פסקי דין על ציון הראל חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על מרדכי שמגר | פסקי דין על איתן שלום | פסקי דין על שלום שמחוני ואח' |

1867-06/13 עא     22/05/2014




עא 1867-06/13 ציון הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי שמגר, איתן שלום, שלום שמחוני ואח'








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1867-06-13 הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'
נ' שמגר ואח'

22 מאי 2014



בפני
הרכב כב' השופטים:
יגאל גריל
, סגן נשיא [אב"ד]
יעל וילנר
, שופטת
בטינה טאובר
, שופטת


המערערת:
(המשיבה בערעור שכנגד)

ציון הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א. שור ואח'


נגד

המשיבים:
1. מרדכי שמגר
ע"י ב"כ עו"ד א. רוזן ואח'

2. איתן שלום
3. שלום שמחוני
ע"י ב"כ עו"ד ח. סומך ואח'

4. עיריית חיפה (המערערת שכנגד)
ע"י ב"כ עו"ד מ. גושן



פסק דין

א.
בפני
נו ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא, השופט י. וגנר) בת.א. 7922/07 מיום 19/04/13, לפיו חוייבו המשיב מס' 2 (שהיה הנתבע מס' 1 בתובענה) ואחיו – המשיב מס' 3 (שעל שמו הוצאה פוליסת הביטוח שהנפיקה המערערת), ביחד ולחוד, לשלם למשיב מס' 1 (התובע) 70% מן הפיצוי שהוסכם עליו עם התובע (65,000 ₪ + שכ"ט עו"ד ומע"מ ואגרות ליום 05/07/11).

המשיבה מס' 4 (שתיקרא להלן: "עיריית חיפה" או "העיריה") שהייתה הנתבעת מס' 2, חוייבה לשלם למשיב מס' 1 30% מסכום הפיצוי המוסכם.


בית משפט קמא גם הורה, שהחיובים הנ"ל הינם נפרדים. כמו כן דחה בית משפט קמא את ההודעה לצד שלישי ששלחה העיריה הן כנגד המשיב מס' 3, מר שלום שמחוני, והן כנגד המערערת (שתיקרא להלן גם: "חברת הביטוח").

לעומת זאת, קיבל בית משפט קמא את ההודעה לצד רביעי ששיגר המשיב מס' 3 מר שלום שמחוני כנגד המערערת (חברת הביטוח), וקבע שזו תפצה ותשפה את המשיבים מס' 2 ומס' 3 במלוא חיובם לפי

פסק דין
, בצירוף הוצאות משפט בגין ההודעה לצד רביעי ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ.

ב.
המשיבה מס' 4 (עיריית חיפה) הגישה ערעור - שכנגד וטענה, כי היה על המערערת, חברת הביטוח, לשפות אותה באופן מלא, בהתאם לפוליסת הביטוח, בגין החלק היחסי של החיוב אשר הוטל על העיריה לפי פסק הדין (24,194 ₪), נכון למועד התשלום לידי התובע.

ג.
העובדות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:


התובע – המשיב מס' 1, יליד 1937, נפגע ונגרמו לו נזקי גוף ביום 28/05/04, כשביקש לשתות כוס קפה בבית הקפה שהפעיל המשיב מס' 2 (נתבע מס' 1 בתובענה), בטיילת החוף הדרומי ("חוף דדו") בחיפה.

המבנה בו פעל בית העסק, הושכר ע"י עיריית חיפה (המשיבה מס' 4), לפי הסכם שכירות שנעשה בין העיריה לבין אחיו של המשיב מס' 2, שהוא מר שלום שמחוני (המשיב מס' 3).

ד.
המשיב מס' 1 הופנה, לטענתו, עלי ידי צוות בית הקפה, לרצועת חוף הים, עליה נצבו כסאות ושולחנות השייכים לבית הקפה.


המשיב מס' 1 חצה את טיילת החוף ותוך כדי חצייתו מן הטיילת לרצועת החוף, דרך המשיב מס' 1 על משטח עץ, שהונח במקום כדי לאפשר גישה מן הטיילת אל רצועת החוף. המשטח היה מכוסה בחול, המשיב מס' 1 החליק, ונחבל בחוזקה בקרקע, בעיקר בכתף ימין.


בהמשך אותו יום פנה המשיב מס' 1 לבית החולים ואובחן כסובל משבר מרוסק בכתף ימין.

ה.
התביעה הוגשה נגד המשיב מס' 2, בטענה שהיה הבעלים והמפעיל ביחד עם אחיו (המשיב מס' 3) של בית הקפה, וכנגד הנתבעת מס' 2 עיריית חיפה (המשיבה מס' 4), שהייתה אחראית על הטיילת ורצועת החוף.

יובהר, שהתביעה לא הוגשה כנגד המשיב מס' 3 (אחיו של המשיב מס' 2) הגם שהמשיב מס' 3 היה מי ששכר את המבנה מן העיריה לפי הסכם השכירות, ופוליסת הביטוח שהנפיקה המערערת הינה על שמו של המשיב מס' 3.


העיריה מצידה שיגרה הודעת צד ג' למשיב מס' 3, אשר שכר ממנה לפי הסכם השכירות את המבנה, ששימש כבית קפה, וכן הופנתה הודעת צד ג' של העיריה, כנגד המערערת, שהנפיקה פוליסת ביטוח על שמו של המשיב מס' 3, שלום שמחוני. הכיסוי הביטוחי כלל גם את העיריה.


המשיב מס' 3 מצדו שיגר הודעת צד רביעי כנגד המערערת, אשר לטענתו הייתה חברת הביטוח שביטחה במועד הרלבנטי את פעילות בית הקפה בביטוח אחריות כלפי צד שלישי.

ו.
כאמור כבר לעיל, סכום הנזק המגיע למשיב מס' 1 (התובע) היה מוסכם, והצדדים – שהגיעו לידי הסדר דיוני - ביקשו שבית משפט קמא יכריע בכל הנוגע לחבות ולחלוקתה, וכן בכל הנוגע לשאלת הכיסוי הביטוחי, וזאת על יסוד סיכומים בכתב ללא צורך בשמיעת עדים.

ז.
בית משפט קמא הגיע בפסק דינו למסקנה לפיה יש לחלק את האחריות לאירוע התאונה באופן שהמשיבה מס' 4 (העיריה), תישא ב-30% מן החבות, ואילו מפעילי/בעלי בית הקפה (המשיבים מס' 2+3), יישאו ב-70% מן האחריות.

ח.
באשר להודעת צד שלישי ששלחה עיריית חיפה, קבע בית משפט קמא, שלצורך הנשיאה בנטל הפיצוי, יש לראות את המשיב מס' 3 (צד שלישי מס' 1), כאחד מבעלי בית הקפה, ולכן הוא חייב ביחד ולחוד עם המשיב מס' 2 (הנתבע מס' 1), ב-70% מנטל הפיצוי.


בית משפט קמא הוסיף, שחבות העיריה
(המשיבה מס' 4) מבוססת על רשלנותה היא, והפרת החובות שהיו מוטלות עליה, באופן עצמאי, ולכן דין ההודעה ששלחה העיריה הן לצד שלישי מס' 1 והן לצד שלישי מס' 2 (המערערת – חברת הביטוח) - להידחות.

ט.
לעומת זאת, כך הוסיף בית משפט קמא, משלא ביטלה המערערת את פוליסת הביטוח כדין, יש לקבל את ההודעה לצד רביעי ששיגר המשיב מס' 3 למערערת, כך שבכפוף להשתתפות העצמית, על המערערת לשפות את בעלי בית הקפה (המשיבים מס' 2+3) במלוא הסכומים בהם חוייבו.

י.
בית משפט קמא הוסיף, כי אמנם תביעתו של התובע לא הוגשה כנגד המשיב מס' 3 (צד ג' 1), אך ציין שמפעילי בית הקפה הם המשיב מס' 2 ביחד עם המשיב מס' 3, כשהאחרון הוא שוכר המבנה בו נוהל בית הקפה, וכן המבוטח לפי פוליסת הביטוח שהנפיקה המערערת,
ולכן אחריותם של השניים, כפי שנקבעה, היא משותפת.


