פסקי דין על עד מורן | פסקי דין על דני אזולאי | פסקי דין על עיריית אשדוד

661/06 א     16/04/2014




א 661/06 עד מורן בע"מ, דני אזולאי נ' עיריית אשדוד








בית משפט השלום באשדוד



ת"א 661-06 אזולאי ואח' נ' אשדוד




בפני

כב' סגן הנשיא, השופט גיל דניאל


תובעים

1
. עד מורן בע"מ

2
.
דני אזולאי



נגד


נתבעת

עיריית אשדוד








פסק דין


התובעת 1 התקשרה עם הנתבעת בהסכם לבנייה ולהפעלה של מזנון בבית הספר מקיף ד' באשדוד. התובע 2, הינו מנהל ובעלים בתובעת 1.

טענות התובעים

לטענת התובעים, הצעת התובעת במכרז שנערך בשנת 2000, בו זכתה, היתה לבנייה ולהפעלת המזנון לתקופה של 9 שנים, אולם בהסכם שנחתם נרשם 6 שנים במקום 9 שנים.

לטענת התובעים, בשל עיכובים, החלה הפעלת המזנון רק במחצית שנת 2002. לטענת התובעים, תקופת ההפעלה צריכה להימנות ממועד זה, במשך 72 חודשי עבודה, ללא חופשות ותקופות בהן המזנון אינו פועל.

התובעים טוענים, כי בבניית המזנון הושקעו סכומים נכבדים, מתוך כוונה להפעיל המזנון לאורך כל התקופה.

לטענת התובעים, הנתבעת (באמצעות בית הספר) הפרה את ההסכם במספר הפרות, הכוללות פתיחת שערי בית הספר בהפסקות, העמדת פחי אשפה ליד
המזנון, העמדת מכונות מזון ושתיה בבית הספר, העדר אפשרות למקומות ישיבה בסמוך למזנון, הוצאת דיבה על גובה המחירים במזנון והעדר הזמנה מהמזנון בעת אירועים.

לנוכח המחלוקות והטענות ההדדיות של הצדדים, נערכו כבר בשנת 2003 מספר ישיבות בהן הועלו פתרונות אפשריים. במסגרת זו הועלתה אפשרות לפיצוי התובעים (ובקשר לכך דובר גם על מינוי שמאי מוסכם) ומנגד גם הועלתה האפשרות להאריך תקופת ההפעלה ל- 7 שנים והתובעים יוכלו למצוא רוכש למזנון.

המשא ומתן בין הצדדים לעניין גובה הפיצוי נמשך תקופה ארוכה, עד אשר ביום 16.3.06 סוכם בין הצדדים, כי ישולם לתובעים סך של 50,000 $ כפיצוי ובתמורה יוחזרו מפתחות המזנון לבית הספר.

לטענת התובעים, למרות ההסכם האמור, הנתבעת לא שילמה את סכום הפיצוי והתנערה מההסכם שנחתם.

לפיכך, התובעים דורשים פיצוי על מלוא נזקיהם, בהתאם לחוות דעת של שמאי מטעמם ולחלופין – את הסך של 50,000$ לפי ההסכם מיום 16.3.06.

התובעים מציינים בכתב התביעה, כי לנוכח העובדה שהנתבעת לא שילמה את סכום הפיצוי, נאלצו התובעים לשוב ולהפעיל את המקום בצורה נפסדת, למשך מספר חודשים נוספים, עד אשר הודיעה הנתבעת שעליהם לעזוב את המקום. במחצית שנת 2007, יצאו התובעים מהמזנון בהתאם לדרישת הנתבעת.

לעניין גובה הנזקים, התובעים טוענים כי מתוך 6 שנים, הופעל המזנון בפועל 3 שנים בלבד, מתוכן שנה אחת שהשכירו המקום באישור הנתבעת וקיבלו דמי שכירות מופחתים. הנזק המוערך עומד על סך של 245,000 ₪ לכל שנה, היינו סך של 735,000 ₪, אשר בצירוף מע"מ וכן הפרשי הצמדה וריבית, עומד על סכום כולל של 1,138,314 ₪.

בנוסף, התובעים דורשים פיצוי בגין ההפרעות להפעלת המזנון, ובקשר לכך העריכו נזקיהם בסך של 122,500 ₪ לכל שנה שבה הופעל המזנון. התובעים העמידו נזקיהם בגין רכיב זה של התביעה, לתקופה של 3 שנים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית,
על סך 569,157 ₪.

עוד דורשים התובעים פיצוי בגין שנה נוספת, אשר לפי טענתם הוארכה תקופת ההפעלה. כמו כן, התובעים דורשים פיצוי לפי שיעור הפיצוי המוסכם, אשר חל לפי ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון לטובת הנתבעת, ומבקשים להחיל הוראה זו של ההסכם, גם כלפי התובעים.

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה לקיומה של התיישנות, בכל הנוגע לעילת התביעה של התובעת 1, אשר צורפה כתובעת רק במהלך הדיון בתובענה, בהתאם להחלטה מיום 17.3.11.

הנתבעת מכחישה את טענות התובעים לגבי השינוי בהסכם לבנייה ולהפעלת המזנון.

כמו כן, הנתבעת מסתמכת על הוראות ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון, לעניין תקופת ההפעלה. לעמדת הנתבעת, תקופת ההפעלה היתה עד לחודש 5/07. מאוחר יותר הנתבעת התירה לתובעת להפעיל המזנון חודש נוסף, עד סוף חודש 6/07.

לטענת הנתבעת, בפועל התובעת לא פינתה את המזנון במועד האמור, אלא רק ביום 22.7.07. על כן, התובעת מיצתה את מלוא תקופת הפעלת המזנון.

הנתבעת מכחישה את טענותיהם של התובעים לגבי הפרות מצד בית הספר בקיומו של ההסכם. לטענת הנתבעת, התובעת לא הפעילה את המזנון בהתאם להסכם האמור, ובקשר לכך הצטברו תלונות רבות.

הנתבעת כופרת בתוקפו של ההסכם שנחתם ביום 16.3.06. זאת, מכיוון שעל ההסכם חתמו, מלבד התובע, מנהל בית הספר מר רמי נעים ונציג ועד ההורים, אשר אינם מוסמכים לחתום בשם הנתבעת ולחייב את הנתבעת בכל חיוב כספי. לטענת הנתבעת, היא אינה צד להסכם האמור.

בנוסף, הנתבעת מסתמכת על הוראת ההסכם מיום 16.3.06 לפיה ההסכם טעון אישור של עוה"ד, וטוענת כי לא ניתן אישור כאמור לתוקפו של ההסכם.

