פסקי דין על עמידר | פסקי דין על החברה הלאומית לשיכון בישראל | פסקי דין על שלמה שלומי | פסקי דין על נעמי שלומי | פסקי דין על אליאס שמעון שלומי |

48488-12/11 א     20/05/2014




א 48488-12/11 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' שלמה שלומי, נעמי שלומי, אליאס שמעון שלומי




1



1
בתי המשפט

בבית משפט השלום
בירושלים

ת"א 48488-12-11



בפני
: כב' השופט אלכסנדר רון


תאריך: כ' אייר תשע"ד, 20 מאי 2014




בעניין:

עמידר
, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד סיוון בסרטמן

התובעת





נ ג ד



1.שלמה שלומי
2.נעמי שלומי
3. אליאס שמעון שלומי

ע"י ב"כ
עו"ד ארקדי אליגולאשוילי





הנתבעים


פסק דין


1.
כללי


פסק דין
בתביעה לפינוי דירה שבחזקת הנתבעים בשכירות בלתי מוגנת. אבן הפינה לעילת התביעה מגולמת בסעיף 5 לכתב התביעה ולפיו: "הנתבעים 1 ו- 2 נדרשו לפרוע את חובם, ומשלא נענו, נדרשו לסלק ידם מהנכס ולהחזיר החזקה בנכס לידי התובעת".
סכום החוב, כמפורט בסעיף 4 לכתב התביעה – 195,671 ₪. נתון רלוונטי נוסף: ביום 15.11.2005 נחתם בין הצדדים הסכם ולפי האמור בו הועמדו דמי השכירות החודשים על הסך של 1,622 ₪ לחודש.

2.
טענות ההגנה


לטענת הנתבע 1, שעדותו מהווה את עמוד התווך של ההגנה, מתגורר הוא בדירה עשרות שנים, עוד משנת 1984, בשלבים מוקדמים במחיצת סבא של אשתו, שמעון ועקנין, אשר נפטר בשנת 1989. בשלב מסוים נכנס למהלך שנועד לאפשר לו לרכוש את הדירה, בתוך כך אף הוצגו בפני
ו מצגים ונמסרו הבטחות בעל פה על ידי ממלאי תפקידים בכירים במחוז ירושלים של התובעת, ועל פי הנטען, על רקע זה חתם בשנת 2005 על ההסכם אותו לא הבין ולא קרא. ברם, לאחר מכן, נמנע ממנו להוציא לפועל את כוונתו לרכוש את הדירה [ראה בעניין זה סעיף 16 לתצהיר הנתבע 1 – סיכום המהלך שפורט בסעיפים הקודמים]. חשובה מכך לעניינה של תביעה זו טענתו, שמעולם לא הסכים להעלות את שכר הדירה שעמד עד לאותה עת על 100 ₪ לחודש, ולהעמידו על הסכום הנקוב בחוזה, שעליו, כאמור, "הוחתם" בנסיבות דלעיל – ראה סעיף 14 לתצהיר ההגנה.

3.
הטענה בדבר הבטחת עמידר
לאפשר לנתבעים את רכישת הנכס


על פני הדברים, בוודאי כטענת הגנה במסגרת זו, נעדרת הטענה כל אחיזה. ייתכן, והתרשמתי שייתכן ואף יש בכך מעט ממש, שהיה הנושא על הפרק. ואולם, התחייבות בכתב, אין בנמצא, חוזה, לבטח, לא נחתם, ודומה, ממחיש הדבר את ערכו וחשיבותו של סעיף 8 לחוק המקרקעין, לפיו אין כל תוקף לדבר וחצי דבר במישור זה, אלא לאחר שנחתם הסכם העונה על דרישות החוק.; ואולם, ייתכן שיש לטענה זו חשיבות כרקע לשאר טענות ההגנה ולמסקנה אליה עתיד בית המשפט להגיע, שהיה לנתבעת קושי ממשי להוכחת הסכום המגיע לה כדמי שכירות, אם בכלל.

