פסקי דין על יהודה איטח | פסקי דין על נחום סורה | פסקי דין על נחום גל חופים |

27530-12/11 סע     22/05/2014




סע 27530-12/11 יהודה איטח נ' נחום סורה, נחום גל חופים בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת


ס"ע 27530-12-11







לפני:כב' השופט
יוחנן כהן
נציג ציבור מעבידים: מר דוד קנר

התובע:
יהודה איטח

(
ת.ז.
-
059278473)
ע"י ב"כ: עו"ד שמעון ביטון
-

הנתבעים:
1. נחום סורה

(
ת.ז.
-
036698033
)
2. נחום גל חופים בע"מ

(
חברות
-
514203603
)
ע"י ב"כ: עו"ד אלמוג נוריאל



פסק דין


1.
עניינו של תיק זה הינו תשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים וכן תשלום זכויות סוציאליות לאור קיומם של יחסי עובד-מעביד.

2.
התובע, מר יהודה איטח
(להלן: "התובע"), טוען כי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בכל רכיבי התביעה דלעיל ובכלל זה להרים את מסך התאגדותה של הנתבעת 2 – חברת נחום גל בע"מ (להלן: "הנתבעת") ולחייב את מנהלה, מר סורה נחום (להלן: "הנתבע") באופן אישי.

ואלה העובדות אשר עלו מטענות הצדדים:

3.
הנתבעת
הינה חברה אשר עוסקת בהפעלת מסעדה בחוף הים הצפוני באילת והשאלת ציוד חוף.

4.
התובע עבד בנתבעת ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד במועדים השנויים במחלוקת.

5.
יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו על רקע פיטוריו של התובע.

טענות התובע:

6.
עבד בנתבעת משנת 2003 עד ספטמבר 2011 לסירוגין כאשר הנתבעים נהגו לפטר אותו בתום כל תקופת קיץ, ולהעסיקו מחדש לאחר מכן, עד לפיטוריו באופן סופי ביום 7/9/11.

7.
יש לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצויי פיטורים ביחס ל-72 חודשים בהם הועסק בנתבעת.

8.
פיטוריו נעשו אד-הוק, מבלי שניתנה לו זכות השימוע ומבלי שקיבל הודעה מוקדמת עובר לפיטוריו.

9.
על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים 2008 (להלן: "צו ההרחבה") ולפיכך הינו זכאי לזכויות מכוח צו זה, לצד זכויות קוגנטיות מכוח חוקי המגן.

10.
הנתבע השתמש באישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת בכדי לפגוע בו ולקפח את זכויותיו.

טענות הנתבעים

11.
התובע נקלט לעבודה עם הקמתה של הנתבעת בחודש נובמבר 2008 ועבד בה לסירוגין עד למועד פיטוריו.

12.
יש לדחות על הסף את טענות התובע המתייחסות לעבודה בתקופה הקודמת להקמתה של הנתבעת, הן בשל העובדה שלא הוכיח את תקופת עבודתו קודם לכן, והן על רקע התיישנותם של חלק מרכיבי התביעה.

13.
עם סיום עבודתו של התובע, נערך עימו גמר חשבון במסגרתו קיבל התובע את מלוא זכויותיו, למעט תשלומי פנסיה אותם קיבל התובע בהמחאה שהועברה לבא כוחו.

14.
אין כל יריבות בין התובע לנתבע ואן כל מקום בנסיבות דנן להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת.

15.
עיקרי המחלוקת בתיק:

א.
תקופת העסקתו של התובע.
ב.
שכר העבודה הקובע, לפיו יש לחשב את זכויותיו.
ג.
זכאות התובע לפיצויי פיטורים ופיטורים שלא כדין.
ד.
זכאות התובע לזכויות סוציאליות.

דיון והכרעה

16.
בבירור טענות הצדדים מצאנו להתייחס תחילה לטענות הצדדים ביחס לתקופת ההעסקה, שכן להכרעה בסוגיה זו, קיימת השלכה משמעותית לעניין הזכויות הנתבעות על ידי התובע.

17.
דרך הילוכו של

פסק דין
זה, יהא כדלקמן: עיסוק בשאלה מהי תקופת העסקת התובע, ובהמשך נכריע בנוגע לזכאות התובע לרכיבי התביעה השונים, ובהמשך נבחן האם קיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת.

תקופת ההעסקה של התובע

18.
התובע טען בכתב התביעה כי הוא עבד במסעדה שבניהול הנתבעת בשנים

1994 – 1993, ולאחר מכן חזר לעבוד בה בשנת 2003.
לטענתו המסעדה נוהלה בתחילה באמצעות חברה בשם "אלדר ציון בע"מ" (להלן: "חברת אלדר"), ולימים עברה לניהולה של הנתבעת, כך שנשמר לו רצף העסקה מתקופת עבודתו בחברת אלדר, קרי – משנת 2003 ועד מועד פיטוריו – 7/9/11.

19.
מנגד לגרסתו של התובע, טוענים הנתבעים כי התובע הועסק בנתבעת רק מחודש נובמבר 2008, וקודם לכן הפעילה את החוף חברת אלדר שהייתה בבעלותו של מר ציון אלדר ז"ל, אשר נפטר בשנת 2005, ולא ברור כלל האם התובע הועסק על ידי חברת אלדר, ומה הייתה תקופת העסקתו.

20.
הנתבעת ביססה את טענותיה על
מסמכים מהנהלת החשבונות של הנתבעת, תלושי שכר ומכלול הראיות בתיק.

