פסקי דין על דוד צרפתי | פסקי דין על עוף הגליל בע"מ

49791-09/11 א     02/05/2014




א 49791-09/11 דוד צרפתי נ' עוף הגליל בע"מ








בית משפט השלום בצפת



ת"א 49791-09-11 צרפתי נ' עוף הגליל בע"מ


תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני



בפני

כב' השופטת
רבקה איזנברג

תובע
דוד צרפתי

נגד

נתבע
ת
עוף הגליל בע"מ



פסק דין


1.
התביעה שבפני
י
הינה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מחשיפתו לרעש במשך שנים במהלך עבודתו אצל הנתבעת.


התובע עבד אצל הנתבעת בין השנים 1983-2010. לטענת התובע, במהלך שנות עבודתו נחשף מידי יום, במשך יותר מ- 8 שעות בכל יום לרעש מזיק וכתוצאה מחשיפתו לרעש אצל הנתבעת נגרמו לו ירידה בשמיעה וכן טנטון. בנוסף טען התובע כי כתוצאה מפגיעתו כאמור, הוא סובל מנדודי שינה, בעיות ריכוז וזיכרון, עצבנות, חוסר סבלנות ומתח ביחסיו עם בני משפחתו.

2.
מומחה רפואי מטעם התובע בתחום אף אוזן גרון, ד"ר ג'לבי קבע בחוות דעתו כי תוך כדי ועקב עבודתו של התובע במפעל הנתבעת נגרמה לתובע נכות צמיתה בגין נזק לשמיעה וטנטון בשיעור כדלקמן: 10% נכות בגין ירידה בשמיעה בתדרי הדיבור לפי סעיף 72(1)ג3 לתקנות המל"ל, 10% נכות בגין ליקוי שמיעה בתחום צלילים גבוהים עם טנטון קבוע לפי סעיף 72(4)ד לתקנות.


מומחה רפואי מטעם הנתבעת בתחום אף אוזן גרון, ד"ר גורי, קבע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובע נכות שמיעתית צמיתה וכי הטנטון ממנו סובל התובע ושאינו תמידי, לא נגרם כתוצאה מחשיפתו של התובע לרעש במהלך עבודתו אצל הנתבעת, אלא נגרם כתוצאה מתאונת דרכים עם חבלת ראש וצוואר שעבר התובע ב- 8.12.06.


ד"ר רוזן מומחה בתחום אף אוזן גרון, שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש קבע בחוות דעתו כי חשיפתו הממושכת של התובע לרעש במסגרת עבודתו הביאה לירידה קלה בשמיעה המעניקה נכות בשיעור 5% לפי סעיף 72(1)ב2 לתקנות המל"ל. עוד קבע ד"ר רוזן כי בשל הטנטון התמידי ממנו סובל התובע, נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 72(4) לתקנות המל"ל, כאשר מתוך נכות זו, יש לזקוף 5% לחשיפת התובע לרעש ו- 5% לפגיעתו של התובע בתאונת הדרכים בשנת 2006.

3.
לטענת התובע, הנתבעת התרשלה בכך שלא סיפקה לו סביבת עבודה בטוחה ולא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות. התובע טען כי הנתבעת סיפקה אוזניות שהיו ישנות, בלויות ובאיכות ירודה, כך שלא אטמו את האזנים לרעש שהיה במפעל הנתבעת.


התובע הוסיף כי הנתבעת, לא עמדה בהוראות הדין: לא ביצעה בדיקות תקופתיות לבדיקת מפלסי הרעש לפחות אחת ל- 12 חודשים. ולא העבירה תוצאות הבדיקה למפקח על העבודה האזורי. התובע הוסיף בעניין זה כי ככל שלטענת הנתבעת תוצאות הבדיקות אינן ברשותה, הרי שעפ"י התקנות הרלוונטיות הייתה צריכה הנתבעת לשמור את המסמכים ובאי שמירתם ביצעה עוולת הפרה חקוקה אשר אף גרמה לנזק ראייתי. התובע טען כי הנתבעת לא קיימה הדרכות כמתחייב עפ"י התקנות וכי בכל שנות עבודתו אצל הנתבעת השתתף ב - 2 הדרכות בלבד.
בנוסף טען התובע כי במהלך שנות עבודתו לא בוצעו לו בדיקות שמיעה ע"י קלינאי תקשורת מוסמך, כפי שמחייבות התקנות.

4.
בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את טענות התובע, הן מבחינת עצם קיום הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי בינם לבין עבודתו של התובע אצלה והן את טענות התובע ביחס לאחריותה הקונקרטית בנסיבות.

5.
במהלך ישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק, העיד התובע וכן נחקרו על חוות דעתם, ד"ר גילבי מטעם התובע וד"ר רוזן – המומחה מטעם ביהמ"ש.


הנתבעת לא העידה כל עד מטעמה והסתפקה בהגשת מסמכים וכן בהגשת חוות דעת אקטואר לעניין מענק נכות שעשוי היה להשתלם לתובע (תביעת התובע להכרה בתלונותיו כמחלת מקצוע, נדחתה ע"י המל"ל בגין התיישנות) ולטענת הנתבעת, יש לנכותו.


כן ביקשה הנתבעת להגיש את תיק התביעה שהתנהל אצל חברת הביטוח בגין התאונה שעבר התובע ביום 8.12.06. התובע התנגד להגשת תיק התביעה כאמור ונקבע כי
והצדדים יתייחסו להגשת מסמכים מן התיק בסיכומיהם.





דיון
:

6.
לאחר שעיינתי בכל המסמכים והעדויות שבפני
, שוכנעתי כי נגרמה לתובע נכות בתחום א.א.ג, וזאת כתוצאה מעבודתו של התובע במפעל הנתבעת וכי הנתבעת אחראית בהתנהלותה וברשלנותה לנכות זו.


מושכלות ראשונים הם כי על מנת שתקום אחריות ברשלנות יש להוכיח חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק, הפרה של החובה וקשר סיבתי בין הפרה לנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ. מועצה מקומית בית שמש פ"ד ל"ז (1) 113).


עוד אין חולק כי למעביד חובת זהירות כלפי עובדיו וכי הוא מחויב לנקוט באמצעי זהירות סבירים להבטחת סביבת עבודה בטוחה ותנאי עבודה בטוחים וכן לנקוט באמצעים למנוע סיכונים לשלום ובריאות עובדיו (ראה ע"א 547/67 גולדנברג נ. איזיק, ע"א 707/79 ויינר את טיקו נ. אמסלם פ"ד ל"ה 2 209).

