעבודות תיקונים בעלות היקפים קטנים, שכן עבודות בנייה בהיקפים גדולים נעשות ע"י קבלנים חיצוניים. העבודה מתבצעת על ידי צוותים כאשר בכל צוות 4-5 עובדים (ראו סעיפים 4 ו- 7 לתצהירו של מר שלגי).
28.
לאחר ששמעתי את דברי העדים, נראה כי ניסינו של התובע לצייר תמונה לפיה הוא עבד עם כלים רוטטים "כל יום כל היום" הוא ניסיון מאולץ לקדם את גרסתו, והוא היה רחוק מלשכנעני. בעניין היקף השימוש בכלים חשמליים, אני מבכר את עדות עדי הנתבעת, על פני עדותו של התובע, הגם ששוכנעתי שהיו פרוייקטים תחומים בזמן (עליהם אעמוד להלן) בהם נאלצו העובדים להשתמש בכלים חשמליים. למסקנה זו הגעתי מן הנימוקים שלהלן:
א.
עדי התביעה שהובאו לעדות ע"י התובע הודו בפני
י כי העבודה באמצעות הכלים הרוטטים לא נעשתה על ידם מידי יום, אלא שהיו פרוייקטים מסויימים שהצריכו שימוש בכלים אלה. לדוגמא, העיד בפני
י העד שמייב סמנדו את הדברים שלהלן (בעמוד 12 שורות 24-27):
"
מתי שהיתה עבודה עבדנו עם קונגו. מתי שלא היתה עם קונגו עשינו כל מיני עבודות אחרות שאינן עבודות עם שימוש בקונגו למשל תפסנות, ברזלנות, חיתוך קירות, עשינו קידוח חורים עם מקדחה גדולה ולא ידנית, גם עם קונגו בינוני עשינו חורים. עם מקדחה עשינו מסילות".

כך העיד מר אייל הורן מי שעבד עם התובע באותו צוות (ראו עדות מר הורן בעמוד 15 שורה 10 לפרוטוקול) כאשר נשאל האם רק חלק מן העבודה בוצעה באמצעות מכשירים, והוא השיב "אולי לא רוב העבודה, אבל חלק נכבד ממנה". הנה כי כן, לא כל העבודה, לא רוב העבודה אבל "חלק נכבד ממנה". גרסה זו אינה תואמת גרסת התובע. בהמשך הבהיר העד את דבריו והעיד, כי "אם שבוע מורכב מ- 20 ימים, אני מעריך שבין 10-15 ימים בממוצע" (ראו עדותו של מר הורן בעמוד 18 שורות 2-3 לפרוטוקול).

אף עד התביעה קונסטנטין אולקוב לא תמך בגרסת התובע בנקודה זו. העד העיד כי חלק מן העבודות, כללו עבודות תפסנות לצורך ביצוע יציקה וחלק מן העבודות נעשו באמצעות עבודה ידנית באמצעות "טוריה, מעדר, כל מיני כפות משולשות.." (בעמוד 20 שורה 28 לפרוטוקול).
ב.
עדי ההגנה הציגו תמונה מאוזנת יותר ומהימנה יותר- בעיניי באשר להיקף העבודה באמצעות כלים רוטטים. גרסתם של עדי ההגנה מתיישבת עם אופי העבודה שבה עבד התובע. התובע עבד, כאמור, במחלקת בינוי שבאחריותה, בין היתר, לבנות ולשפץ. עדי התביעה עצמם טענו כי אחריותם היתה לחפור ולבנות, וכידוע, בנייה, מטיבה ומטבעה כוללת עבודות כגון טפסנות, יציקה, ניקיון, חפירה שהן עבודות כפיים שאינן מצריכות עבודות בכלים חשמליים או רוטטים. אין זה הגיוני כי צוות במחלקת הבינוי , שתפקידו לבצע עבודות בניין יעבוד "כל היום- כל יום" בכלים רוטטים, כפי שטען התובע. באשר לאופי העבודה, כפי שזו עולה מדברי עדי ההגנה, העיד עד ההגנה מר דני רוקח, כי מחלקת הבינוי היא מחלקה שתפקידה הוא להשלים עבודות של קבלנים, כאשר לרוב מבוצעות עבודות גמר (בעמוד 31 שורות 1-3 לפרוטוקול) ובין היתר מבצעת היא עבודות שיפוצים, לרבות צבע וטיח (ראו עדות העד בעמוד 33 שורה 28 לפרוטוקול), כי מחלקת הבינוי מבצעת עבודות חפירה וחציבה שנעשות הן בכלים מכאניים והן ידנית (בעמוד 30 שורות 23 ו- 24 לפרוטוקול), חלק מעבודות החפירה והחציבה נעשות באמצעות מסורים ודיסקים וגם בעבודות יציקת הבטון משתמשים במערבל חשמלי ומפזרים בטון באמצעות מפזר עם ויברציה (ראו תיאורו של העד בעמוד 31 לפרוטוקול). גם העד רון וורטוצקי העיד, כי צוותו של התובע ביצע עבודות הנכללות בהגדרת "עבודות בנייה" ואלה כוללות עבודות תיקון פשוטות, יציקת בטון, שימוש בפטישי אויר, קונגו ומסורים כדי לשבור ולנסר בטון ורצפות (ראו דברי העד וורוטיצקי בעמוד 36 שורות 21-32 לפרוטוקול). על היקף השימוש בכלים רוטטים העיד העד הנ"ל (בעמוד 38 שורות 1-3 לפרוטוקול):
"
כן. יכול להיות שיום אנחנו עובדים בקונגו, יכול להיות שיום אנחנו עושים שפכטל ללא שום כלי רוטט, ויכול להיות יום שעושים עבודות פינוי זבל ונקיון וזה גם לא עם כלים רוטטים, ויכול להיות שיום אחרי זה יעבדו עם כלים רוטטים."
גם העד שלגי- מנהל מחלקת בניין במחוז צפון ואשר מכיר את התובע ואת תנאי עבודתו החל משנת 2005, העיד כי עבודות הקידוח והניסור נכללות בעבודות מחלקת הבינוי "אבל אלה עבודות בין שאר עבודות אחרות ורבות" (בעמוד 40 שורה 20 לפרוטוקול). העד העיד כי העבודות המבוצעות ע"י מחלקת בינוי כוללות
"הרבה מאוד סוגים של עבודות. יכול להיות עבודות ריצוף, חפירה, תפסנות, יציקת בטון, קידוחים וחציבת בטון, עבודות של יישור אדמה, צנרת, הנחת צינורות, חיפוי בקרמיקה, של טיח, כל מיני עבודות שיפוצים קטנות." (בעמוד 41 שורות 1-3 לפרוטוקול).
באשר לתדירות העבודה עם כלים חשמליים רוטטים מעיד העד (שם, שורות 8-10):
"יכול להיות יום יומיים בשבוע וגם לא ימים שלמים יכול להווצר מצב של יום יומיים שלושה רצוף לא יותר מזה"