21.
אין חולק באשר לעובדה כי התובע הועסק בנתבעת החל ממועד הקמתה בחודש נובמבר 2008. המחלוקת נוגעת לתקופה שמשנת 2003 ועד לנובמבר 2008.

22.

כלל הוא כי "נטל ההוכחה מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומהו גובה שכרו מוטל על העובד-התובע" (
דב"ע נד/ 23-3
חיים פרינץ - נתי גפן ואח'
, פד"ע כו' 552).

23.
באשר לנטל ההוכחה בעניין רציפות בעבודה, נקבע כי הרציפות בעבודה היא אחד התנאים הנדרשים על פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג –1963, על מנת שתקום הזכות לפיצויי פיטורים. נטל השכנוע לעניין כל התנאים בסעיף זה ובכלל זה הרציפות, הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (דב"ע
לג/85 – 3 האוניברסיטה העברית - בתיה מינטל, פד"ע ה (1) 65; וספציפית לעניין הרציפות – דב"ע לה/16 – 3 זיסו יוזיפוף - יעקב חנוני, פד"ע ז(1) 3). לפיכך, אם בסופו של הדיון מאוזנות כפות המאזניים, הרי טענתו של העובד בעניין הרציפות תידחה. עם זאת, כאשר מוכיח העובד את מועד תחילת העבודה ומועד סיום העבודה, בכך הוא מרים את חובת הראיה הראשונית ומראה לכאורה כי עבד בכל התקופה שבין שני מועדים אלה.
בשלב זה, עוברת חובת הראיה למעביד, אשר עליו להביא ראיות להוכחת הפסקה בעבודה במהלך אותה תקופה, אם כמובן הוא טוען להפסקה כזו (דב"ע נא/ 7 – 3 מרים עדאוי - פ.א.ב שירותים בע"מ פד"ע כב (1) 325; דב"ע נו/269 -3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, ל(1) 57.

24.

לאחר עיון בראיות בתיק, ובכלל זה שמיעת עדויות התובע והנתבעים, הרינו סבורים כי לא עלה בידי התובע להניח תשתית ראייתית ולו דלה ביותר, אשר יש בה להעיד כי אכן עבד בחברת אלדר החל משנת 2003 ועד למועד קליטתו בנתבעת בחודש נובמבר 2008.

25.
התובע לא צירף לכתבי טענותיו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי החל עבודתו בשנת 2003. התובע לא הגיש תלושי שכר המצביעים על מועד תחילת עבודתו בשנת 2003.

זאת ועוד, התובע נמנע מלהביא בפני
בית הדין ראיות מהותיות נוספות לתמיכה בגירסתו.

26.
מעיון בתלושי השכר של התובע אשר הונפקו על ידי הנתבעת, עולה כי נרשם בתלושים שהתובע החל עבודתו בנתבעת בחודש 1/2009. הכלל הוא כי הנתונים העובדתיים בתלושי השכר משקפים את המציאות, אלא אם הוכח בראיות מהימנות אחרת (דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19).

במקרה הנדון התובע לא הביא ראשית ראיה המראה לכאורה כי עבד בכל התקופה שבין שנת 2003 עד למועד קליטתו לעבודה בשירות הנתבעת.

27.
במהלך עדותו, התובע אישר בעצמו כי לא עבד בנתבעת בשנת 2003, וכי יש לחשב את הוותק לעניין רציפות בעבודה, רק החל משנת 2006, וכך העיד כאשר נשאל על תקופת עבודתו:

"ש.
אני מפנה אותך לסעיף 2 ג' לכתב התביעה, אתה כותב שעבדת בתחילה באמצעות חברה בשם אלדר ציון בע"מ, ממתי עד מתי?
ת.
לפני שנהיה נחום גל חופים בזמן הזה עבדתי במסעדה שהיתה נקראת חוף ציון. בשנת 2006 עד 2009. לא היה חברת אלדר ציון בע"מ, הבן סורה נחום הוא זה שהחזיק את העסק, האבא נפטר ולכן אני עבדתי כל הזמן אצל נחום סורה
.
ש.
משנת 2003?
ת.
לא משנת 2006. בשנת 2003 עבדתי אצל ציון אלדר, ואני לא תובע עבור התקופה הזו מ 2003."

(פרוטוקול, עמ' 13, ש' 5-11).


עדותו של התובע סתרה את האמור בכתב התביעה ואף את האמור בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 7 לכתב התביעה וסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). דבריו של התובע לא עמדו בקנה אחד עם טענתו לרציפות בעבודה החל משנת 2003, ובאופן זה סתרו את תחשיביו לעניין הזכויות להן עתר בתביעתו.


התובע טען בכתב התביעה כי הוא עבד אצל הנתבע במשך כל תקופת העבודה מאחר ו"לא היה חברת אלדר ציון בע"מ" אלא הייתה מסעדה שנקראת "חוף ציון", ובה הוא עבד.


התובע לא השכיל להבהיר בסיכומיו את הסתירה שבין עדותו כאמור, לבין תקופת העסקה אותה ציין בכתב התביעה.

ב"כ התובע שב וחזר בסיכומיו על טענתו כי התובע עבד בשנת 2003 בנתבעת, תוך שציין בסיכומיו כי "אין בדבריו לשנות את כתב התביעה" ו"אין גם לראות בדבריו כוויתור על זכויותיו החל משנת 2003" (ר' סעיף 23 לסיכומי התובע), ונדמה כי עסקינן בטענות שונות, האחת של התובע, והשנייה של בא כוחו.