בנסיבות דנן, שוכנעתי כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע וכי הפרתה גרמה לנזק כפי שיפורט:
בהתאם לתצהירו של התובע: "במהלך כל 28 שנות עבודתי אצל הנתבעת, נחשפתי מידי יום במשך יותר, מ- 8 שעות לרעש מזיק, כל המכונות היו מרעישות ובכל המחלקות במפעל, היה רעש מחריד ובלתי נסבל".

על פי תצהירו של התובע, בשנת 1986 עבר לעבוד במחלקה לפירוק עופות אצל הנתבעת במחלקת אריזה ומחלקות נוספות, כאשר משנת 2000 הועסק במחלקת הקרטונים בה במיוחד נחשף לרעש המזיק (ראה סעיפים 4,5,12 לתצהיר התובע).

סבורתני, כי התובע הציב תשתית מספקת לשכנע כי עבד בסביבה רועשת ובנסיבות היה על הנתבעת לסתור טענה זו, או להצביע על כך שנקטה באמצעים הנדרשים למניעת הסיכונים שבסביבה הרועשת:

התרשמתי מהתובע שהינו אדם פשוט וחסר השכלה ומחמת זאת פעמים שאינו מבין את אשר נשאל ואף אינו מדייק בדבריו. כך לדוגמא ראה תשובותיו ביחס לעברו הרפואי או התאונתי. כמו כן, התרשמתי שהתובע ניסה להאדיר את נזקיו. יחד עם זאת, לא מצאתי באמור כדי להטיל ספק בטענות התובע לגבי סביבת
העבודה בה עבד ובענין זה התרשמתי ממהימנות עדותו ומהאוטנטיות שלה. טענות התובע בעניין הסביבה הרועשת בה עבד נתמכו גם בכך שהנתבעת עצמה טענה כי סיפקה לתובע אטמי אזניים. ברי כי לא היה באטמים צורך, אילו לא היה מדובר בסביבת עבודה רועשת. גם העובדה שלתובע רישומים בפנקס בריאות עובדים ברעש מזיק משנת 1996 ועד שנת 2009 (ראה פירוט מסמכים שעמד בפני
ד"ר גילבי), כמו גם בדיקות מפלסי הרעש שהנתבעת ערכה והוגשו על ידי התובע, תומכות אף הן במהימנות טענתו של התובע כי עבד במקום רועש.

עוד יצוין, כי כבר בבדיקת השמיעה שעבר התובע ב- 4.8.08 נרשם: "עובד בתנאי רעש", כמו גם בבדיקה מאוחרת יותר.

7.
התובע העיד כי הנתבעת אמנם חילקה אוזניות והוא הקפיד להשתמש בהם, ואולם הן לא אטמו את הרעש והיו באיכות ירודה: "אני כל הזמן שמתי אוזניות. אוזניות שעולות 15 ₪. הייתי שם גם אטמים וגם אוזניות. הם צריכים לקנות אוזניות ב- 1,000 ₪ כדי שהעובד לא יפגע. האוזניות ששמנו היו פשוטות ולא שוות כלום, שמענו את כל הרעשים" (עמ' 22 שורות 12-14).


לגבי הדרכות שקיבל מהנתבעת העיד התובע: "שום דבר, שים אוזניות וזהו. כשאני ביקשתי להחליף את האוזניות אמרו לי שזה מה שיש. אם הספוג היה יוצא, היו שמים לנו צמר גפן. כשאדם עובד שם הוא מרגיש כאבים ולחצים, זה כואב לו. אדם שלא עובד לא יודע".

8.
הנתבעת השיבה בתשובות לשאלון שהופנה אליה מטעם התובע כי נערכות בדיקות שמיעה לעובדים, פעם בשנה באמצעות מרפאה תעסוקתית בטבריה, קופת חולים כללית (גם בכך יש לתמוך כאמור בטענה שמדובר בסביבת עבודה רועשת). יחד עם זאת, לא הוגש כל מסמך מטעם הנתבעת אשר יסתור את עדות התובע כי הבדיקות שעבר במהלך השנים, לא נערכו על ידי איש מקצוע מוסמך. גם תשובת הנתבעת כי נערכות בדיקות מפלסי הרעש בצד העובדה שהנתבעת עצמה לא טרחה להגישן (ותוצאות הבדיקות שבפני
הן רק אותן בדיקות ספורות שהועברו על ידה לעיון התובע), תומכות במסקנה כי הנתבעת לא ביצעה
בדיקות אלו באופן קבוע כנדרש בתקנות המפורטות להלן.

9.
עיון באותן תוצאות בדיקות מפלסי הרעש שהוגשו על ידי התובע, מעלה לדוגמא כי על פי הבדיקה מיום 6.7.00 זמן החשיפה המירבי המותר בשעות ליום עבודה של שמונה שעות במחלקת הקרטונים עמד על שעתיים בלבד. גם עיון ביתר התוצאות באותה בדיקה ביחס למחלקות נוספות במפעל, מצביע על כך שמפלס הרעש ברוב המחלקות עלה על הערכים המותרים בתקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").


גם נתוני הבדיקה מיום 26.8.02 מצביעים כי המדובר במחלקות אשר בהתאם לתקנות יש בהן רעש מזיק. וכן ראה תוצאות הבדיקה מיום 12.6.03.

10.
מאחר שהתובע עבד במקום בו קיים רעש מזיק, הנטל היה על הנתבעת להוכיח כי ביצעה את כל ההליכים והבדיקות הנדרשות על פי התקנות. ראה בעניין זה גם בסעיף 40 לסיכומי התובע לעניין השלכות המשפטיות של העדר רישומים מסודרים. כך היה על התובעת להוכיח כי : ערכה בדיקות סביבתיות אחת לשנתיים לפחות (סעיף 3 לתקנות), כי הפחיתה באמצעים טכניים הנדסיים את מפלסי הרעש הגבוהים, כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המירבית המותרת, הפחיתה את משך השהייה של התובע בסביבת הרעש המזיק אל מתחת לזמן החשיפה המירבי המותר (סעיף 4 לתקנות). כן היה על הנתבעת להוכיח כי סיפקה מגני אוזניים מתאימים ותקינים (סעיף 4 לתקנות), וכי הדריכה את התובע אחת לשנה לפחות, לגבי הנזק הבריאותי מהרעש המזיק והאמצעים שיש לנקוט למניעתו (סעיף 5 לתקנות).