29.
יחד עם זאת הוכח בפני
י כי התובע עבד בכמה פרוייקטים מיוחדים, בהם ביצע עבודות קידוח אינטנסיביות. אני מקבל טענת התובע לפיה הוא קדח בתחנת גן שורק 120 קידוחים במשך ארבעה ימים רצופים, וכי הוא ביצע בתחנת הכח בחדרה 4 קידוחים בקוטר 3 צול בכל קומה בארובה. כמו-כן הגם שהדבר לא הוזכר בתצהיר, עולה מחומר הראיות כי התובע ביצע עבודות קידוח במתחם אנילביץ בקוטר 6 ו- 8 צול באמצעות מכונת קידוח ונעשו יציקות במקום - עבודה שנמשכה "לכל היותר שלושה חודשים" (ראו עדות מר וורטוצקי בעמוד 37 שורות 1-7 ועדות מר רוקח בעמוד 33 שורות 3 ו- 4). הנתבעת לא סתרה טענותיו אלה של התובע, ונראה כי המצאת יומני העבודה יכולה היתה לתמוך בגרסת הנתבעת, אולם משלא הביאה הנתבעת את יומני העבודה יש להניח כי האמור בהם לא היה תומך בגרסתה (לגבי הימצאותם של יומני עבודה ותוכנם ראו האמור בעדותו של מר שלגי בעמוד 44 שורות 1-9).
30.
באשר לחלקו של התובע בצוות, התובע עצמו העיד כי העבודה התחלקה בין כל חברי הצוות. התובע העיד, כי "לא הרגשתי את עצמי מקופח ביחס לחברי בצוות" וכי העבודה התחלקה בין חברי הצוות (עדות התובע בעמוד 23 שורות 5 ו- 6 לפרוטוקול).
31.
התמונה העולה מחומר הראיות שסקרנו עד כה היא שהתובע עבד בשירות הנתבעת, במחלקת בינוי. הצוות שבו עבד התובע היה מורכב ממספר עובדים, אשר התחלקו בשווה במעמסה. עבודות הבניין שביצע התובע היו עבודות שיפוצים, עבודות פינוי, עבודות בניין שכללו גם טפסנות ובין היתר כללו העבודות שימוש בכלים חשמליים רוטטים כגון מסור, ומקדחה לצורך ניסור בטון ורצפות או לצורך ביצוע קידוחים וכן מכשיר פיזור בטון עם ויברציה. לפעמים עבד התובע בעבודות קידוח באמצעות מקדחת בטון לתקופה ממושכת כפי שהעיד בתצהירו. אינני מקבל טענת התובע, כי כלל העבודות נעשו באמצעות כלים רוטטים, שכן התמונה המדוייקת יותר, היא כי התובע ביצע עבודות בניין, וכנהוג בעבודות בניין ושיפוצים נעשה שימוש בכלים חשמליים שעלולים לרטוט. אין זה הגיוני שעובד בניין העושה עבודות מגוונת החל מצבע, טיח, שיפוץ וטפסנות ישתמש יום ביומו בכלים רוטטים, שכן טבען של עבודות בניין, כפי שהעידו עדי ההגנה, שהן כוללות מגוון רב של עבודות, שחלקן נעשה ללא שימוש בכלים רוטטים.




