פסקי דין על אמל מחאמיד |

2976/14 בשפ     12/05/2014




בשפ 2976/14 אמל מחאמיד נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק בש"פ 2976/14
st1\:*{behavior:(#ieooui) }



בבית המשפט העליון


בש"פ 2976/14



לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן


העורר:
אמל מחאמיד



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטותיו של
בית המשפט
המחוזי בחיפה מיום 10.4.2014 ומיום 23.4.2014 במ"ת 47043-01-14 שניתנו על ידי כבוד השופט י' ליפשיץ


תאריך הישיבה:
ז' באי
יר התשע"ד

(7.5.2014)

בשם העורר:
עו"ד מרדכי יהונתן עופרי

בשם המשיבה:
עו"ד איתמר גלבפיש

החלטה


ערר על שתי החלטות משלימות של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.4.2014 ויום 23.4.2014 (השופט
י' ליפשיץ
), במ"ת 47043-01-14, בהן הוחלט על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר ועל מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.
נגד העורר ואדם נוסף (להלן:

הנאשם השני
)
הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 4 6914-01-14) ביום 23.1.2014. לפי עובדות כתב האישום, ביולי 2012 הוזמן הזמר שפיק (כבהא) מסאלחה (להלן:
המנוח
) להופיע בחתונתו של זקי ג'בארין (להלן:
זקי
), אך לא יכול היה להיענות לבקשה בשל התחייבות קודמת. הדבר העלה את חמתם של אחיו של זקי, חאלד (להלן:
חאלד)
ובני משפחתו. בעקבות כך, ביום 22.10.2013 או בסמוך לכך, קשרו חאלד והעורר קשר להמית את המנוח בירי (להלן:
הקשר
), לאחר שנודע להם שביום זה אמור היה המנוח להופיע בגן אירועים בעיר מגוריהם, אום אל פאחם (להלן:
גן האירועים
). במסגרת הקשר ולשם קידומו, נעזרו חאלד והעורר בנאשם השני לשם מציאת קטנוע שתוך כדי רכיבתם עליו יוכלו לבצע את הרצח. בשעות הערב של אותו היום, הביא הנאשם השני קטנוע לחאלד ולעורר. בנוכחות חאלד, העורר והנאשם השני הסירו את לוחית הזיהוי של הקטנוע. לאחר מכן, העורר וחאלד הצטיידו בנשק שמסוגל לירות כדור שבכוחו להמית אדם ובתחמושת (להלן:
הנשק
; להלן:
הכדורים
), ולקראת השעה חצות הגיעו לגן האירועים והמתינו לסיום הופעת המנוח. עם סיומה, ולאחר שהמנוח נכנס לרכב ונסע מגן האירועים, עזבו חאלד והעורר את גן האירועים לשם מימוש הקשר
ונסעו לפני הרכב. בהמשך הדרך המתינו השניים על הקטנוע בצד הדרך. לאחר שהרכב חלף על פניהם, הם נסעו אחריו, ובכיכר המשטרה באום אל פאחם עקפו את הרכב מימין ונצמדו לחלקו הימני, בצד בו ישב המנוח, וירו לעברו שלושה או ארבעה כדורים, שלפחות שניים פגעו בו, וכל זאת עשו מתוך כוונה לגרום למותו, לאחר שהחליטו לעשות כן. אחד הכדורים פגע בחזה המנוח והביא למותו.
בעקבות מעשים אלה הואשם העורר בעבירת קשירת קשר, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין
); עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; ובעבירת החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(א)+(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין.


הליכי המעצר

2.
ביום 19.2.2014 הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 10.3.2014 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו הראשונה בעניינו של העורר (להלן:

ההחלטה הראשונה
)
. בית המשפט עמד על הרקע שהביא להגשת כתב האישום, והוא זעמה של משפחתו של זקי כלפי המנוח שנמשך חודשים רבים, והביא לקיום האזנות סתר של המשטרה לחאלד, זקי ולאביהם (להלן:
אבו זיקו
), וכן לאיברהים עבדלהאדי (להלן:
איברהים
), שעל סמך הודעתו מיום 13.12.2013, לפיה ראה את העורר עם אקדח וקטנוע ביום האירוע, נעצר גם העורר. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי העורר הודה חלקית במיוחס לו, אם כי לא באופן מיידי. בית המשפט סקר את הודאתו של העורר מיום 27.12.2013, ממנה עולה כי היה מעורב במעשה, אך לא היה מודע לכוונתו
של חאלד להמית את המנוח, אלא רק לכוונתו "להפחיד אותו [...] לירות מעליו". כן עלה מההודאה כי העורר היה זה שנהג בקטנוע, כאשר חאלד רכוב מאחוריו. עוד טען העורר בהודאתו כי אמר לחאלד טרם היריות: "תיזהר שלא תפגע בו". לאחר מכן, החביא יחד עם חאלד את הקטנוע, ומאוחר יותר הסתיר גם את האקדח מאחורי המחסן בו הוחבא הקטנוע.

3.
בעקבות דברים אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מחלוקת באשר לחלקו הפיזי של העורר באירוע, אלא רק לגבי מודעותו לכוונתו של חאלד לירות כלפי המנוח ולהביא למותו. בית המשפט קבע באשר לעבירת הרצח ש"סבורני כי המאשימה תתקל בקשיים לא מבוטלים בהוכחת כוונת הקטילה מצידו של המשיב 1 [העורר –

ס' ג''
]" (בפסקה 21 להחלטה), אך קבע שפני הדברים שונים בנוגע לעבירת ההריגה, כיוון שהעורר הסכים להיות נהג קטנוע, ביודעו שהרוכב מאחוריו ירה, תוך כדי נסיעה, כלפי יושבי הרכב. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעובדה שהעורר כיוון את הקטנוע לנסיעה במקביל לאותו הרכב, ואף המשיך לקחת חלק במעשה כשמילט את עצמו ואת חאלד מהמקום, ואף החביא את הנשק (
שם
)
. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי די בכך שהראיות מקימות סיכוי סביר להרשעה באחריות להמתת המנוח, כדי לבסס את עילת המעצר, ובמסגרתה כנגזרת ממעשיו ומוכנותו לקחת חלק באירוע, נגזרת מסוכנותו, שהינה זהה בשתי העבירות. עוד קבע בית המשפט שאין בטענתו של העורר, לפיה לא הכיר את חאלד, כדי לסייע לו, מפני שהיא רק מלמדת את מוכנותו להשתתף באירוע ירי "כלאחר יד, עם אדם אותו הוא בקושי מכיר" (פסקה 22 להחלטה). כמו כן ציין בית המשפט כי אם אכן לא ידע העורר על כוונתו של חאלד, לא ברור מדוע לא הושיט עזרה למנוח, ומדוע דאג להחביא את הנשק. לפיכך, מצא בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה שבכוחן להביא להרשעת העורר למצער בעבירת הריגה (
שם
)
.

4.
באשר לעילת המעצר, ציין בית המשפט המחוזי כי העורר בחור צעיר, יליד שנת 1994, ונסיבות המקרה מעידות על מסוכנות מובהקת. כן ציין כי לעורר הרשעה חדשה יחסית, משנת 2013, בעבירות החזקת נשק, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, כשבגזירת עונש זה בית המשפט חרג לקולה ממתחם העונש לנוכח גילו הצעיר, מעצרו בן הארבעה שבועות, והמלצת שירות המבחן, אשר מצא כי לא מדובר באדם בעל דפוסי התנהגות עברייני או אלים, והעבירה נעברה תוך חוסר שיקול דעת (ת"פ (שלום חד') 42103-01-13 מיום 19.5.2013, השופט א'
קפלן
; פסקה
24 להחלטה). למרות כל אלה, ציין בית המשפט המחוזי, כי אך מספר חודשים אחר כך, שוב עבר העורר עבירות חמורות, הקשורות להחזקה ושימוש בכלי נשק, תוך שהביא במעשיו למותו של אדם. מכאן שבית המשפט המחוזי קבע כי יש עילת מעצר של מסוכנות בעניינו של העורר. עם זאת, בית המשפט ציין כי מטרת המעצר היא מניעתית ולא עונשית, ולכן סבר כי יש מקום להפנות את העורר לתסקיר שירות מבחן גם במקרה זה, וזאת תוך שהוא מדגיש כי "טרם הגעתי למסקנה סופית בנדון וזו תתקבל לאחר קבלת התסקיר ולאחר שהצדדים ישובו ויטענו בנדון" (פסקה 26 להחלטה).

