פסקי דין על משה מנחם בורשטין | פסקי דין על כלל חברה לביטוח | פסקי דין על פראס עלמי |

24692-12/10 א     13/04/2014




א 24692-12/10 משה מנחם בורשטין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פראס עלמי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 24692-12-10 בורשטין נ' הפול חברה לביטוח בע"מ ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
יובל גזית


התובע:

משה מנחם בורשטין
ע"י ב"כ עו"ד דרור תגר


נגד


ה
נתבעים:

2.כלל חברה לביטוח בע"מ
3.פראס עלמי

ע"י ב"כ עו"ד דן סלע




פסק דין




רקע עובדתי:

1.
התביעה

הוגשה

לפיצוי

בגין

נזקי

גוף

ובהתאם

לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975
(להלן
: "
החוק").

2.

התובע הינו יליד 6/7/58, בעיסוקו מפקח בנייה ומנהל פרויקטים. בעת התאונה היה התובע בן

52, ועתה הינו בן 56 שנים.


3.
הנתבע 3 במועד הרלוונטי לתביעה נהג במשאית מס' רישוי 33-770-49, הנתבעת 2 ביטחה רכב זה והוציאה עבורו פוליסת ביטוח חובה.

4.
לטענת התובע, ביום 2.9.10 בדרך לוד בת"א בהיותו הולך רגל, עת עמד להיכנס לרכבו אשר חנה במקום, נפגע מהמשאית הנ"ל כתוצאה מהיתפסות רגלו במוט ברזל אשר בלט מחלקה האחורי. לדבריו, כתוצאה מכך נפל על הרצפה ונחבל בחלקי גוף שונים, בעיקר ברגלו הימנית.

5.
התובע הובהל לבית החולים תל השומר, שם אובחנו שברים בשוק רגל ימין שלו. הוא אושפז

למשך שלושה ימים, במהלכם נותח ברגלו לצורך איחוי אחד השברים.



6.
המחלוקת נסובה בראש ובראשונה לעניין עצם האירוע ונסיבותיו, קרי האם הוכח כי

פגיעתו של התובע הינה תוצאה של תאונת דרכים. בהמשך באם אכן יוכח כי נפגע התובע בתאונת

דרכים, חלוקים הצדדים בנוגע לשאלה, האם בנסיבות פגיעתו נחשב התובע הולך רגל כטענתו,

אזי החבות הינה של הנתבעים, או שמא נחשב כמי שנפגע לא כהולך רגל, אלא כנהג רכב, כטענת

הנתבעים, אזי החבות אינה של הנתבעים, כי אם של חברת הביטוח של התובע. לבסוף חלוקים

הצדדים בעניין גובה הנזק.

דיון והכרעה
שאלת האירוע ונסיבותיו
7.
מחומר הראיות עולה בבירור כי התובע נחבל קשות ברגלו ביום האירוע. בראש ובראשונה אם כן יש להכריע במחלוקת העיקרית, שהינה מחלוקת עובדתית, הנוגעת לנסיבות המדויקות של החבלה, היינו, האם התובע נחבל, כטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים, עת נפגע ממוט ברזל, אשר בלט מחלקה האחורי של משאית נתבע 3 או האם נכונה טענת הנתבעים כי הנתבע
3 מעולם לא פגע בתובע באמצעות המשאית בה נהג , וככל שנפגע הרי שהדבר אינו בתחום אחריותם.

8.
על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובע. במשפט
האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי
להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (
ע"א
414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל,
פ"ד כא
(2) 453, 47. 9.11.67.)

מכאן
שעל התובע להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת, קרי, טענותיו כי נפגע ביום האירוע ע"י המשאית מושא תביעה זו. אי עמידה בנטל השכנוע, משמעה דחיית טענות התובע.

9.
לא התרשמתי לטובה מדרך מסירת עדותו של התובע. התובע לא מסר גרסה עקבית ואחידה,
ונבקעו בה די בקיעים על מנת שלא לקבל את טענתו העובדתית, כי נפגע בנסיבות המתוארות על ידיו.