התובע הבהיר בעדותו "אני תובע מצו ההריסה של המקום בשנת 2006, בזמן הזה התחלתי לעבוד" (ר' פרוטוקול, עמ' 13, ש' 14); לא מצאנו כל הסבר המניח את הדעת לטענות אותן העלה כאמור בכתבי טענותיו, לפיהן התחיל לעבוד בשנת 2003.

28.
עיון בתיק המוצגים מגלה כי לאחר פטירתו של מר אלדר ציון ז"ל, מנהל חברת אלדר, נתגלעו קשיים בהחזקת המסעדה, ואף הוצא כנגדה צו סגירה בשנת 2007 (ר' ת/6), ועל כן קיים קושי לקבל את גרסת התובע לרציפות בעבודתו, שכן המסעדה בה עבד לא הופעלה באופן רצוף על ידי הנתבעת, לאחר שחברת אלדר הפסיקה להפעילה.

29.
גב' זיו, מנהלת החשבונות בתקופה שקדמה למועד בו הופעלה המסעדה על ידי הנתבעת, ציינה במסמך שהועבר לב"כ התובע כי בין השנים 2003 עד 2006 לא הועסקו עובדים בעסקו של הנתבע.



רשימת העובדים שעבדו בשנת 2006, הועברו לעיון ב"כ התובע, ועיון בה מגלה כי שמו של התובע נעדר מרשימה זו (ר' ת/7), דבר המחזק את הרושם שהיו קשיים בהפעלת המסעדה, והמסעדה לא הופעלה באופן רציף, מיד עם סיום הפעלתה על ידי חברת אלדר.

30.
מהאמור במסמך שהועבר על ידי מנהלת החשבונות עולה כי גם אם היה
התובע מוכיח כי עבד בחברת אלדר, הרי שרצף העסקתו לא נשמר, שכן התובע לא עבד בחברת אלדר בשנים אשר קדמו להקמת הנתבעת.

31.
גם עדותו של מר נתנאל בן אבו, אין בה כדי לקבוע כי התובע עבד כל התקופה משנת 2003 ברציפות עד למועד תחילת עבודתו אצל הנתבעת. מר בן אבו העיד בפני
נו כי עבד במקום עבודה הסמוך לחוף הצפוני, וראה את הריסת המסעדה, בהתאם לצו שהוצא כנגדה:

"ת.
במקרה עבדתי בשנת 2006 באמריקן קפרט
חברת שטיחים, מול חוף ציון, למלון היה צו הריסה, ראיתי את כל המקום נשבר, יהודה ונחום היו שם ומאחרי הצו הריסה, אני יודע שיהודה בנה לו את הגג, המטבח, הבר, אדניות, כל דבר שהיו צריכים לעשות זה היה יהודה, לא בעל מקצוע אחר."

(ר' פרוטוקול, עמ' 5, ש' 21-25).


עדותו של מר בן אבו, לפיה המסעדה נהרסה בשנת 2006, אין בה כדי ללמד כי התובע החל עבודתו בשנת 2003 ועבד כל התקופה ברציפות עד למועד תחילת עבודתו אצל הנתבעת.


מר בן אבו ציין כי החל לעבוד בנתבעת בשנת 2009 לאחר שהתובע "סידר לו את העבודה", ולצד עבודתו בנתבעת כאחראי על השאלת מיטות חוף, עבד גם אצל התובע כעובד:

"ש.
אני מפנה אותך לס' 2 לתצהירך, מה פירוש יהודה והחברה?
ת.
יהודה העסיק אותי אצל נחום. עבדתי אצל יהודה, כשיהודה בעצם עבד תחת נחום. יהודה הביא אותי בעצם כעובד שלו
".
(ר' פרוטוקול, עמ' 6, ש' 1-3).

32.
מעדותו של מר בן אבו נמצאנו למדים כי מעבר להיותו עובד של התובע כאמור, הרי שגם קיימת קירבה משפחתית בינו לבין התובע. מעבר לכך שלא ניתן ללמוד מעדותו של מר בן אבו דבר לעניין תקופת עבודתו של התובע, הרי שגם לא מצאנו ליתן משקל לעדותו, וזאת בשים לב לקירבתו המשפחתית ועובדת היותו עובד של התובע.

33.
יש לציין כי עיינו בתצהירים נוספים של עובדים בנתבעת, ואף מתצהירים אלו לא ניתן ללמוד על תחילת עבודתו של התובע בשנת 2003, שכן העובדים שהגישו תצהירים מטעם התובע לא עבדו כלל במסעדה בשנת 2003.


כך למשל ציין מר יוסי וקנין כי החל לעבוד במסעדה רק בשנת 2007 (ר' סעיף 2 לתצהירו), וכן הגב' אביטל לונה ציינה בתצהירה כי החלה לעבוד בשנת 2007 (ר' סעיף 2 לתצהירהׂׂ).

34.
התובע הפנה אותנו ל 2 תלושי שכר מחודשים מרץ-אפריל 2008 (ר' ת/7) ומהם ביקש ללמוד על רצף העסקתו.