מסביר בית משפט קמא, כי נשוא פוליסת הביטוח הוא עסק בית הקפה. מציין בית משפט קמא בפסק דינו, כי הוא רשאי היה, בהתחשב בהסכמה הדיונית שבין הצדדים (שהסכימו כי בית המשפט יקבע את אחריות כל המעורבים), לעשות שימוש בסמכותו, לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין, לחייב כל נתבע להשתתף בתשלומים של נתבע אחר, או לשפותו, וזאת גם מבלי שהנתבעים או מי מהם ישלחו הודעות צד ג' איש כנגד רעהו.

יא.
באשר לעיריה (המשיבה מס' 4), קבע בית משפט קמא, שהיא כבעלת המקרקעין וכבעלת המושכר, הטיילת, ורצועת החוף, נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הנפגע, שכן היה עליה לוודא ולפקח שבית העסק לו השכירה את המקום, פועל לפי דין באופן שאינו מסכן את באי המקום. היה על העיריה לוודא שמשטח העץ בין בית הקפה לרצועת החוף, עליה נצבו כסאות ושולחנות השייכים לבית הקפה, בטוח למעבר לקוחות.


בית משפט קמא קבע, כי המעבר-משטח העץ הנ"ל, טומן בחובו סכנה בלתי סבירה מבלי שננקטו אמצעי זהירות למנוע את הסיכון. אמנם, כך ציין בית משפט קמא, העיריה השכירה את המבנה למשיבים מס' 2+3, אך לפי הדין ממשיכה העיריה להיות אחראית כלפי התובע, הואיל והחובות לפי עילת הרשלנות, הינן חובות שאינן ניתנות להעברה. חובתה של בעלת המקרקעין (עיריית חיפה) – כך קבע בית משפט קמא - היא חובתה שלה, מחד גיסא, וחובתם של בית העסק ומפעיליו, היא חובתם העצמאית, מאידך גיסא.

יב.
בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי העיריה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה ולא נקטה באמצעי זהירות כגון: התקנת שלטי אזהרה. המעבר מבית הקפה לעבר רצועת החוף לא נבדק, לא היה כל פיקוח מצד העיריה, ולכן עליה לשאת ב-30% מנטל הפיצוי בגין נזקי התובע.

יג.
באשר למשיבים מס' 2 ומס' 3: המשיב מס' 3 הוא ששכר את המבנה מן העירייה, הוא זה שחתום על הסכם השכירות, והוא ניהל והפעיל את בית הקפה ביחד עם המשיב מס' 2.


לעניין קביעתו זו התבסס בית המשפט קמא על דו"ח "סקר סיכונים", שצורף לסיכומיה של המערערת. בית משפט קמא דחה את טענות המשיב מס' 3 שרק אחיו, המשיב 2, ניהל והפעיל את בית הקפה, וקבע, ששני האחים היו אחראים על ניהול בית הקפה, כשהמשיב מס' 2 דאג להתנהלות היומיומית של בית הקפה, ואילו המשיב מס' 3 דאג להתקשרויות עם העיריה ועם המערערת, ויש לראות את שניהם כמפעילי בית הקפה.

לכן, כך קבע בית משפט קמא, אחראים המשיבים מס' 2 ו-3 להצבת משטח העץ, שהתברר בדיעבד כי הוא לא היה בטיחותי למעבר.


בית משפט קמא קבע, כי המשיבים מס' 2 ו-3 היו אדישים לסכנות הצפויות ללקוחות ולעוברי אורח, וכי הם לא נקטו באמצעים סבירים שנדרשו ממפעילי בית קפה, כגון הצבת שלטי אזהרה לגבי סכנת החלקה על המעבר, ניקוי המעבר, הדבקת פסים מונעי החלקה, ועוד, מה גם שאמצעים אלה אינם כרוכים בהוצאה בלתי סבירה.


משכך, קבע בית משפט קמא, כי על מפעילי בית הקפה (המשיבים 2 ו-3), לשאת במירב האחריות לתאונה ולפצות את הנפגע בשיעור של 70% מנזקו.

נעיר, כי בסקר הסיכונים מיום 4.1.04, שנערך על ידי השמאי יהושוע סדן, וצורף לסיכומיה של המערערת בפני
בית משפט קמא, צויין, שהמשיב מס' 2 הוא מפעיל בית הקפה (כשבסקר מדובר על פאב/בית קפה), ועוד צויין שהבעלים/מנהל הוא אחיו, המשיב מס' 3, והבעלות במבנה היא של העיריה.

יד.
המשיבה מס' 4 (העיריה) שיגרה הודעת צד ג' כנגד המשיב מס' 3, בהתבסס על הסכם השכירות שנכרת בינה לבינו. ואולם, בית משפט קמא דחה הודעת צד ג' זו של העיריה, וקבע, כי אין העיריה יכולה להעביר את חובותיה ומחדליה באופן מוחלט לשוכרי המבנה, מפעילי בית הקפה, וכן אין העיריה זכאית לצפות שבכל מקרה, גם במקרה שהרשלנות היא שלה, יפצו אותה השוכרים, למקרה והיא תחוייב.


בית משפט קמא הוסיף, כי משהוטלה אחריות נפרדת בשיעור של 30% על העיריה, יש לדחות את ההודעה לצד שלישי כנגד המשיב מס' 3, הודעה שהתבססה על עילת אחריות מכח החוזה שכרתה העיריה עם המשיב מס' 3.

טו.
בית משפט קמא מציין, כי הייתה הסכמה דיונית של הצדדים, לפיה הוסמך בית המשפט על ידי הצדדים, לחלק את האחריות בין הנתבעים (כולל צד שלישי מס' 1 שהוא המשיב מס' 3). מוסיף בית משפט קמא, שהוא רשאי היה לנהוג כך גם לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין.

לכן, לנוכח קביעת אחריות עצמאית, אם כי חלקית, של העיריה, עקב התרשלותה כבעלת המקרקעין, ומחדלים הנוגעים לשימוש בסמכויותיה על פי דין, סבר בית משפט קמא, שיש לדחות את ההודעה לצד ג' ששיגרה העיריה נגד המשיב מס' 3 ואל המשיבה מס' 4 (שהיא המערערת – חברת הביטוח).


טז.
לעומת זאת, קיבל בית משפט קמא את ההודעה לצד רביעי ששיגר המשיב מס' 3 כנגד המערערת, שהנפיקה פוליסת ביטוח לבית עסק וזאת על שמו של המבוטח, המשיב מס' 3.



בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת, בציינו שמועד תחילת ההתיישנות בתביעות השתתפות ושיפוי, מתחיל ממועד הגשת התביעה העיקרית.

יז.
גם את טענת המערערת שהיא שלחה הודעה לביטול פוליסת הביטוח למבוטח שלה (המשיב מס' 3), דחה בית משפט קמא, משהגיע למסקנה שהמערערת לא קיימה את הוראת סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שקובע מנגנון לביטול פוליסת ביטוח.


בז'קט של הפוליסה צויין, שביטולה יהא לאחר מסירת הודעת ביטול בכתב. לטענת המערערת, למשיב מס' 3 נשלחה הודעת ביטול, כשהכתובת למשלוח היא "חוף דדו". המשיב מס' 3 טען, שלא קיבל את הודעת הביטול. נטל ההוכחה בעניין זה, כך קבע בית משפט קמא, רובץ על המבטח, ומכאן שהמערערת לא הוכיחה שהודעת הביטול נמסרה ליעדה.

יח.
בנוסף, קיבל בית משפט קמא את טענת העיריה, שבסעיף 4(ב) של האישור שהנפיקה חברת הביטוח בדבר עריכת הביטוחים נכתב, שהביטוחים אינם ניתנים לביטול או שינוי ללא הודעה מוקדמת במכתב רשום 60 יום מראש, לידי העיריה.


כמו כן צויין באישור הנ"ל, שהביטוחים יחודשו בתום תקופת הביטוח לתקופה נוספת של שנה אחת בכל פעם, אלא אם תימסר לעיריה הודעה מוקדמת במכתב רשום, 60 יום מראש.


אולם, המערערת לא הציגה שום מכתב המופנה לעיריה בדבר הכוונה לבטל את הפוליסה, ולכן קבע בית משפט קמא, שהפוליסה הייתה בתוקף במועד הרלבנטי לתאונה.