עוולת הרשלנות:
32.
לאור האמור לעיל נבחן אם עיוולה הנתבעת עוולת הרשלנות כלפי התובע. על שלושה אדנים עומדת העוולה: התרשלות, נזק וקשר סיבתי ביניהם (ראו: ע"א 2625/02 עו"ד נחום נ' דורנבאום פד"י נ"ח (3), 385; ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מדינת ישראל (19.3.2007). בעבר נהגה הפסיקה לבחון התקיימות יסודות העוולה על ידי בחינת קיומה של חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית (ששתיהן נקבעות עפ"י מבחן הצפיות), הפרת חובת הזהירות (אשם), בחינת קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) עפ"י מספר מבחנים ולאחר מכן בחינת הנזק (ראו פרשת שתיל הנ"ל וראו גם
ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז (1) 113).
33.
לאחרונה, בע"א 4486/11 פלוני ואח' נ' פלוני (15.7.2013) להלן : "פרשת פלוני") הציע כב' השופט עמית מודל חדש לבחינת עוולת הרשלנות תחת המודל המסורתי על פיו נהגנו במשך למעלה משלושים שנה. מודל חדש זה מתחשב בחידושי הפסיקה במרוצת השנים. עפ"י מודל זה, נקבע כי בתיקים שהם בליבת דיני הנזיקין, ותביעת עובד כנגד מעביד נמנית עליהם, מניחים קיומה של חובת זהירות כללית ובוחנים תחילה
"את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הצפיות, ורק לאחר מכן ... את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות"
(ראו פסקה 13 לפסק הדין), וזאת כיוון שנוצר טשטוש גבולות בין רכיב החובה (יצירת הסיכון הראשוני) לבין רכיב ההתרשלות (האמצעים שננקטו למניעת הסיכון), וכן לאור העובדה שמושג הצפיות הוא משרתם של שלושה

אדונים: חובת הזהירות (המושגית והקונקרטית ובשני מובנים – יכולת לצפות וצורך לצפות), ההתרשלות והקשר הסיבתי, מה שגורם לעירוב ובלבול מושגים
ביסוד ההתרשלות, ומתוך רצון
לעגן את מבחן הצפיות ביסוד ההתרשלות דווקא.

על כן בוחן בית המשפט תחילה האם התנהגות הנתבע יצרה סיכון צפוי ובלתי סביר (ובמקרה זה תיחשב ההתנהגות עוולתית):
"לצורך

הערכת

ההתנהגות

ביסוד

ההתרשלות, יש

להבחין

בין

סיכון

צפוי

לסיכון

לא

צפוי, ובין

סיכון

סביר

לסיכון

בלתי סביר. סיכון

צפוי

הוא

הצפיות

הסבירה

של

מכלול

הסיכונים

והתוצאות

של

התנהגות

מסוימת

כלפי

כלל

האנשים

שיכולים

להיות

מושפעים

מההתנהגות. ודוק: על

כל

סיכון

ניתן

לומר

שהוא

צפוי

במידה

כזו

או

אחרת, אך

קיימים

סיכונים

נדירים

שאדם

סביר

אינו

אמור

לצפותם, ועל

כן

הרף

הוא

של

צפיות

סבירה. הצפיות

במסגרת

יסוד

ההתרשלות

נבחנת

במועד

ההתנהגות

עצמה, מראש
(ex ante)
ולא

בדיעבד,

(ex post)
שהרי

הנזק

טרם

התממש...
הסיכונים

בגינם

מאופיינת

התנהגות

כהתרשלות, קרי, התנהגות

עוולתית, הם

אפוא

בהתנהגות

שיצרה

סיכונים

בלתי סבירים

על

הנזקים

הכרוכים

בהם, ואשר

האדם

הסביר

יכול

לצפותם

באופן

סביר. נחזור

ונזכיר

כי

ניתן

לשלול

את

האחריות

בסוף

הדרך, משיקולים

של

מדיניות

משפטית".
34.
לאור המודל החדש, נבחן תחילה, אפוא, את יסוד ההתרשלות- כפי שהוגדר בפרשת פלוני. חובתו של מעביד נותרה כפי שהייתה:
עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ראו, בין היתר:
ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב(1) 415
). על המעביד לצפות סיכונים בלתי סבירים ועליו למנוע אותם, כאשר ידוע כי מעביד אינו מבטח של עובדו בביטוח "כל הסיכונים". גם אם נגרמו לעובד תאונה או נזק במהלך העבודה ועקב העבודה, אחריותו של המעביד תוכר רק אם יוכח "אשם" מצידו, אם במסגרת עוולת הרשלנות ואם במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה. אלא שעל מנת לייחס אשם למעביד במסגרת עוולת הרשלנות, עלינו להוכיח כי המעביד צפה סיכון בלתי סביר ולא מנע אותו באמצעים סבירים (ראו:
עניין אסותא
;
ע"א 250/64 פרלה נ' חברת שק"ם פ"ד יט(1) 30, 32
).
35.