4.
טענת התביעה בדבר כשל בתשלום דמי השכירות – דיון והכרעה

א.
אין חולקין, שבשנת 2005 נחתם הסכם שכירות בו נקבעו דמי שכירות גבוהים כמפורט לעיל. אף אין חולקין שהסכום הנקוב בהסכם לא שולם.


ואולם, למרות קיומו של הסכם בכתב כאמור לעיל, גלומה בעייתיות יתרה בהתנהלות התובעת, הן במהלך התקופה מאז נחתם ההסכם ועד למועד בו הוחלט על נקיטה בהליכים משפטיים והן ביחס לסכום הנקוב בתביעה עצמה. על בסיס כל שיפורט להלן עתיד אני להגיע כדי מסקנה, שגם אם ראוי להיזהר ולהימנע מפסיקה גורפת ביחס למעמדו של ההסכם משנת 2005, הרי, לכל הפחות ביחס לתקופה שעל הפרק בהליך זה נדרש בית המשפט למסקנה, שלא עלה בידי התובעת לבסס כראוי את טענותיה, ולכל הפחות יש מקום לפסיקה לפיה ויתרה התובעת, בין מדעת ובין שלא מדעת (עקב אי סדרים עמוקים) על דמי השכירות הנקובים בחוזה, מעבר לסך 100 השקלים בהם מודים הנתבעים, ואשר, אגב, אף שולמו על ידם כראוי.

ב.
תחילה אציין את עדות מר בריצקוב מטעם התובעת, עובד מסור והגון, הראוי לכל הערכה, ואולם עדותו הייתה טכנית, ובמובהק. לא היתה לו כל ידיעה ישירה ביחס לכל שהתרחש או שלא התרחש בשנת 2005, לא ידע הוא דבר וחצי דבר בשאלת המשא ומתן או שאר ההידברויות בין הנתבעים לבין התובעת, וידיעותיו מתמצות ביחס למסמכים המצוים בתיק המתאים במשרדי התובעת. ותיק זה, אפילו במעמד העדות בבית המשפט, לא היה בפני
ו -
עמוד 13 שורה 12 לפרוטוקול.

ג.
ומכאן, לבעייתיות היתרה בסכום בו נקבה התובעת בתביעתה. כאמור בסעיף 4, נקבה התובעת יתרת חוב על הסך של 195,671₪. אופן החישוב לא פורט, ולכל היותר יכולנו להניח, שהמדובר במכפלת דמי השכירות שלא שולמו במספר החדשים מאז חתימת ההסכם ועד מועד הגשת התביעה. יתר על כן, גם מר בריצקוב אישר במפורש שלהבנתו מתבסס סכום החוב על הסכום החוזי הנקוב, 12 חודשים לכל שנה, כפול מספר השנים עד למועד הגשת התביעה -
עמוד 15 שורה 18 לפרוטוקול.

ד.
דא עקא, עד שהגענו לנספח ג' לכתב התביעה עצמו, למדנו שחוב שכר הדירה סמוך להגשת כתב התביעה עומד על הסך של 48,317 ₪, ומרבית החוב, כשלושה רבעים, 146,802 ש"ח, מקורו בדמי שימוש ביחס לתקופה שקודם חתימת ההסכם, וייתכן שאף היה על בית המשפט לשאול את השאלה האם לא התיישן סכום זה, רובו ככולו, אלמלא נשמטה טענה זו משימת ליבו של בא כוחם הנכבד מאוד של הנתבעים. מכל מקום, לדמי שימוש אלה אין בדל של זכר בכתב התביעה, ועל פני הדברים אין הדברים מתיישבים עם האופן בו נימקה התובעת את סכום התביעה.


ואולם, בכל הקשור לטענת התביעה בדבר גובה דמי השכירות, גדולה הבעייה שבעתיים.