הראיות והעדויות שהובאו על ידי הצדדים

מטעמם של התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.

מלבד עדותו של התובע, העידו מטעמם של התובעים העדים הבאים:
-
מר יצחק גבאי, אשר שימש כמנכ"ל העירייה בתקופה הרלבנטית;
-
מר לאון בן-לולו, אשר שימש כסגן ראש העיר בתקופה הרלבנטית;
-
כמו כן, הוגש תצהירו של מר אפרים בן-לולו, אשר הפעיל מזנון בבית הספר תקופה מסוימת מהלך השנים 2005-2006;
-
התובעים הגישו את חוות דעת השמאי מר גרשון גורן, אשר גם הוא העיד בבית המשפט.

מטעמה של הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מנהלת אגף הנכסים בעיריית אשדוד
, גב' מרסל דרורה זיו.

מלבד עדותה של גב' זיו, זומנו למתן עדות מטעם הנתבעת, גב' עליזה אזולאי, גרושתו של התובע, וכן מר מיכאל מלכה, אשר משמש כמנהלן בית הספר מזה כ-20 שנה.

תיאור מהלך הדברים כפי שעולה מן הראיות

כעולה מן העדויות והראיות שהוגשו, ההתקשרות בין התובעת לנתבעת נערכה בהמשך למכרז פומבי 14/2000 לבניית מזנון והפעלתו בבית ספר מקיף ד'. התובעת זכתה במכרז ועל כן נחתם עמה הסכם נושא תאריך יום 5.10.00.

בהסכם נקבע, כי העירייה מוכנה, בתמורה לבניית המזנון, ליתן לקבלן הזכות להפעיל ולהשתמש במזנון ללא תמורה למשך 6 שנים.

עוד נקבע בהסכם, כי הקבלן (התובעת) מתחייב לבנות על חשבונו את המזנון. בניית המזנון תסתיים תוך 4 חודשים מיום חתימת ההסכם. החזקה והשימוש במזנון מועברים לקבלן לאחר סיום בניית המזנון. וכך, נקבע כי תקופת השימוש, העומדת על 6 שנים, תחל 30 יום לאחר סיום בניית המזנון וקבלת אישרו העירייה בדבר סיום הבנייה, ולא יאוחר מ-5 חודשים (לפי המוקדם).

במהלך שנת 2003 החלו בין הצדדים תכתובות לגבי טענות הדדיות של הצדדים להפרות ההסכם. כל אחד מהצדדים הביע חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים והעלה טענות כלפי הצד השני בעניינים הנוגעים להפעלת המזנון.

במסגרת המפגשים והתכתובות בין הצדדים, עלו פתרונות אפשריים שונים. בכלל זאת עלתה האפשרות לפיה תוארך תקופת השימוש במזנון. כמו כן, עלתה האפשרות לפיה ישולם על ידי העירייה פיצוי לתובעים, בגין סיום ההסכם והפסקת תקופת ההפעלה.

יצוין, כי ההסכם לבניית והפעלת המזנון נחתם בין התובעת לנתבעת, ועל כן גם המשא ומתן לגבי אופן סיומו נערך בין צדדים אלו, באמצעות גורמים שונים אצל הנתבעת. מתוך המפגשים והתכתובות עולה, כי הנתבעת היתה הגורם הרלבנטי עמו באה התובעת בדברים, באמצעות הגורמים השונים המטפלים בנושא, החל ממנהל בית הספר ועד לראש העיר בעצמו.

וכך, ביום 2.2.03 נערכה ישיבה בנושא בלשכת מנכ"ל העירייה. בישיבה זו הועלו הטענות ההדדיות של התובע ושל מנהל בית הספר וחברי ועד ההורים, לעניין הפעלת המזנון. סיכום הישיבה היה כי העירייה תמנה שמאי לאמוד את הסכום שבית הספר יעביר לקבלן עבור השקעתו בתמורה לפינוי המזנון.

ביום 12.8.03 שלח התובע מכתב לראש העיר, אליו צורפה השמאות מטעם התובעים, המבססת את עמדת התובעים לגבי גובה הפיצוי שישולם על ידי הנתבעת בגין פינוי המזנון. העתקי המכתב נשלחו למנהל בית הספר, למנהלת מחלקת הנכסים וכן לסמנכ"ל העירייה.

גם למכתבים נוספים שנשלחו על ידי התובע היו מכותבים גורמים שונים בעירייה, לרבות מנהל בית הספר, ראש העיר, סמנכ"ל העירייה, היועצת המשפטית, מנהלת מחלקת הנכסים, וראש ועד ההורים בבית הספר (ראה, לדוגמא, המכתב מיום 30.9.03).

נושא הפעלתו של המזנון בבית הספר ומציאת הפתרונות למחלוקות בין הצדדים, עלה בדיון שנערך בהשתתפות ראש העיר, סמנכ"ל העירייה, מנהל לשכת ראש העיר ומנהלת מחלקת הנכסים בישיבה שנערכה ביום 23.9.03. באותו שלב, הפתרון המוצע היה פתיחת המזנון והמשך הפעלתו על ידי התובע תוך שיתוף פעולה, כגון הוצאת מכונות השתייה מבית הספר (יוער, כי על גבי סיכום הישיבה נוספו סעיפים בכתב יד, שאינם מהווים חלק מהסיכום שנשלח במכתב).

המנגנון המועדף, אשר עליו הסכימו הצדדים למעשה, היה מנגנון של סיום ההסכם ותשלום פיצוי לתובעת בגין כך. מנגנון זה נועד לפתור את הטענות ההדדיות של שני הצדדים, זה כלפי זה, ביחס לאופן קיומו של ההסכם והפרתו. על כן, לשני הצדדים היה אינטרס בסיומו של ההסכם, אף במחיר תשלום פיצוי לתובעת בגין כך.

אולם, חרף הסכמה זו לגבי סיומו של ההסכם תמורת תשלום כספי לתובעת, הצדדים עדיין היו חלוקים לגבי גובה התשלום הכספי. זאת כאשר גם הנתבעת הזמינה חוות דעת של שמאי, מר תמיר שדה, אשר נתבקש להעריך את גובה הפיצוי אשר ישולם לתובעת בגין סיום ההסכם.

בחוות דעתו מיום 24.4.03 מציין השמאי מטעם הנתבעת, כי לאור רצון הצדדים לסיים את ההתקשרות ביניהם, הוא נתבקש על ידי הנתבעת לחוות את דעתו לעניין עלות בניית הקיוסק, עלות הציוד וקיומו של מוניטין לעסק.