נראה כי השאלות הדורשות הכרעה הן אלה: האם מעסיק סביר היה צופה סיכון ע"י שימוש בכלים רוטטים תוך כדי ביצוע עבודות בנייה, והאם ההתנהגות של עובדי הנתבעת יצרה סיכון בלתי סביר. לשון אחר, האם הוכח בפני
י, כי צפוי היה כי עבודה בכלים רוטטים יוצרת סיכון לחלות במחלה כלשהי, והאם הוכח בפני
י כי הנתבעת יכולה היתה למנוע סיכון זה ע"י התנהגות שתמנע היווצרותו של הסיכון הנ"ל. לטעמי, לא הוכח בפני
י כי הנתבעת התרשלה ולהלן אנמק מסקנתי זו.
36.
ראשית, נבחן האם ניתן היה לצפות סיכון מן הסוג הנדון. נראה, כי שאלת היות עבודה בכלים רוטטים גורם של המחלה שהתגלתה אצל התובע היא אחת השאלות שאין לגביה הסכמה בקרב רופאים, ודי אם נעיין בדברי המומחה מטעם בית המשפט והמאמר נ/2 על מנת שניווכח שאלה הם פני הדברים. אמנם, כל המומחים מצאו קשר סיבתי עובדתי בין העבודה לבין המחלה, אולם עלינו לבחון האם מעביד סביר היה צופה מראש (ולא בדיעבד- ראו האמור ב

פסק דין
פלוני) כי עבודה בכלים רוטטים תקניים, אפילו לשעות ארוכות או מדי יום יכולה לגרום למחלה. על מנת שנענה על השאלה הזו, נביא את דברי המומחה אודות המאמר נ/1 אשר צורף לתיק בית המשפט, ממנו עולה כי שאלת צפיית המחלה כתוצאה מתנאי עבודה בכלים רוטטים היא אחת השאלות שהרפואה אינה יכולה לתת לה תשובה חד משמעית והיא מצויה במחלוקת בין חוקרים, ובכל מקרה אין לקשר זה הסבר מדעי.

37.
המאמר נ/2
שכותרתו:
the quality and strength of evidence for etiology: example of carpal tunnel syndrome
שהתפרסם ב –
journal of hand surgery (2008) 525
,
הינו מאמר אפידמיולוגי, אשר נכתב בשיטת המטה-אנליזה. המאמר סקר 117 מאמרים שבחנו את הקשר בין המחלה לגורמי הסיכון השונים (ביולוגיים וסביבתיים). מטרת המאמר הייתה לדרג או לנקד (
score
) את הגורמים השונים בשיטה המבוססת על מבחני
hill



- שמטרתם לבחון האם הקשר שעליו הצביע המחקר הינו קשר סיבתי, קרי: קשר של גרימה. מסקנת המאמר היא כי מבחינה סטטיסטית, לגורמים הביולוגיים קשר מובהק יותר למחלת ה -
cts
(ולכן קיבלו ניקוד גבוה יותר – 12.2 נקודות בממוצע) מאשר לגורמים סביבתיים ותעסוקתיים (5.2 נק' בממוצע). יצויין כי הקשר בין עבודה עם כלים רוטטים לבין המחלה – החשוב לענייננו, קיבל 6.3 נקודות.
38.
המומחה מטעם בית המשפט הסביר את שיטת הכתיבה של המאמר (נ/2) – המטה-אנליזה (עדותו בעמוד 47 שורות 26-32 לפרוטוקול):
"יש חוקרים שיש להם איזושהי תאוריה, הם מניחים אותה, הם בודקים אותה, שיטה טיפולית כזו או אחרת, הם סוקרים את התוצאות ועל סמך זה כותבים. מטהאנליזה מחברים, לא עושים שום דבר עצמאי שלהם, אלא הם בוחרים איזשהו נושא, הם אוספים את כל המאמרים בהתאם לכל הנתונים שהם אספו שעוסקים באותו נושא, הם מנסים להגיע למסקנות על סמך התוצאות שהובאו בתוך המאמר. הם מנסים מתוך זה להגיע לאיזושהי מסקנה שתופסת את הכל משום שיש כאן ריכוז של הרבה מאוד מאמרים. כאשר הנתונים שלהם או המסקנות שלהם מבוססים על עיבוד סטטיסטי".
כאשר עומת המומחה עם מסקנות המאמר, אישר כי:
"בהתאם לשיטה הסטטיסטית שהמאמר הזה השתמש בה שהיא שיטה מקובלת בניתוחים סטטיסטיים רפואיים, עולה שמבחינת הגורמים האפשריים לתסמונת התעלה הקרפלית הם במידה רבה קשורים לנושא מבני, גנטי וביולוגי כאשר גורמים סביבתיים ותעסוקתיים מהווים גורם מינורי ויותר שנוי
במחלוקת"
(הדגשה אינה במקור- נ.ג' ; ראו תשובת המומחה לשאלה שהופנתה אליו בעמוד 48 שורות 25-29 לפרוטוקול).