לא מצאנו, כי יש בתלושי השכר בכדי לתמוך בטענתו לרציפות בהעסקה בחברת אלדר משנת 2003, שעה שמדובר בתלושים משנת 2008, ובהם צויין כי שם החברה הינה "מזנון חוף ציון". בתביעתו טען התובע כי תחילה הועסק ע"י חב' אלדר ורק "... לימים באמצעות הנתבעת ועד לפיטורי התובע"(סעיף 2ג' לכתב התביעה). התובע לא ציין בתביעתו ואף לא בתצהירו את תקופת העסקתו ע"י "מזנון חוף ציון".

זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר הנ"ל (ת/7), עולה כי נרשם בהם תאריך תחילת עבודה 1/3/08 ואין בהם כל זכר או רמז לכך שהתובע החל עבודתו בשנת 2003.

יודגש שוב, אין בפני
נו כל אינדיקציה לתקופת עבודתו של התובע בחב' אלדר. לא הוצגו בפני
נו תלושי שכר או כל מסמך אחר המעיד כי התובע עבד בחב' אלדר משנת 2003.

35.
כללו של דבר- לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות שהובאו בפני
נו, הגענו לכלל מסקנה כי תקופת עבודתו של התובע לצורך חישוב זכויות הינה מ- 11/08 ועד למועד פיטוריו ב-9/11.

רציפות העסקתו של התובע

36.
המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו התמקדה בעיקרה בשאלה האם נקטעה תקופת עבודתו של התובע בשירות הנתבעת, ובפרט בין החודשים ינואר 2010 עד מאי 2010.

37.
לגירסת התובע, הנתבעים נהגו לפטר עובדים במסעדה לקראת תום שנת העבודה הראשונה במטרה לפגוע בזכויותיהם (סעיף 7 לתצהיר התובע). במצב דברים זה, התובע הועסק בכל שנה ושנה בתקופות הקיץ, ופוטר בתום כל תקופה כאמור, כך שיש לראות אותו כעובד עונתי שפוטר בתום כל "עונה".

38.
לגירסת הנתבעים, במהלך החודשים ינואר עד מאי 2010 עזב התובע את מקום עבודתו, שב בחודש יוני ועזב שוב עד לחודש ספטמבר 2010, ומשכך נקטע רצף העסקתו של התובע כך שיש להכיר בתקופה שמחודש ספטמבר 2010 ועד לחודש ספטמבר 2011 בלבד.

39.
הוראות סעיף 2 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1973, קובעות:


"לעניין סעיף 1 יראו רציפות בעבודה אפילו חלה הפסקה מחמת - ...
(5)
חופשה או פגרה שלא בשכר שניתנו לעובד על פי חוק או בהסכמת המעביד.
...
(9)
הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד-מעביד או הפסקה תוך ניתוק יחסי עובד-מעביד שאינה עולה על 3 חודשים."

40.
גירסת התובע, לפיה הצדדים ראו את מערכת היחסים כרציפה ונמשכת לא ניסתרה. הן התובע והן העדה מטעמו – הגב' אביטל לונה, העידו בתצהיריהם כי הנתבעים נהגו לפטר עובדים במסעדה לקראת תום שנת עבודתם הראשונה במטרה לפגוע בזכויותיהם (ראה סעיף 7 לתצהירה של הגב' אביטל לונה ולתצהירו של התובע). הנתבעים בחרו שלא לחקור את התובע ואת הגב' אביטל בנקודה זו, ויש לפרש ויתור זה כהודאה בטענתו של התובע.

41.
במקרה דנן, אין חולק כי חלה הפסקה ביחסי העבודה שבין הצדדים בתקופה שמחודש ינואר עד מאי 2010, אולם הפסקה זו הייתה ארעית בלבד, ולא בגדר ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים. בנסיבות אלה, למרות ההפסקה, יש לקבוע כי חלה רציפות בעבודתו של התובע ולו מהטעם כי מדובר בהפסקה זמנית בלבד, ולא הוכחה כוונה לנתק את יחסי העבודה שבין הצדדים, ואכן התובע שב לעבודתו לאחר ההפסקה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האמור בחלופה הראשונה בסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, לפיה: "הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד" לא תיחשב כהפסקה של רצף יחסי העבודה. אמנם במסגרת החלופה השנייה בסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים מוגדרת "הפסקה ארעית תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד שאינה עולה על שלושה חודשים". ברם, הגבלה זו של שלושה חודשים איננה קיימת לגבי החלופה הראשונה, שעניינה הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד החלה בנסיבות העניין.

42.
לפיכך מסקנתנו כי יש לראות רציפות בתקופת עבודתו של התובע החל מחודש נובמבר 2008 ועד לחודש ספטמבר 2011.


הזכאות לפיצויי פיטורים

43.
אין מחלוקת כי התובע פוטר מעבודתו, שכן הוא קיבל מכתב המורה על סיום עבודתו בנתבעת (ר' נספח ב' לכתב התביעה).

אין חולק כי הנתבעת הכירה במעשה הפיטורים ואף שילמה לתובע בגין פיצויי פיטורים סך של 4,475 ₪ (ראה נספחים ג' ו-ד' לכתב ההגנה).

44.
בתקנה 10(5) לתקנות פיצויי הפיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) , תשכ"ד – 1964 (להלן: "תקנות פיצויי הפיטורים"), נקבע כי:


"לעניין קביעת סכום הפיצויים לא יובאו במנין:

...
(5)
הפסקה כאמור בסעיף 2(9) לחוק העודפת על 7 ימים לשנת עבודה".