יט.
בית משפט קמא חזר וציין, שלפי סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, משתכלל ביטול חוזה הביטוח 15 יום ממועד מסירת הודעת הביטול לצד שכנגד. תנאי לשכלול הביטול הוא מסירת ההודעה. על הצד המבטל רובץ הנטל להוכיח שהודעת הביטול הגיעה לידי הצד השני.

בענייננו, כך כותב בית משפט קמא, שלחה המערערת הודעת ביטול הכוללת כתובת שגויה או כתובת סתמית, כגון "חוף דדו", ולא הוכיחה שההודעה נשלחה בדואר רשום ונמסרה למבוטח. לכן, אין לאפשר למערערת להסתמך על הודעה שכזו.
מכאן מסקנת בית משפט קמא, שפוליסת הביטוח של המערערת הייתה בתוקף במועד התאונה. לכן קיבל בית משפט קמא את ההודעה לצד הרביעי ששלח המשיב מס' 3 כנגד המערערת.

כ.
בית משפט קמא הוסיף והעיר, שהודעת ביטול הפוליסה ששיגרה המערערת
הייתה הודעה לאקונית, ללא ציון סיבת הביטול או הנמקה, וכן מבלי שהמערערת הודיעה לעיריה על הביטול.


בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב מס' 3, שמכיוון שאישור עריכת הביטוחים הוא חלק בלתי נפרד של פוליסת הביטוח, לא ניתן לבטל את הפוליסה, אלא במתן הודעה העונה על הנדרש לפי סעיף 4 של ההוראות שבאישור עריכת הביטוחים, דהיינו, ביטול רק לאחר הודעה במכתב רשום, 60 יום מראש, ואולם הודעה כזו לא נשלחה.

כא.
מוסיף בית משפט קמא, שעצם נקיטת הליכים משפטיים מצד העיריה כנגד מפעילי בית הקפה, חודשים רבים בטרם הביטול הנטען, אין בהם כדי לסייע למערערת, שכן למעשה המערערת המשיכה לבטח את מפעילי בית הקפה, גם לאחר הליכים שונים שננקטו כשנתיים לפני מועד הביטול הנטען, כשהעסק ממשיך לפעול במושכר נשוא הסכם השכירות.

כב.
לפיכך, קבע בית משפט קמא, שפוליסת הביטוח הייתה בתוקף במועד אירוע התאונה, ולכן על המערערת, בהתאם לפוליסה, לפצות ולשפות את מפעילי בית הקפה (המשיבים מס' 2 ו-3), בגין חבותם לפי פסק הדין, על פי החלק היחסי שהוטל עליהם מתוך סכום הנזק שנגרם לתובע (המשיב מס' 1), וזאת עקב ובמסגרת הפעלת בית הקפה.

עד כאן תמצית פסק דינו של בית משפט קמא, שעליו הונחו בפני
נו ערעורה של חברת הביטוח וערעור- שכנגד שהגישה העיריה.

כג.
תמצית טענות חברת הביטוח - המערערת:

1.
נוכח דחיית הודעת צד ג' שהוגשה כנגד המשיב 3, היה על בית משפט קמא לדחות, בהכרח, גם את ההודעה לצד רביעי שהגיש המשיב מס' 3 כנגד המערערת.

2.
לא היה מקום לחייב את המשיב מס' 3 ביחד ולחוד עם המשיב מס' 2, שהרי המשיב מס' 3 עצמו לא נתבע, והודעת צד ג' של העירייה כנגדו, נדחתה.

3.
בית משפט שגה בפרשו באופן שגוי את הסכמתם הדיונית של הצדדים.

4.
בית משפט קמא שגה משפסק שההודעה לצד רביעי לא התיישנה. בית משפט קמא גם התעלם מהלכות רלבנטיות בהקשר זה.

5.
בית משפט קמא התעלם מן הטענה המרכזית של המערערת, לפיה הפוליסה לא כיסתה את מקום אירוע התאונה, שהתרחשה מחוץ לשטח "המושכר" (בית הקפה), דהיינו, באזור הטיילת שאליו פלשו המשיבים מס' 2 ו/או 3 באופן לא חוקי.

ברור מנוסח הפוליסה, שאין היא מכסה שטח זה. בית משפט קמא, כך נטען בערעור, גם התעלם מכך שהמשיב 3 עצמו טען, שהתאונה אירעה מחוץ לשטח "המושכר", ולכן גם מטעמים של השתק, היה מקום לפסוק שהפוליסה אינה מכסה את האירוע נשוא התאונה ואת מקום התאונה.

6.
בית משפט קמא שגה משפסק, שהודעת הביטול נשלחה לכתובת שגויה, שכן לטענת המערערת הודעתה נשלחה לכתובת שעליה הצהיר המבוטח ככתובת בית העסק המבוטח.

7.
בית משפט קמא התעלם מטענות המערערת, שנוכח השיהוי בהגשת ההודעה לצד ד', נמנע ממנה לאתר את האסמכתא להמצאת הודעת ביטול הפוליסה בדואר רשום. בכך נגרם למערערת נזק ראייתי חמור שאותו יש לזקוף לחובת המודיע – המשיב מס' 3.

8.
בית משפט קמא טעה משהחיל את הוראת סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.
אין המדובר בהסדר קוגנטי, והאמור בפוליסה של המערערת מציין הוראות אחרות לגבי דרך ביטול הפוליסה.

9.
בית משפט קמא שגה, משפסק שהיה על המערערת לפרט בהודעת הביטול את סיבת הביטול ולנמקה.
בית משפט קמא שגה, משפסק שהיה על המערערת להודיע על ביטול הפוליסה גם לעיריה, או שקיים קשר בין מסירת הודעה לעיריה לבין ביטול הכיסוי הביטוחי שניתן ע"י המערערת למשיב מס' 3.

10.
בית משפט קמא שגה משקבע, שההוראות שבאישור עריכת הביטוחים הינן חלק בלתי נפרד מפוליסת הביטוח. מה גם שהעיריה ביטלה את הסכם השכירות שהיה בינה לבן המשיב מס' 3 עוד לפני מועד התאונה, ולכן במועד התאונה לא היה כל תוקף להסכם השכירות או לנספחיו, לרבות אישור עריכת הביטוחים.

11.
בית משפט קמא שגה, משהטיל אחריות נזיקית על המשיבים מס'
2 ו-3, שכן, כך נטען, העיריה היא הנושאת במלוא האחריות הנזיקית בגין המקרה שאירע בתחום הרשות הציבורית, וגם מסיבה זו אין תקפות להודעת צד רביעי.


לחלופין טוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא, בחייבו את המערערת לשפות את המשיבים מס' 2 ו-3 בגין מלוא חיוביהם, למרות קיום "השתתפות עצמית" לפי תנאי הפוליסה, מה גם שבסעיף 12 לפסק הדין קבע בית משפט קמא,
ש"שיפוי בעלי בית הקפה יהא בכפוף להשתתפות העצמית".


עד כאן תמצית טענותיה של המערערת (חברת הביטוח) בערעור העיקרי.

כד.
המערערת-שכנגד (העיריה), טוענת בערעור-שכנגד, שבאישור עריכת הביטוח שהוציאה חברת הביטוח לעיריה, נקבע בסעיף 4(ב), שהביטוחים אינם ניתנים לביטול, או לשינוי תנאיהם לרעה, ללא הודעה מוקדמת, במכתב רשום 60 יום מראש לידי העיריה.
בסעיף 4(ג) לאישור עריכת הביטוח, צויין, שהביטוחים יחודשו בתום תקופת הביטוח לתקופות נוספות של שנה אחת כל פעם, אלא אם תימסר לעיריה הודעה מוקדמת, כאמור לעיל.

כה.
טוענת העיריה, שפוליסת הביטוח הייתה בתוקף במועד אירוע התאונה, ובית משפט קמא קבע עובדתית בפסק הדין, שחברת הביטוח לא הודיעה לעיריה על הביטול. בנסיבות אלה, ובהתאם לאישור עריכת הביטוח, הייתה, כך נטען, חבותה של העיריה מבוטחת לפי הפוליסה שהנפיקה
חברת הביטוח למשיב מס' 3.

לכן, לטענת העיריה, על חברת הביטוח (המערערת) היה לשאת בחיוב שהוטל על העיריה לפי פסק דינו של בית משפט קמא.