כאמור, הצדדים (היינו: התובעת באמצעות התובע והנתבעת באמצעות כלל הגורמים מטעמה) הגיעו להסכמה לגבי סיומו המוקדם של ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון אך עדיין נותרו חלוקים לגבי שיעור הפיצוי ועניין זה הוא שעמד במוקד המגעים, השיחות, התכתובות והמפגשים שנערכו בין נציגי הצדדים.

לעניין זה, ראה פנייתו של מנהל בית הספר אל מנהל לשכת ראש העיר, מיום 1.9.03, בה מבקש כי העירייה תממן הזמנתו של שמאי בורר לגבי המזנון. כל זאת, כאשר באותה תקופה המזנון לא היה פתוח.

במהלך שנת 2004 המשיכו הצדדים במגעים למציאת פתרון לנושא.

בתחילת שנת 2004 אף פנה התובע באמצעות עו"ד לנתבעת בטענה להפרות ההסכם להפעלת המזנון. במענה למכתבו של עורך הדין, השיבה הנתבעת, במכתב מיום 22.2.04 עליו חתומות מנהלת מחלקת הנכסים וסמנכ"ל העירייה, לפיו התובע רשאי למצוא קונה ואף אין מניעה כי ימשיך להפעיל המזנון בהתאם להסכם. אולם, עמדה פורמלית זו של הנתבעת, לא זכתה בהמשך לכל גיבוי מעשי. אף אם לכאורה, הנתבעת פעלה בשני ראשים, האחד מברר טענות התובעים ומקדם פתרון מוסכם הכולל גם הכרה בטענותיהם, והשני דוחה את הטענות במכתבים פורמליים (כגון המכתב האמור), הרי שבהמשך, נזנחה העמדה הפורמלית, והשרביט עבר לידי הגורמים אשר ביקשו לקדם פתרון מוסכם, אשר כללו את מנהל בית הספר בתיאום עם לשכת ראש העיר (ראש העיר בעצמו, סגנו וכן מנכ"ל העירייה).

ביום 6.6.04 שלח מנהל בית הספר מכתב למ"מ ראש העיר, לפיו אין לו התנגדות להוספת שנת השכרה ללא תשלום, בתנאי שהעירייה תאשר זאת בכתב וכך גם אין לו התנגדות להעברת זכויות ההשכרה מהתובע לגורם אחר.

בישיבה שנערכה ביום 7.7.04 בהשתתפות מ"מ ראש העיר, מנהלת מחלקת הנכסים, יועמ"ש לעירייה, ראש לשכת ראש העיר והתובע, שבה ועלתה האפשרות להארכת תקופת הפעלת המזנון (על רקע טענות התובעים לנזקים בעת הפעלתו).

גם במהלך שנת 2005, המשיכו הצדדים באותה מתכונת, אשר במסגרתה מועלות טענות הדדיות לגבי הפעלת המזנון, ומוצגות אפשרויות שונות לפתרון המצב, כאשר הצדדים לא זנחו את ההסכמה שכבר גובשה לעניין קיצור תקופת ההפעלה בכפוף לתשלום פיצוי, ובהקשר זה חזרה ועלתה האפשרות למינויו של שמאי בורר מוסכם (ראה: מכתבו של התובע לנתבעת מיום 25.8.05).

ביום 12.9.05 נערכה ישיבה בהשתתפות ראש העיר, סגן ראש העיר והתובע, במסגרתה חזר התובע על טענותיו בנוגע להפעלת המקום ולהפסדים שנגרמו לו וביקש למצוא דרך למתן פיצוי וסיום ההתקשרות.

בדיונים הפנימיים שנערכו בעירייה, המשיכו הגורמים המעורבים בנושא לדון בפתרונות האפשריים. ביום 28.9.05 נערכה ישיבה בהשתתפות מר בן-לולו (סגן ראש העיר), סמנכ"ל העירייה, מנהל בית הספר והתובע. בישיבה זו נדחתה מצד
העירייה ההצעה למינוי שמאי בורר מוסכם. ראש העיר הציע להעביר את הפעלת המזנון לידי יזם אחר. כך צוין, כי מנהל בית הספר מוכן לקנות את הזכויות מתקציב בית הספר ב- 50 אלף דולר.

במקביל למגעים שנערכו בין התובעת, באמצעות התובע, לבין הנתבעת, באמצעות מכלול גורמים ובהם מנהל בית הספר, סגן ראש העיר וראש העיר עצמו, נשלח מכתב התראה ממנהלת מחלקת הנכסים אל התובע, במסגרתו נמסר כי אי הפעלת המזנון בשנת הלימודים הנוכחית (שהחלה ביום 1.9.05) מהווה הפרה של ההסכם ועל כן נדרש לפתוח מידית את המזנון. במענה למכתב זה עדכן מנהל בית הספר, כי מתנהל מו"מ עם התובע, בהשתתפותו הייחודית של סגן ראש העיר. כך הובהר, כי אין פתרונות אלא אם העירייה תשתתף בהסכם פשרה כלשהו.

ביום 1.3.06 דיווח מנהל בית הספר לראש העיר, כי בישיבת סיכום עם סגן ראש העיר מר בן-לולו, הוחלט שבית הספר יקנה את זכויותיו של התובע תמורת 50,000 דולר ובתמורה בית הספר מקבל את המבנה לתועלת התלמידים.

בהמשך לכך, נחתם ביום 16.3.06 ההסכם, אשר קובע כי יועברו לידי בעל המזנון סך של 50,000$ כולל מע"מ. התובע ילווה את פתיחת המזנון מחדש עד להתאקלמותו של השוכר החדש.

כך צוין בהסכם האמור, כי התובע העביר את מפתחות המזנון לבית הספר.

ההסכם שנחתם ביום 16.3.06

בפסק הדין שניתן בתיק זה נקבע, כי ההסכם האמור מחייב את הנתבעת.

במסגרת הערעור שהוגש על פסק הדין קיבלו הצדדים המלצת בית המשפט המחוזי והוסכם בין הצדדים, כי קביעת בית המשפט לפיה ההסכם, שנחתם על ידי מנהל בית הספר ויו"ר ועד ההורים, מחייב את הנתבעת, אינה יכולה לעמוד ועל כן פסק הדין שניתן, אשר הורה על קיומו של ההסכם, יבוטל. כן הוסכם, כי יש להכריע במחלוקת בהתעלם מן ההסכם.

לאחר החזרת הדיון לבית משפט זה, העלו ב"כ הצדדים טיעוניהם ביחס למחלוקת בין הצדדים בדיון שנערך וכן הוגשה על ידי ב"כ הצדדים השלמת טיעון בכתב.