45.
בנסיבות המקרה דנא, על פי תקנה 10(5) לתקנות פיצויי הפיטורים, ונוכח העובדה כי מתוך כל תקופת העבודה (34 חודשים) של התובע אצל הנתבעים, אין חולק כי לפחות 7 חודשים לא עבד התובע, הגענו למסקנה כי לצורך חישוב פיצויי הפיטורים יש להכיר בתקופת עבודה של 27 חודשים בלבד.

השכר הקובע לשיעור פיצויי הפיטורים

46.
לגרסת התובע השכר הקובע לחישוב זכויותיו הינו 9,000 ₪. התובע טוען כי תלושי השכר שקיבל מהנתבעת, משקפים רק חלק משכר עבודתו שכן הוא קיבל חלק משכר העבודה במזומן.

47.
במסגרת סיכומיו הפנה התובע לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב - 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), וטען כי יש להעביר את נטל ההוכחה בנוגע לגובה שכרו לכתפיהם של הנתבעים, שכן הנתבעים לא פעלו בהתאם לחוק הודעה לעובד.

48.
אמנם, הפרת החוק מעבירה את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה (ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ' 133, ע"ע 154/10 שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ, פס"ד מיום 3/5/11), אולם,
לאחר שעיינו בטענות הצדדים, מצאנו כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי שכרו של התובע, לא עמד על סך 9,000 ₪.

49.
מעיון בטופס 161 שצורף לתיק (נספחים ג' ו-ד' לכתב ההגנה) עולה כי שכרו הקובע של התובע עמד על סך של 4,475 ₪. גם עיון בתלושי השכר של התובע מצביע על גובה שכר חודשי שכזה ואין כל אינדיקציה מהכתובים על שכר של 9,000 ₪ לחודש, כטענת התובע. הלכה פסוקה היא כי "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר חזקה שהוא משקף את המציאות... אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (
דב"ע מז/3-146
יוסף חווג'ירת – שלום גל
, פד"ע כ', 19).

50.
בהודעת הנתבעת והתובע לרשות המיסים (ר' נספחים ג ו-ד' לכתב ההגנה), צוין כי שכרו של התובע עמד על סך 4,475 ₪, והאמור במסמך זה משקף לטעמינו את השכר הקובע לחישוב זכויות התובע. על פי ההלכה הפסוקה – עובד הטוען למצב עובדתי מסוים – עליו הנטל להוכיח כי המצג שהציג והאישור שנתקבל מרשות או מגופים ממשלתיים אינו משקף את המצב העובדתי הנכון.

התובע חתם ביום 25/10/11, על טופס 161 המופנה לרשות המיסים בישראל והצהיר כי שכרו עמד על 4,475 ₪. יודגש כי בהצהרתו צוין: "אני מצהיר בזאת כי הבינותי את כל האמור בטופס זה, כי כל הפרטים שמסרתי בטופס, על כל חלקיו, הם מלאים נכונים ומדויקים וכי ידועים לי העונשים הקבועים בחוק בגין השמטת פרטים או מסירת פרטים שאינם נכונים" (נספח ד' לכתב ההגנה).


ניסיון לטעון אם מצג שאדם בעצמו הציג, אינו משקף נכוחה את המציאות – נטל כבד הוא ומוטל על הטוען לו (ראה לעניין זה ע"ע 65/99 אליאנס – תורג'מן, ניתן ביום 22/10/00; וראה גם ע"ב 3518/08 כרמית תשובה – ניצנים חברה לאבטחה בע"מ, ניתן ביום 24/6/10).

51.
בתצהירי העדים מטעם התובע, מר יוסי וקנין ומר בן אבו נתנאל, צוין כי הועברו לידי התובע סכומי כסף במזומן, אולם אין זה ברור כלל כי המדובר היה בהשלמת שכר עבודה, ואין די בעדויות אלה כדי להוכיח כי השכר ששולם לתובע עמד על 9,000 ₪ ולא כמצוין בתלושי השכר.

52.
זאת ועוד, בפסיקה נקבע כי שתיקה במשך תקופה ארוכה על אי תשלום הפרשי שכר עשויה להתפרש כהסכמה (ראה תב"ע נד/3-86 (ארצי) יוחנן גולן – אי.אל.די, פד"ע כו', 270). באופן דומה ניתן לומר כי שתיקתו של התובע, והמתנתו תקופה ארוכה, במשך 15 חודשים (מ-6/2010
עד 9/2011), עשויה להתפרש כהסכמה מצדו לשכר המופיע בתלושי השכר.

53.
לא מצאנו גם כל היגיון בטענת התובע כי שכרו הקובע עמד על סך של 9,000 ₪, כאשר הוצגו בפני
נו תלושי שכר של מנהל הנתבעת – הנתבע 1, מהם עולה כי מנהל הנתבעת השתכר סך של 7,000 ₪ לחודש (מוצג ת/9). בנסיבות אלו, אין זה עולה על הדעת, כי עובד כללי כמו התובע ירוויח שכר חודשי הגבוה ב-2,000 ₪ משכר מנהל הנתבעת.

54.
כללו של דבר – לאור כל המפורט לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי שכרו של התובע עמד על סך 4,475 ₪ לחודש ולא 9,000 ₪ כטענתו. משדחינו את טענת התובע כאמור, אזי גם תביעתו להפרשי שכר המבוססת על הפרש השכר לאורך תקופה של 15 חודשים – נדחית.

55.
הנה כי כן, סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע בעד תקופת עבודתו הוא – 10,069 ₪ (על פי חישוב מותאם של תקופת עבודה של 27 חודשים
x
4,475 ₪ ÷ 12 חודשים).