נוכח האמור לעיל, כך נטען בערעור-שכנגד, טעה בית משפט קמא, כשדחה את הודעת צד ג' ששיגרה העיריה כנגד חברת הביטוח והיה על בית משפט קמא לקבוע, שחברת הביטוח תשפה את העיריה שיפוי מלא בגין החיוב שהוטל על העיריה, על פי פסק הדין.

כו.
באי כח הצדדים הגישו בפני
נו עיקרי טיעון ומוצגים. בישיבה שהתקיימה בפני
נו ביום 24/12/13, שמענו את תמצית טענותיהם בעל-פה של באי כח הצדדים.


בנוסף, ראינו לנכון לחזור ולזמן את באי כח הצדדים לישיבה שהתקיימה בפני
נו ביום 20.5.14 לצורך שמיעת הבהרות בכל הנוגע לסוגיית הכיסוי הביטוחי.

כ"ז.
תחילה נדון בערעור העיקרי. נציין, כי לאחר שנתנו דעתנו לטענותיהם של הצדדים, בכתב ובעל-פה, ולאחר שעיינו במסמכים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שיש לדחות את ערעורה של המערערת ולאשר את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו.

ערים אנו לכך שבית משפט קמא סבר (עמ' 12 לפסק הדין) שעל יסוד סעיף 84 לפקודת הנזיקין, ונוכח ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, רשאי הוא לחלק את האחריות בין הנתבעים כולל הצד השלישי מס' 1 גם ככל שהדבר אינו מתיישב עם העובדה שמר שלום שמחוני, המשיב מס' 3, לא צורף כנתבע בתובענה העיקרית, וכן שהנתבע מס' 1 לא שלח אליו הודעה לצד ג'. ואולם, כפי שנסביר להלן, למעשה איננו נזקקים לנימוקיו אלה של בית משפט קמא.

כ"ח.
הודעת צד ג' ששלחה העיריה כנגד מבוטחה של המערערת, דהיינו, מר שלום שמחוני, וכנגד חברת הביטוח הראל, נדחתה אמנם על ידי בית משפט קמא, אך זאת ביחס לאחריותה הנפרדת של העיריה מכח היותה בעלת המקרקעין, בשיעור של 30%. זאת, לאחר שבית משפט קמא קבע כי על מפעילי בית הקפה, המשיב מס' 2 (נתבע מס' 1) ומר שלום שמחוני (המשיב מס' 3) ישאו, ביחד ולחוד, במירב האחריות לתאונה ולנזקי התובע, זאת בגובה של 70%.

כ"ט.
מר שלום שמחוני (המשיב מס' 3) שיגר הודעה לצד רביעי כנגד המערערת (חברת ביטוח הראל), שהיתה המבטחת שלו בפוליסה לביטוח בית עסק, והודעה זו לצד רביעי התקבלה, ובדין התקבלה שהרי לפי פסק דינו של בית משפט קמא חוייב המשיב מס' 3 בפיצוי הנפגע מחמת אחריותו לאירוע התאונה בשיעור של 70%, ביחד ולחוד עם אחיו – המשיב מס' 2.

יש מקום ליתן את הדעת על כך שלמעשה ההודעה לצד השלישי שהגישה עיריית חיפה כנגד מר שלום שמחוני נדחתה כאמור, אך ביחס לחבותה הנפרדת של העיריה בשיעור של 30% בגין היותה בעלת המקרקעין בהם הוצב המעבר אשר טמן בחובו את הסכנה הבלתי סבירה שאכן התרחשה בפועל. ואולם, בכל הנוגע לחבותם של המשיבים מס' 2 ומס' 3 – בשיעור של 70% - כבעלים ומפעילים של בית הקפה וכמי ששכרו את המבנה מהעיריה והפעילו במקום בית קפה, ואשר נושאים בעיקר האחריות מחמת אי- נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים, לא נדחתה ההודעה לצד השלישי ששוגרה על ידי העיריה, ולכן על המשיבים מס' 2 ומס' 3 הוטלה חבות (בשיעור של 70% מן הנזק) ועליהם לשאת בחבות זו, כאמור, למשל, בעמ' 11 של פסק הדין, ש' 20-21.

ל.
לא נעלם מעינינו שבעמ' 12 לפסק הדין, פיסקה 17, ש' 10-11, כתב בית משפט קמא:

"אין לקבל את הודעת הצד השלישי אותה שלחה העיריה כלפי מר שמחוני וכלפי הראל ביחס לחלקה באחריות ודינה להידחות".

ואולם מקריאת מכלול פסק הדין של בית משפט קמא ברור כי בדבריו אלה ביקש בית משפט קמא להדגיש כי הודעת הצד השלישי אותה שלחה העיריה כנגד מר שלום שמחוני וכנגד המערערת, נדחתה ביחס לאחריותה של העיריה לאירוע התאונה כבעלת המקרקעין בהם אירעה התאונה, וזאת בשיעור של 30%.

ואולם, אין ולא היה בדעתו של בית משפט קמא לדחות את ההודעה לצד השלישי שהגישה העיריה כנגד מר שלום שמחוני והמערערת, ויש לראותה כהודעת צד שלישי שהתקבלה כנגדו, לגבי האחריות בשיעור של 70% שעל מר שלום שמחוני לשאת בה ביחד ולחוד עם המשיב מס' 2, והדבר גם בא לידי ביטוי בכך שבית משפט קמא קבע כי חיוב המשיבים מס' 2 ומס' 3 וחיובה של העיריה יהיו חיובים נפרדים, דהיינו, על העיריה לשאת בחלקה באחריות בשיעור של 30%, כלפי התובע, מבלי שתהא זכאית לקבל לענין זה שיפוי ממר שלום שמחוני ומן המערערת. במקביל, על המשיבים מס' 2 ומס' 3 לשאת ביתרת 70% של הנזק כלפי התובע.

ל"א.
משראה בית משפט קמא, ובצדק, לקבל את ההודעה
לצד השלישי ששלחה העיריה כנגד מר שלום שמחוני, והוא שלח הודעת צד רביעי כנגד המערערת ממילא קיימת יריבות בין המשיב מס' 3 לבין המערערת, שהיתה המבטחת של המשיב מס' 3 לפי פוליסה לביטוח בית עסק בזמנים הרלוונטיים. נוכח חיובו של המשיב מס' 3 לשאת בפיצוי התובע בשיעור של 70% מן הנזק, ביחד ולחוד עם אחיו המשיב מס' 2 שהפעיל את בית הקפה, על המערערת לכסות את חלקו של המשיב מס' 3 בחיוב זה. בדין קבע בית משפט קמא כי על המערערת לפצות ולשפות את המבוטח מר שלום שמחוני, בגין האחריות שהושתה עליו, ביחד ולחוד עם הנתבע מס' 1, בהתאם לחיוב שהושת עליהם במסגרת פסק הדין.



ל"ב.
המערערת טענה, בין היתר, שיש לדחות את ההודעה לצד רביעי ששיגר אליה המשיב מס' 3 מן הטעם שחלה התיישנות. יש לדחות את טענתה זו של המערערת הואיל ומועד תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעות להשתתפות ולשיפוי מתחיל החל מן המועד שבו הוגשה התביעה העיקרית, כפי שהסביר בית משפט קמא בפיסקה 18 של פסק דינו, עמ' 12, ונימוקיו של בית משפט קמא בענין זה מקובלים עלינו במלואם.

ל"ג.
גם אין לקבל את טענת המערערת בדבר ביטול פוליסת הביטוח.


ערים אנו למכתב ששיגרה המערערת אל המשיב מס' 3 ביום 11.1.04 ובו הודיעה לו על ביטול הפוליסה בתוקף מיום 01.02.04, ואולם, בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי מכתב זה אינו עולה בקנה אחד עם המנגנון לביטול חוזה ביטוח, שנקבע בסעיף 10 לחוק חוזה הביטוח. בנוסף ציין בית משפט קמא, שהודעת הביטול של המערערת אף אינה עולה בקנה אחד עם האמור בז'קט של פוליסת הביטוח בו נאמר, כי ביטול הפוליסה יהיה לאחר מסירת הודעת הביטול בכתב.


המערערת מצידה טענה, שהיא שיגרה את מכתב הביטול למשיב מס' 3 לפי הכתובת המופיעה בפוליסת הביטוח ("חוף דדו"), ואילו המשיב מס' 3 טען שלא קיבל את מכתב הביטול, ומכיוון שהנטל בעניין זה רובץ על המבטח, קבע בית משפט קמא שלא עלה בידי המערערת להוכיח כי הודעת הביטול נמסרה ליעדה, וקביעתו זו של בית משפט קמא מקובלת עלינו.

