פסקי דין על תמר בר אילן | פסקי דין על חגי בר אילן | פסקי דין על נח איזנברג

50478-07/11 א     04/05/2014




א 50478-07/11 תמר בר אילן, חגי בר אילן נ' נח איזנברג








st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בית משפט השלום בנתניה



ת"א 50478-07-11 בר אילן ואח' נ' איזנברג


תיק חיצוני: תיק עזר


בפני

כב' השופטת
יעל קלוגמן


תובעים

1
.
תמר בר אילן

2
.
חגי בר אילן


נגד


נתבע

נח איזנברג




פסק דין


1.
הצדדים הם שכנים בבתים סמוכים בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

התובעים טוענים כי הנתבע יוצר כלפיהם מטרדי רעש, ריח ועשן.

בשנת 2010 התקבלה תביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבע בגין מטרד. בפסק הדין בתביעה זו, שניתן על ידי כב' השופטת קולנדר (להלן: פסק הדין הקודם), ניתן כנגד הנתבע צו מניעה קבוע שאוסר עליו להתקרב למרחק של שלושה מטרים מדירת התובעים ומהתובעים עצמם.

הנתבע חוייב לפצות את התובעים בסך 7,000 ₪. עוד צויין בפסק הדין הקודם כי ביהמ"ש רשם לפניו את הודעת ב"כ הנתבע, ולפיה הנתבע לא ידבר עם התובעים כשיפגוש בהם.

2.
כתשעה חודשים לאחר מתן פסק הדין הקודם הגישו התובעים את התביעה דנן ובה תבעו ליתן כנגד הנתבע צווי עשה וצווי מניעה:

א. לסלק את הרמקולים שהנתבע התקין בגדר שבגבול חצרו עם חצר התובעים.

ב.
לסלק את הפעמון הגדול שהתקין באותו מקום.

ג.
לחדול להשתמש בתנור שצמוד לגדר שבין החצרות.

ד.
לא לפנות אל התובעים בכל דרך שהיא.

3.
התובעים טוענים כי הנתבע הפר צו המניעה הקבוע, שניתן בפסק הדין הקודם: ביום 20.5.11 התקרב הנתבע אל התובעת למרחק של מטר אחד ואיים עליה: "אני אפתח לך את הצורה". עוד טוענים התובעים כי הנתבע התקין בגדר שבגבול שתי החצרות שני רמקולים אדירים ופעמון תעשייתי גדול, שגורמים להם מטרדי רעש קשים. הרמקולים מחוברים לרדיו של הנתבע, שהוא פותח אותו בווליום חזק מאד, והפעמון מחובר לטלפון שבבית הנתבע, באופן שבכל פעם שהטלפון מצלצל, משמיע הפעמון צלילים מחרישי אוזניים.

עוד טוענים התובעים כי הנתבע התקין בצמוד לגדר שבין החצרות גם תנור שבו הוא שורף חומרים שונים, באופן שיוצר מטרדי עשן וריח קשים.

4.
בכתב ההגנה נטען כי הסכסוך בין הצדדים החל לפני מספר שנים, כאשר התובעת התלוננה על פרגולה שבנה הנתבע, למרות שהפרגולה לא הפריעה לאיש.

הנתבע טוען כי בהיותו כבד שמיעה, התקין את הרמקולים בחצר כדי שיוכל להאזין למסיקה שם, והרמקולים אינם מפריעים. מאותה סיבה התקין הנתבע אף את הפעמון, כדי שיוכל לשמוע כאשר הטלפון מצלצל.

לגבי התנור טוען הנתבע כי מדובר ב"מנגל" רגיל, שהוא צולה עליו בשרים "על האש", ואינו מפריע.

הנתבע טוען כי התביעה כולה היא בגדר "זוטי דברים" (כמשמעותם בסעיף 4 לפקודת הנזיקין), ויש לדחותה בשל כך בלבד.