39.
לגבי הסיבה שבגינה קיימת מחלוקת לגבי השפעת הגורמים הסביבתיים כגון עבודה בכלים רוטטים, הסביר המומחה מטעם בית המשפט (בעמ' 47 שורות 16-23 לפרוטוקול):
"
התסמונת באופן עקרוני נחלקת לשתי קבוצות. קבוצה אחת שבה אנחנו יודעים שהיא נלווית בין באופן משני ובין כגורם ישיר לקבוצת מחלות כמו חבלה, כמו דלקות, כמו סכרת, כמו הפרעות אנדוקריניות. ישנה קבוצה משנית שאנחנו יודעים שהתסמונת בה היא יותר שכיחה אבל אנחנו עדיין לא יכולים ליצור קשר וודאי כלומר לא יודעים להסביר למה. לדוגמה השמנה, לדוגמה הריון, חלק מהנשים בהריון לוקות בתסמונת וחלקן הגדול לא. לדוגמה עישון. ויש קבוצה נוספת ששוב היא לא מוגדרת לחלוטין שהיא קשורה לתנאי עבודה, לדוגמה חשיפה למכשירים רוטטים, לדוגמה פעולות חוזרות ונשנות, קבוצה מסוימת תעשה אותה פעולה באותם תנאים במשך שנים רבות ולא יהיה לה שום דבר, וקבוצה אחרת או פרטים בקבוצה אחרת כן ילקו בתסמונת ויש מקרים שאין לנו שום הסבר ואז זה נקרא אידיופטיק, זו מילה יפה ומשמעותה שלא יודעים מה מקור התסמונת. אני יודע מהי התסמונת, אני יודע לטפל בה טוב, התוצאות של הטיפול בה טובות אבל לא יודעים מה הסיבה."
40.
משמעות האמור לעיל, היא שלא ניתן לקשור באופן מדעי (במובחן מהפן הסטטיסטי) בין התסמונת לבין עבודה בכלים רוטטים, ואין יודעים עד היום האם וכיצד משפיעות עבודות בכלים רוטטים על תהליך ההתהוות של התסמונת. המומחה הסביר כי המאמר הוא "עיבוד סטטיסטי" של עבודות של חוקרים אחרים (ראו האמור בעמוד 47 שורות 25-32 לפרוטוקול), כאשר, כאמור לעיל, הגורמים הסביבתיים- עבודה בכלים רוטטים זכה לציון נמוך ומהווה – כפי שהמומחה העיד כ"גורם מינורי ויותר שנוי
במחלוקת".
41.
אם כן, האם ניתן לצפות מראש, כי חשיפת עובד בריא לעבודה בכלים רוטטים, בהם כל עובד בניין עושה שימוש, עלולה להביא לתחלואה בתסמונת, מקום שהרפואה לא מצאה קשר מדעי מוכח, וקיימת מחלוקת בקרב החוקרים האם עבודה בכלים רוטטים מהווה סיבה ובאיזו מידה היא מהווה גורם לתחלואה במחלה. ודוק, המבחן הוא "צפיה סבירה" ולא כל סיכון נדיר ייכלל בקשת "הצפיה הסבירה" . אם המאמר - אשר מרכז עבודות מחקר רבות, קובע כי הגורמים הגנטיים- ביולוגים הם הדומיננטיים בגרימת התחלואה, וקיימת מחלוקת אם גורמים תעסוקתיים מהווים סיבה, ספק בעיניי, אם על מעסיק סביר לצפות, כי עבודה בכלים תקניים תגרום לתחלואה.


42.
ועוד, לא הוכח כי מי מן העובדים האחרים הרבים שעבדו עם התובע לקו באותה תחלואה, ומדברי המומחה מטעם בית המשפט ומהמאמר ניתן להסיק, כי ככל שגורמים תעסוקתיים משפיעים על התחלואה, הרי מדובר בהשפעה על עובדים אחדים, ומדובר במקרים נדירים, כאשר ככל הנראה, קיימת השפעה לגורמים גנטיים וביולוגיים לצד הגורמים התעסוקתיים. על כן נראה, כי הסיכון, ככל שקיים, הינו נדיר ולא נראה, כי הנתבעת- כמעסיקה סבירה צפתה או יכולה הייתה לצפות, כי עבודה על כלים רוטטים יגרמו לנתבע לחלות במחלה.
43.
גם אם אניח כי המעסיק צפה – ברמה הטכנית כי עבודה בכלים רוטטים- כחלק מעבודות בניין עלולה לגרום לחלק (קטן) של עובדים לחלות בתחלואה, האם התנהגות המעסיק אשר ביקש מעובדיו לעבוד עם כלים רוטטים - יוצרת "סיכון בלתי סביר"? כלום מדובר בהתנהגות עוולתית? שאלה זו יכולנו להציב גם בשלב השלישי (שלב שיקולי המדיניות עליו עמד השופט עמית ב
פרשת פלוני
). נראה, כי אף כאן התשובה היא בשלילה. לא הוכח בפני
י כי מדובר בעבודה בכלים לא תקניים, לא הוכח בפני
י כי העבודה נוגדת את כללי העבודה הבטוחה, לא הוכח בפני
י כי העבודה אינה הולמת את כללי הבטיחות (התובע לא הצביע על כללי בטיחות שהופרו). ככל שעבודה בכלים רוטטים גורמים לתחלואה, הרי ניתן לראות סיכון זה כסיכון סביר, שכן חלק מן העובדים, בשל סיבות ביולוגיות, ילקו בתסמונת זאת, ומקום שלא ניתן לבדוק מראש, כי לגבי עובדים אלה קיים סיכון מיוחד שיחלו במחלקה, יש לראות בסיכון "כסיכון סביר".
44.
לאמור לעיל יש להוסיף כי בענייננו בלתי אפשרי לקבוע
מה מצופה מן המעסיק בנסיבות אלה, שבהן עובדיו עובדים בעבודות בניין בכלים תקניים. האם היה על המעסיק לקצוב את שעות העבודה בכלים חשמליים (כטענת התובע), ולכמה שעות היה עליו לקצוב את העבודה? האם העסקת התובע במשך מספר שעות מופחת
היתה מונעת את הנזק הנטען? נראה כי התובע לא הוכיח כי הפחתת שעות העבודה – יש בה כדי למנוע את הסיכון או להפחיתו באופן משמעותי. בעניין זה העיד המומחה (בעמוד 51 שורה 24 לפרוטוקול) כי "
אין בספרות התייחסות לכמות החשיפה ואורכה כדי לקבוע קשר סיבתי"
, ובעמוד 50 שורות 18-23 אומר המומחה את הדברים שלהלן:
"
אני קראתי בעיון את ההחלטה והאמת ניתנת להיאמר שיש מס' מאמרים והם בודדים שבהם מצוינים יותר זמן החשיפה ותדירות המכשיר ועוצמת הכוח שצריך להפעיל. צריך להבין שבמקרים האלה יש גם גורמים נוספים שמאוד מאוד משפיעים כלומר לדוגמה אדם שמשתמש במכשיר רוטט כאשר שורש כף היד בעמדה נייטרלית (כף היד בהמשך לאמה), בהשוואה לשימוש במכשיר רוטט כאשר שורש כף היד היא בכפיפה, השני יזדקק להרבה פחות זמן חשיפה כדי לפתח את התסמונת. זה תלוי באיש עצמו. יש כאלה שהם שריריים, יש כאלה שפחות. זה קשור גם למבנה העצמות ולכן לא ניתן לכמת את זה במדויק ואכן למעשה כשקוראים את המטהאנליזה מבינים למה גורמים ביולוגיים שניתן לכמת במדויק, הם גם זוכים לניקוד הרבה יותר גבוה.
"