5.
ביום 10.4.2014 הגיש שירות המבחן תסקיר מבחן בעניינו של העורר. בתסקיר צוין עברו הפלילי של העורר, וכן, כי בתיק הקודם שנפתח נגדו לא הפר את תנאי מעצר הבית שנקבעו לו. בנוסף, צוין כי העורר הביע כאב נוכח תוצאות המעשים המיוחסים לו, ובושה כלפי בני משפחתו כתוצאה מהמעצר והחשדות, וכי העורר טען שהוא מתקשה לישון בלילות, והוא מבין ומזדהה עם ילדי המנוח, כיוון שגם הוא התייתם מאביו. עוד צוין כי לטענתו קשריו החברתיים הם עם אנשים נורמטיביים ללא מעורבות פלילית או התנהגות אלימה. תסקיר שירות המבחן ציין כי מההיכרות עם העורר, עולה כי הוא "צעיר נעדר זהות מגובשת, בעל קווי אישיות ילדותיים, המנסה להפגין בגרות ובשלות באמצעות בניית תדמית גברית כוחנית על ידי התחברות לחברה שולית". צוין גם כי העורר מכיר בחלקי אישיותו שהם נגררים במהותם ומשפיעים על הסתבכותו החוזרת בפלילים. למרות שצוין כי העורר החל בתהליך התבוננות פנימי, נכתב שמדובר בשלב ראשוני. שירות המבחן לא התרשם שקיימים אצל העורר דפוסי התנהגות עבריינים או אלימים, אך ציין שכיוון שמעשיו נבעו מהיגררות, היעדר שיקול דעת ולקיחת סיכונים, קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות ההתנהגות העבריינית.

6.
באשר למפקחים אותם הציע העורר, שירות המבחן קבע, לאחר שסקר את כולם, כי המפקחים המתאימים הם שלושה קרובי משפחתו המתגוררים בפרדיס, בני 81, 76 ו-54, וכן אמו. שירות המבחן מצא כי מפקחים אלה מבינים את ההשלכות בעקבות מעשיו של העורר, וכן כי הם מבינים את קווי האישיות הבעייתיים שלו והסיכון הנשקף מהתנהגותו, כמו גם מוכנים להשקיע מעצמם כדי לסייע לו ולפקח עליו באופן אינטנסיבי וצמוד. עוד מצא שירות המבחן כי הם אנשים אחראים ורציניים, המנהלים אורח חיים עצמאי ותקין. בנוסף, הציע שירות המבחן כי המפקחים יוכלו להסתייע באמו של העורר וכן המליץ להוסיף איזוק אלקטרוני וצו פיקוח מעצר, כדי לסייע לעורר לשמור על תנאי מעצרו כראוי וכדי להמשיך לבחון את אותם חלקים באישיותו, המביאים להסתבכויותיו החוזרות ונשנות.

7.
ביום 23.4.2014 התקיים דיון המשך בעניינו של העורר. במסגרת הדיון נחקרו המפקחים שהוצעו בחלופת המעצר אליה ביקש העורר להשתחרר – קרובי משפחתו ואמו. כן נשמעו טענות הצדדים באשר לעצם השחרור לחלופת מעצר, ולעניין החלופה עצמה, נוכח תסקיר שירות המבחן בעניינו. באת כוח המשיבה טענה כי מתוך התסקיר עולה כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר. לטענתה שירות המבחן העריך כי יש סיכוי גבוה להישנות העבירות, ועמד על מסוכנותו של העורר. עוד ציינה באת כוח המשיבה כי לא כל התמונה העובדתית הוצגה לשירות המבחן, ובהתאם לכך מרכז התייחסותו בחלופה עצמה. כן הוסיפה שהמעשים בוצעו בזמן שהעורר ריצה את עונש עבודות

השירות שנגזרו עליו בהרשעתו
הקודמת. באשר לחלופה עצמה, טענה כי לא ניתן לסמוך על האם, לנוכח הקרבה המשפחתית, וגם כיוון שאין לה השפעה חיובית על העורר. באשר לקרובי המשפחה, טענה כי עיקר האחריות נופלת על כתפי אחד מהם, והוא אינו זמין מספיק לשם כך. מנגד, בא כוח העורר ביקש מבית המשפט המחוזי לאמץ את המלצת שירות המבחן שקבע חלופת מעצר הדוקה שתואמת את הנסיבות לדעתו. הוא עמד על כך שלמרות המסוכנות המצוינת בתסקיר, נמצא בו כי החלופה מספיקה כדי לאיין אותה. באשר למפקחים, טען כי מדובר בפיקוח הדוק, והמפקח העיקרי פנוי לפקח על העורר 24 שעות ביממה. עוד ציין כי מדובר העורר בן 19 בלבד וההליך צפוי להיות ממושך.