הנתבעת לא העידה כל עד מטעמה. כך לא העידה הנתבעת, מנהל עבודה, או עובד, או אחראי, או כל עד אחר, העובד מטעמה במפעל, בדבר האמצעים, או הנהלים, בהם נקטה כדי למנוע נזקים כתוצאה מהרעש, אשר כמפורט לעיל, אין ספק כי היה קיים במפעל.
בעניין זה צודק התובע בטענתו בסעיף 27 לסיכומיו
כי בניגוד אליו, לנתבעת לא היה כל קושי להעיד עובדים מטעמה העובדים במפעל. אי העדת עדים כאמור, עומדת כנגד גרסת הנתבעת
. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות
בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).

הנתבעת לא העידה עדים ולא המציאה אסמכתאות לענין הדרכות שניתנו לתובע. לפיכך לא סתרה הנתבעת את טענת התובע על פיה מלבד שתי הדרכות (בשנת 2001 ובשנת 2008), לא ניתנו לתובע הדרכות נוספות.

הנתבעת לא המציאה כל עדות או ראיה ביחס לטיב או איכות האוזניות שסיפקה לתובע. למעשה, הראיה היחידה הרלוונטית אשר הוצגה (ודווקא על ידי התובע) לעניין האוזניות והאטמים שסופקו, הינה חשבוניות מיום 14.12.09 ו- 22.11.10, על פיהן רכשה הנתבעת אטמי אוזניים בעלות של 3.5 ₪ ליחידה ואוזניות בעלות של 51 ₪ ליחידה. אמנם "המוציא מחברו עליו הראיה", אולם, מששוכנעתי כי התובע עבד בסביבת עבודה רועשת ומשהתובע הצהיר כי האוזניות לא אטמו את הרעש ומשעל פי קביעת מומחה בית המשפט, אותה מצאתי לקבל, נגרם לתובע נזק כתוצאה מחשיפה לרעש במהלך השנים, עבר אל הנתבעת הנטל להציג ראיות לעניין טיב הפעולות שנקטה להגן על עובדיה, ובכללם התובע, מפני הרעש ועל איכות האוזניות והאטמים שסיפקה. הנתבעת כאמור בחרה שלא להציג כל ראיה בעניין.

לאור כל האמור, שוכנעתי כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה לתובע ולא דאגה למניעת סיכוני הרעש ולהקטנת הסכנה שבחשיפה לרעש.

ראה בעניין זה דברי בית המשפט בת"א (ת"א) 105878/01 דייני דוד נ. א.ק.א.ס ביובית (1996) בע"מ וההפניות שם: "... יפים הדברים שנקבעו על ידי חברתי כב' השופטת בלהה טולקובסקי בת"א (שלום תל אביב) 185330/02 אזולאי נ. אלום עשת בע"מ (30.10.07): "בנסיבות אלה, משהנתבעת הפרה את החובה החוקית המוטלית עליה לבצע בדיקות לניטור מפלס הרעש, אין בידי לקבל עדות מנהל הנתבעת כי החשיפה לרעש, לא היתה משמעותית (סעיפים 4-5 לתצהיר נ/3). דברים אלה, הינם בגדר טענה בעלמא במיוחד לאור עדות התובע כי המפעל היה ממוקם באולם סגור המצוי במרתף מתחת לפני הקרקע ובו חלונות קטנים בלבד. משמדובר בעבודות המוגדרות בתקנות הבטיחות בעבודה ברעש, כעבודות ברעש, סבורה אני כי הנטל להוכיח כי רמת הרעש לא חרגה מהמותר, מוטל על המעביד המחויב על פי התקנות האמורות, בביצוע בדיקות לניטור רמת הרעש. משלא בוצעו על ידי הנתבעת, בדיקות לניטור רמת הרעש, והתובע לא נשלח לבדיקות תקופתיות, הפרה הנתבעת חובה חקוקה ובנסיבות אלה, אף יש לראות בה כאחראית ל"נזק ראייתי" כך שאין בידה להוכיח כי רמת הרעש במקום העבודה, לא חרגה מהמותר או כי פגיעתו של התובע, אינה קשורה לחשיפה לרעש, במקום העבודה" (סעיף 17 לפסק הדין). בכך ביצעה הנתבעת עוולה של הפרת חובה חקוקה (החובות המפורטות בתקנות הנ"ל), גם בנוגע לעוולת הרשלנות, מקום שמדובר במפעל, שביחס אליו קיים יסוד סביר להניח כי התקיים מפלס רעש אסור, או קרוב לאסור, או אף רעש כבד שהתובע חשוף לו בתוקף עבודתו שנים רבות, חובה על המעביד לבצע בדיקות סדירות ושגרתיות, הן של רעש והן של העובדים ולדאוג לפרסום תוצאותיהן ישירות לעובדים ולנקיטת אמצעי זהירות המתבקשים כתוצאה מכך (ראו גם: ע"א (מחוזי חיפה) 4540/98 גיבור סברינה נ' דאוד (10.5.99))". (הדגשה שלי ר.א).

11.
אינני מוצאת מקום לקבל את טענת הנתבעת להתיישנות התביעה. בסיכומיה הפנתה הנתבעת לכך שהתובע השיב
בתשובותיו לשאלון כי הינו סובל מבעיות שמיעה לפחות עשר שנים
וכך גם מסר לד"ר גורי . לטענת הנתבעת, ידע התובע על פוטנציאל תביעתו עוד בשנת 2002 ומאחר שהגיש תביעתו בשנת 2011 , היא התיישנה.


מסעיפים 5, 6, 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח
עולה כי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק היא 7 שנים אולם, תקופה זו מתחילה ביום בו התגלו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה. עם זאת, בתביעה כגון דא אשר הינה תביעה נזיקית בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה חל סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש ] אשר מגדיר מהו היום שבו נולדה עילת התביעה בתובענות על עוולות כדלקמן:


"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".