56.
נוכח העובדה כי שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך 4,475 ₪, הרינו קובעים כי התובע זכאי להפרש פיצויי פיטורים בסך 5,594 ₪.


דמי הודעה מוקדמת

57.
התובע טוען כי פוטר מעבודתו מבלי שניתנה

לו הודעה מוקדמת עובר לפיטוריו.

58.
לטענת הנתבעת, הודעת הפיטורים (נספח ב' לכתב ההגנה), ניתנה לתובע 30 יום קודם מועד פיטוריו.

59.
בהודעת הפיטורים אשר הועברה לתובע ביום 7/9/11 צוין כי "החל מתאריך 070/2011 תופסק עבודתך בחברה" (כך במקור).

60.
סעיף 2(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א – 2001, קובע כי:

"2(א).
מעביד המבקש לפטר עובד יתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים, לפי הוראות חוק זה.

...

(ג)
הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי העניין, והכל בהתאם להוראות חוק זה."

61.
עינינו הרואות, כי במתן הודעה כפי שניתנה על ידי הנתבעת, קרי ללא ציון מועד ברור של יום הכניסה לתוקף של הפיטורים, אין בה כדי לעמוד בהוראות החוק.

62.
זאת ועוד, מעדותו של הנתבע – מר סורה נחום, למדנו כי הנתבעת לא עמדה בחובה למסור לתובע הודעה מוקדמת בהתאם להוראות החוק, ולמעשה כלל לא הוכח בפני
נו כי לתובע אכן ניתנה הודעה מוקדמת ומה היה מועד כניסת פיטוריו לתוקף. וכך העיד הנתבע בפני
נו:

"ש.
תאשר לי שפיטרת אותו ביום 7/9/2011?
ת.
זה כתוב בתצהיר שלי?
ש.
אני מציג לך את מכתב הפיטורין שנתת לתובע, האם זאת חתימתך?
ת.
אני לא בטוח, אני לא יודע מה זה המסמך הזה.
ש.
אני מראה לך את המסמך המקורי
ת.
יכול להיות, אני לא זוכר להגיד לך, על פניו נראה שזה שלי, אולי מישהו שינה משהו, אני לא זוכר את התאריכים."
(פרוטוקול מיום 23/10/13, עמ' 17, ש' 20-26ׂ).

63.
גירסתו של התובע כמפורט בסעיף 17 לתצהיר עדותו הראשית, לא נסתרה שכן הנתבעים לא חקרו את התובע בכל הנוגע לשאלת ההודעה המוקדמת.

64.
סוף דבר – מסקנתנו כי לא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת על פיטוריו ולכן זכאי הוא לפיצוי בסכום השווה לשכרו החודשי.


משקבענו כי שכרו של התובע עמד על סך של 4,475 ₪, אזי על הנתבעת לשלם לתובע סכום זה בגין אי מסירת הודעה מוקדמת.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

65.
התובע טוען כי הוא פוטר מעבודתו "ללא כל שימוע וללא כל הסבר" ועל כן יש לחייב את הנתבעים בפיצויי פיטורים שלא כדין.

66.
הנתבעים טענו מנגד כי המדובר בפיטורים בשל התייעלות ואין כל מקום לחייבם, בפיצויי פיטורים שלא כדין, שכן די היה במתן הודעה מוקדמת, עובר לפיטוריו של התובע.

67.
ההלכה הפסוקה קבעה כי "זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו מהותי" (ע"ע 415/06 דני מלכה – שופרסל בע"מ, מיום 15.7.07).

68.
במקרה שלפנינו, אין חולק כי לא נערך לתובע שימוע. בראות עינינו, היה מקום לתת לתובע לטעון באופן מסודר בנדון, ולא כך נעשה.

69.
כמו כן, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת כי בשל שיקולי התייעלות יש לפטור אותה מעריכת שימוע כדין. כאן המקום לציין כי לא הובאו בפני
נו ראיות על כך שהנתבעת נכנסה לתהליך של התייעלות, המדובר בטענה שנטענה בעלמא וללא כל ביסוס.

70.
לא התרשמנו כי העדר שימוע בנסיבות דנן הוביל לנזקים אותם מתאר התובע. בשים לב לנסיבות המיוחדות של תיק זה, לרבות הוותק בעבודה כפי שקבענו, מצאנו להעמיד את זכאותו של התובע לפיצוי בגין רכיב זה על סך 4,475 ₪.

תשלום זכויות סוציאליות

71.
טרם ניכנס לעובי הקורה בנוגע לטענות הצדדים בדבר תשלום הזכויות, מצאנו להידרש תחילה לטענות התובע בדבר תחולתו של צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים (2008) על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים.

72.
בצו ההרחבה הוגדר אולם שמחות – "אולם לשמחות ואירועים לסוגיהם השונים, לרבות גן אירועים, בריכת אירועים וכל מקום שבו מקיימים שמחות ואירועים, ולרבות מטבח המשמש להכנת מזון לארועי שמחות באולמות ו/או גני ארועים".

73.
התובע ציין בתצהירו כי החלק העיקרי מהשירותים שנתנה המסעדה, היו מכירת שתיה ומזון בחוף הים, וכן השכרת מיטות שזוף ברחבי החוף, ולצד אלו שימשה המסעדה בנוסף כמקום לעריכת אירועים ומסיבות פרטיות.