הסכמת הצדדים בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי אינה ברורה די הצורך. בפסק הדין שניתן נקבע, כי גם אם ההסכם מיום 16.3.06 לא היה תקף ואינו מחייב את הנתבעת, הרי שהנתבעת חייבת בתשלום פיצוי לתובעת בעילה נזיקית. משום מה, הצדדים לא התייחסו לסוגיה זו במסגרת הסכמתם בבית המשפט המחוזי, ולכאורה בלבד, עמדה תוצאת פסק הדין על כנה, ולו על יסוד הקביעה החלופית בדבר פיצוי בנזיקין.

בהקשר זה אני מקבל את ההסבר שניתן על ידי הנתבעת בהשלמת הטיעון, לפיו יש להבין הסכמת הצדדים בדיון בבית המשפט המחוזי כמחייבת התעלמות מההסכם מיום 16.3.06, לרבות כבסיס לקיומה של עוולה בנזיקין.

טענות הצדדים להפרות ההסכם על ידי הצד שכנגד

כעולה מהמפורט לעיל, בתמורה לבניית המזנון על ידי התובעת ניתנה לה על יד הנתבעת הזכות להפעיל ולהשתמש במזנון, ללא תמורה, תקופה בת 6 שנים.

כפי שיפורט להלן, משהגיעו הצדדים להסכמה בדבר סיום תקופת ההסכם ופיצוי התובעת בגינו, הרי שאף אם לא הגיעו להסכמה ברת תוקף משפטי לעניין שיעור הפיצוי, שאלת ההפרה של ההסכם מאבדת מחשיבותה. בין אם צד זה היה זה שהפר את ההסכם ובין אם היה זה הצד האחר (או שמא הפרו שני הצדדים את ההסכם בהפרות הדדיות), משהוסכם בין הצדדים על סיומו של ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון וקיצור תקופת ההפעלה החוזית, בכפוף לפיצוי בגין החזר יחסי של ההשקעה – הסכמה זו היא המחייבת.

למעלה מן הצורך יצוין, כי נוכח החסר הראייתי המהותי שהיה לנתבעת בהבאת ראיותיה, הרי שבחינת הראיות שהובאו בפני
בית המשפט מלמדת, כי מאזן הראיות בשאלת הפרת ההסכם שנחתם בין הצדדים לגבי בנייתו והפעלתו של המזנון, נוטה לצד התובעים.

בעניין זה, נמסרה עדותו המפורטת של התובע 2, אשר פרט בתצהירו ובעדותו בבית המשפט את סדרת ההפרות שבוצעו על ידי הנתבעת, בקיומו של ההסכם.

עדותו של התובע 2 ביחס להתנהלות הנתבעת בקשר למזנון, לא נסתרה בעדות ישירה של גורם כלשהו הקשור לבית הספר אשר יכול להעיד מידיעה אישית בנושאים לגביהם טען התובע 2 לקיומן של הפרות מצד הנתבעת.

ההפרות אשר נמנו על ידי התובע 2 בעדותו, ואשר לא הובאה על ידי הנתבעת כל ראיה קבילה לסתור את עובדת קיומן, כוללות את פתיחת שערי בית הספר בהפסקות באופן המאפשר לילדי בית הספר לצאת מחוץ לגבולות בית הספר; העמדת פחי אשפה בסמוך למזנון דבר אשר פגע בעבודת המזנון והרחיק את תלמידי בית הספר מהמזנון; העמדת מכונות מזון ושתיה בתוך מבנה בית הספר; אי קיום חובותיה של הנתבעת בפיתוח סביבתי ומקומות ישיבה בסמוך למזנון; העלאת תלונות שלא הוכח כי יש להן בסיס בדבר הפקעת מחירים אשר פגעו באפשרות התובעת במכירת המוצרים במזנון.

טענות הנתבעת להפרות של ההסכם מצד התובעים לא נתמכו בעדות ישירה כלשהי. הנתבעת לא הביאה למתן עדות כל גורם הקשור לבית הספר אשר יכול להעיד מידיעה אישית אודות קיומן של הפרות מצד התובעת.

עדותה של העדה מטעם הנתבעת, מנהלת אגף הנכסים בעירייה, בנושא זה התייחסה לתלונות שהובאו בפני
הנתבעת על ידי וועד ההורים והנהלת בית הספר, ומדובר בעדות שמיעה בלבד, שלא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים.

מנגנון הפיצוי נוכח סיומו של ההסכם

התובעים ביקשו לבטל את ההסכם ולקבל פיצוי בגין קיצור תקופת ההפעלה החוזית. העיקרון של ביטול ההסכם היה מקובל על הנתבעת, שגם היא היתה מעוניינת בסיום ההתקשרות בין הצדדים. גם העיקרון של תשלום פיצוי לתובעת, ככל שתקופת ההפעלה תקוצר והתובעת 1 לא תמצה את מלוא התקופה שניתנה לה במסגרת החוזה, היה מקובל על הנתבעת.

מכך, שהמחלוקת היחידה בין הצדדים היתה לגבי שיעור הפיצוי המגיע לתובעת בגין קיצור תקופת ההסכם. אף שנדמה היה כי מחלוקת זו באה על פתרונה במסגרת ההסכם מיום 16.3.06 הרי שבהעדר תוקף להסכם האמור, נותר נושא זה כשהוא שנוי במחלוקת.

התובעת זכאית לפיצוי, בשים לב להשקעתה בבניית והקמת המזנון, בגין אותו חלק מן התקופה החוזית אותו היא לא הצליחה לנצל.

עקרון זה, שאף היה מוסכם על הצדדים, עולה בקנה אחד גם עם חובת ההשבה החלה בעת ביטולו של חוזה. ( יוער, כי בניגוד לטענות התובעים בהשלמת הטיעון מטעמם לעניין קיומה של חובת השבה על יסוד בטלותו של ההסכם מיום 16.3.06, הרי שחובת ההשבה הרלבנטית נעוצה בביטולו של ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון, בעוד שההסכם המאוחר מיום 16.3.06, אינו רלבנטי).

בהקשר זה מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת בסעיף 4 להשלמת הטיעון כי במצב שבו מסכימים הצדדים על הפסקת ההתקשרות והחזרת המפתחות לעירייה כעבור שנה אחת בלבד מתוך כלל תקופת ההתקשרות של 6 השנים, הרי שיש היגיון רב לחיוב הנתבעת בתשלום 5/6 מסך ההשקעה בבניית המזנון.

על כן, על בית המשפט לבחון, מהו שיעור החזר ההשקעה הנדרש בכל שנת הפעלה של המזנון ומהו פרק הזמן שניתן בידי התובעת במסגרת ההתקשרות בין הצדדים לשימוש במזנון, כאשר רק בגין יתרת פרק הזמן שנותרה זכאית התובעת לפיצוי לפי החלק היחסי של התקופה שנותרה מתוך מלוא תקופת ההסכם (6 שנים).