8.
בתום הדיון נתן בית המשפט את החלטתו (להלן:

ההחלטה השנייה
)
, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי ביסס החלטתו על מספר טעמים. הראשון, נתוני האירוע וחלקו של העורר, גם בהנחה שיורשע אך בעבירת הריגה, מצביעים על מסוכנותו ומוכנותו לפשוע "כך סתם". השני, האירוע התרחש זמן קצר לאחר שהורשע בעבירות החזקת נשק. השלישי, שירות המבחן עמד על בחינה עצמית ראשונית של העורר, אך אין די בכך, יחד עם הערכתו באשר לרמת סיכון גבוהה להישנות ההתנהגות העבריינית. הרביעי, החלופה, על אף מוכנותם של המפקחים, אינה חלופה ראויה, מדובר במפקחים מדרגה משפחתית רחוקה שיש להם טרדות נוספות שונות – למפקח העיקרי בן חולה, שני מפקחים נוספים מבוגרים מאוד, ואמו אינה ראויה להיות מפקחת לאור חקירתה, בה ציינה כי לשיטתה הנשק שנתפס בתיק הקודם בו הורשע העורר, כלל אינו קשור אליו, למרות שהנשק נתפס בביתו. החמישי, היות ומדובר בעורר צעיר ורווק לא ניתן לבטל את החשש להימלטות מהדין. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

הערר

9.
הערר נשען על שני אדנים, התשתית הראייתית הלכאורית והשחרור לחלופת המעצר. באשר לתשתית הראייתית הלכאורית, טען העורר כי הוא זה שנהג בקטנוע עת התבצע הירי, אך לא היה לו כל יסוד נפשי באשר לכוונתו של חאלד. לטענתו, הוא בחור צעיר שנקלע באקראי לסיטואציה, כאשר חשב לתומו שחאלד רק רוצה להפחיד את המנוח, ואם היה יודע על כוונתו האמיתית, לא היה עושה את אשר עשה. עוד ציין כי לא הכיר את חאלד היכרות מעבר למפגשים בבית הקפה בו עבד וחאלד ביקר בו. לטענתו, קשירת הקשר נעשתה ללא מעורבותו, כאשר על פי העדויות השונות הקושרים הם חאלד, זקי ואיברהים. עוד טען כי לא היה לו חלק בהסרת לוחית הזיהוי מהקטנוע, וכל שנאמר לו טרם המעשה הוא כי המטרה של חאלד היא להעביר מסר למנוח לא להגיע בעתיד להופעות בעיר אום אל פאחם. בשלב זה, טען, כלל לא ידע שיש לחאלד אקדח, והדבר התגלה לו רק בחניון בעודם ממתינים לצאתו של המנוח מהאירוע, והוא הניח שכך יפחיד חאלד את המנוח. לטענתו כל פעולות הנהיגה היו בהוראת חאלד, תוך שהוא לא הפעיל כל שיקול דעת, היות שידע כי אין בכוונתו של חאלד לפגוע במנוח. עוד טען כי חאלד המשיך להפעיל מניפולציות כלפיו כאשר גם אחרי הירי טען באוזניו כי הוא לא יודע מה קרה ולא שם לב אם מישהו נפגע.