במקרה דנן לא ניתן לקבוע שחלפה תקופת ההתיישנות, העומדת כאמור בנסיבות על 10 שנים מיום אירוע הנזק. עיון בתשובות לשאלון מטעם התובע מעלה שתשובתו המדויקת של התובע הייתה: "לא זוכר, לפני כ – 10 שנים".
תצהירו של התובע נחתם ביום 5.2.2012. בניגוד לנטען התובע לא השיב שהוא סובל לפחות לפני 10 שנים אלא כאמור כ – 10 שנים. כלומר, לכל היותר המדובר בראשית שנת 2002.
תביעה זו הוגשה ב 25.9.2011 כלומר בטרם חלפו 10 שנים מיום אירוע הנזק. אציין כי טענתה של הנתבעת בעניין זה אף סותרת את טענתה בסעיף 2.1.4 לסיכומיה כאילו עד שנת 2006 כלל לא התלונן התובע על ירידה בשמיעה או טנטון . אם התובע לא התלונן עד שנת 2006, כיצד טוענת הנתבעת כי ידע על הנזק כבר לפני 2001?!.

12.
אציין כי גם אילו הייתה מוכיחה הנתבעת כי קיים תיעוד רפואי על תלונות התובע ביחס לחלק מן הפגיעות, הרי בפסיקה כבר הובעה העמדה כי כאשר מדובר בעילות תביעה מתחדשות
בהן הנזק מוחמר מיום ליום ללא אפשרות הפרדה בין נזקים שהתיישנו לבין נזקים שהתגבשו בתקופת ההתיישנות, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו. ראה בעניין זה: ראה ת.א (ת"א ) 26478/06 שלמה בלאלי נ' נען דן השקייה
- אגש"ח בע"מ:

אשר לעילות תביעה מתחדשות, בהן מוחמר הנזק מיום ליום ללא אפשרות הפרדה בין נזקים שהתיישנו לבין כאלו שלא התיישנו, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו [
ע"א 9413/03,
אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה י – ם, מתוך אתר נבו, המביא בהסכמה מע"א 590/67,
קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ ואח', פד"י כב
[2] 929
ומ
ע"א 831/80, זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פד"י לז
[3], 122, 128,
ע"א 702/86, איטונג נ' בן הרוש, פד"י מד
[1] 160 ועוד].
ועוד].
הטעם לכך הוא כי הוכחת אפשרות ההפרדה בין נזקים שהתיישנו לבין שאינם כאלו, מוטלת מלכתחילה על הנתבע הטוען להתיישנות. לטעמי, קיים גם רציונאל חזק של מדיניות שיפוטית ושיקולי צדק, העדפת הניזוק ה"חלש" יחסית, מול המעוול, בעל השליטה ביכולת להמשיך ולגרום לנזקים, ובדרך כלל גם בעל היכולת להפעיל "כיס עמוק" ובכך להגיע לפיזור הנזק.


נזקי שמיעה, מטיבם, נגרמים באופן הדרגתי ומתאפיינים בקושי מובנה באבחון. גם לאחר קבלת תוצאות, כל עוד אין מדובר בתוצאות חד – משמעיות, אשר הניזוק עצמו אינו חש בהן, ניתן לראות בהן משום "עניין של מה בכך".

וכן ראה ת.א (ת"א ) 22153/07 עזרא ראובני נ' ארל בע"מ:

"למעלה מהצורך אתייחס בקצרה גם לטענות בדבר ההתיישנות והנזק. בתצהירו ציין התובע כי כשמונה שנים לפני חתימת תצהירו, דהיינו, בשנת 2001 לערך, החל לחוש בירידה בשמיעה ובטנטון, תופעות להן לא ייחס חשיבות. רק בשנת 2006 נבדק בדיקות שמיעה, לצורך קבלת רישיון להפעלת מנוף, שהצביעו על ירידה בשמיעה. בחקירתו ציין התובע כי מדובר היה בתהליך הדרגתי שהחל בשנת 2001 – 2003 לערך (עמ' 24). הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי
התובענה התיישנה כיון שכבר עובר למרס 2000, דהיינו, יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה, ידע התובע או היה עליו לדעת על עילת התביעה. התובע מציין
בסיכומי התשובה מטעמו כי על הנתבעת היה להוכיח כי
ידע על הנזק לפני שנת 2000 והיא לא עמדה בכך. בעניין זה, הצדק עם התובע. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענת ההתיישנות. לא הוכח כי התובע ידע או היה צריך לדעת על הנזק עובר למרס 2000. זאת ועוד, ככל שהיה התובע מוכיח כי היה חשוף לרעש מזיק במהלך כל שנות עבודתו אצל הנתבעת, הרי מעצם טיבם של נזקי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש, נזקים הנגרמים באופן הדרגתי ומתאפיינים בקושי באבחון, מדובר בעילת תביעה מתחדשת, בה מוחמר הנזק מיום ליום ללא הפרדה בין נזקים שהתיישנו ובין כאלו שלא התיישנו. במקרה כזה מוטל הנטל על הנתבעת להוכיח אפשרות הפרדה בין נזקים שהתיישנו וכאלו שלא התיישנו, וגם זאת לא הוכח בענייננו (ראה למשל:
ע"א 590/67 קליינמן נ' ד"ר מיירון חרושת כימית בע"מ ואח', פ"ד כב
(2) 929;
ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז
(3) 122;
ע"א 702/86 איטונג נ' בן הרוש, פ"ד מד
(1) 160;

ע"א 9413/03
אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם
, 22.6.08)".

גם במקרה דנן, לא הוכיחה הנתבעת אילו
נזקים התיישנו ואילו לא ומתי מועדם המדוייק של התגבשות הנזקים לגביהם נטענה טענת ההתיישנות ולפיכך, אין לקבל טענה זו.