לטענת הנתבעת, השנים חלפו והתובעים מיאנו להחזיר את מפתחות המזנון לידי הנתבעת ובכך מנעו אפשרות הפעלת המזנון על ידי גורמים אחרים. טענה זו מועלית על ידי הנתבעת בחוסר תום לב ויש לדחותה. הנתבעת היא זו שניהלה מו"מ ממושך עם התובעים ובדיעבד עולה, כי עשתה כן בחוסר תום לב ומבלי שיש ברצונה להגיע להסכמה של ממש ביחס לנושא היחיד שנותר במחלוקת, בדבר שיעור הפיצוי המגיע לתובעים.

למעשה, הנתבעת הוליכה שולל את התובעים בכל הנוגע למגעים שנערכו בין הצדדים, כאילו יש לה כוונה אמיתית להגיע להסכמה בדבר שיעור הפיצוי. הנתבעת עשתה כן על רקע אי סדרים בכל הנוגע לגורמים המוסמכים לייצגה ולקבל החלטות במגעים עם התובעים וככל הנראה גם משום שסברה, כי חלוף הזמן פועל לטובתה ומקצר את התקופה אשר בגינה היא חייבת לשלם לתובעת את הפיצוי.

עדויותיהם של נציגי העירייה בבית המשפט התאפיינה בחוסר התאמה. נציגי הנתבעת תארו באופן שונה את מהלך המו"מ בין הצדדים, ככל הנראה על רקע עמדותיהם האישיות השונות בנוגע לנושא. גם מכתביו של מנהל בית הספר אשר הלין על "סחבת בעניין" שאינה תורמת לרווחת התלמידים, תומכים במסקנה זו.

על רקע המפורט לעיל, אין לכלול בתוך תקופת השימוש במזנון, אשר ניתנה לתובעת במסגרת ההתקשרות בין הצדדים, את התקופות השונות אשר בהן לא עמדה לרשות התובעת זכות אמיתית ומלאה לעשות שימוש במזנון ולהפיק ממנו רווחים. כל זאת, גם אם במהלך חלק ניכר מתקופות אלו נוהל בין הצדדים מו"מ בדבר גובה הפיצוי שישולם לתובעת בגין סיום ההתקשרות קודם למועד החוזי.

בחלק ניכר מהתקופה אשר חלפה בה התנהלו בין הצדדים מגעים בניסיון להגיע להסכמה בדבר שיעור הפיצוי לתובעת, היה המזנון סגור. התקופות בהן המזנון היה סגור אינן צריכות להימנות בגדר תקופת ההפעלה החוזית, אשר במסגרתה ניצלה התובעת את השקעתה במזנון ואשר בגינה אינה זכאית לפיצוי.

אני דוחה טענת הנתבעת לפיה התובעת היא זו שבחרה במצב הביניים הבלתי יעיל לפיו היא אינה מפעילה את המזנון ובד בבד לא החזירה בפועל את המפתחות לידי הנתבעת. לא היתה כל מניעה שהנתבעת תקבל את מפתחות המזנון לידיה תוך מתן הפיצוי לתובעת או בכפוף לקביעת מנגנון לקביעת שיעור הפיצוי. הנתבעת עצמה היא זו שטוענת כי הצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי שיעור הפיצוי וכלל לא נטען על ידי מי מנציגי הנתבעת שמסרו עדות, כי הנתבעת דרשה בשלב כלשהו לקבל את המפתחות לידיה.

אילו התובעים היו יודעים כי הנתבעת תשתמש בתקופה שחלפה לניהול מגעים בין הצדדים, אשר התאפיינה בסחבת מצד הנתבעת, כטיעון להפחתת הפיצוי בגין קיצור תקופת ההסכם, היו מחזירים את המפתחות באופן חד צדדי, אולם התובעים סברו בתום לב, כי אכן ניתן יהיה להגיע להסכמה בדבר שיעור הפיצוי.
התובעים אף סברו בתום לב, כי הצדדים אכן הגיעו להסכמה ביניהם בדבר שיעור הפיצוי, במסגרת ההסכם מיום 16.3.06 ועל יסוד זאת, מסרו את מפתחות המזנון בהסכמה בחזרה לידי הנתבעת.

הנה כי כן, יש לבחון את התקופה המצטברת אשר במסגרתה הפעילה התובעת את המזנון באופן מלא ותוך שניתנה לה האפשרות מצד הנתבעת (באמצעות בית הספר) להפיק מהמזנון רווחים.

מתוך תקופת ההסכם (6 שנים) יהיה מקום להפחית את תקופת ההפעלה בפועל ולגבי היתרה יהיה מקום לחשב את שיעור הפיצוי היחסי בגין ההשקעה.

התיישנות ומניעות

כאן המקום להתייחס לטענת הנתבעת בדבר קיומה של התיישנות.

בכל הנוגע לזכות התובעת לקבלת פיצוי בגין קיצור תקופת החוזה, הרי שזכאותה של התובעת לקבלת פיצוי התגבשה במועד שבו החזירה את מפתחות המזנון לידי הנתבעת, בחודש מרץ 2006. מכאן, שעילת תביעתה של התובעת לקבלת פיצוי זה, לא התיישנה.

עילת התביעה האמורה של התובעת מבוססת על קיצור תקופת ההסכם והחזר ההשקעה בגין יתרת התקופה החוזית, ובהקשר זה כל עוד לא הסתיימה תקופת ההפעלה בפועל, כלל לא ניתן לערוך את החישוב המורכב מהפרש הזמנים בין תקופת ההפעלה החוזית לתקופת ההפעלה בפועל.

ככל שהתובעת 1 מבקשת לחייב הנתבעת בפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מביצוען של ההפרות במהלך השנים 2000-2003, כגון הפסדים שנגרמו לה בשנים אלו או פגיעה ברווחים, הרי שאין בידיה לעשות כן נוכח חלוף השנים ממועד ביצוען של ההפרות ועד למועד בו הוגשה התביעה מטעמה של התובעת 1.

בנוסף, התובעת 1 מנועה מלתבוע פיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבעת, מעבר להחזר ההשקעה בגין קיצור תקופת ההסכם. כמפורט לעיל, הצדדים הסכימו, כי ההסכם יקוצר והתובעת תהיה זכאית לקבלת החזר השקעה בגין בניית המזנון. הסכמה זו מחייבת גם את התובעת, אשר עמדה על מימוש הסכמה זו בגדר תביעתה לפיצוי בגין החזר השקעה.