10.
בנוסף, טען העורר כי מהתנהגותו לאחר המעשה ניתן ללמוד על תחושת אשמה, שיש בה כדי להחליש את ראיות המשיבה. לעניין זה, טען כי תחושותיו לאחר האירוע היו קשות, והוא אף הקיא, ועובדות אלו מחזקות את חוסר הידיעה שלו אודות תוכניתו האמיתית של חאלד. עוד טען שמיד לאחר שנודע לו על מות המנוח שיתף את הנאשם השני בכך, וכן טען כי חזרתו לעבודה בבגדיו, לעומת חאלד שהתקלח ושרף את בגדיו שלו, מלמדת על חוסר המודעות שלו לפליליות מעשיו. כן טען כי הוא התנתק מחאלד ואיברהים עם סיום האירוע. באשר לסיבה למעשים באופן כללי, טען העורר כי חששו מחאלד הוא זה שהוביל אותו לעשיית המעשים. לטענתו, כל אלה גורמים לכך שעילת המעצר "מקבלת נופך אחר" מזה שנקבע בבית המשפט המחוזי.

11.
באדן השני של הערר, בעקבות טענותיו במסגרת האדן הראשון, טען העורר כי הינו צעיר, וכי לנוכח המלצת שירות המבחן, יש מקום לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה. בנוסף טען כי אין להפלות בינו לבין הנאשם השני, ששוחרר למעצר בית.

12.
מנגד, המשיבה ביקשה לדחות את הערר, תוך שהיא מסתמכת על החלטות בית המשפט המחוזי, שהן לטענתה בהירות, ואין בהן אבן שלא נהפכה. המשיבה הדגישה כי המעשים בוצעו בזמן שהעורר מרצה את עונשו בעבודות שירות, אחרי שהורשע בעבירות נשק, מצב בו לטענתה, לא היה מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר כלל, ולא היה מקום לשקול חלופת מעצר. לאחר שתסקיר זה נערך, טענה המשיבה, מסקנותיו של בית המשפט המחוזי באשר לו ובאשר למפקחים, מקובלות עליה ואין לסטות מהן.

דיון והכרעה

תשתית ראייתית לכאורית

13.
סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:

חוק המעצרים
) מורה כי בית משפט יעצור נאשם עד תום ההליכים רק בהתקיימם של שני תנאים מצטברים – קיומה של תשתית ראייתית לכאורית וקיומה של עילת מעצר. באשר לתשתית הראייתית הלכאורית, נקבע כי רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי, ודי בבחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט, במסגרת חקירה נגדית, וההכרעה בדבר קבילות ומשקל, יוביל בסופו של הליך להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95
זאדה נ' מדינת ישראל

, פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996)).

14.
הראיה המרכזית בה התמקדה ההחלטה הראשונה, ובה עוסק במידה רבה הערר, היא הודאתו של העורר מיום 27.12.2013. בהודאה זו מפרט העורר את אשר אירע בליל האירוע:

"אחרי כן בא אלי חאלד אלזיקו אמר לי שיש ויספה ורוצה לצאת לאיזור אלואחה, מקום לחתונות, אמר לי שרוצה לעשות מעשה שמה, הגענו לשמה ושאלתי מה רוצה לעשות והוא אמר לי שיש שמה שפיק קבהא ואמר שרוצה להפחיד אותו
רוצה לירות מעליו, אמרתי לו יאללה
ועלינו לקטנוע, הגענו לשמה וחכינו עשרים דקות חצי שעה אחרי זה נגמרה המסיבה ושפיק קבהא עלה לרכב קטן אופל בצבע לבן, היו ברכב שלשה אנשים,
שפיק ישב ליד הנהג
, הם נסעו וחאלד אמר לי סע אחרי הרכב, נסעתי אחריו, הגענו לכניסה לאם אל פחם והוא אמר לי תצמד אליו
אמרתי לו תיזהר שלא תפגע בו
, הוא ירה אולי ארבע יריות
שמעתי רעש זכוכית התנפץ והרגשתי שהוא נפגע
" (ההדגשות שלי –
ס' ג''
; ת/6 ח' – הודאת העורר מיום 27.12.2013, שורות 13-8).