74.
הלכה פסוקה היא, כי שאלת חלותו של צו ההרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סוג עיסוקו של המעביד (ר' דב"ע נג/125-3 אלכס שכר - רהיטי דימור בע"מ פד"ע כז' 158; דב"ע נב/4-6 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות בע"מ - יוסף חן בע"מ פד"ע כ"ה 137).

בהקשר זה נציין כי המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו יש לקבוע מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד (ע"ע 18/99 אפרימי – לילה עבד לעיל, עבודה ארצי לג (23) 24).

75.
מהמסכת העובדתית שהובאה בפני
נו, התרשמנו כי עיסוקה המרכזי של המסעדה לא היה עריכת אירועים כאמור בצו ההרחבה, אלא מכירת שירותים לרווחת הרוחצים בחוף.

76.
העובדה כי המסעדה הייתה פתוחה בשעות הערב, ואף בחלק מהשעות התקיימו מסיבות, אינה מלמדת כי סוג עיסוקה של הנתבעת זהה לאולם אירועים.

77.
לא שוכנענו כי 'המסיבות' שנערכו במסעדה, הינן בגדר שמחות ואירועים כאמור בצו, ואנו סבורים כי גם אם אכן היו אי אלו אירועי שמחות, אין מדובר בעיקר עיסוקה של הנתבעת.


לאור האמור, הרינו דוחים את טענת התובע לתחולת צו ההרחבה על עבודתו בנתבעת.


להלן נבחן את זכאותו של התובע, לזכויות הסוציאליות השונות להן עתר בתביעתו:

פדיון חופשה

79.
התובע טוען כי לא קיבל כלל ימי חופשה במהלך עבודתו בנתבעת.

80.
הנתבעת לא הכחישה כי התובע זכאי לקבלת דמי חופשה, אולם טענה כי שילמה את המגיע לו במסגרת גמר חשבון שנערך עימו, והפנתה לתלוש השכר של חודש ספטמבר 2011 (נספח ה' לכתב ההגנה), ממנו עולה כי שולם לתובע דמי חופשה עבור 16.08 ימים.

81.
על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית תשי"א – 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלום.

82.
הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו ועל המעביד לנהל פנקס חופשה אשר במסגרתו יירשמו באופן ברור מכסת הימים להם זכאי העובד ומכסת הימים אותם ניצל העובד (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).

83.
לא מצאנו כי הנתבעת עמדה בנטל האמור.


הנתבעים לא הציגו בפני
נו פנקס חופשה ובו רישומים מפורטים מטעמה המתייחסים למועדים שבהם התובע יצא לחופשה, ואף לא הוכיחה את מספר ימי החופשה שנוצלו בתקופה הרלוונטית לעבודת התובע.

84.
בשים לב לתקופת עבודתו של התובע בנתבעת, כפי שקבענו, הרי שבהתאם לסעיף 3 (א) (1) לחוק חופשה שנתית, התובע היה זכאי ל-27 ימי חופשה.


בשים לב כי ערך יום חופשה עומד על סך 192 ₪, ונוכח העובדה כי שולמו לתובע 16.08 ימי חופשה בתלוש שכרו האחרון, אנו מעמידים את זכאותו לפיצוי ברכיב זה בסך 2,097 ₪.

דמי הבראה

85.
התובע טען כי לא קיבל דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתו.

86.
הנתבעים טענו מנגד כי לתובע שולמו דמי הבראה במסגרת גמר חשבון שנערך עימו ואף בעניין זה הפנתה לתלוש השכר של חודש ספטמבר 2011 (ר' נספח ה' לכתב ההגנה).

87.
עיינו בטענות הצדדים, ומצאנו כי אף בעניין זה יש לדחות את טענותיהם של הנתבעים.

88.
התובע היה זכאי על פי דין לקבל דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, ובהתאם לוותקו בעבודה היה זכאי התובע ל-12 ימי הבראה.

89.
התובע קיבל תשלום רק עבור 5 ימים, ולפיכך הינו זכאי לתשלום עבור 7 ימים נוספים ובסך כולל של 2,555 ₪.

הפרשות לקרן פנסיה

90.
בכתב הגנתה הודתה הנתבעת כי לא שילמה לתובע תשלומים עבור קרן פנסיה, והעבירה לב"כ התובע, כבר בראשית ההליכים בתיק, המחאה על סך 4,903 ₪ בגין רכיב זה (ר' נספח ז' לתצהיר התובע).

91.
בהתאם להוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיה מקיף במשק, החל מיום 1/1/08, חלה חובה על המעסיקים להפריש עבור העובדים לקרן פנסיה סכומים בשיעור כדלקמן: 0.833% מהשכר הקובע בשנת 2008; 1.66% מהשכר הקובע בשנת 2009; 2.5% מהשכר הקובע בשנת 2010; 3.33% מהשכר הקובע בשנת 2011.

92.
בהתחשב בטפסי 106 ובתלושי השכר המפרטים את שכר העבודה של התובע, ובשים לב לאחוז ההפרשות מכוח צו ההרחבה, היה על הנתבעת להפריש את הסכומים הבאים:

בשנת 2008 זכאות ל-0.833% ובסך הכל 65 ₪.

בשנת 2009 זכאות ל-1.66% ובסך הכל 589 ₪.

בשנת 2010 זכאות ל-2.5% ובסך הכל 450 ₪.

בשנת 2011 זכאות ל-3.33% ובסך הכל 1,200 ₪.