ה.
כזכור, טען הנתבע 1 שבמשך שנים שילם דמי שכירות בסך של 100 ₪, ועל ההסכם חתם רק אגב מצגים מצד התובעת שהמדובר במסמך נוסף בדרך להשלמת המהלך שבסופו ירכוש את הדירה. זאת, בעוד עומדת התובעת על ההסכם כרוחו וכלשונו. ואולם, ראה זה פלא, השוברים שקיבל הנתבע 1 לידיו ושאותם שילם, עמדו, כולם, על הסך של 100₪ לחודש (בתוספת כ- 7 ₪ לחודש דמי גביה; שולי ולא רלוונטי לענייננו).

נספח ט' לתצהיר ההגנה - אסופת שוברי תשלום דמי שכירות במשך תקופה משמעותית
16.4.2008, 9.12.2008, 25.8.2009, 29.12.2009, 7.10.2010, 23.1.2011. לכשנשאל על כך נציג התובעת גרס כדלקמן: "אם הם שילמו 100 שקל זה לא אומר שזה הסכום שהם היו אמורים לשלם" [עמוד 15 שורה 3 לפרוטוקול]. במעלה הדרך הבהיר, שהמדיניות של התובעת הינה לאפשר לכל דייר לשלם כל סכום שהוא רק יכול, הכל על פי יכולתו, ואף להעניק לו שובר על כל סכום כפי בקשתו, רק שישלם [ראה לעניין זה, למשל, בתשובתו המפורטת בעמוד 18 שורות 14 – 18 לפרוטוקול; ויתר על כן בתשובותיו לשאלות נרחבות של בית המשפט שביקש לברר זאת]. ניחא, אם לאחר שנמסר לדייר שובר על סכום נמוך נשלחת הייתה אליו התראה או דרישה לגבי היתרה, זאת עוד יכולנו להבין. ניחא, אם נמסר היה שובר על סך של 100 ₪, בעוד החוב החודשי פי 16 מסכום זה, אקראית, פעם אחת, גם זאת, עוד ניתן היה אולי להבין. ברם, במהלך שנים שילם הנתבע מידי חודש בחודשו 100 ₪ (בתוספת עמלה), זאת על בסיס שובר ממוחשב שהונפק על ידי התובעת, ואולם, כל התראה או מכתב אחר המצביע על יתרת חוב לא נשלח (למעט סמוך ולקראת הגשת התביעה).

ו.
ועתה, אף צא ולמד מה רשום על כל אחד ואחד מבין שוברי נספח ט' לתצהיר ההגנה. על כל שובר הנוקב בסך של 100 ₪ נקבע שהוא עבור "שוטף + פיגורים". בתשובה לשאלת בית המשפט אף השיב: "אנו לא מתכוונים למה שאנו כותבים" [עמ' 20 שורה 20 לפרוטוקול]. בית המשפט שמע מנציג התובעת שכך דרכו של המחשב של התובעת, אך אין בתשובה זו כדי לספק, ומה גם שהדבר חוזר ונשנה על פני השוברים כולם. האמור בשוברים שמנפיקה התובעת מחייב אותה, בוודאי כשאין המדובר בטעות אקראית חד פעמית, ואם לא נכתב, למשל – "על חשבון חוב" אלא שמשקף השובר את החוב השוטף ואף פיגורים שהיו קיימים או לא, מושתקת היא מלטעון שמסרה שובר בשיעור של 1/16 מסכום החוב בלי לציין שהשובר ניתן רק על חשבון החוב.


וכיצד מתיישבת עמדה זו של התובעת, עם דמי השימוש הראויים, אלה שלא נזכרו כלל בגוף כתב התביעה ואינם כלל בידיעתו של נציגה, אך עולה שהם, למעשה, עיקר התביעה – זאת לא ניתן אפילו להתחיל ולהבין.