5.
בישיבה המקדמית הראשונה (ביום 30.5.12, כב' השופטת ציגלר) ניתן, בהסכמה, הסעד הרביעי שתבעו התובעים בתביעה דנן, היינו: ניתן צו מניעה קבוע שאוסר על הנתבע "להטריד את התובעים או לפנות אליהם בכל דרך שהיא, להתקרב או לדבר עמם באופן ישיר או עקיף, כולל באמצעות רכבו לצורך הטרדה".
בהסכמת הנתבע, נקבע כי החפרה של צו זה עלולה לחייבו בפיצוי בסך 200 ₪ לכל הפרה.

לאחר שניתן, בהסכמה, צו מניעה קבוע, כסעד הרביעי שהתבקש בתביעה דנן; נראה היה כי הצדדים יגיעו להסכמות לגבי הרמקולים, הפעמון והתנור – מושא שלושת הסעדים
הנוספים - אך לא הושגה הסכמה, ועל כן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.

6.
התובעים הצהירו על המטרדים מושא התביעה. עוד מסרו בתצהיריהם כי פנו למשטרה, וזו הורתה לנתבע לכבות את הרדיו ואת האש בתנור, אך פניותיהם למשטרה גרמו להחמרה רבה יותר של המטרדים, ואף להוספת מטרד: הנתבע החל לזרוק בקבוקים ופסולת אל חצרם של התובעים, כשהוא חולף במקום ברכבו.

מטעם התובעים הוגשו תצהירים של שלושה עדים: גב' נירה פארן, גב' נועה לוי ומר אבנר פרנק, שבהם תוארו מעשי התנכלות מצד הנתבע וכן המטרדים מושא התביעה.

בין היתר, נאמר בתצהירה של גב' לוי, שכנה של הצדדים: "כשכנה קרובה, גם אני חשופה להטרדות מצד נח, כמו צלצולי הטלפון המושמעים יום יום בעוצמה של "מגרש המסדרים", כשהפעמון מותקן מול ביתנו.
כן אני מוטרדת מרדיו שעובד בווליום גבוה, והרמקולים הגדולים שמכוונים אל ביתנו, משעות הבוקר ועד שעות הלילה, מביתו של נח". ...
..." ההטרדות נמשכות, גם כאשר נח או בני ביתו לא נמצאים בביתם. הרמקולים, הרדיו והטלפון ממשיכים לפעול".

מר אבנר פרנק מתאר בתצהירו תמונה דומה. עוד נאמר בתצהיר זה כי מבית הנתבע מופעל פעמון שדומה לפעמון של בית ספר, או של מפעל תעשייה, אשר צלצולו נשמע למרחק של מאות מטרים.

מנגד טען הנתבע בתצהירו כי הוא זקוק לרמקולים ולפעמון, בהיותו כבד שמיעה, וכי הוא משתדל שלא להפעיל את הרדיו בשעות בלתי מקובלות. עוד טוען הנתבע כי בתנור הוא משתמש לצליית מאכלים "על האש", פעם-פעמיים בשבוע; וכי תלונות התובעים מופרזות ונועדו אך להציק לו, בשל הסכסוך הממושך ביניהם.