בהשלמת הטיעון מטעמה של הנתבעת נטען, כי כבר ביום 15.1.03, במסגרת ישיבה שנערכה בלשכת מנכ"ל העירייה, היתה הסכמה בין הצדדים לפיה ההתקשרות עם התובעת 1 תופסק. כן נטען, כי התובע אף שלח מכתב לראש העיר אליו צורפה שמאות מטעם התובעים, ממנה עולה כי בחודש 7/2003 כבר היה המזנון שומם ולא פעיל לאחר שהפסיק פעילותו ובמועד זה כבר היו ידועים לתובעים כל הנזקים הצפויים מכך. לעמדת הנתבעת, בחודשים יולי-אוגוסט 2003 העובדות הרלבנטיות להגשת התביעה כבר היו ידועות לתובעים, ולפחות ממועד זה נמנית תקופת ההתיישנות.

אילו ההתקשרות בין הצדדים אכן היתה באה לידי סיום עוד בשנת 2003 הרי שבאותה עת היתה צומחת עילת התביעה לפיצוי בגין קיצור תקופת החוזה, ובהתאם לכך היתה חלה התיישנות על תביעתה של התובעת בנושא זה. אולם, כמפורט לעיל, ההתקשרות בין הצדדים נמשכה, ההסכם טרם בוטל והצדדים המשיכו לנהל משא ומתן, תקופה ממושכת, בדבר גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין קיצור התקופה. במהלך חלקים ניכרים מתקופת המשא ומתן, נותר המזנון סגור.

ההתקשרות בין הצדדים
נמשכה עד שנת 2006 וזאת במקביל לקיומה של הסכמה בדבר פיצוי לתובעת בעת סיומו המוקדם של ההסכם להפעלת המזנון. רק בחודש מרץ 2006, הוחזרו מפתחות המזנון וההסכם בא לסיומו. מועד זה, הוא המועד הרלבנטי לקיומה של עילת התביעה בידי הנתבעת לעניין הפיצוי המגיע לה בגין קיצור תקופת ההסכם וכיוצא מכך לחישוב תקופת ההתיישנות.

יוער, כי להבדיל מסוגיית חישוב תקופת ההתיישנות, הרי שבחישוב גובה הפיצוי יהיה מקום לקחת בחשבון את התקופות בהן הופעל המזנון בפועל, שכן התובעת זכאית לפיצוי גם בגין התקופות בהן נותר המזנון סגור בשל העדר אפשרות כלכלית מעשית להפקת רווחים ממנו, נוכח מצב הדברים שהיה קיים באותה עת, לרבות ההפרות שבוצעו על ידי הנתבעת אשר תרמו משמעותית להעדר הכדאיות הכלכלית. באותה מידה, יהיה מקום לקחת בחשבון גם את התקופות הנוספות בהן הופעל המזנון בפועל על ידי התובעת, לאחר סיום ההתקשרות החוזית בשנת 2006.

ההחזר היחסי של ההשקעה בגין כל שנת הפעלה

התובעים הסתמכו על חוות דעתו של השמאי מר גרשון גורן. חוות דעתו המקורית של השמאי מטעם התובעים הוכנה עוד ביום 8.8.03. אף שמדובר במועד מוקדם למועד סיומה של ההתקשרות בין הצדדים, הרי שבסיס חוות הדעת, הנוגע לשיעור ההשקעה בבניית המזנון, כבר היה תקף במועד הכנתה.

בחוות דעתו סוקר השמאי מטעם התובעים את פרטי הנכס, מזנון המצוי בחצר בית הספר, ששטחו כ- 60 מ"ר, כאשר בחזית המבנה נבנתה רחבה מרוצפת והותקנו שולחנות. השמאי התייחס בנפרד לשוויו הפיזי של המבנה, שווי הציוד וכן להפסד ההכנסות.

סעיף אובדן ההכנסות אינו רלבנטי, שכן התובעת 1 אינה זכאית לפיצוי בגין אבדן הכנסות אלא בגין החזר השקעותיה (באופן יחסי). כך או כך, חוות דעתו של השמאי בנוגע לשיעור ההכנסות מהמזנון לא נתמכה בכל ראיה, ולפיכך גם אין לה כל בסיס. בהקשר זה יוער, כי הוכחת שיעור ההכנסות הצפויות לשם ביסוס טענה בדבר אובדן הכנסות, אינה נמצאת בתחום מומחיותו של שמאי מקרקעין אלא של בעלי מקצוע אחרים (כגון רו"ח).

טענת התובעים, לפיה הערכת השמאי אינה מופרזת שכן מדובר בבית ספר גדול ובהשקעה ראשונית גדולה, אינה מספקת לצורך הוכחת מרכיב של אובדן רווחים. לצורך זה, היה על התובעים להציג תחשיבי הכנסות, הוצאות ורווחים, באופן מפורט. כך לא נעשה. גם הצגת דוחות שהוגשו למס הכנסה, לא תרמה להבנה ולביסוס הטענות בדבר אובדן הרווחים.

לפיכך, יש לדחות את טענות התובעים המבקשים להוסיף לתחשיב הפיצוי גם מרכיב בגין אובדן רווחים. זאת, הן משום שעמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם אופי ההשבה, כפי שעליה הוסכם בין הצדדים, והן משום שטענה זו לא הוכחה בראיות מספיקות.

להערכתו של השמאי מטעם התובעים בחוות דעתו, נכון ליום 3.7.03 עמד שוויו הפיזי של המבנה על סך של 60,000 $, שהם 266,100 ש"ח. שווי הציוד כחדש בתוספת עלויות הובלה והתקנה עמד על סך של 108,600 ₪ ובניכוי פחת עד למועד האמור, עמד שווי הציוד על סך של 92,300 ₪. סכומים אלו אינם כוללים מע"מ.

במהלך המגעים בין הצדדים בניסיון להגיע להסכמה בדבר גובה הפיצוי הזמינה הנתבעת חוות דעת של שמאי, מר תמיר שדה.

השמאי מטעם הנתבעת הגיש לנתבעת חוות דעת מיום 24.4.03. בחוות דעתו סוקר השמאי מטעם הנתבעת את הנכס, לרבות רמת הגימור של הבנייה. כן מתייחס השמאי לתכולת המזנון והציוד המצוי בו.

לעניין עלויות בניית המזנון העריך השמאי מטעם הנתבעת כי העלויות המיוחסות ליתרת תקופת השימוש ללא תמורה, אשר עמדה באותה עת על 4 שנים, עומדות על סך של 85,000 ₪.