ז.
ואם בכך לא סגי, וסברנו להוסיף ולייחס משקל לדברי נציג התובעת, הנה לנו העמוד השני של נספח ד' לתצהיר התשובה, ושוב, של התובעת עצמה, מכתב מיום 27.2.2007, למעלה משנה לאחר חתימת הסכם 2005, כשאמורה הייתה להצטבר יתרת חוב של כ- 1,500 ₪ לחודש מזה למעלה מ- 12 חודשים. ואולם, בסעיף 1 נכתב כדלקמן: "נשלח אליך בדואר שוברי תשלם שכר דירה שוטף על סך כ- 435 ₪ ובטלפון ממך טענת שקיבלת אותם, על כן, אבקשך לשלם שכר דירה שוטף". אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולמעשה על הפרק הודאת בעל דין, במקרה זה, מצד התובעת, ששכר הדירה השוטף, ויודגש, ללא כל פיגורים, לאחר למעלה משנה מחתימת ההסכם, עמד, לאותה עת, על שווה ערך לכארבעה חודשי שכירות: 435₪. ומעל הצורך אדגיש, שבמכתב צוינה פעמיים המילה "שוטף". מתקשה אני לראות כיצד מתיישב מכתב זה עם גרסת נציג התובעת.

ח.
ולאחר כל זאת, למדנו ממכתב מאוחר יותר, מיום 7.8.2011, נספח ו' לתשובת התובעת, שנוכח הטבה מסוימת עומד שיעור שכר הדירה על הסך של 811 ₪ לחודש.

ט.
בשלהי סיכומיה טענה באת כוחם הנכבדה של התובעת, ייתכן כטענה חילופית, שעל פי ההסכם זכאית התובעת לדרוש את פינוי הדירה בהתראה קצובה, מכל מקום.
ברם, אין זה חלק מכתב התביעה המתמקד, במובהק, בחובם הכספי הנטען של הנתבעים. מדרך העולם וכאמור לעיל, אף פסק הדין מתייחס אך לטענה זאת. ומעבר לכך, אם סבורה התובעת שמקנה לה הסכם תקף זכות נתונה, מוסמכת היא להפעיל את שיקול דעתה בכפוף לחוק,
אך ללא קשר להליך זה.

5.
סוף דבר


גם עתה לא נעלם מעיני דבר קיומו של ההסכם בכתב, וכי למעשה, טוענים הנתבעים כנגד הסכם זה, והבעייתיות בדבר – ברורה. לפיכך אמנע מפסיקה העשויה להוות השתק פלוגתא ביחס לגורלו ומעמדו של הסכם זה, ולכל היותר, אותיר זאת להליך נוסף, אם וככל שיוגש. אסתפק בפסיקתי במסקנה המצמצמת המתבקשת, שנקלעה התובעת לקושי לבסס כדבעי את טענתה שלנתבעים חובות בסכום שפורט בכתב התביעה, או אפילו קרוב לכך. ייתכן אף שניתן לראות במעשי התובעת משום ויתור, ולו גם אגב רשלנות מצידה, על מרבית חובות הנתבעים. מכל מקום, בין אם בפני
בית המשפט תמונת מצב המלמדת על תובעת שהתקשתה להוכיח שאכן מגיעים לה הסכומים הנתבעים, ובין אם בפני
בית המשפט תמונת מצב המלמדת על וויתור על חוב שלכאורה הגיע לתובעת על פי ההסכם, מן הנמנע בנסיבות אלה לפסוק שהוכיחה התובעת את תביעתה. אין אלה נסיבות בהן ניתן לבסס קביעה שיפוטית שבפני
בית המשפט דיירים שלא שילמו סכומים שידעו הם שמחויבים הם לשלמם, אם בכלל מחוייבים היו לתשלומים אלה.


מן המקובץ עולה שדין התביעה לדחייה, ובגבול שורת הדין, ותוך שיצוין שממילא זכו הנתבעים לעזרתה האדיבה של הלשכה לסיוע משפטי, אמנע ממתן צו להוצאות.


ניתן היום,
כ' אייר תשע"ד
,
20 מאי 2014
, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 48488-12/11 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' שלמה שלומי, נעמי שלומי, אליאס שמעון שלומי (פורסם ב-ֽ 20/05/2014)