7.
התובעת העידה כי היא התלוננה במשטרה כשש פעמים, "על הרדיו שלא פוסק, בין 2 ל- 4 ומשעה 7 בבוקר עד 11 בלילה. התלוננתי על זה שהוא מקלל אותי כל פעם שפוגש אותי. מאיים ומנסה לדרוס אותי. התלוננתי על זה שהוא מבעיר אש בארובה שלו שנכנסת לכל החדרים והחלונות בביתנו" (בעמ' 7 לפר'). בהמשך עדותה (בעמ' 9 לפר') אמרה התובעת שהיא נחנקת מהעשן שמגיע מהתנור, וכי הוא פוגע בתינוקות שבאים לבקר בביתם.
התובעת העידה כי בעקבות תלונותיה במשטרה, הזמינו את הנתבע לשיחה אך לא הוגש כנגדו כתב אישום.
התובעת אישרה, בתשובה לב"כ הנתבע, כי התובעים הזמינו חוות דעת של מומחה למדידת רעש, מר יורם גבאי. התובעת העידה כי חוות דעת זו הוכנה לצורך ההליך של פסק הדין הקודם. חוות הדעת האמורה לא הוגשה מטעם התובעים בתביעה דנן. היא הוגשה כראייה לבקשת ב"כ הנתבע (סומנה כמוצג נ /1).
בכל העמודים של חוות הדעת מופיע התאריך: 17.5.10, שקדם למועד פסק הדין הקודם; אך בדף הכותרת של חוות הדעת מופיע התאריך: מאי 2011, שהוא לאחר מועד פסק הדין הקודם וטרם הגשת התביעה דנן (שהוגשה ביולי 2011).
אף מועדי מדידת הרעש שערך המומחה, על פי חוות הדעת נ/ 1, הם במחצית חודש מאי 2011, היינו – לאחר פסק הדין הקודם וטרם הגשת התביעה הנוכחית.
ב"כ התובעים לא התנגד לקבל את חוות הדעת כראייה, אך העלה מספר טענות לגבי משקלה; ובין היתר – כי לאחר שהוגשה התביעה דנן החמיר הנתבע במידה ניכרת את מעשי המטרד שלו, ועל כן מדידת הרעש שבחוות הדעת, וציון תכיפותו, אינן משקפות את המצב המעודכן (בעמ' 8 – 9 לפר').
התובעת העידה כי המרחק בין בתי הצדדים הוא 4 מטרים בלבד, ולא 50 מטרים, כטענת הנתבע.
התובעת העידה כי הנתבע מפר את צוו המניעה הקבועים - הן זה שהוצא בפסק הדין הקודם והן זה שהוצא על ידי כב' השופטת ציגלר בהליך דנן – בכך שהוא ממשיך להתקרב אליה למרחק קטן מ- 3 מטרים, וממשיך לקלל אותה. התובעת העידה כי פנתה למשטרה בתלונה על הפרת צו שיפוטי, אך המשטרה דרשה ממנה לספק הוכחות לתלונתה, דבר שמחייב אותה לשאת בכל עת מכשירי הקלטה וצילום. במצב דברים זה, העידה התובעת: "אני כבר
מיואשת ואין לי כוח" (בעמ' 11 לפר').
ב"כ הנתבע ויתר על חקירתם הנגדית של שלושת עדי התובעים, שהתייצבו לדיון, ועל כן מתקבלים כראייה הדברים שמסרו בתצהיריהם.

8.
אין מחלוקת כי ב"כ התובעים ביקר בבית הנתבע ביום 30.5.12, לאחר הדיון שהתקיים אותו יום בביהמ"ש. ב"כ התובעים שיגר לביהמ"ש הודעה, שאליה צירף תרשים של בתי הצדדים (להלן: התרשים).

בתרשים סומן המיקום של שני הרמקולים, הפעמון וארובת התנור – מושא התביעה דנן – שסומנו במספרים 1 – 4, ואשר מצויים על הגדר שבין חצרות הצדדים ובצמוד אליה.

הנתבע אישר בעדותו כי הרמקול שבתצלום ת/ 1, התנור שבתצלום ת/ 2 והפעמון שבתצלום ת/ 3 הם אלה שהתקין. הוא אישר אף את מיקומם של הפריטים הללו, כפי שסומן בתרשים.

הנתבע העיד כי מרכז חייו הוא באזור היציאה מסלון ביתו, ליד הפרגולה שמסומנת בתרשים
ב-
x
, ושם התקין את הפריטים מושא התביעה.