לעניין שווי הציוד, השמאי מטעם הנתבעת העריך בחוות דעתו את שווי הציוד בסך של 5,000 ₪ בלבד. הערכה זו של השמאי התבססה על שווי ציוד יד שניה. כמו כן, השמאי מציין כי ברשימה הנטענת על ידי התובע נכללו 2 מכונות מיץ בעוד שבמקום נצפתה מכונה אחת בלבד.

נושא נוסף אליו התייחס השמאי מטעם הנתבעת בחוות דעתו נוגע לעלות "המוניטין" וזו הוערכה על ידיו בסך של 5,000 ₪.

השמאי מטעם הנתבעת לא הוזמן על ידי הנתבעת למתן עדות. בהעדר עדות של השמאי ולפיכך בהעדר אפשרות לחקירתו הנגדית, הרי שאין כל ערך ראייתי לחוות דעת זו. לפיכך, בפני
בית המשפט עומדת כראיה קבילה רק חוות דעתו של השמאי מטעם התובעים, אשר העיד בבית המשפט ונחקר בחקירה נגדית.

בהעדר חוות דעת נגדית ובהעדר ראיות אחרות היכולות לסתור את חוות דעתו של השמאי מטעם התובעים, הרי שיש לקבל את הערכתו של השמאי כפי שפורטה בחוות דעת זו.

אכן, השמאי מטעם התובעים לא הציג את הקבלות והחשבוניות הנוגעות להוצאות הבנייה, אולם בחקירתו הנגדית עמד על הערכתו, כמומחה בתחום, לעניין שווי הבנייה. לעדותו של השמאי בבית המשפט, הוא ראה בעת שהכין את חוות הדעת את הקבלות והמסמכים הרלבנטיים ועל יסודם ניתנה הערכתו. בנוסף, הערכתו נמסרה על יסוד בדיקת המבנה עצמו, והציוד שהיה בתוכו, כפי שהוא בדק ובחן בעצמו בביקור במקום. השמאי הסביר בעדותו את השיקולים להערכת שווי המבנה, בהתאם לטיבו של המבנה על יסוד בדיקתו בשטח.

מנגד, העדה מטעם הנתבעת הודתה, כי בידי הנתבעת אמורים להיות הנתונים הנוגעים לבנייה. אלא שכאמור, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור את הערכת השמאי מטעם התובעים לגבי שווי הבנייה.

בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם התובעת זכאית לפיצוי גם בגין הותרת הציוד במזנון. לטענת התובעת, הואיל והציוד נשאר במקום, היא זכאית לקבל פיצוי גם בגינו. מנגד, הנתבעת טוענת כי היה על התובעת ליטול את הציוד מהמקום ולפיכך, אף אם הציוד נותר במזנון הרי שאין התובעת זכאית לפיצוי בגינו.

בחינת הראיות הנוגעות להסכמות שהיו בין הצדדים לעניין הפיצוי לתובעת בעת סיומו של ההסכם להפעלת המזנון מביאה למסקנה לפיה התובעת זכאית לפיצוי (יחסי) גם בגין הציוד שנותר במזנון. עניין זה עולה מתוך עדויות העדים אשר העידו ביחס למגעים שהיו בין הצדדים בנוגע לתשלום הפיצוי. גם השמאי מטעמה של הנתבעת, נתבקש להתייחס לשווי הציוד ומכך עולה כי רכיב זה היה רלבנטי.

דרישת הנתבעת מהתובעים ליטול את הציוד מהמקום, לאחר סיומו של ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון, לא עלתה בקנה אחד עם הסכמת הצדדים לגבי סיום ההסכם ותשלום הפיצוי היחסי. דרישה זו מהווה דוגמא נוספת להתנהלות הלא עקבית של הנתבעת, אשר שינתה את עמדתה בנושא, בחוסר תום לב, חרף הסכמות שכבר גובשו בשלבים מוקדמים יותר.

מובן, כי בחישוב הפיצוי בגין הציוד שנותר במזנון יש להתחשב בכך שהציוד כבר לא היה חדש, ומטעם זה אף השמאי מטעם התובעים מצא לנכון לקבוע הפחתת שוויו של הציוד, בגין פחת.

הנה כי כן, הבסיס לחישוב הפיצוי היחסי לתובעת בגין סיומו המוקדם של ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון עומד על שווי מבנה בסך של 266,100 ₪ וכן על שווי הציוד בסך של 92,300 ₪. הסכום הכולל עומד על סך של 358,400 ₪. סכומים אלו הינם לפי ערך יום 3.7.03, ואינם כוללים מע"מ (אם חל).

הפיצוי בגין כל שנה, בה קוצרה תקופת ההפעלה בפועל, עומד על שישית מהסכום האמור, סך של 59,733 ₪ (לפי ערך יום 3.7.03).

תקופת ההפעלה שנעשתה בפועל

כמפורט לעיל, במסגרת חישוב תקופת ההפעלה, יש לכלול את התקופות בהן הופעל המזנון בפועל על ידי התובעת 1.

לטענת התובע, המזנון נפתח רק בשנת 2002 וזאת נוכח עיכובים שהיו נעוצים בנתבעת. מנגד, הנתבעת טענה כי המזנון נפתח כבר בשנת 2001.

התובעים לא הוכיחו בראיות מספיקות כי חלו עיכובים במועד תחילת הפעלת המזנון אשר נעוצים בנתבעת דווקא. מכל מקום, מתוך כלל הראיות שהובאו עולה, כי במהלך שנת 2001 כבר הופעל על ידי התובעת מזנון בבית הספר ועל פי דוחות המס היתה כבר פעילות עסקית בשנת 2001 אשר על פי העדויות יש לייחס אותה להפעלת המזנון בבית הספר. גם אם היה זה "מזנון זמני" הרי שהזכות להפעלתו יכולה להיות רק מכוח ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון. לפיכך יש לקבוע את מועד תחילת ההפעלה בפועל כאמצע שנת 2001.

אין מחלוקת כי המזנון פעל בשנת הלימודים של המחצית הראשונה של 2002.

בסעיף 47 להשלמת הטיעון מטעם הנתבעת מפנה הנתבעת לעדויות התובע בדיונים שנערכו, אשר להבנתה מלמדות על כך שהמזנון היה סגור תקופות ארוכות, ולמעשה הפסיק לפעול כבר בשנת 2003.

בשנת 2004 אומנם לא הופעל המזנון ישירות על ידי התובעת, אולם במהלך שנה זו המזנון הושכר לאחרים, ועל כן יש לחשב תקופה זו כנמנית על תקופת ההפעלה של המזנון בפועל.

כפי המפורט בהשלמת הטיעון מטעם הנתבעת, אין מחלוקת כי במהלך השנים בהן הצדדים ניסו להגיע להסכמה בדבר גובה הפיצוי, המשיך המזנון להיות רוב הזמן סגור.