אם כך, לא ברור אם העסקת התובע בעבודה עם אותם כלים לזמן מוגבל היתה מונעת את התופעה. המשמעות של האמור לעיל, שהתובע לא הוכיח כי הנתבעת יצרה סיכון בלתי סביר ע"י התנהגות עוולתית ולא הוכח כי התנהגות הנתבעת חרגה מהתנהגות סבירה של מעסיק סביר.
45.

הוסיף התובע וטען כי נהלי העבודה, באשר למשך ותדירות הפסקות המנוחה וכן בעניין כמות השעות שעבד ותדירות השימוש בכלים הרוטטים הכבדים -
שגרמו לעומס הרב שהוטל עליו, מהווים סטייה של הנתבעת מסטנדרט ההתנהגות הסביר, כאשר בכך - לשיטת התובע, לא סיפקה הנתבעת לתובע סביבת עבודה בטוחה (סעיף 44 לסיכומי התובע). התובע גם טען כי הנתבעת לא ערכה בדיקות בריאות תקופתיות לעובדים (סעיף 47 לסיכומיו). גם טענות אלו – דינן דחייה.
46.
ראשית, העולה מחומר הראיות הוא כי ניתנו לעובדים הפסקות למנוחה (עדות שמייב סמנדו בעמוד 11 שורה 27 לפרוטוקול; עדות אייל הורן בעמוד 17 שורה 7 לפרוטוקול), וכי העובדים במחלקת הבניין עבדו תמיד בצוותים (עדות שמייב סמנדו בעמוד 12 שורה 29 לפרוטוקול; עדות אייל הורן בעמוד 17 שורה 27 לפרוטוקול). האם היה על הנתבעת לתת הפסקות מנוחה נוספות או לאפשר תחלופה רבה יותר בעת העבודה עם הכלים הרוטטים? לטעמי, התשובה היא בשלילה. כאמור לעיל, המומחה מטעם בית המשפט העיד כי אין כיום מחקרים אשר קובעים מהי כמות החשיפה וארכה של עבודה עם כלים רוטטים הגורמת למחלה (עמוד 51 שורה 24 לפרוטוקול). המומחה הוסיף כי לא בכדי, שכן ישנם גורמים רבים נוספים שיכולים להשפיע על התפתחות המחלה, וביניהם האופן בו אוחז העובד את כלי העבודה, מידת הכוח שהוא משקיע, מבנה העצמות ועוד (עדותו בעמוד 50 שורות 19-21). על כן, נראה כי אין בידי בית המשפט, על פי הישגי המחקר הרפואי כיום
ולמצער- עפ"י חומר הראיות שלפניי
, אפשרות להציב סטנדרט התנהגות ברור בתחום של עבודה עם כלים רוטטים. ברם, ייתכנו מקרים קיצוניים בהם יכיר בית המשפט ברשלנות מעסיק בתחום זה, אך יהיה זה רק כאשר הוכח כי הופעל על העובד עומס בלתי סביר בעליל מבחינת עומס העבודה, שעות המנוחה והאינטנסיביות שלה וכי תנאי העבודה הם הם אשר גרמו לתופעה. לא זה המקרה שלפנינו.