15.
העורר טען כי בית המשפט המחוזי קבע בשוגג כי "מדובר במי שהסכים להיות נהג קטנוע, ביודעו שמי שהוא מרכיב ירה, תוך כדי נסיעה, לעבר יושבי הרכב" (פסקה 21 להחלטה הראשונה), ודברים אלה אינם עולים מהודאתו האמורה. לטענתו, חיזוק לכך שלא היה מודע לכוונתו של חאלד עולה מחלקים אחדים בהודאה, בהם אמר כי "ולאחר מכן [לאחר החבאת הקטנוע בסיום האירוע –

ס' ג''
], שאלתי את חאלד אם היריה פגעה בו והוא אמר לי לא יודע" (
שם
, שורה 14) וכן ציין כי "מאוחר יותר שמעתי ששפיק קבהא [המנוח –
ס' ג''
] נרצח
ואני ישר נכנסתי לשירותים והקאתי לא ידעתי מה לחשוב. ישבתי בצד והייתי בוהה וחושב מה לעשות" (
שם
, שורה 24-23). עוד חיזוק העורר מוצא בתשובתו לשאלה האם שוחח עם חאלד על הנושא, שהייתה "בסוף הלילה שוחחתי איתו, אמרתי לו שהאיש מת, מה עושים עכשיו, אמרת שרוצה לירות מעליו להפחיד אותו, חאלד אמר לי זהו תשכח מזה" (
שם
, שורות 27-26).


16.
אלא שהודאתו של העורר הייתה ארוכה, והוא ציין מספר פעמים בה את מודעותו לכך שחאלד ביקש לירות

ברכב
של המנוח
או מעל הרכב
של המנוח, וכן מודעותו באשר למיקומו של המנוח ברכב:

"שאלה: ראית איזה חלון התנפץ מהירי?
תשובה: אני הייתי נוהג,
החלון שליד שפיק
[המנוח –
ס' ג''
]" (ההדגשות שלי –
ס' ג''
;
שם
, שורות 158-157).


"שאלה: כל מה שסיפרת אמת?
תשובה: מאה אחוז.
שאלה: מה בדיוק סיפר לך חאלד שרוצה לעשות למנוח?
תשובה:
לירות ברכב שלו או מעליו.
שאלה: כל זאת בגלל שלא שר בחתונה של אחיו?
תשובה: כן. אמר לי שרוצה להפחיד אותו.
או לירות מעל לרכב או על הרכב
" (ההדגשות שלי –
ס' ג''
;
שם
, שורות 181-176).

17.
אם כן, על אף הדברים שהעורר ביקש להיאחז בהם, לא ניתן להתעלם מאמירותיו הברורות במסגרת ההודאה. מההודאה עולה, ללא כל קביעה באשר למהימנותה או משקלה כמובן, כי העורר ידע שלחאלד יש אקדח עת עלה עימו לקטנוע, העורר גם ידע שהוא נצמד עם קטנועו לצד בו ישב המנוח ברכב, העורר

הזהיר את חאלד פן יפגע במנוח, הוא שמע את היריות ואת הזכוכית המתנפצת, והוא "הרגיש" כי המנוח נפגע.
ואם לא די בכך, גם בערר עצמו הדברים מופיעים – "כאשר הבחין אמל [העורר –
ס' ג''
] באקדח המוסתר בצד מכנסיו של חאלד, הניח כי בדברים שאמר חאלד 'להפחיד' התכוון לירות
על הרכב או מעל הרכב בו היה המנוח
" (
ההדגשות שלי –
ס' ג''
;
בפסקה 11 לערר). אין בידי לקבל את המשך המשפט באותה הפסקה, לפיו – "אך לחלוטין לא לפגוע בו" – כיצד ניתן להיות מודע לרצון לירות על רכב מבלי להיות
מודע לאפשרות הפגיעה ביושב בו?

18.
בנסיבות אלה, דעתי היא שאין מקום לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי, ואני קובע כי הונחה תשתית ראייתית לכאורית למצער לעניין עבירת ההריגה.


חלופת מעצר

19.
בית המשפט המחוזי מצא כי בעניינו של העורר יש גם עילת מעצר, לפי סעיף 21(א) לחוק המעצרים, ופנה לבחון, את האפשרות של השגת מטרת המעצר בדרך חלופית (לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים), באמצעות הכנת תסקיר מבחן בעניינו של העורר על ידי שירות המבחן.