לפי ז'קט הפוליסה (סעיף 15), ביטול הפוליסה ייעשה על ידי הודעה בכתב למבוטח לפחות
21 יום לפני מועד ביטול הביטוח.

בצדק קבע בית משפט קמא, שהוכחת הביטול מוטלת על חברת הביטוח. מכתב הביטול נשלח לפי המען: "שלום שמחוני, חוף דדו, חיפה", אך המשיב מס' 3 הכחיש את דבר קבלת המכתב, והגם שעל המכתב צויין "רשום" לא הביאה המערערת ראיה בדבר המצאת המסמך.

ל"ד.
אמנם המערערת טוענת בערעורה, שעקב השיהוי הרב בהגשת ההודעה נמנע ממנה לאתר את האסמכתא לדבר הדואר הרשום, ובכך נגרם לה נזק ראייתי חמור אותו יש לזקוף לחובת המודיע (המשיב מס' 3), אך אין בידינו לקבל טענתה זו של המערערת. נעיר, שאין המדובר בתביעה שהגיש המבוטח מטעמו כנגד חברת הביטוח, אלא המדובר בהודעה לצד רביעי, ששיגר המשיב מס' 3 לצורך שיפוי כנגד המערערת, וזאת לאחר שהוגשה כנגדו הודעת צד שלישי על-ידי העירייה. יתר על כן, עובדה היא שמסמכים מן התקופה הרלוונטית כן נשמרו ברשות המערערת, וראה למשל במסגרת תיק המוצגים שהגישה המערערת, מצוי מכתב הביטול מיום 11.1.04, כמו גם תוספת הביטול מיום 1.2.04, ולסיכומים בפני
בית משפט קמא צירפה המערערת את דו"ח סקר הסיכונים מתאריך 4.1.04. לכן, יש לדחות את טענתה של
המערערת בדבר הנזק הראייתי שנגרם לה בשל חלוף הזמן, לטענתה.

ל"ה.
אין לקבל את טענת המערערת (סעיף 5 להודעת הערעור) לפיה טעה בית משפט קמא בהטילו אחריות נזיקית על המשיב מס' 2 ו/או המשיב מס' 3, כשלטענת המערערת העיריה היא הנושאת במלוא האחריות הנזיקית. אנו סבורים שבית משפט קמא הסביר היטב בפסק דינו מדוע ראוי להטיל אחריות נזיקית לאירוע התאונה על המשיבים מס' 2 ומס' 3 (בשיעור של 70%) ועל העיריה (בשיעור של 30%) ואין בידינו אלא לאמץ את נימוקיו אלה של בית משפט קמא.

ל"ו.
המערערת טענה גם, בין היתר, שהפוליסה לא כיסתה את מקום אירוע התאונה שארעה מחוץ לשטח המושכר (בית הקפה), ובאיזור הטיילת אליו פלשו המשיבים מס' 2 ומס' 3 באופן לא חוקי. גם במהלך ישיבת ההבהרות בפני
נו מיום 20.5.14 טען ב"כ המערערת (עמ' 9 לפרוט'):

"כל מה שקרה שם מחוץ לבית העסק, מחוץ למתחם המושכר, זה פעולה לא חוקית".


בפרק השישי של ז'קט הפוליסה, תחת הכותרת "ביטוח אחריות כלפי צד שלישי" נכתב:

"המבטח ישפה את המבוטח בגין חבותו של המבוטח כלפי צד שלישי על פי החוק, כהגדרתו להלן, בשל מקרה ביטוח שהתרחש בבית העסק של המבוטח או בכל מקום בתחום המדינה
במהלך תקופת הביטוח עקב עיסוקו של המבוטח כמוגדר ברשימה ובפוליסה זו ....".


מכאן שלפי הפרק השישי הנ"ל שבז'קט הפוליסה על המערערת לשפות את המבוטח, כלפי צד שלישי בגין מקרה ביטוח המתרחש בבית העסק של המבוטח, או בכל מקום בתחום המדינה, במהלך תקופת הביטוח, עקב עיסוקו של המבוטח.


נוסיף שהתאונה ארעה עקב עיסוקו של המבוטח, משמע בקשר להפעלת בית הקפה שכן, כמתואר בסעיף 1 לפסק הדין של בית משפט קמא, הופנה התובע, לפי גירסתו שלא נסתרה, על ידי צוות בית הקפה לרצועת חוף הים עליה ניצבו שולחנות וכסאות השייכים לבית הקפה וכאשר ירד התובע מן הטיילת לרצועת החוף, הוא דרך על משטח עץ שהיה במקום, נפל ונפגע.


מכאן, שמקרה הביטוח התרחש עקב פעילותו של בית העסק כבית קפה, וגם אם האירוע התרחש מחוץ לשטח המוגדר שהשכירה העיריה למשיב מס' 3, הרי תחולת הפוליסה, לפי הפרק השישי של הז'קט לפוליסה, אינה מוגבלת בהכרח לתחום השטח המושכר.


נוסיף, שפוליסת הביטוח אינה מגבילה את עצמה להוראות הסכם השכירות, ויש לה קיום בזכות עצמה ולנוכח האמור בפרק השישי שבז'קט הפוליסה, אין לקבל את הטענה שהואיל ומקרה הביטוח אירע מחוץ לתחומי השטח המושכר, אין הפוליסה חלה.


ומה גם, שכאשר חברת ביטוח מנפיקה פוליסה המכסה אחריות כלפי צד שלישי בנוגע לבית קפה המפעל בחוף ים, עליה להביא בחשבון, בגדר הציפיות הסבירה של חברת הביטוח, גם הצבת שולחנות לאורחי בית הקפה על רצועת החוף הסמוכה למושכר כשבדרך לשולחנות אלה עלולה להתרחש תאונה.

ל"ז.
לענין טענת המערערת לפיה כל מה שהתרחש מחוץ לבית העסק, מחוץ למתחם המושכר הוא בגדר פעולה בלתי חוקית:
אם המשיבים מס' 2 ומס' 3 לא היו רשאים להציב את השולחנות והכסאות במקום שהציבו אותם בניגוד להסכם השכירות, וללא קבלת היתר העיריה, עדיין אין בכך כדי לשחרר את חברת הביטוח המערערת מן החובה לכסות, לפי הפוליסה, את האירוע הביטוחי שהתרחש.


הפעילות בעסק של המשיבים מס' 2 ומס' 3, הפעלת בית קפה, היתה חוקית וכשרה במהותה, והצבת השולחנות והכסאות ברצועת החוף שלא בהתאם להסכם השכירות וללא קבלת היתר מן העיריה, היא פעולה נלווית לפעילות שהיתה חוקית וכשרה במהותה , זאת במובחן מפעילות עבריינית במהותה, ומשום כך אין בהתנהלות זו של המשיבים מס' 2 ומס' 3 כדי לשחרר את המערערת מן הכיסוי הביטוחי.


עיינו בספרו של המלומד ירון אליאס "דיני ביטוח", כרך א', תשס"ט-2009, עמ' 472-473 :

אנו סבורים כי השיקול החשוב ביותר מנקודת מבט ציבורית נוגע לסוג העבירה
ולתחום הפעילות שבמסגרתו היא בוצעה . ניתן לומר כי, ככלל, כאשר הפעולה בלתי חוקית שביצע המבוטח היא פעולה טפלה בלבד לפעילות חוקית וכשרה במהותה , לא יהיה באי-חוקיות זו כדי לפטור את המבטח מאחריותו על פי הפוליסה. ולהפך – כאשר הפעילות נשוא הנזק היא פעילות עבריינית לפי מהותה, יופטר המבטח מחבותו, וזאת אף אם הנזק שנגרם, אגב ביצוע העבירה, אינו קשור בהכרח לעבירה עצמה. ברוח זו נקבע כי ביצוע עבירת תנועה אגב נהיגה ברישיון אינה שוללת את הכיסוי הביטוחי, שכן הנהיגה, כשלעצמה, היא פעולה חוקית וכשרה. מנגד, נקבע, כי מבוטח בביטוח רכב שנמלט מהמשטרה לאחר שפרץ לבית עסק, אינו זכאי לשיפוי בגין נזקים שנגרמו על ידי רכבו אגב ההימלטות.
בדומה, נפסק, כי אין המבטח חב בתגמולי ביטוח בגין מותו של מבוטח אשר נהרג במהלך נסיון לבצע שוד".