13.
גם את טענת ההשתק השיפוטי שהעלתה הנתבעת בסיכומיה לא מצאתי לקבל. אמנם התובע לא חזר בסיכומיו על התנגדותו להגשת המסמכים מהתיק שנוהל אצל חברת הביטוח בגין תאונת דרכים בה נפגע בשנת 2006 ולפיכך, ואף בהתאם להחלטה מיום 28.8.2013 התיק מונח בפני
י. יחד עם זאת אין במכתב הדרישה שנשלח על ידי ב"כ התובע לחברת הביטוח ביום 13.8.2007 כדי להוות השתק שיפוטי ביחס לתביעה דנן. אמנם במכתב הדרישה פורטו
מס' פגיעות בהם נטען כי התובע נפגע בתאונה וביניהן גם בתחום אף אוזן גרון.
יחד עם זאת, במכתב הדרישה הועלו טענות למספר פגיעות בכמה תחומים מהם
סבל התובע והוצע לסיים את ההליך שם בפשרה ולחילופין במינוי מומחים וביניהם מומחה בתחום אף אוזן גרון.
ברי כי המדובר בשאלה שבמומחיות ולפיכך,במכתב הדרישה הבהיר התובע כי ככל שחברת הביטוח לא תסכים "לקנות סיכון"
יהיה צורך לברר באמצעות מינוי מומחה האם הפגיעה בשמיעה נובעת כתוצאה מהתאונה. סופו של דבר התובע וחברת הביטוח התפשרו בסכום כולל ללא התייחסות פרטנית לשאלה האם סכום הפיצוי ניתן בגין הפגיעה האורטופדית, או פגיעה אחרת, או בגין הפגיעה בתחום אף אוזן גרון. לפיכך, לא ניתן לקבל גם את טענת הנתבעת כאילו התובע כבר פוצה בגין הפגיעה בשמיעה. זאת ועוד, כפי שמסתבר מחוות דעתו של מומחה בית משפט, ייתכן שמספר גורמים יביאו לנכות רפואית . הנכות בגין הטנטון נקבעה
בחלקה כתוצאה מתאונת הדרכים ובחלקה כתוצאה מחשיפת התובע לרעש אצל הנתבעת. האם העובדה שהתובע אינו איש מקצוע ומאחר שסבל מטנטון לאחר התאונה, סבר כי יש קשר בין הטנטון לתאונה (נתון שמסתבר כנכון ביחס לחלק מהנכות) ,מונעת ממנו להגיש את התביעה דנן?!!! .
סבורתני כי מדיניות
משפטית ראויה אינה יכולה
לקבוע כי במקרה כגון דא מדובר בניצול ההליך המשפטי לרעה . אין המדובר בטענות סותרות שכן, כאמור, נכותו הרפואית של התובע יכולה הייתה להיגרם הן כתוצאה מהתאונה והן כתוצאה מחשיפה לרעש (כך אף נקבע ביחס לטנטון).
לאור האמור, אני דוחה את הטענה
להשתק שיפוטי.


14.
הקשר הסיבתי ונכותו של התובע- טענת הנתבעת הינה כי הנכות ממנה סובל התובע (אף שהוכחשה קיומה של נכות), לא נובעת מחשיפתו לרעש במשך שנים במפעל הנתבעת. אלא נובעת מתאונת הדרכים בה נפגע בשנת 2006.


בעניין זה מונחות בפני
חוות הדעת מטעם הצדדים וכן חוות דעתו של מומחה בית המשפט.


לאחר שבחנתי את 3 חוות הדעת ועיינתי בחקירת ד"ר גילבי ובחקירת ד"ר רוזן ושקלתי את טיעוני הצדדים, אינני מוצאת מקום שלא לקבל את דעתו של ד"ר רוזן- המומחה מטעם בית המשפט.


קביעת שיעור הנכות כמו גם הקשר לאירוע הנטען, תמיד היא בידי בית המשפט, אך בצד מושכל זה, אין לשכוח כי למומחה יתרון מכח מומחיותו וניסיונו. למומחה מטעם בית המשפט אף יתרון נוסף בשל העובדה כי מדובר במומחה מקצועי, ניטרלי ואובייקטיבי שאינו קשור למי מהצדדים:

"המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם" (אורי גורן ועופר דרורי: "עדויות מומחים- היבטים דיוניים ומהותיים" וכן ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ. תשלו"ז השקעות והחזקות 2010:

"יחד עם זאת והגם שעדות מומחה, אינה שונה מכל עדות הבאה בפני
בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני
בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפני
ו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן".

15.
חוות דעתו של ד"ר רוזן מפורטת ומנומקת ואף לאור התרשמותי מחקירתו, נמצאה דעתו בעיני מקצועית ולא מצאתי להעדיף את דעת מומחי הצדדים על פני דעתו.

בעניין הנכות השמיעתית קבע ד"ר רוזן את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 5% וזאת לאור תוצאות בדיקת השמיעה מיום 10.1.13 (להלן: "הבדיקה העדכנית") אשר הראתה סף שמיעה בתדרי הדיבור של 22 דציבל בשתי האוזניים. לא מצאתי בעובדה שהבדיקה העדכנית
(שבוצעה לבקשת ד"ר רוזן), בוצעה במכון השמיעה בבית החולים זיו, כדי להטיל ספק בתוצאותיה או בחוות דעתו של ד"ר רוזן. אמנם ד"ר גילבי, אשר נתן חוות דעת מטעם התובע הינו מנהל יחידת א.א.ג. ניתוח- ראש וצוואר באותו בית חולים. אולם, אין חולק שלא עבד במכון השמיעה ולא ביצע את הבדיקה. ד"ר גילבי הבהיר בחקירתו: "אני לא מנהל את מכון השמיעה, אלא את המחלקה. המכון מבצע בדיקות רבות. את הבדיקה שאת מציגה לי, מעולם לא ראיתי". ובהמשך: "אני לא ידעתי שהבדיקה מתבצעת במכון שבבית החולים שלי. לא ראיתי את הבדיקה עד היום, לא הייתי מעורב בשום דבר בביצוע הבדיקה ואני מתנגד לרמיזות כאילו אני השפעתי על תוצאות הבדיקה" (עמ' 10 שורות 1-2 ו- 7-9).


גם ד"ר רוזן העיד: "אני לא חושב שיש טעם לפגם. לא היתה התערבות גלויה או סמויה בעריכת חוות דעת זו" (עמ' 31 שורה 26).


התובע העיד כי ד"ר רוזן לא הורה לו היכן לערוך את הבדיקה, אלא רק הפנה אותו לבצע את הבדיקה במכון שמיעה וכי הוא פנה לבית החולים זיו מאחר ש:

"קופ"ח הפנה אותי מה שאומרים לי אני עושה, הרופא נתן לי התחייבות לצפת" (עמ' 26 שורה 18).