10.
ראשית, גרסתו של התובע לעניין פגיעתו ממוט בולט מפגוש המשאית איננה מתיישבת עם ממצאי הבדיקה האוביקטיבית של השוטר, בוחן התנועה שהגיע למקום. השוטר בדו"ח הפעולה שלו ציין כי "טמבון" המכונית כלל לא היה בולט הן מצידו השמאל והן מצידו הימני, ולא ניכרו סימני נזק או פגיעה על המשאית (ראה מוצג ב' למוצגי הנתבעים). כל שציין השוטר כי הפרט היחיד אשר בלט מן המשאית היה מראה בצד ימין, כאשר ברי שהתובע לא נפגע ממנה, באשר אינה תואמת בגובהה את נסיבות התאונה, לשיטתו, קרי היתפסות דווקא רגלו בחלק הבולט. טענה זו של היתפסות במראה אף כלל לא נטענה על ידי התובע. זאת ועוד, המשטרה בחרה שלא להגיש כתב אישום נגד הנהג (הנתבע 3) "הפוגע".

11.
גרסתו של התובע אף לא הייתה עקבית. כך חרף טענותיו על פגיעה ממוט ברזל בחלק
מגרסאותיו (ראה הודעתו במשטרה – מוצג א' למוצגי הנתבעים, תצהירו ס' 20 ודבריו בבית המשפט פרוטוקול הדיון מיום 20.11.13 עמ' 6 ש' 31-32), בכתב התביעה באופן תמוה בחר שלא לציין פרט מהותי זה והסתפק בתיאור לאקוני של פגיעה ממשאית. הדעת נותנת שפרט מרכזי זה במהלך התאונה היה אמור להיות מצוין מפורשות בכתב התביעה. בסיכומיו מסר התובע תיאור שונה וטען כי נפגע מהפגוש עצמו (ראה ס' 7). בכל מקרה, הגם שיתכן כי ברזל מרותק כלשהו היה בפגוש (ראה ס' 20 לתצהיר התובע), הנטל להוכיח כי בלט הינו על התובע כאמור.

12.
בנוסף, בניגוד לכתב התביעה המקורי, שם ציין, כאמור, כי נפגע ממשאית ותו לא, בטיוטת

כתב התביעה המתוקן שצרף לבקשתו להוספת נתבעת הוסיף לפתע כי עמד בסמוך לדלת הנהג

עת נפגע, זאת על מנת להכשיר אפשרות משפטית של פגיעה בו כנהג, כדי שבקשתו לצרף את

חברת הביטוח שביטחה את רכבו שלו תתקבל. הרושם הינו שהתובע בוחר לתאר את

הסיטואציה כפי שנוח לו בנסיבות העניין. מעבר לכך דבריו בבקשתו, המותירים רושם

שלשיטתו קיים סיכוי כי ייחשב משפטית כנהג רכב עת נפגע, אינם עומדים בקנה אחד עם



דבקותו כיום אך ורק באפשרות כי נפגע בהיותו הולך רגל, ועם ניסיונותיו להדוף בעיקשות את


האפשרות שמעלים הנתבעים בסיכומיהם כי יתכן שנפגע
כנהג רכב.

13.
יתרה מזאת, גם טענותיו בביהמ"ש כי הבחין בנהג הפוגע טרם נפגע, היות שהסתכל ימינה

ושמאלה טרם ירד לכביש על מנת להיזהר מרכבים חולפים (עמ' 14 ש' 21-24), לא נזכרה לא

בכתב התביעה ולא בתצהירו. גם טענתו כי ניסה אינסטינקטיבית לברוח, אך כשל (עמ' 14 ש' 27)

לא נזכרה אף היא בכתבי טענותיו, כאשר המדובר
בפרטים מהותיים שהדעת נותנת שהיו

נזכרים בכתבי הטענות לו אכן התרחשו, והעלאת הטענות בדיעבד נראית כמנסה לחזק את

הרושם שהנתבע 3 הוא אכן הנהג הפוגע והפגיעה נבעה מנהיגתו הפראית.


14. זאת ועוד, אמנם התובע הביא לתמיכה בטענתו, כי נפגע ממוט בולט מדופנה של המשאית, עד

מטעמו, מוכר הדודים שעסק באותה העת, לשיטתו, בהעמסת הדוד לרכבו והיה עד למתרחש

אך התרשמתי כי דבריו של עד זה אינם
יכולים להוות משקל נגד לממצאיו האובייקטיביים של השוטר הבוחן שהגיע למקום, ואף אין בעדותו כדי לשנות את הרושם שהותירה גרסת התובע.