תקופת ההפעלה בהתאם להסכם להפעלת המזנון עמדה על 6 שנים קלנדריות, כולל חופשות. על כן, מועדים בהם חלו חופשות בבית הספר, כגון חופשות הקיץ, אף אם המזנון לא פעל, נמנים על תקופת ההפעלה בפועל, שכן אלו מתחברים לתקופות ההפעלה לפני ואחרי החופשות. ברור, כי במהלך ההפעלה הרגילה של המזנון, המזנון היה נותר סגור בחופשות, ועל כן אין להפחית תקופות אלו מתוך תקופות ההפעלה של המזנון בהתאם לחוזה.

הואיל והמזנון נסגר ונפתח תדיר, יש קושי לקבוע את התקופה המדויקת שבה פעל. עם זאת, הערכה זהירה של הראיות והעדויות שהובאו בקשר להפעלתו של המזנון, מביאה לסיכום כולל של תקופות ההפעלה, עד למועד סיומו של ההסכם בחודש 3/06, במשך קרוב לשלוש שנים.

לאחר חודש 3/06, מועד בו הסתיימה באופן פורמלי ההתקשרות בין הצדדים, שעה שהתובע החזיר את מפתחות המזנון לידי הנתבעת, המשיך המזנון להיות סגור.

כאשר הסתבר כי הנתבעת אינה מכירה בהסכם לעניין גוב הפיצוי שישולם לתובעת, עליו הסתמכו התובעים בעת שהחזירו את המפתחות של המזנון לידי הנתבעת, פעלו התובעים להקטנת הנזק. זו היתה חובתם של התובעים לפעול להקטנת הנזק, גם לאחר סיום ההתקשרות בחודש 3/06.

וכך, נאלצה התובעת להפעיל את המזנון (שלא מרצונה) תקופה נוספת, באמצעות גב' אזולאי. יצוין, כי גם בתקופה זו, היה המזנון סגור חודשים ארוכים וכאשר הופעל, לא היה מדובר בעסק המפיק רווחים משמעותיים.

אף אם הפעלת המזנון בתקופה האמורה נעשתה על ידי גב' אזולאי (גרושתו של התובע), הרי שיש לראותה כהפעלה מטעם התובעת. שהרי, לגב' אזולאי לא היתה כל זכות להפעיל המזנון בעצמה, אלא בשם התובעת.

התובעת מנועה מלטעון, כי כלל לא הפעילה את המזנון לאחר חודש 3/06, גם לנוכח הודאת בעל דין, המצויה בסעיפים 29-30 לכתב התביעה המתוקן, בהם נטען כי התובעת הפעילה את המזנון, בלית ברירה, גם תקופה מסוימת לאחר ההסכם מחודש 3/06 ויצאה מהמזנון במחצית שנת 2007.

דרישת הנתבעת לפינוי המקום פעם נוספת והחזרתו לידיה בחודשים 5-7/07 סיכלה את המשך האפשרות להקטנת הנזק מצד התובעת.

יש לכלול, אפוא, את התקופה הנוספת שבה הופעל המזנון לאחר חודש 3/06, בשמה ומטעמה של התובעת, בגדר התקופות שבהן הופעל המזנון על ידי התובעת, אשר יופחתו מפרק הזמן החוזי להפעלת המזנון.

מעדותו של מר מלכה, ביחס לאופן הפעלת המזנון, עולה כי מדובר בהפעלה משך חמישה-שישה חודשים, וגם בתקופה זו לא ברור האם ההפעלה היתה רציפה (לעדותו, ראה את גב' אזולאי כמה פעמים, פעם אחת בשבוע לפחות).

לסיכום, אני מוצא לנכון להעמיד את תקופת ההפעלה המצטברת, שעמדה לרשות התובעת בפועל, על פרק זמן של שלוש שנים ושלושה חודשים.

חישוב הפיצוי המגיע לתובעת בגין קיצור תקופת ההפעלה

תקופת החוזה נקבעה לפרק זמן של 6 שנים. התובעת הפעילה המזנון בפועל לתקופה שהועמדה על שלוש שנים ושלושה חודשים. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת 1 פיצוי בגין תקופה בת שנתיים ותשעה חודשים (2.75 שנים), אשר נמנעה מהתובעת מתוך תקופת ההפעלה החוזית של המזנון.

לפי הסך שנקבע כמופרט לעיל של 59,733 ₪ לכל שנת הפעלה, הרי שעל הנתבעת לפצות את התובעת
בסך של 164,266 ₪ (לפי ערך יום 3.7.03).

סיכום

הואיל וההתקשרות נעשתה עם התובעת 1 הרי שהיא בעלת הדין הנכונה ולא התובע 2, שהגיש בתחילה את התביעה בשמו.

התביעה מתקבלת באופן חלקי, וזאת ביחס לחובת הנתבעת בתשלום פיצוי לתובעת 1 בגין קיצור תקופת ההפעלה.

יתר טענות התובעת 1 לפיצוי בגין נזקים כתוצאה של הפרות שבוצעו על ידי הנתבעת בשנים

2000- 2003, נדחו בשל התיישנות וכן בשל מניעות.

על הנתבעת לשלם לתובעת 1 את הסך של 164,266 ₪ (לפי יום ערך 3.7.03). סך זה אינו כולל מע"מ, ככל שחלה על הנתבעת החובה לשלמו לתובעת 1 בגין מתן הפיצוי.

ניהול התביעה על ידי התובעים היה רצוף במחדלים רבים. בכלל זאת, התביעה נגד הנתבעת הוגשה רק בעת תיקון כתב התביעה ותביעתה של התובעת 1 אושרה רק בהחלטה מיום 17.3.11. מכאן, שאין מקום לחייב הנתבעת במלוא הריבית, בגין הסך אמור, אלא מהמועד שבו אושרה הגשת התביעה על ידי התובעת 1, יום 17.3.11.

באיזון הראוי מצאתי לנכון לקבוע כי הסך של 164,266 ₪ יישא הפרשי הצמדה מיום 3.7.03 ועד ליום 17.3.11 ובגין תקופה זו תתווסף מחצית הריבית שנצטברה על פי דין. מיום 17.3.11 ואילך ישולם הסכום בתוספת הפרשי הצמדה וכן מלוא הריבית כדין.

כמו כן, הנתבעת תשתתף במחצית מכלל הוצאות המשפט שהיו לתובעים בהליך זה, וכן תשא בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעים בסך של 11,800 ₪.


ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ד, 16 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 661/06 עד מורן בע"מ, דני אזולאי נ' עיריית אשדוד (פורסם ב-ֽ 16/04/2014)