התובע, תושב קרית שמונה, ואך סביר הוא שקופ"ח תפנה אותו לבצע את בדיקת השמיעה אותה נדרש לבצע, בבית החולים הסמוך למקום מגוריו. אינני מוצאת סבירות ברמיזות כאלו מנהל מחלקת א.א.ג מתעדכן בבדיקות שמיעה הנערכות מידי יום במכון בבית החולים, או משפיע על תוצאות הבדיקות במכון. גם מבחינת מראית פני הצדק, אינני מוצאת כל פגם בכך שהבדיקה נערכה במכון באותו בית חולים. אין המדובר במצב בו בית המשפט ממנה מומחה מאותו בית חולים בו עובד מי מהמומחים שנתנו חוות דעת לצדדים. במקרה כגון דא, ברי כי מומחה בית המשפט יעיין בחוות דעת הצדדים וקיים חשש ולו של מראית עין, כי בשל קשריו עם עמיתו לעבודה, תושפע דעתו. במקרה דנן המדובר במכון שמיעה, אליו התייצב התובע לבדיקה, ללא שחוות דעת הצדדים הוצגו בפני
מבצע הבדיקה, ללא שהוכח כי ידע לאיזה צורך בכלל, מבוצעת הבדיקה, ואף אין המדובר בקביעת נכות או מתן חוות דעת, אלא בתוצאות בדיקה כמו תוצאות של בדיקות אחרות שעמדו בפני
המומחים.

16.
ד"ר רוזן הבהיר כי על פי הבדיקה העדכנית, סף השמיעה בתדרי הדיבור הינו כ- 22 דציבל בשתי האוזניים במרכיב העצבי של השמיעה- המדובר בסף שמיעה המעניק על פי התקנות נכות בשיעור של 5%. יצוין כי על פי חוות דעתו של ד"ר גילבי, סף השמיעה על פי בדיקות השמיעה משנת 2008 ו- 2011 אף גבוה מהאמור ומקנה נכות בשיעור 10%. עוד יצוין כי גם גם על פי חוות דעתו של ד"ר גורי, קיימת הפחתה קלה בשמיעה, אלא שעל פי הבדיקה מ- 19.8.12 עליה הסתמך, המדובר בהפחתה אשר אינה מקנה נכות צמיתה על פי התקנות.


מאחר שלא מצאתי כל פגם בבדיקה העדכנית עליה הסתמך ד"ר רוזן, ומאחר שמדובר בבדיקה משנת 2013 אשר יש בה לשקף את מצבו העדכני של התובע (בניגוד לבדיקות הקודמות עליהן הסתמכו מומחי הצדדים), ומשמדובר בחוות דעתו של מומחה נטרלי מטעם בית המשפט, אינני מוצאת להעדיף את חוות דעת מי ממומחי הצדדים, על חוות דעתו של ד"ר רוזן.


בענין זה ראה דברי ד"ר רוזן: "כל ההבדלים בין סף שמיעה של 20 דציבלים ל- 25 דציבלים זה קליק אחד במכשיר השמיעה. זה אכן משנה את הנכות מ- 0 ל- 5" (עמ' 32 שורות 5-6).


אין כל טעם להעדיף את בדיקות השמיעה הישנות עליהן הסתמכו מומחי הצדדים, או את הבדיקה שבוצעה לתובע ב- 28.2.12- (נ/7) על פני הבדיקה העדכנית ואני קובעת כי יש לקבל את קביעת ד"ר רוזן- המומחה מטעם בית המשפט על פיה הנכות השמיעתית של התובע עומדת על 5%.

17.
לעניין הקשר הסיבתי בין הנכות השמיעתית לחשיפת התובע לרעש, אדגיש כי גם ד"ר גורי מטעם הנתבעת קבע בחוות דעתו כי ליקוי השמיעה (אם כי לדעתו אין המדובר בירידה המקנה נכות), נובע מ: "תוצאה של חשיפה לרעש במפעל חולה טקסטיל, מפעל עוף הגליל, ושל חבלת ראש בתאונת דרכים ב- 8.12.06 בעקבותיה התלונן ממושכות על טנטון וסחרחורת".



אין חולק שגם לגישת ד"ר גורי, אפשרויות גרימת הנכות הינן רק כתוצאה מהגורמים כמצוין לעיל.
לא מצאתי כי הוכח קשר כלשהוא בין העבודה במפעל חולה טקסטיל (להלן: "מפעל חולה"), לפגיעה בשמיעה. התובע העיד כי במחלקה שעבד במפעל חולה לא היה כלל רעש וכי עבד שם בגיל 15(!!!): "בגיל 15 נראה לך שיתנו לי לעבוד במכונות"
(עמ' 22 שורה 22). ובהמשך: "הייתי נער, היינו באיזו קבוצה מנקים סלילים, לוקחים סלילים ויש מחסן שמנקים שמן. אני הייתי בקבוצה, הייתי נער" .
ולגבי הטענה שהתובע אמר לד"ר גורי כי עבד במפעל חולה ברעש השיב: "אני לא אמרתי את זה, אמרתי לו שעבדתי בחולה טקסטיל והוא רשם מה שהוא רצה" (עמ' 25 שורות 8-9, 13).


הנתבעת לא טרחה לזמן כל עד מטעם מפעל חולה על מנת להוכיח באיזו מחלקה עבד התובע ובעניין הרעש שלטענתה ובניגוד להכחשתו של התובע, היה באותו מקום עבודה. למעשה, אין בפני
כל עדות ולו עקיפה כי באותו מקום עבודה היה רעש בכלל, או רעש מזיק בפרט. מאחר שמדובר במקום עבודה בו עבד התובע לפני למעלה מ- 40 שנה (!) ובהעדר ראיה כי עבד שם ברעש, או כי החל לסבול בשנים שלאחר עבודתו שם מהפחתה בשמיעה, אינני מוצאת קשר לעבודתו שם.



בהתאם להסברו של ד"ר רוזן אותו מצאתי מקצועי, אמנם ביחס לנכות בגין טנטון, יש להפחית מחצית מהנכות בגין הפגיעה התאונה ואמנם גם ירידה בשמיעה יכולה להיגרם לאור פגיעה מסוג צליפת שוט. יחד עם זאת, מאחר שבתקופה לאחר התאונה 2006-2008, לא הייתה ירידה בשמיעה וזו הופיעה רק לאחר המשך ההיחשפות לרעש, אין להפחית מן הנכות בגין הירידה בשמיעה. וראה בהמשך דבריו: "אם מישהוא נפגע בתאונת דרכים ועושים לו בדיקת שמיעה ויש לו ירידת שמיעה, 10 חודשים, שנה, שנה וחצי לאחר התאונה, אפשר לקבל את הקשר. אם זה מופיע שלוש-ארבע שנים לאחר התאונה, הקשר בדר"כ לא מקובל. באותה מידה אם הטנטון יופיע מאוחר הוא גם לא יתקבל" (עמ' 34 שורות 29-31 ועמ' 35 שורות 6-9).