47.
שנית, באשר לבדיקות הרפואיות התקופתיות – אכן תקנות שונות העוסקות בבטיחות בעבודה מחייבות את המעסיק לערוך לעובדיו בדיקות רפואיות תקופתיות, אולם התקנות נוגעות לעובדים החשופים לחומרים מסוכנים כמו קרינה מייננת, אבק מזיק וחומרים נוספים, וכן לרעש.
לא מצאנו כי על מעסיק לערוך בדיקות רפואיות תקופתיות לעובדים עם כלים רוטטים, וזאת אף שעל פי תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) תשי"ד- 1954
– בחלק ב' לתוספת השניה, הכירו ב"מחלות עצמות, פרקים, שרירים, כלי דם או עצבים של הגפיים, הנגרמות על ידי עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים" - כמחלת מקצוע
. על כן, לא ראיתי להטיל על הנתבעת חובות שאין היא מחוייבת בהן על פי דין – יש מאין, ולהטיל בגין הפרתן חבות בנזיקין. לא נראה כי יש בידי בית המשפט היכולת לקבוע מהן הבדיקות הרפואיות שעל המעסיק לבצע, מה תדירותן ואילו מן העובדים צריכים לעבור בדיקות אלו. שאלות מעין אלו הן עניין למחוקק לענות בהן.
יסוד הקשר הסיבתי:
48.

קשר סיבתי עובדתי הוא היחס של סיבה ומסובב, כאשר 'הסיבה' היא מכלול הגורמים ההכרחיים לאירוע המאורע, דהיינו שבלעדי אותו גורם, האירוע לא היה מתרחש (מבחן ה"אלמלא" – הגורם שבלעדיו אין). בעניין הקשר הסיבתי העובדתי על התובע להוכיח
לא רק קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי (העוולה מסוגלת לגרום למחלה), אלא גם קשר סיבתי עובדתי ספציפי (העוולה המיוחסת לנתבעת גרמה למחלה בגוף התובע)
(ראו: עא 1639/01
קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב (פורסם בנבו, 02.06.2004)).
49.
לא אתעכב על סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי, שכן מתחילת הדרך הודתה הנתבעת בקיומו של קשר זה כאשר צירפה חוות דעת מטעמה, אשר קבעה לתובע נכות כתוצאה מעבודתו בכלים רוטטים. בכך, לא חלקה הנתבעת על כך שמקור נכותו של התובע – לפחות בחלקה, מיוחס לעבודה עם כלים רוטטים. טענת הנתבעת בסיכומיה, אשר מנסה לסמוך על המאמר- נ/2 מהווה שינוי חזית. כך או כך, על אף האמור במאמר, עמד המומחה מטעם בית המשפט על דעתו בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי כאשר הסביר כי מניסיונו הקליני, ישנו קשר בין סביבת העבודה לשכיחות התופעה (עמוד 52 שורות 8-16 לפרוטוקול)
.
"אני בודק את התופעה החולנית הזו בקבוצת עובדים מסוימת ואני מוצא שהתופעה החולנית הזו שכיחה יותר מאשר באוכלוסיה הרגילה. למשל אלה שעובדים בכלים רוטטים, לדוגמה עובדי בית מטבחיים שחותכים את הבשר בלי מכשירים אלא רק עם סכינים. אצל הקבוצה הזו שכיחות התופעה היא גבוהה יותר. אני כחוקר אני בודק האם בקבוצת הנבדקים הזו
הנתונים הידועים לי, קרי ביולוגיים גנטיים מבניים הם באקראי גבוהים יותר, ואני מגיע למסקנה שלא, ואם כך, אני עומד בפני
דילמה מחקרית, האם יש קשר בין הקבוצה שמאופיינת בסוג עבודה מסוים במכשור מסוים לבין התופעה. כשהתופעה הזו לא מופיעה במפעל מסוים, במקום עבודה מסוים אלא היא חוצה יבשות והיא מופיעה במקומות שונים, מטבע הדברים אני יכול לבוא ולומר שלפחות למראית עין ראשונית יש קשר בין התופעות. אני עדיין אינני יכול להסביר את זה ביולוגית"
50.
אציין עוד, כי לו כפרה הנתבעת בקשר הסיבתי העובדתי ולאור האמור במאמר ודברי המומחה שאין הוכחה מדעית (להבדיל מסטטיסטית) לקשר בין המחלה לבין עבודה בכלים רוטטים- הייתי נדרש לשאלה מעניינת אחרת- והיא אם יש בראיות ססטיסטיות כדי להוכיח קשר סיבתי עובדתי (ראו פסקי הדין שניתנו בתיקים הידועים כתיקי הקישון: ת.א 972/00 אביטל עצמון ואח' נ' חיפה כימיקלים ואח' (17.6.2013) מפי כב' השופט זרנקין; ת.א 732/01 לוי תולי ואח' נ' חיפה כמיכלים ואח' (3.11.2013) מפי כב' סגן הנשיא ר' שפירא). כאמור, הצדדים פטרו אותי מלדון בשאלה זו, לאור האמור בחוות הדעת מטעם הנתבעת, ולפיכך אעבור לדון בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי.
51.