20.
בעניינו של העורר קיימת עילת מעצר מרכזית של מסוכנות. העורר ביצע את המעשים האמורים

בזמן
שריצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, שהושת עליו בשל הרשעה ב
עבירות נשק
.
במעשיו איבד הוא את אמון בית המשפט בו (ראו למשל: בש"פ 8643/13
זובידאת נ' מדינת ישראל

, פסקה 16 והאסמכתאות שם (6.2.2014)).
הדבר משמעותי באשר לעצם בחינת חלופת מעצר בעניינו. מעבר לכך, מסוכנותו של העורר נלמדת אף מעצם נסיבות האירוע, בו העורר הצטרף לאדם אותו לא הכיר לשם פעולת הפחדה (לדבריו) באמצעות ירי, כלפי אדם שלישי אותו גם כן לא הכיר, בלי כל היסוס. לא די בכך, גם אחרי שבוצע ירי, ולתחושתו נפגע אדם, מילט העורר את הקטנוע, והסתיר את הנשק. לא מן הנמנע, שדי היה בדברים אלה כדי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים גם מבלי לבחון חלופת מעצר.

21.
ואף על פי כן, כאמור בית המשפט הורה על הכנת תסקיר מבחן, מבלי שקבע מסמרות בתוצאה שיניב. בתסקיר שהוכן נכתב כי "אנו מעריכים כי כיום קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות עוברת חוק ופורצת גבולות". עוד נכתב שהעורר מתאפיין ב"היעדר שיקול דעת, לקיחת סיכונים והשפעה חברתית". למרות דברים אלה, שירות המבחן מצא שיש מקום להמליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר, עם שלושה מפקחים קבועים ואמו של העורר. חלופה זו "חוזקה" באמצעות איזוק אלקטרוני וצו פיקוח מעצר במסגרת שירות המבחן.

22.
דעתי היא כי למרות ההמלצה החיובית של שירות המבחן, התסקיר אינו תסקיר חיובי. העורר, ששב לדרך הפשיעה, בין אם נגרר לכך ובין אם הפעיל שיקול דעת, עוד במסגרת ריצוי העונש שהושת עליו בגין עבירה קודמת דומה. שירות המבחן מצא שיש סיכוי

גבוה
להישנות המעשים. דעתי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי, כי המפקחים שהומלצו אינם מספקים לשם איון סיכוי גבוה זה, וזאת מבלי
לפקפק ברצונם הטוב וכוונתם לסייע לעורר, בן משפחתם.

23.
הסיבה לכך היא שמתוך חקירתם של המפקחים עולה כי הם אינם יכולים לפקח מעשית ואפקטיבית על העורר. המפקח העיקרי עסוק באופן יומיומי עם בנו החולה, אשר לדבריו "לפעמים יורד לו המוגלובין וצריך לפנות אותו לבית חולים בדחיפות" (עמ' 23 לפרוטוקול בית המשפט מיום 23.4.2014). במקרה כזה, טען המפקח העיקרי, כי אחד משני המפקחים המשניים – אביו ואמו – יפקחו על העורר (

שם
, בעמ' 24, שורות 10-9). אביו של המפקח העיקרי בן 81 ומרותק לכיסא גלגלים, בעקבות אירוע מוחי, תוך שהוא מסתייע באשתו, אמו של המפקח העיקרי, בת 76. די בנתונים אלה, לדעתי, כדי למצוא שמפקחים אלה אינם מהווים "חלופה הדוקה", כטענת העורר. באשר לאמו של העורר, בחקירתה טענה כי לא עשתה דבר לגבי החברה הלא טובה עמה העורר מסתובב, למרות שידעה על כך זמן מה, והעורר מתגורר עמה. לדעתי, עובדה זו מקשה על קבלת האם כמפקחת, שהרי כיצד ניתן לראות בה כדמות מפקחת ומהווה דוגמה לעורר, כאשר עמדה מן הצד בעת שהוא פשע, הורשע ופשע שוב, והכל בזמן שהם חולקים קורת גג אחת.

24.
בשולי הדברים העורר טען בכלליות, כי יש חוסר שוויון בינו לבין הנאשם השני, ששוחרר בתנאים. בטענה זו אין ממש. על אף שעניינו לא פורט בהרחבה במסגרת ערר זה, חשוב לציין כי לנאשם השני אין עבר פלילי וכן כי חלקו בפרשה קטן בהרבה מחלקו של העורר וללא קשר לאלימות שהופעלה (פסקה 39 להחלטה הראשונה).

25.
סוף דבר, הערר נדחה.



ניתנה היום, י"ב באייר התשע"ד (12.5.2014).




ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


14029760_h02.doc

שצ

מרכז מידע
, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






בשפ בית המשפט העליון 2976/14 אמל מחאמיד נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 12/05/2014)