לאפשרות כי שימוש במכשיר שמיעה יכול לענות על הצורך של הנתבע לשמוע, בחצר, מוסיקה מהרדיו שבתוך ביתו, וכן צלצול של הטלפון מתוך הבית, חלף השימוש ברמקולים ובפעמון התעשייתי; השיב הנתבע כי הוא לא משתמש במכשיר שמיעה.

9.
הצעתי לצדדים להגיע להסכמה, אך הדבר לא צלח.

ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי הנתבע מתעקש למרר את חייהם של התובעים וממציא תחבולות שונות למטרה זו. לנוכח מצב הדברים, כפי שעלה מהראיות, ביקש ב"כ התובעים לקבל את התביעה במלואה.

ב"כ הנתבע טען כי על פי הפסיקה, הוכחת טענה של מטרד רעש חייבת להיות באמצעות חוות דעת של מומחה. לטענתו, הדברים שמסרו עדי התובעים בתצהיריהם אינם ראייה לגובה הדציבלים של הרעש, וללא מדידה שלהם על ידי מומחה, לא הוכיחו התובעים את מטרד הרעש הנטען, כמו גם את מטרדי הריח והעשן.

עוד טען ב"כ הנתבע כי בפסיקה נקבע שהתוכן של עוולת מטרד ליחיד, לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין, כפוף לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א – 1961 (להלן: החוק למניעת מפגעים), ולתקנות על פיו.

ב"כ הנתבע טען כי על פי חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים, יש הפרש של דציבל אחד בלבד בין רעש הרקע במקום לבין הרעש שהנתבע מקים, והפרש כזה אינו מהווה מטרד רעש.

ב"כ התובעים העיר כי דברים אלה אינם משקפים נכונה את האמור בחוות הדעת.


10.
מהראיות שלפני התרשמתי כי הנתבע חדור מוטיבציית-יתר למרר את חייהם של התובעים.

חלק מתשובותיו בחקירה הנגדית היו מתחכמות ומיתממות והצביעו על כוונה זו.

הנתבע טוען כי הוא כבד שמיעה, ועל כן נזקק לרמקולים הענקיים ולפעמון התעשייתי, דווקא בגדר שבין חצרו לבין חצר התובעים, כדי שיוכל לשמוע מוסיקה מתוך הרדיו שבביתו, ואף את צלצול הטלפון מתוך הבית. הנתבע שלל פתרון של מכשיר שמיעה, שמאפשר שמיעת כל אלה ללא אמצעי הגברה גדולי-ממדים שממררים את חיי שכניו, בטענה כי "אינו משתמש" במכשיר שמיעה.
אולם במהלך הדיון לפני נוכחתי כי שמיעתו של הנתבע מצויינת. הוא תקשר ללא קושי, הן עם ב"כ הצדדים והן עם ביהמ"ש, בדיבור בקול רגיל, ללא צורך בהרמת הקול.
מכאן, או שאינו כבד שמיעה כטענתו, או שהוא משתמש במכשיר שמיעה.
כל אחת משתי האפשרויות משמעה, שאין לנתבע כל צורך אמיתי ברמקולים האדירים ובפעמון התעשייתי, שהתקין על הגדר שבינו לבין התובעים, והתקנתם של אלה לא נועדה אלא לשבש את חייהם של התובעים באמצעות מטרדי רעש רבי עוצמה.

כנגד הנתבע יש כבר שני צווי מניעה קבועים – על פי פסק הדין הקודם, ועל פי החלטתה של כב' השופטת ציגלר מיום 30.5.12 – שאוסרים עליו להתקרב אל התובעים וכן לפנות אליהם בכל דרך שהיא. צווי מניעה קבועים אלה עומדים בתוקפם. על פי העדויות שלפני, הנתבע מפר צווים אלה (בתביעה שלפני לא ביקשו התובעים לנקוט כנגד הנתבע סנקציה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, אלא ביקשו צווי-עשה וצווי-מניעה ספציפיים, על מנת להפסיק מטרדים מסויימים, אשר לטענתם הנתבע הוסיף או החמיר, לאחר מתן פסק הדין הקודם).