עוד אנו מפנים לדבריו של המלומד ירון אליאס, שם, בעמ' 474 :

"לדעת בית המשפט, העבירות הפליליות הנופלות בגדר החריג הכללי הן עבירות פליליות של ממש, רעות כשלעצמן .... לדבריו, אם לא לכך התכוון המבטח – היה עליו לנסח את הדברים בבהירות למען יידע רוכש הפוליסה אם הוא חפץ בביטוח אחריות מקצועית המחריג עבירות מסוג איסור מוחלט. ויודגש, פרשנות זו של בית המשפט, לפיה החריג בדבר מעשה פלילי חל אך ורק על עבירות שהן עבירות מטבע ברייתן .... אינה מוגבלת לענף ביטוח האחריות. בתי המשפט יישמו הבחנה זו גם בענפים אחרים, כגון ביטוח הרכוש. הבחנה זו עולה בקנה אחד עם תפיסת היסוד של הפסיקה שלפיה יש לפרש חריגים בדבר אי-חוקיות בצמצום, וזאת על מנת שלא לרוקן את הפוליסה מתוכנה....
".

עולה מכל האמור לעיל, שעצם העובדה שהמשיבים מס' 2 ומס' 3 חרגו משטח המושכר והציבו כסאות ושולחנות על רצועת חוף הים, אין בה כדי לשחרר את המערערת מחבות לפי הפוליסה.

ל"ח.
באשר לערעור – שכנגד של המשיבה מס' 4 (עיריית חיפה) סבורים אנו שיש לקבלו ולחייב את חברת הביטוח (המשיבה בערעור-שכנגד) בשיפוי העיריה בגין מלוא הסכום שהעיריה חוייבה לשלם לתובע (המשיב מס' 1).

ל"ט.
נקדים ונציין, שאנו דוחים את טענת חברת הביטוח כאילו אין זיקה בין הערעור העיקרי לערעור-שכנגד שהרי, כטענת ב"כ העיריה בסעיף 6.4 של עיקרי הטיעון מטעמה, מכיוון שהועלו לדיון נושאי ההודעה לצד שלישי, תחולת הפוליסה ביחס לאירוע הנדון, וטענת ביטול הפוליסה, קמה לעיריה גם הזכות להגיש ערעור- שכנגד בנוגע לאותם נושאים.

מ.
אנו מפנים ל-בש"א 3868/90 יעד אלקטריק נגד לה טלמכניק אלקטריק, פ"ד מ"ה (1) 256 בעמ' 263:

"..... לגבי ערעור שכנגד נדרשים זיקה וקשר לענין שנזכר בהודעת הערעור הראשית, כדי שתותר הגשתו של ערעור שכנגד .....".


ובהמשך, שם:
"..... בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריווילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי, ולא עשה כן, לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל.... דין הוא, שזכות זו לא תהא כלפי כל ענין שלבו של המערער שכנגד חפץ בו אלא בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשת מטרותיו – שומה עליו שיהא באותו ענין בו עוסק הערעור העיקרי".

וכן, בש"א 4691/91 מדינת ישראל נגד אוזן, פ"ד מ"ה (5) 695 בעמ' 700-701:

"
"הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול, על-כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר, שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול שהערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור באותו עניין.....".


(ההדגשה שלנו).

כמו כן ע.א. 10800/06 אמנון סלמן נגד פקיד שומה טבריה, פיסקה 14, מיום 13.7.11:

"הלכה היא, כי ניתן להגיש ערעור שכנגד רק בנושאים שיש להם זיקה לנושאים שהועלו בערעור הראשי: "בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשמת מטרותיו – שומה עליו שיהא באותו עניין בו עוסק הערעור העיקרי" (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק....".

וכן :
"עם זאת הזיקה העניינית בנושאי הערעור שכנגד לנושאי הערעור העיקרי אינה חייבת להיות הדוקה ביותר...".

ובהמשך :
"הקשר המתחייב בין נושא הערעור העיקרי לנושא הערעור שכנגד מסתכם ב"זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה.
ערעור-שכנגד עליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני
ערכאת הערעור, או למצער, בעניינים הקשורים להם....קשר זה מתקיים "אף מקום בו הקשר הענייני [בין הערעורים] רופף, ודי בכך שלאחד העניינים יש השלכה על עניין אחר..... הדרישה כי הערעור שכנגד יעסוק "באותו ענין" בו עוסק הערעור העיקרי מתפרשת, אפוא, על דרך ההרחבה, וזאת, על יסוד ההשקפה כי "ראוי להותיר פתח רחב להגשת ערעור שכנגד".
(ההדגשה שלנו).


לפיכך אנו דוחים את טענת חברת הביטוח לפיה יש למחוק את הערעור-שכנגד שהגישה העיריה.

מ"א.
לעיצומו של ענין: כעולה מאישורה של המערערת בדבר עריכת הביטוחים (מוצג מס' 3 במוצגי המשיבים מס' 2 ומס' 3), נכללה עיריית חיפה כמבוטחת ביחד עם השוכר (שהוא מר שלום שמחוני לפי הסכם שכירות בלתי מוגנת מיום 21.12.99), בפוליסה לביטוח בית עסק, אחריות כלפי צד שלישי, מיום 20.12.99 עד 21.10.2000 (פוליסה שחודשה בהמשך לתקופות נוספות).
נושא הביטוח הוגדר כחבות השוכר ו/או העיריה כלפי צד שלישי לרבות אורחיהם, מוזמניהם, לקוחותיהם וכל הבאים מכוחם או מטעמם, בגין נזקים לגוף ו/או לרכוש שייגרמו במושכר ו/או בקשר עם הפעלתו.
(ההדגשה שלנו).

גבול האחריות הוא: 1 מיליון דולר לאירוע ולתקופה.

צויין באישורה של המערערת, כי הביטוח מורחב לשפות את העיריה בגין אחריותה כבעלים ו/או כבעלת הזכויות במושכר וכן בגין אחריותה השִלוחית למעשי ו/או מחדלי השוכר כשעסקו של המבוטח הוגדר : ניהול מזנון.

מ"ב.
הסכם השכירות בין המשיב מס' 3 לבין העיריה היה לתקופה 1.12.99 עד 30.11.02 (סעיף 8.1 להסכם) תוך מתן אפשרות לשוכר (המשיב מס' 3) להאריך את תקופת השכירות בשנתיים נוספות מיום 1.12.02 עד 30.11.04.

התאונה אירעה ביום 28.5.04.

מ"ג.
באישור עריכת ביטוח שהנפיקה חברת הביטוח צויין, בין היתר, בפיסקת "ביטוח אחריות כלפי צד שלישי", שהביטוח כולל סעיף אחריות צולבת, ביו יחידי המבוטח וכן כי הביטוח מורחב לשפות את העיריה בגין אחריותה כבעלים, ו/או כבעלת הזכויות במושכר, וכן בגין אחריותה השלוחית למעשי ו/או מחדלי השוכר.


עוד נכתב, בסעיף 4 של האישור:

"א)
________

ב)
הביטוחים הנ"ל אינם ניתנים לביטול או לשינוי תנאיהם לרעה ללא מתן הודעה מוקדמת במכתב רשום 60 יום מראש לידי העיריה.

ג)
הביטוחים הנ"ל יחודשו בתום תקופת הביטוח לתקופות נוספות בנות שנה אחת כל פעם, אלא אם תימסר לעיריה הודעה מוקדמת כאמור בס"ק ב' לעיל.

ד)
השוכר לבדו אחראי לתשלום הפרמיות, השתתפויות
עצמיות ומילוי תנאי הביטוח לפי תנאי הפוליסות".
(ההדגשה שלנו).

מ"ד.
חברת הביטוח הנפיקה לשוכר פוליסת ביטוח (כולל אחריות כלפי צד שלישי) גם לתקופה 1.11.03 – 31.10.04, שבמהלכה אירעה התאונה למשיב מס' 1, וטענת חברת הביטוח היא, כי ביטלה את הפוליסה במכתבה לשוכר מיום 11.1.04, בתוקף מיום 1.2.04, ולטענה זו כבר התייחסנו לעיל, כאשר דנו בערעורה של חברת הביטוח כנגד חיובה בשיפוי המשיב מס' 3, ודחינו טענה זו, ואין בידינו אלא לחזור על אותם נימוקים.