15. בראש ובראשונה, עדותו של עד זה, מר דני בנימין, הינה עדות כבושה
וזאת במצב בו העד לא הציג טעמים הגיוניים לכבישת עדותו (ראה: ע"פ 677/84

דוד אביטן

ואח' נ' מ"י
, פד"י מא (4) 33
15.9.77).
עד זה לא מסר גרסה במשטרה בזמן אמת, ולמעשה

השוטר הבוחן בדו"ח הפעולה שלו ציין כי לא היו כלל עדים לאירוע (ראה מוצג ב' למוצגי

הנתבעים). עד זה שאף לא הוגש תצהיר מטעמו התבקש כיום, בבית המשפט, להעיד על סמך

זיכרונו לגבי אירועים שהתרחשו כשנתיים קודם לכן תוך התייחסות לפרטים קטנים, שאינם

נוגעים לו אישית. גם אם עסקינן בעד שמבקש לומר אמת בבית המשפט, לא ברור עד כמה הוא

מסוגל לדייק בדבריו,
ועד כמה ניתן לבסס ממצא עובדתי חד משמעי על דבריו.

16.
יתרה מזאת העד אף לא היה עקבי בדבריו, ועדותו היתה מבולבלת ולא סדורה. בתחילה טען כי
התובע נפגע לאחר סיום העמסת הדוד וסגירת תא המטען (עמ' 6 ש' 21-27), מאוחר יותר טען כי הדבר ארע באמצע העמסת הדוד (עמ' 7 ש' 8-9), לאחר מכן שב לגרסתו כי הדבר ארע בסיום ההטענה (עמ' 7 ש' 18-26), ולבסוף הודה כי למעשה אינו זוכר את נקודת הזמן המדויקת בה ארעה התאונה (עמ' 7 ש' 28, עמ' 8 ש' 1-3). זאת ועוד, אף לגרסתו (עמוד 6, ש' 31-32) פגע התובע בחלק בולט של המשאית. ניסיונו זה מלכתחילה לתאר פרטים, מבלי להודות שבעצם אינו זוכר אותם לאשורם, אומר דרשני, ומותיר רושם שבניסיון לסייע לתובע נכון היה העד למסור גרסה חרף מודעתו כי איננה בהכרח נכונה, וזאת כדי להיחשב כמי שבקיא בפרטי האירוע, המסקנה הינה שקשה לסמוך על גירסתו גם לגבי הפרט המהותי שהוא עצם הפגיעה ע"י המשאית.
17.
עוד ראוי לציין כי לשיטת התובע והעד בנימין, היו עדים נוספים לאירוע. כך העד בנימין העיד
כי אנשים ממקום עבודתו רצו אחרי הנהג הפוגע (עמ' 6 ש' 28-29), קרי נכחו במקום, ומכאן שזהותם היתה ידועה, ובקלות יכול היה התובע לבררה על מנת להביאם לעדות. התובע עצמו ציין מפורשות בהודעתו למשטרה על תאונת הדרכים (מוצג א' למוצגי הנתבעים) כי מספר אנשים ראו את המתרחש, ובבית המשפט ציין כי הנוכחים במקום שמעו את אמרתו הספונטנית "המשאית המשאית" עת נפגע, מה שאמור לחזק לשיטתו כי נפגע מן המשאית, ולא כך סתם (עמ' 13 ש' 17).
אך חרף זאת איש מהם לא הגיע למשטרה בזמן אמת להעיד כי ראה את המתרחש או למצער שמע כי התובע בזמן אמת מתוך כאביו טוען כי נפגע מן המשאית. להוציא את העד בנימין, איש מהם אף לא הגיע למסור עדות בבית המשפט. לזאת יש להוסיף כאמור כי השוטר ציין כי לא היו כלל עדים לאירוע. ברי כי עדות אנשים רבים על נסיבות התאונה היתה עשויה לחזק טענותיו של התובע, אך הוא בחר שלא לזמן לעדות אנשים נוספים.

כידוע "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה
לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87
קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ
פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01
ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ
(פורסם בנבו)
30.5.02).

עוד אציין כי לא הובא איש לעדות למצער להעיד כי הנהג נסע בשולי המסלול קרוב למכוניות החונות. ההיגיון מחייב כי במצב בו הכביש הינו רחב, נתון שנכון אף לשיטת התובע (עמ' 14 ש' 3), מבין שלל העדים היה נמצא עד אחד לפחות שהבחין בנסיעה בשולי המסלול.