ד"ר רוזן הבהיר כי בשנת 2007 לאחר התאונה, נמצאה אמנם ירידה קלה בטונים הגבוהים, אלא שירידה זו היתה קיימת אצל התובע גם עובר לתאונה וזאת בהתאם לבדיקת שמיעה משנת 2002, אשר גם בה נמצאה ירידה קלה בטונים הגבוהים (עמ' 35 שורות 22-24). לפיכך, למעשה, מצב השמיעה של התובע לא השתנה כלל בתקופה לאחר התאונה, אלא רק מס' שנים לאחר התאונה.


יוער, כי ד"ר גילבי ציין בחקירתו כי על פי הבדיקות יש ליקוי שמיעה החל משנת 96, גם אם התובע לא התלונן על כך (עמ' 12 שורות 9-12). לפיכך שוכנעתי כי אף שייתכן כי הירידה בשמיעה החלה כבר בשנים קודם, הרי היא התגברה עד לכלל נכות, רק בהמשך, כתוצאה משנים של חשיפה לרעש. ראה גם תלונה משנת 2000 על ירידה בשמיעה, בדיקה מ- 14.8.00- (ת/1) ואישור של ד"ר רוזן בחקירתו בדבר הירידה הקלה בשמיעה כבר אז (עמ' 37 שורות 21-29). ד"ר רוזן אף אישר כי כבר בשנת 96' ניתן לראות תחילתו של נזק (עמ' 38 שורה 20).


לאור האמור, לא מצאתי טעם שלא לקבל את דעתו של ד"ר רוזן כי הנכות בשיעור 5% בגין ירידה קלה בשמיעה, נובעת כולה
מעבודת התובע ברעש אצל הנתבעת.

18.
לעניין הנכות כתוצאה מהטנטון, קבע ד"ר רוזן כי אף שמצבו של התובע תואם נכות בשיעור 10%, הרי שרק 5% מנכות זו נובעים מחשיפה לרעש ו- 5% מן הנכות נובעים מתאונת הדרכים שעבר התובע.

אמנם מומחה הנתבעת-ד"ר גורי הביע דעתו כי תיאור הטנטון על ידי התובע אינו תואם תיאור אופייני של טנטון תמידי וכי טנטון כפי שתיאר התובע לא יכול להישמע בכל מצב, אלא רק במצב של שקט מוחלט. ד"ר גורי
אף קבע כי טנטון הינו תלונה סובייקטיבית הנשענת במידה רבה על אמינות תיאור המתלונן.


יחד עם זאת,בהתאם לקביעת ד"ר רוזן אשר אשוב ואזכיר כי הינו מומחה ניטרלי מטעם בית המשפט, תלונת הטנטון נתמכת בבדיקת מאפייני טנטון מיום 19.8.12 התואמת בכל מרכיביה ובירידה העצבית בשמיעה בתדרים הגבוהים. ד"ר רוזן הבהיר בחקירתו כי התאמת תדר בבדיקת מאפייני הטנטון, אינו בין המרכיבים החשובים בבדיקה, אלא יש מאפיינים חשובים יותר והחשוב בהם הוא מיסוך: "נותנים לנפגע צליל מסוים והוא מזהה את הטנטון ואחכ' אומרים לו שאני אעלה את הרעש והוא יגיד מתי הטנטון נעלם. רעש מינימאלי דרוש בשביל להעלים את תלונת הטנטון. אם לנפגע אין טנטון אמיתי הוא בד"כ לא יודע להגיד שהטנטון נעלם והמספר גבוה".



ד"ר רוזן קבע חד משמעית: "אין לי ספק שלאיש שעשו לו בדיקת מאפייני טנטון, היה לו טנטון. הבדיקה מוכיחה את זה" (עמ' 36 שורות 24-30).


ד"ר רוזן הוסיף כי גם אם התובע אמר שהוא שומע טנטון בתנאי רעש, הרי אין בכך די כדי לפסול את תלונת הטנטון כפי שנמצאה ואושרה בבדיקה כאמור (עמ' 37 שורות 12-13).


לא התרשמתי, כטענת הנתבעת, כאילו יש לתובע בעיית אמינות, וזאת מעבר למה שצוין על ידי לעיל ביחס להגזמתו בתיאור נזקיו. גם על פי חוות דעת ד"ר גילבי, טנטון הוא אמנם תלונה סובייקטיבית, אך במקרה זה יש תיעוד עקבי של תלונת טנטון תמידי בשתי האוזניים ברשומה הרפואית החל משנת 2007 ובמשך למעלה מ- 4 שנים, לרבות ניסיון להקל על הטנטון באמצעות טיפול תרופתי פסיכיאטרי.

וראה בעדות התובע: "אני התלוננתי רק ב- 2007, אבל היו לי רעשים לפני כן, סבלתי גם קודם, רק כשהגעתי אליו אמרתי" (עמ' 20 שורות 17-18). ובהמשך: "אני אמרתי למרואן שגם קודם זה מהמפעל, עקב התאונה שלחו אותי אליו. הוא שאל מה קרה וסיפרתי לו על התאונה, אבל אני סובל עוד לפני (עמ' 21 שורות 8-9).



כמפורט לעיל, מאחר שמדובר בקביעה שבמומחיות מטעם מומחה ביה"מ, לא מצאתי להעדיף את דעת מומחה הנתבעת על פני קביעתו, גם בעניין פגיעת הטנטון.



לאור כל האמור, אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר רוזן וקובעת כי נכותו הצמיתה של התובע עומדת על 9.75% (5% בגין ירידת השמיעה ו- 5% בגין טנטון התמידי).

19.
שיעור הנזקים:


התובע טען בסיכומיו לנזקים בגין ראשי נזק של: כאב וסבל, הפסדי שכר לעתיד, הפסדי פנסיה והוצאות רפואיות. לפיכך, ברי כי זנח כל טענה לנזקים ברכיבי נזק נוספים שהוזכרו בתביעה.