מ"ה.
לא זו אף זו: נחזור ונזכיר, כי לפי אישור עריכת הביטוח שהנפיקה חברת הביטוח נקבע בסעיף 4 (ב), שהביטוחים אינם ניתנים לביטול או לשינוי תנאיהם לרעה ללא מתן הודעה מוקדמת במכתב רשום 60 יום מראש לידי העיריה.

לא נטען, ומכל שכן לא הוכח, שמכתב ביטול כזה נשלח לעיריה.

סעיף 4 (ג) של האישור קובע, כי הביטוחים הנ"ל יחודשו בתום תקופת הביטוח לתקופות נוספות בנות שנה אחת כל פעם, אלא אם תימסר לעיריה הודעה מוקדמת כאמור בסעיף 4 (ב) לעיל, ושוב, לא נטען, ומכל שכן לא הוכח, שהודעה כזו נמסרה לעיריה .

מכאן, שלא עלה בידי המערערת להוכיח שהפוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי בוטלה בטרם אירוע התאונה.

מ"ו.
אין בידינו לקבל את טענת חברת הביטוח כאילו פוליסת הביטוח אינה חלה על מקום אירוע התאונה. ב"כ העיריה מצביע לענין זה על האמור בפרק השישי של הז'קט לפוליסה כשהכותרת היא : "ביטוח אחריות כלפי צד שלישי":

"המבטח ישפה את המבוטח בגין חבותו של המבוטח כלפי צד שלישי על פי החוק, כהגדרתו להלן, בשל מקרה ביטוח שהתרחש בבית העסק של המבוטח או בכל מקום בתחום המדינה במהלך תקופת הביטוח עקב עיסוקו של המבוטח כמוגדר ברשימה ובפוליסה זו....".


(ההדגשה שלנו).

מ"ז.
ברשימת הפוליסה צויין, שמהות העסק היא בית קפה, וכתובת בית העסק: חוף דדו חיפה.

חברת הביטוח טוענת, כי לאישור שהיא נתנה בדבר קיום הביטוחים לא היה תוקף במועד התאונה הנדונה משום שהאישור אינו חל על מקום אירוע התאונה, שכן זו אירעה מחוץ לשטח המושכר, בשטח ציבורי הנמצא ברשות הרבים.

מוסיפה חברת הביטוח וטוענת, כי "הפעלת המושכר" אינה כוללת שטחים מחוץ למושכר, בוודאי לא שטחים שהם שטח ציבורי, והרי גם השוכר (המשיב מס' 3) התחייב לנהל את עסקיו בתחום המושכר בלבד לפי ההסכם שבינו לבין העיריה. התקנת דרכי גישה בשטח ציבורי (בהנחה שהנחת הקרש בדרך לחוף הים, היא בגדר התקנת דרך גישה) אינה חלק אינטגרלי וטבעי של הפעלת בית קפה /מזנון.

מכאן טענת חברת הביטוח, שגם אילו היה אישור עריכת הביטוחים בתוקף במועד התאונה, הרי שהוא אינו חל על מקום התאונה.

מ"ח.
ואולם, כאמור כבר לעיל, הפרק השישי בז'קט של הפוליסה, אליו כבר הפנינו, קובע, כי המבטח ישפה את המבוטח, כלפי צד שלישי, בשל מקרה ביטוח שהתרחש בבית העסק של המבוטח, או בכל מקום בתחום המדינה, במהלך תקופת הביטוח, עקב עיסוקו של המבוטח.

התאונה אכן אירעה עקב עיסוקו של המבוטח, דהיינו, בקשר עם הפעלתו של בית הקפה, שהרי כמתואר בפסק דינו של בית משפט קמא סעיף 1:

"התובע הופנה לטענתו על ידי צוות בית הקפה לרצועת חוף הים עליה נצבו שולחנות וכסאות השייכים לבית הקפה. התובע חצה את טיילת החוף ותוך כדי ירידתו מהטיילת לרצועת החוף דרך התובע על משטח עץ שהונח במקום כדי לאפשר את הגישה מהטיילת לרצועת חוף הים"..


גירסה זו לא נסתרה ולא הופרכה.

מגירסה זו עולה, שמקרה הביטוח התרחש עקב פעילותו של בית העסק כבית קפה. גם אם נכון הוא שהאירוע עצמו התרחש מחוץ לשטח המוגדר שאותו השכירה העיריה למשיב
מס' 3, הרי תחולת פוליסת הביטוח, כעולה מן הפרק השישי של הז'קט לפוליסה (כמצוטט לעיל), אינה מוגבלת בהכרח לתחום השטח המושכר.

מ"ט.
נוסיף, כי הכיסוי הביטוחי של חברת הביטוח אמנם הונפק בגין הדרישה המופיעה בהסכם השכירות שבין העיריה למשיב מס' 3 (סעיף 12), ואולם, סבורים אנו, שמן המועד בו נכנס הביטוח לתוקף, יש לו קיום בזכות עצמו.

כל עוד אין הוראה בפוליסת הביטוח המגבילה את עצמה להוראות הסכם השכירות, אין לקבל את הטענה לפיה הפוליסה אינה חלה משום שמקרה הביטוח אירע מחוץ לתחומי השטח המושכר, וכבר הפנינו לאמור בפרק השישי שבז'קט הפוליסה.
פוליסת הביטוח מתייחסת לעסק שהינו בית קפה בחוף דדו חיפה, וכעולה מאישור עריכת הביטוח, נושא הביטוח הוא:

"חבותם של השוכר ו/או העירייה כלפי צד שלישי, לרבות אורחיהם, מוזמניהם, לקוחותיהם, וכל הבאים מכוחם או מטעמם, בגין נזקים לגוף ו/או לרכוש שייגרמו במושכר ו/או בקשר עם הפעלתו"
(ההדגשה שלנו) .

כמו כן נקבע באישור עריכת הביטוח, כי הביטוח מורחב לשפות את העיריה בגין אחריותה כבעלים ו/או כבעלת הזכויות במושכר, וכן בגין אחריותה השִלוחית למעשי ו/או מחדלי השוכר.

תוקפו של הביטוח לא הוגבל רק לתחומי המושכר, אלא הביטוח נועד לכסות את המשיב מס' 3 ו/או העיריה בגין נזק לגוף שייגרם במושכר "ו/או בקשר עם הפעלתו". התיאור אשר בסעיף 1 של פסק הדין, שכאמור לא נסתר, מלמד על כך שנסיבות אירוע התאונה היו אכן בקשר עם הפעלתו של בית הקפה, שהרי התובע – הנפגע הופנה על ידי צוות בית הקפה לרצועת החוף עליה ניצבו שולחנות וכסאות השייכים לבית הקפה, ובדרכו לשם אירעה התאונה.

נוסיף, למעלה מן הדרוש, שאין זה אלא בגדר הציפיות הסבירה של חברת הביטוח, כאשר היא מכסה אחריות כלפי צד שלישי לגבי בית קפה המופעל בחוף ים, שעליה להביא בחשבון גם הצבת שולחנות עבור אורחי בית הקפה גם על רצועת החוף שסמוכה למושכר,
כשבדרך לשולחנות אלה עלולה להתרחש תאונה.

נ.
נטען על ידי חברת הביטוח, כי העיריה כלל לא נתבעה כבעלת המושכר אלא היא נתבעה, ויוחסה לה אחריות עצמאית, כבעלת השטח הציבורי שבו אירעה התאונה.

מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא עולה (עמ' 10, פיסקה 15) כי העיריה היא בעלת המקרקעין בהם הוצב המעבר שטמן בחובו סכנה בלתי סבירה מבלי שננקטו כל אמצעי זהירות כדי למנוע את הסיכון, ובהמשך:

"העירייה השכירה את המבנה בו פועל בית העסק לאחר, לאחים, אולם בהתאם לדין המשיכה להיות אחראית כלפי התובע שכן החובות על פי עוולת הרשלנות הן חובות שאינן ניתנות להעברה. חובתה של בעלת המקרקעין, העירייה, היא חובתה שלה...."

(ההדגשה שלנו).