על פי הפסיקה, בחינת הקשר הסיבתי המשפטי נעשית באמצעות שלושה מבחנים (ראו:
ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה פ"ד לח(3) 1
;
ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113
): מבחן הצפיות -
לפיו נבחן אם הנזק הוא אחד הנזקים הצפויים בגינם סווגה ההתנהגות כעוולתית; מבחן הסיכון - במסגרתו אנו בודקים לאחור אם הנזקים שנגרמו הם התממשות של הסיכונים שנוצרו עקב ההתנהגות העוולתית; ומבחן שכל הישר . ב
פרשת פלוני
, חידד השופט עמית את המבחנים וקבע, כי כי יש לראות במחן הסיכון כמבחן על, בהמשך לדברי השופט ריבלין בפרשת לנדמן (
רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה בע"מ (1993) בע"מ
(פורסם בנבו, 30.12.2010) (ראו גם: י. גלעד
"דיני הנזיקין – גבולות האחריות"
(התשע"ב, כרך א') עמ'
577-579).
52.
באשר למבחן הצפיות, קבענו כבר שקשה היה לצפות מראש את הנזק שהתממש, ועל כן מבחן הצפיות אינו מתקיים, אולם גם מבחן הסיכון וסבירותו אינו תומך בקיומו של קשר סיבתי. גם אם נראה שהתנהגות הנתבעת הינה עוולתית, לא הוכח כי המחלה היא התממשות של סיכון עוולתי שיצרה התנהגות הנתבעת. אמרנו כי הנתבעת לא יכולה היתה לצפות את התוצאה הסופית, נוכח העדר כל אינדקציה מדעית הקושרת בין המחלה לבין העבודה. כמו-כן לא הוכח כי אי הפחתת שעות העבודה בכלים רוטטים גורמת להתממשות הסיכון שכן לא מן הנמנע, כי הפחתת שעות העבודה בכלים רוטטים לא היתה משנה את התוצאה.


יסוד החובה
53.
נראה שדי באמור לעיל על מנת לדחות את התביעה בגין עוולת הרשלנות, אולם מעבר לנדרש, עולה כי התובע
אינו צולח אף את השלב השלישי- שבו נבחן אם הטלת האחריות "רצויה" מבחינת שיקולי מדיניות (ראו סעיף 16 לפסק הדין בעניין פלוני).
לטעמי, לא ניתן לחייב מעביד לשאת באחריות לנזק מן הסוג הנדון, שכן התרת הרסן במובן של מתן אפשרות לכל עובד בניין שעובד בכלים רוטטים לגבות את נזקיו מן המעביד, מבלי שקיימת הסבר מדעי לקשר סיבתי בין העבודה לבין הנזק, ומבלי שהונחה תשתית מדעית להיקף העבודה אשר יש בה כדי לגרום למחלה, תגרום להרחבת היקף האחריות ומעגל הניזוקים ואף ליצירת משטר אחריות שאינו מבוסס אשם. נראה כי מדובר בגזירה שאין ציבור המעסיקים בעבודות בניין יכול לעמוד בה שכן מעסיקים אלה ימצאו עצמם כמי שאחראים אחריות מוחלטת לכל מי שלקה במחלה, מבלי שניתן להגדיר להם מראש כיצד עליהם להעסיק את עובדיהם, ומקום שמדובר בכלים תקניים שאין בשימוש בהם או בדרך השימוש בהם כל הפרה של הוראות הדין או כללי הבטיחות בעבודה.
54.

נראה כי אין זה נכון, כעניין שבמדיניות משפטית לראות את הנתבעת כמי שראוי היה שתצפה את מחלתו של התובע.
הכרה בכך שהעסקת עובד בניין בכלים רוטטים תקניים המהווים חלק בלתי נפרד מכלי העבודה החיוניים של כל עובד בניין לפרקי זמן ארוכים מהווה רשלנות, מרחיבה את מעגל הניזוקים באופן משמעותי, שכן הכלים הרוטטים הם כלי עבודה נפוצים, אשר רוב עובדי הכפיים משתמשים בהם. כן היא עלולה לגרום לירידה משמעותית ברווחיות חברות המעסיקות עובדי כפיים בשל הרתעת היתר אשר תגרום להן לחשוש מהעסקת עובדים במשך שעות מרובות בעבודה עם כלים רוטטים (
לשיקולים אלו ראו:
עניין פלוני
)
).
הפרת חובה חקוקה:
55.
התובע לא הצביע על חובה חקוקה שהופרה, ואין לי אלא להסיק כי הנתבעת לא הפרה כל חובה חקוקה שבגינה הוא זכאי לפיצוי. הנתבע לא נקב בחובות החקוקות שהופרו בכתב התביעה ואף לא בסיכומים. לפיכך אני דוחה את עילת התביעה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה.



מסקנה:
56.
התובע לא הוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיו או הפרה חובה חקוקה. לפיכך התביעה נדחית.
57.
נוכח נסיבותיו המיוחדות של התיק, ישלם התובע סכום הוצאות ושכ"ט מופחת בסך 7,500 ₪ (שני המרכיבים יחד) אשר ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.




ניתן היום,
ל' ניסן תשע"ד, 30 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.















א בית משפט שלום 51196-02/11 אברהם סלו נ' חברת חשמל לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/04/2014)