כאב וסבל -
על פי ההלכה פיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין שאינן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו מוגבל בסכום הקבוע בתקנות לעניין תאונות דרכים. הסכום נקבע לגופו לאור אופי הפגיעה, הנתונים הסובייקטיבים של הנפגע, אופי האירוע וכיוצ"ב .


לאחר ששקלתי את הנתונים כאמור, שוכנעתי כי סכום של 30,000 ₪ מוצדק בנסיבות כפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני.


הפסדי שכר לעתיד -
אינני מקבלת את טענת התובע כאילו נכותו התפקודית עומדת על 30% וכאילו צפויים לו הפסדי שכר כנטען. מתיק המוצגים שהגישה הנתבעת עולה כי התובע סובל ממחלות נוספות בלי קשר לתאונה וכי
פרש מעבודתו בגין בעיות גב (זאת בנוסף לבעיות בכתפיים) בלי כל קשר לנכות בתחום השמיעה. בעניין זה, ראה נ/4 – תשובת התובע ביחס לשאלה 4 בשאלון: האם אין
כל קשר בין הפסקת עבודתו אצל הנתבע ובעיות השמיעה , השיב התובע,
כי וועדה רפואית קבעה את פרישתו מהעבודה בגלל בעיות גב.
ראה בעניין זה גם נ/3 וכן תשובת התובע בחקירתו (ע' 19 שורה 4) כי פרישתו אינה קשורה לנכות נשוא תביעה זו. עוד אישר התובע בחקירתו כי הוא מוגבל ממילא כיום לעבודה מעבר ל – 4-5 שעות וזאת בגין הגבלות קרן פנסיה: "אסור לי לעבוד יותר מ – 4-5 שעות, זה הגבלה מקרן הפנסיה" (עמוד 21 שורה 20) .


המונח "נכות תפקודית" באה לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד כתוצאה מהנכות הרפואית. אמנם יש מקרים בהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אך לא תמיד כך ולעיתים הנכות הרפואית
אינה זהה לנכות התפקודית. במקרה דנן נוכח מצבו הרפואי של התובע, בלי קשר לפגיעה בשמיעה, נוכח פרישתו מהעבודה בלי קשר לפגיעה בשמיעה ונוכח עדותו כי ממילא לא היה עובד כיום יותר מ – 4-5 שעות– הרי לא רק שאין
מקום לקביעת נכות תפקודית הזהה לרפואית, אלא שגם אין מקום לחישוב אקטוארי של הפסדי ההשתכרות לעתיד.

עוד אדגיש כי התובע לא טען לנכות בתחום הנפשי או הנירולוגי וטענותיו לפגיעה ומגבלות גם בתחומים אלו הינן טענות ברפואה שלא נתמכו בחוות דעת רפואית ולא הוכחו.


התובע לא צרף לתצהירו כל אסמכתאות להכנסתו בעבר, או כיום. ברי כי לא ניתן להתייחס לתלושי שכר שצרף התובע לסיכומיו ואשר לא הוגשו כראיה לתיק. התנהלות זו, של צירוף ראיות שלא הוגשו במהלך הדיון, בדרך של צירופם לסיכומים, כבר זכתה לביקורת רבה בפסיקה.
יחד עם זאת,
ממסמכי התובע בקרן הפנסיה אשר הומצאו לתיק בהתאם להחלטה
מיום 19.5.2013 עולה כי שכרו של התובע בעת פרישתו כפי שהובא בחשבון לצורך הפנסיה עמד על סך 4,320 ₪ . אמנם
המדובר בנתון לצורך קביעת הפנסיה אולם, זהו
כאמור, הנתון
היחיד אשר הוגש כראיה בתיק ועומד בפני
י לעניין
גובה משכורתו של התובע.


יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהתובע עבד כל חייו כפועל ונעדר כל השכלה ולאור מהותה של הנכות כעולה מחוות דעת מומחה בית המשפט ,הרי שלמרות האמור, אין ספק כי גם לנכות הרפואית בתחום השמיעה תהיה השפעה מסוימת על יכולת התובע להשתכר בעתיד וזאת גם ביחס לעבודה החלקית בה הינו עובד כיום. בנוסף, ככל שהתובע יפוטר מעבודות הניקיון בהן הינו עובד כיום, תהיה גם לנכותו בתחום השמיעה
השפעה (במצטרף ליתר תחלואיו),על יכולת השתלבותו בשוק העבודה. לאור האמור, המדובר במקרה המתאים להערכה גלובלית של הפסדי השכר לעתיד.

בהתחשב בכל האמור לעיל ובהתייחס לגילו של התובע ושנות העבודה עד גיל פרישה, אני מעריכה את הפסדי השתכרותו של התובע לעתיד לרבות הפסדי פנסיה בסכום גלובלי של
15,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעתיד
-
התובע העיד
כי אינו נזקק לכל טיפול רפואי בגין בעיות השמיעה (ראה ע' 21 שורה 25). כן ראה תשובת התובע לשאלה 5
בנ/4 . בהעדר ראיה על הוצאות רפואיות בגין הנכות נשוא התביעה ומשהתובע אף אישר כי אינו נזקק לטיפולים רפואיים כלשהם, אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. בהערת אגב אציין כי לא מצאתי קשר בין
כדורי השינה אותם טען התובע כי הוא נוטל לבין נכותו בתחום השמיעה והמומחים שנחקרו לא נשאלו כלל בעניין.

20.
לאור כל האמור, עומדים נזקי התובע על סך של 45,000 ₪ בלבד.
מסכום זה יש לנכות אף לגישת התובע (ראה סעיף 93 לסיכומיו), תגמולי מל"ל שהיה יכול לקבל. על פי חוות דעת האקטוארית שהגישה הנתבעת
עומדים תגמולי המל"ל על סך של
13,830 ₪ בתוספת ריבית בסך 1,800 ₪
(ראה הערה 2 בחוות דעת האקטואר) ובשערוך כמצוין בסיכומי הנתבעת – סה"כ 15,865 ₪ .


בהתאם לאמור אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של

29,135 ₪ (
45,000-15,865). כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסכום זה.


בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות משפט ואגרת בית משפט ששילם התובע ובעלות חוות הדעת בהן נשא, לרבות חלקו בשכר טרחת מומחה בית משפט.



סכומים אלו ישולמו לתובע תוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



ניתן היום, ב' אייר ב' אייר תשע"ד, 02 מאי 2014, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 49791-09/11 דוד צרפתי נ' עוף הגליל בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/05/2014)