בסופו של דבר, כל שמבקשים התובעים (ואף שכניהם) הוא ליהנות משקט ביישובם הכפרי, כפי שנאמר בסיום תצהירה של גב' לוי: "אני כולי תקווה שיום אחד משהו יצליח לעצור מצב בלתי נסבל זה, והשקט יחזור גם אלינו".

11.
אין זה נכון שטענות המטרד של התובעים לא נתמכו בחוות דעת מומחה.

התובעים אמנם לא ביקשו להגיש את חוות דעת המומחה מטעמם, אך זו הוגשה לבקשתו של ב"כ הנתבע דווקא.

סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים אוסר על אדם לגרום "לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים".
הותקנו תקנות על מנת לקבוע מה הוא, רעש "בלתי סביר", ובהן תבחינים שונים, לרבות מפלס הרעש, משך הרעש, התחשבות ברעש הרקע במקום המדובר, וכד'; אך כפי שנראה להלן, תבחינים אלה אינם בלעדיים ואינם ממצים.

ב"כ הנתבע טען כי הפרש-הדציבלים שמצא המומחה, בין רעש הרקע לבין הרעש מחצר הנתבע, אינו גבוה, ועל כן אין ממצאי חוות הדעת מצביעים על מטרד רעש; אולם הרעש שמצא המומחה הוא 55.4 דצב., שהוא בגדר רעש בלתי סביר, כאשר משכו עולה על שלוש שעות.
כאמור, על פי הראיות שלפני, הנתבע משאיר, במשך שעות רבות, את הרדיו פועל, כשהוא מוגבר באמצעות הרמקולים הענקיים שהתקין על גדר הגבול בין החצרות, גם כאשר הוא עצמו אינו בביתו; וכך רק שכניו, ובראשם התובעים, סובלים אותה עת ממטרד הרעש, ובמיוחד כשמדובר ב"רעש נושא מסר", כמוסבר בחוות דעת המומחה.

בעמ' 10 של חוות הדעת מפרט המומחה כי רעש הרקע בדירת התובעים נמוך מאד, וכי "על רקע השקט הקיים בדירת מקבל הרעש, ניתן לראות שהקולות עם הפעלת מערכת הקול היו חזקים מאד, והם הופיעו בפער גדול מאד של יותר מ- 12 דציבלים מעל לרעש הרקע".

עוד מציין המומחה כי חלק מאמצעי הרעש, שהנתבע מפעיל, הם "רעש נושא מסר", כגון דיבור ממערכת הקול.

ל"רעש נושא מסר" יש "מידת חדירות גבוהה יותר, קרי, לנו כבני אדם, קשה יותר להתעלם מרעש מסוג זה, מאשר מרעש שאינו נושא מסר, כמו רעש מכביש. רעש נושא מסר מטריד יותר מאשר רעש אינו נושא מסר, גם אם לשניהם אותו מפלס רעש אובייקטיבי".

מסקנתו של המומחה היא כי הרעש שהנתבע מפיק הוא רעש חזק ובלתי סביר, שמפריע לשכניו.

12.
ב- ע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. פרשט ואח' (פ"ד ל"ט (3), 1), נדונה קובלנה פלילית פרטית של המשיבים בעניין רעש שנבע מתחנה של חברת החשמל. ביהמ"ש העליון פסק כי התקנות, שהותקנו על פי החוק למניעת מפגעים, אינן ממלאות את המושגים "רעש חזק" או "רעש בלתי סביר", בתוכן שאין בלתו.