18.
עוד אציין כי דבריו הנ"ל של התובע בהודעתו למשטרה (נספח א' למוצגי הנתבעים) , כי אנשים
נוספים ראו את המתרחש, אינם מתיישבים עם דבריו בבית המשפט, שם טען כי האנשים
שנכחו במקום לא הבינו מדוע נשכב על הרצפה
"הם לא הבינו איך אני שפוך על הרצפה" (עמ'
13 ש' 17). אם האנשים לא הבינו מה קרה, משמע הם כלל לא היו עדים לפגיעה, שכן אחרת היו
מבינים היטב את פשר התנהגות התובע שנשכב על הכביש.

19.
עוד ראוי להדגיש כי לו אכן נפגע התובע ברגלו עקב היתפסות במשאית סביר היה כי על רגלו היה נותר, בהיותו בעל קומה ממוצעת, סימן במקום המתאים לגובה הפגוש, והוא באיזור מעל הברך, קרי בירך או באגן. התובע אמנם טען כי סימן כזה אכן נותר (עמ' 16 ש' 12), אך לא זכה להתייחסות בבית החולים. הדעת נותנת כי פגיעה אשר גרמה לתפיסת הרגל היתה נותנת אותותיה, ורופאי בית החולים היו מוצאים לנכון לתעדה.

20. למול גרסתו זו מסר נהג המשאית, הנתבע 3 גרסה סדורה. אמנם התובע ניסה להטיל ספק באמינותו של העד, בין היתר באמצעות צירוף עברו התעברותי העשיר, אך כשלעצמי, מצאתי את עדותו, סדורה ועולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו. הנתבע נחקר ארוכות בחקירה נגדית, תוך שהוא מתבקש להתייחס לפרטים הקטנים, אך תשובותיו נשארו חד משמעיות. טענותיו כי כלל לא פגע בתובע, וכי חלקי משאיתו לא בלטו, לא כל שכן הפגוש, עלו בקנה אחד עם דבריו של השוטר הבוחן שהגיע למקום בדו"ח פעולתו. הנתבע אף נחקר במשטרה, אשר, כאמור, לא מצאה לנכון להגיש נגדו כתב אישום.

21. בנוסף, בניגוד לרושם אותו ניסה התובע להותיר, כי מדובר בנהג אשר נהג בפראות ובמהירות וניסה לברוח מן המקום (עמ' 13 ש' 17-18) מחשש שרישיונו יישלל לאור עברו, ציין השוטר בדו"ח פעולתו כי הנהג עצר מיד בצד וניגש אליו תוך שהוא משתף פעולה עם החקירה. התובע אף לא הביא לעדות איש מהעדים לגביהם נטען כי ניסו להורות לנהג לעצור, אך ללא הועיל.

22. העובדה כי הנתבע 3 היה מעורב בתאונות בעברו, ולו הרשעות תעבורה לא מעטות (הודעה על הגשת מסמכים מ-17.11.13) אינה בהכרח מצביעה על מעורבותו גם במקרה זה כאשר, כאמור, הנטל על התובע להוכיח טענה זו, ואין די בעברו של הנתבע על מנת לעמוד בנטל זה.

23. אף לו הייתי נכון לקבוע כי גם גרסת הנתבע 3 התאפיינה באי אילו תמיהות, כמו הרושם
המתקבל כי ניסה להסתיר את עברו התעבורתי העשיר ועבירות התנועה הרבות בהן הורשע (עמ' 24 ש' 7-10) ואף עת בחר לתאר עצמו באופן מוגזם לנוכח עברו זה כנהג זהיר ומקצוען (ראה תצהירו ס' 2), הרי שבכל מקרה במשפט האזרחי עסקינן, ומידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות לזכותו של התובע הנושא בנטל השכנוע, כאשר המשקל ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע, הוא התובע.





סוף דבר

24.
לאור האמור לעיל, אני סבור, אם כן, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו. משדחיתי את גרסת התובע באשר לאירוע מתייתר הצורך לדון במשמעות המשפטית של נסיבות פגיעתו הנטענות ובנזקיו הנטענים של התובע.


25.
לפיכך, התביעה נדחית.


26.
התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך של 5,000 ₪.


ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.



המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
5129371

54678313
5
ניתן היום,
י"ג ניסן תשע"ד, 13 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.







+






א בית משפט שלום 24692-12/10 משה מנחם בורשטין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פראס עלמי (פורסם ב-ֽ 13/04/2014)