93.
בשים לב לסכום ששולם על ידי הנתבעת עבור הפרשות לפנסיה (4,903 ₪), עולה כי הנתבעת שילמה אף ביתר לתובע עבור רכיב תביעה זה, ועל כן דין תביעתו להידחות.




דמי חגים

94.
התובע טען כי במהלך עבודתו בנתבעת הוא היה זכאי לתשלום עבור 11 ימי חג עבור כל שנה.

95.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובע את ימי החג להם היה זכאי, ולפיכך לא נותרה חייבת לשלם סכום נוסף ברכיב זה.

96.
עיינו בטענות הצדדים, ומצאנו כי יש לקבל את טענות התובע ברכיב תביעה זה, באופן חלקי.

97.
סעיף 6 לצו ההרחבה- הסכם מסגרת מחודש יולי 2000, קובע כי
"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום
החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי
לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג".

98.
על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, משהוכיח עובד כי עבד באופן סדיר,

משך שנים רבות, אצל המעביד, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי

חג והנטל להוכיח כי נעדר בימים

הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד (ר' ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק – שלג לבן, נתן ביום 28/05/07).

99.
הנתבעים לא הוכיחו כי התובע נעדר בימים הסמוכים לחג, ועל כן מצאנו כי זכאי לתשלום עבור 18 ימי חג בתקופת עבודתו.


לאור האמור התובע זכאי ברכיב זה לפיצוי בסך 3,461 ₪.

תשלום עבור הפרת חוק הגנת השכר

100.
לאחר שעיינו בתלושי השכר של התובע, ובמכלול נסיבות העניין, לא מצאנו לזכות את התובע בפיצוי לפי סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר.

101.
זאת ועוד, סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר דורש כי בית הדין ימצא שהמעביד "ביודעין" לא מסר את תלושי השכר, דבר שלא הוכח.

פיצויי הלנה

103.
בשים לב כי המדובר במחלוקת כנה ואמיתית, ונוכח העובדה כי לתובע נערך גמר חשבון, ושולמו לו חלק מהזכויות להם עתר, ואף חלק מפיצויי הפיטורים, לא מצאנו כי קיימת הצדקה לפסוק בנסיבות העניין פיצויי הלנה.

הרמת מסך ההתאגדות

104.
בפסיקה נקבע כי על מנת לאפשר חיי מסחר תקינים יש לשמור על עקרון העל לפיו לתאגיד קיימת אישיות משפטית נפרדת:

"הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על ההפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו"
(ראה: דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז, 345,350).

105.
להשלמת התמונה, נציין שלא ראינו בנסיבות מקום להרמת מסך ההתאגדות, כפי שביקש מאיתנו התובע לעשות, ולחיוב הנתבע באופן אישי בכל אשר חייבנו את הנתבעת, שהעסיקה את התובע. כידוע, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת הינו עקרון יסוד בדיני החברות, שבדין נקבעו חריגים ספציפיים בהם ניתן להרים מסך (לפירוט ואסמכתאות ראו: ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשיין –
g.s.s
סאונד סיסטם
(31/10/11); ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט נשים – שיינפלד (16/2/12)).


במקרה שבפני
נו, לא הוצגו בפני
נו ראיות המוכיחות שאחד החריגים המאפשרים הרמת מסך מתקיים. באופן ספציפי, לא הוצגה בפני
נו כל ראיה לכך שהנתבע כבעל מניות הנתבעת או באופן אישי עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות; לא מצאנו שהוא פעל בדרכי רמייה על מנת להונות או לקפח; לא מצאנו שהוא ערבב בין נכסיו הפרטיים לנכסי החברה; וכן לא מצאנו שהוא הבריח נכסים או נטל סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו ובכך גרם לכך שלא ישולמו זכויות התובע.

106.
בנסיבות העניין התביעה כנגד הנתבע נדחית.


סוף דבר:

107.
אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין כמפורט להלן:

א.
הפרש פיצויי פיטורים בסך


5,594
₪
ב.
דמי הודעה מוקדמת בסך


4,475
₪
ג.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך

4,475
₪
ד.
פדיון חופשה בסך



2,097
₪
ה.
דמי הבראה בסך



2,555
₪
ו.
דמי חגים בסך




3,461
₪

108.
התביעה כנגד הנתבע 1 – נדחית.

109.
יתר רכיבי התביעה – נדחים.




110.
אשר להוצאות ושכ"ט עו"ד:

א.
בבואנו לבחון את שאלת ההוצאות, איננו יכולים שלא לבוא ולבחון את התמונה בכללותה.

תביעתו של התובע עמדה על סך 302,696 ₪.

ב.
בנסיבות אלה, בהן התובע זכה בתביעתו כנגד הנתבעת בסכום השווה ל-7% מסכום התביעה, כאשר התובע הגיש תביעה אישית כנגד
הנתבע 1, ללא שום עילה והצדקה שבדין; מצאנו לנכון לחייב את התובע בהוצאות.


לפיכך, התובע ישלם לנתבעים ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 12,000 ₪, אשר ישולמו לנתבעים תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

111.
זכות ערעור: כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.



ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ד, (22 מאי 2014
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.



מר דוד קנר
נציג ציבור מעבידים

יוחנן כהן

שופט


קלדנית: רות רחמים.






סע בית דין אזורי לעבודה 27530-12/11 יהודה איטח נ' נחום סורה, נחום גל חופים בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/05/2014)