"אין לגרוס – כגירסת חברת החשמל – כי לא ניתן להוכיח את היות הרעש חזק או בלתי סביר, אלא באופן הקבוע בתקנות. ניתן לעשות זאת על ידי הוכחת הקבוע בחוק בכל דרך הוכחה מקובלת בדין"...
(שם, בעמ' 5).
ובהמשך – "הגבלת אמצעי ההוכחה לאלה שנקבעו בתקנות תביא למצבים בלתי רצויים, שבהם יעמוד האזרח חסר אונים וחסר הגנה, כשמטרת החוק היא להגן עליו, וכשלשון החוק רחבה דיה לעשות כן" (שם, בעמ' 6); בהמשך עומדת כב' השופטת שטרסברג-כהן על ההבחנה בין "רעש בלתי סביר", שהוגדר בתקנות, לבין "רעש חזק", שמצוי רק בחוק אך לא הוגדר בתקנות, על מנת להדגיש כי הוכחת המפגעים האמורים אינה מותנית רק בקיומם של התבחינים הטכניים שנקבעו בתקנות. עוד נפסק בעניין חברת החשמל, כי עדות מומחה היא אחת הדרכים להוכחת המטרד (או העבירה), אך אינה בהכרח דרך יחידה.


ב-ה.פ 827/98 פנינה שוורץ נ. נילי סובול ואח', יישם בימ"ש השלום בירושלים את הפסיקה בעניין חברת החשמל; היינו – כי על מנת להוכיח קיומו של רעש "בלתי סביר", ש"מפריע" או "עשוי להפריע" לתובעים, אין צורך בחוות דעת של מומחה שמדד את מספר הדציבלים.

בעניין שוורץ היה מדובר במורה לזמרה, שקיימה בביתה עסק להוראה ולאימון של זמרה אופראית, באופן שהפריע לשכניה.

כב' השופט פרקש מציין, בין היתר, את הוראת סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים, שקובעת כי לעניין פקודת הנזיקין, דין הפרה של הוראות החוק למניעת מפגעים הוא כדין עוולה של מטרד היחיד (סעיף 44 לפקודת הנזיקין).

כב' השופט פרקש פסק כי "אמת המידה האובייקטיבית לבחינה של ... "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין... או להנאה סבירה מהם.." [המושגים שבעוולת המטרד ליחיד לפי סעי 44 לפקודת הנזיקין – י.ק.], הינה זהה לזו שיש לבחון לגבי סעיף 2 לחוק [הכוונה לחוק למניעת מפגעים – י.ק.] – מהו רעש "בלתי סביר" ומאי "מפריע" או "עשוי להפריע".

כב' השופט פרקש מציין כי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים מוסיף זכויות לאלה הסובלים מרעש, "שכן אין עליהם להוכיח "הפרעה של ממש", אלא די בכך כי יוכיחו כי הרעש "מפריע" או "עשוי להפריע"".

כב' השופט פרקש מצא כי התובעים הרימו את נטל הראייה והוכיחו כי מדובר ברעש בלתי סביר, ומפריע, לנוכח הימצאות דירותיהם של הצדדים בבניין מגורים. הנתבעת ניהלה בדירתה עסק של הוראת זמרה ופיתוח קול, באופן שהקולות שבקעו מדירתה, תדירותם ועוצמתם, הפריעו ושיבשו את חייהם של שכניה באופן שיוצר הפרעה של ממש לשימוש הסביר של התובעים במקרקעין שלהם, הן לצורך העוולה על פי פקודת הנזיקין והן לעניין החוק למניעת מפגעים.


בענייננו, הסתמך ב"כ התובעים על החלטתו של בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופט ג'השאן),
ב-ת"א 62322-01-13 בן נתן נ. לוי, שבה ניתן צו עשה זמני לסלק מחצרו של הנתבע תרנגול אשר קריאותיו הרמות הטרידו את התובעים.

אף במקרה זה ניתן הסעד בגין מטרד-הרעש שיצר התרנגול, ללא מדידה של הדציבלים על ידי מומחה. עיון בהחלטה מעלה כי היה ברור לביהמ"ש, שקריאותיו הרמות של התרנגול גורמות מטרד לתובעים, ואף מאזן הנוחות עמד לטובתם.