עוד ובהמשך באותה פיסקה קובע בית משפט קמא:

"אשר על כן אני סבור כי יש להטיל על העירייה אחריות לנזקי התובע, אחריות העומדת בפני
עצמה כל זאת מכיוון שהיא כשלה במילוי חובותיה כבעלי המקרקעין וכרשות על פי דין, לפקח על פעולותיו של בית הקפה.....
" (ההדגשה שלנו).

נ"א.
מן האמור לעיל עולה, שבית משפט קמא הטיל חבות על העיריה הן בהיותה רשות על פי דין והן בהיותה בעלת המקרקעין משום שלא דאגה לנקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים, כגון שילוט שיזהיר מפני הסיכון שנוצר כתוצאה מן החול על המעבר, והעדר הנחיות לבית הקפה בנוגע לניקוי המעבר, או שקילת מעבר אחר בטוח יותר, וכמו כן העדר בדיקה של המעבר עצמו והעדר פיקוח.

קביעות אלה שבפסק הדין בנוגע לעיריה עונות על האמור באישור עריכת הביטוח (סעיף 2), דהיינו, שיפוי העיריה בגין אחריותה כבעלים ו/או כבעלת הזכויות במושכר (ההדגשה שלנו).

נ"ב.
טענה נוספת שהעלתה חברת הביטוח היא שמכיוון שהעיריה ביטלה את הסכם השכירות שבינה לבין המשיב מס' 3, ממילא בטל גם האישור בדבר קיום הביטוח, שצורף כנספח ג' להסכם השכירות שבין העיריה לבין המשיב מס' 3, כשהנספח מצורף כחלק בלתי נפרד מן ההסכם.

לטענת חברת הביטוח לאישור הנ"ל לא היה תוקף עצמאי ותוקפו תלוי בתוקפו של ההסכם שמכוחו הונפק האישור.

נטען על ידי חברת הביטוח, שהעיריה עצמה ביטלה את ההסכם בינה לבין המשיב מס' 3 עוד בשנת 2002, לאחר שלטענתה, המשיב מס' 3 הפר באופן עקבי את הוראות ההסכם, ובין היתר, פלש שלא כדין לרשות הרבים בחריגה מגבולות המושכר. חברת הביטוח אף מפנה לכתב התביעה שהגישה העירייה בת.א. 22773/02 בית משפט שלום חיפה, כנגד המשיבים מס' 2 ומס' 3, לרבות הנספחים לאותה תביעה.
מכאן שהסכם השכירות, כך נטען, בוטל עוד לפני מועד התאונה נשוא הערעור ועם ביטולו בטל גם האישור בדבר קיום הביטוח, והעיריה מושתקת מלטעון אחרת.

נ"ג.
אין בידינו לקבל את טענתה זו של חברת הביטוח. כבר עמדנו על כך, שאישור עריכת הביטוח היה אכן אחד התנאים שנדרשו על ידי העיריה לצורך שיכלולו של הסכם השכירות, אך מן המועד שבו נכנס הביטוח לתוקף, היה לו, ויש לו, קיום עצמאי משלו.
לא נאמר, לא בפוליסה, ולא במסמך אישור עריכת הביטוחים, כי תוקף הכיסוי הביטוחי יפוג מרגע שהסכם השכירות בטל. אדרבא, מאישור עריכת הביטוח, סעיף 4, עולה שעל מנת לבטל את הביטוח על חברת הביטוח להודיע על כך 60 יום מראש במכתב רשום לידי העיריה (ולא נטען ומכל שכן לא הוכח שנשלח מכתב כזה). אף נאמר מפורשות, שהביטוחים יחודשו בתום תקופת הביטוח לתקופות נוספות בנות שנה אחת כל פעם, אלא אם תימסר לעירייה הודעה מוקדמת כאמור בסעיף הקודם משמע, 60 יום מראש, וכאמור הודעה כזאת לא נמסרה.

מכאן, כפי שאכן טוענת העיריה בסעיף 2.10 של עיקרי הטיעון מטעמה,
שאישור עריכת הביטוח קבע מנגנון ביטול נפרד ועצמאי, ואישר כיסוי ביטוחי לעיריה בהתייחס להפעלת המושכר, והתאונה אכן אירעה בקשר עם הפעלת המושכר .

נ"ד
לכן: גם אם חברת הביטוח שיגרה למשיב מס' 3 הודעת ביטול של הכיסוי הביטוחי ביום 11.1.04 (בתוקף מיום 1.2.04), אין בכך כדי להשליך על הכיסוי הביטוחי שניתן לעיריה שהרי בהתאם לאישור עריכת הביטוחים היה על חברת הביטוח ליתן לעיריה הודעה מוקדמת של 60 יום מראש למקרה של ביטול הביטוח או שינוי התנאים, ולא הוכח שמכתב כזה נשלח.

נ"ה.
גם אם הגישה העיריה ביום 23.12.02 תביעה לסילוק יד והחזרת חזקה כנגד המשיבים מס' 2 ומס' 3 (לרבות תביעה כספית), וגם אם העיריה שיגרה למשיב מס' 3 מכתב מיום 9.6.02 שבו הודיעה העיריה לבא כוחו דאז של המשיב מס' 3
על ביטול הסכם השכירות, אין בכל אלה כדי לגרוע מתוקפו של הכיסוי הביטוחי שניתן על ידי חברת הביטוח לעיריה לכיסוי סיכון שעלול להיגרם לצד שלישי בקשר עם הפעלת בית העסק, וזאת כל עוד בית העסק המבוטח עודנו פועל. אין מחלוקת שביום אירוע התאונה (28.5.04), בית הקפה עדיין פעל וכפי שציינו, לכיסוי הביטוחי שניתן לעיריה היה קיום עצמאי, קיום שלא היה מותנה ולא היה תלוי בתקפותו או המשך תקפותו של הסכם השכירות.

נ"ו.
על יסוד כל הטעמים האלה אנו סבורים, שיש לקבל את הערעור-שכנגד שהגישה העיריה ולחייב את חברת הביטוח לשפות את העיריה בגובה הסכום שבו נשאה העיריה בהתאם לחלקה היחסי (30%) בחבות שנקבעה, דהיינו, 24,194 ₪ (סעיף 1.8 בערעור-שכנגד שהגישה העיריה).

נ"ז.
התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:

1.
אנו דוחים את ערעורה של חברת הביטוח בערעור העיקרי, כשאנו מציינים, כאמור בפיסקה 12 לפסק דינו של בית משפט קמא, שעל המערערת לפצות ולשפות את המשיבים מס' 2 ומס' 3 במלוא הסכומים בהם חויבו "בכפוף להשתתפות העצמית".


נוסיף, שככל שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי ההשתתפות העצמית ואופן חישובה, עליהם להגיש בפני
בית משפט קמא בקשה מתאימה לקיום דיון בנושא ההשתתפות העצמית.

2.
אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבים מס' 2 ומס' 3 (ביחד) שכ"ט עו"ד בגין הליך הערעור בסכום כולל של 5,000 ₪, ותשלום זה יבוצע על-ידי המערער במשרד ב"כ המשיבים מס' 2 ומס' 3 בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

3.
אנו מקבלים את הערעור-שכנגד שהגישה העיריה כנגד חברת הביטוח ומחייבים את חברת הביטוח לשלם לעיריה את הסכום של 24,194 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מן המועד שהעיריה שילמה סכום זה לידי התובע (המשיב
מס' 1), ועד היום, ובתוספת החזר אגרת הערעור-שכנגד ששילמה העיריה, ובצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.


תשלום זה יבוצע על ידי חברת הביטוח במשרדי ב"כ העיריה בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד הפרעון המלא בפועל.

4.
הפקדון, ככל שהופקד, על ידי העיריה לצורך הערעור-שכנגד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ העיריה, עבור העיריה.


ההתחייבות, ככל שהופקדה על-ידי המערערת בערעור העיקרי, תוחזר על-ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערת, עבור המערערת.

ניתן היום,
כ"ב אייר תשע"ד, 22 מאי 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לבאי כוחם של כל הצדדים.

יגאל
גריל, סגן נשיא (אב"ד)
יעל וילנר
, שופטת
בטינה טאובר
, שופטת







עא בית משפט מחוזי 1867-06/13 ציון הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי שמגר, איתן שלום, שלום שמחוני ואח' (פורסם ב-ֽ 22/05/2014)