13.
מצינו איפוא כי ביהמ"ש רשאי לבחון קיומם של "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין" (סעיף 44 לפקודת הנזיקין); או קיומו של רעש או ריח "בלתי סביר", ש"מפריע" או ש"עשוי להפריע" לשכנים (סעיפים 2 ו- 3 לחוק למניעת מפגעים); על פי הראיות שמובאות לפניו, גם אם אינן כוללות חוות דעת מומחה או מדידה "מדעית" של דציבלים.

במקרה דנן הומצאה (דווקא ביוזמת ב"כ הנתבע) חוות דעת מומחה, שנערכה מטעם התובעים, אשר בה נמצא כי הרעש שמקים הנתבע הוא אמנם "בלתי סביר" ו"מפריע".

התובעים המציאו אף מספר עדויות, נוסף על עדותם שלהם, בדבר המטרדים החמורים, שהנתבע יוצר כלפיהם.

התקנת הרמקולים הגדולים, והפעמון התעשייתי, באזור הגדר שבין החצרות, כאשר הם מופנים כלפי בית התובעים (וגם אל בית שכניהם), ומופעלים גם כאשר הנתבע ובני ביתו כלל אינם בביתם – אמנם מהווה מטרד חריג וחמור, שהנתבע יצר, על פני הדברים, רק על מנת להציק לשכניו.

אף השימוש בתנור, שהנתבע התקין ליד הגדר בינו לבין התובעים, מהווה מטרד, ככל שהנתבע משתמש בו לצלייה או לשריפה של חומרים שאינם מזון, ואשר יוצרים מטרדי עשן וריח. גם כשמדובר בצליית מזון, בהתחשב במיקומו של התנור סמוך לגדר שבין החצרות, יש להגביל את השימוש בו על ידי הנתבע לשימוש סביר.

אני דוחה את טענת הנתבע כי מדובר ב"זוטי דברים". מחומר הראיות מטעם התובעים, ואף מעדותו של הנתבע עצמו (סירובו, ללא סיבה, לפתור את קשיי השמיעה שטען להם באמצעות מכשיר שמיעה, במקום באמצעות "פיצוח מוחם" של שכניו); עולה הוכחה ברורה לכך שהנתבע שם לעצמו כמטרה לשבש את חייהם של שכניו ולא לאפשר להם כל שלווה בביתם.

המטרדים מושא התביעה הם חמורים, ועל הנתבע להפסיקם לאלתר.

14.
אני מקבלת איפוא את התביעה.

ניתנים בזה צווים קבועים כלפי הנתבע, כלהלן:

א. לסלק לאלתר את הרמקולים שהתקין בגדר שגובלת בין חצרו לבין חצר התובעים.

ב.
לסלק לאלתר את הפעמון שהתקין שם.

ג.
בתנור שהתקין הנתבע באותו מקום רשאי הוא להשתמש לצליית מזון בלבד, ולא כל חומר אחר. השימוש בתנור יהיה לא יותר מפעמיים בשבוע, למשך לא יותר מארבע שעות בכל פעם; וזאת – לא לפני השעה 10:00 ולא לאחר השעה 22:00.


כפי שצויין, הסעד הרביעי שהתבקש בתביעה דנן כבר נעתר, על ידי צו המניעה הקבוע שניתן על ידי כב' השופטת ציגלר בהחלטתה מיום 30.5.12.

15.
הנתבע ישלם לתובעים את אגרות התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל.
הנתבע יישא אף בהוצאות העדים מטעם התובעים, כפי שנפסקו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסיקתן: 30.12.13, ועד לתשלום בפועל.
עוד ישלם הנתבע לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.




16.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
ד' אייר תשע"ד, 04 מאי 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 50478-07/11 תמר בר אילן, חגי בר אילן נ' נח איזנברג (פורסם ב-ֽ 04/05/2014)