פסקי דין על מריה רוסו | פסקי דין על חיים טולדנו | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח |

12931-09/11 א     13/05/2014




א 12931-09/11 מריה רוסו נ' חיים טולדנו, מגדל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 12931-09-11 רוסו נ' טולדנו ואח'



בפני

כב' השופטת אספרנצה אלון

התובעת
מריה רוסו
ת.ז. 7704748473
ע"י ב"כ עוה"ד ג'וני ג'בור ואח'


נגד

הנתבעים
1.חיים טולדנו
ת.ז. 010006658
2.מגדל חברה לביטוח בע"מ
ח.פ.520004896
ע"י ב"כ עוה"ד שריאל סלע ואח'




פסק דין


זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת כתוצאה מתאונת דרכים.

התובעת, עובדת זרה אזרחית מולדובה שהייתה בעת התאונה בת 60 והועסקה כמטפלת בקשישים,
נדרסה ביום 30.8.10, בשעה 9:30 או בסמוך, ע"י רכב שהיה נהוג ע"י הנתבע 1.

התובעת נפגעה ברגלה השמאלית, בצוואר ובראש הובהלה לבי"ח רמב"ם, שם אובחנה כסובלת משבר בקרסול רגל שמאל, אושפזה במשך 3 ימים ושוחררה לאחר שרגלה הושמה בגבס והומלץ על ניוד ללא דריכה במשך 3 חודשים. לאחר הורדת הגבס ביום 29.11.10 התובעת עברה סידרה של טיפולים פיזיותרפיים ואחרים אך המשיכה לסבול מכאבים והגבלה בתנועה. מלבד הנזק הפיזי, התובעת התלוננה על פחדים וחרדות, עצבנות יתר, שחזורים של התאונה, סיוטים ופלאשבקים
ועברה סדרה של טיפולים פסיכיאטריים וטופלה, בין היתר, בתרופות נגד דכאון והפרעות שינה, בהמשך אובחנה כסובלת מ
ptsd
.

התאונה אירעה במהלך העבודה, עת הלכה התובעת לכיוון חברת כח אדם "מתן" לצורך קבלת יומן שעות עבודה ולכן הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעו לתובעת אחוזי נכות כדלקמן:
החל מיום 29.11.10 ועד ליום 31.3.11 –
30% נכות.
החל מיום 1.4.11 ועד ליום 31.8.11 –
20% נכות.
החל מיום 1.9.11 – 14.5% נכות צמיתה משוקללת וזאת לפי החישוב הבא – 10% נכות אורטופדית, 5% נכות פסיכיאטרית. הביטוח הלאומי הפעיל את תקנה 15 והעמיד את הנכות הצמיתה על 19%.

המחלוקת העיקרית בתיק זה נוגעת לבסיס השכר שיש לבצע לפיו את חישוב הפיצוי.




טענות התובעת
התובעת טוענת כי עובר לתאונה, התובעת הייתה בריאה לחלוטין, הן בגופה והן בנפשה ואילו בעקבות התאונה, הפכה למוגבלת בתנועותיה ובחייה היומיומיים, סובלת מכאבים עזים והגבלות בתנועת רגל שמאל ומבעיות נפשיות. בעיות המקשות עליה לקיים מהלך חיים תקין.
לטענתה, לפני התאונה התובעת עבדה כמטפלת בקשישה אשר התגוררה איתה ברחוב מאירהוף 8 בחיפה, עבודה המחייבת מאמץ פיזי אדיר. לאחר התאונה התובעת הפסיקה את עבודתה כמטפלת ועד היום אינה מסוגלת לעבוד בכל עבודה אחרת.
שכרה של התובעת היה מורכב משני רכיבים – שכר שהיה משולם ע"י חברת כוח אדם ישירות לתובעת וכן השלמת השכר ע"י המטופלת עד לסך של 3,850 ₪ וזאת בהתאם לחוזה העבודה שצורף כנספח ה'1 לתצהיר התובעת. לטענתה, השכר הרלוונטי לחישוב הפסד ההשתכרות הינו השכר שקיבלה בפועל, היינו, סך של 3,850 ₪.
באשר לנזק- אובדן השתכרות בעבר- התובעת טוענת כי יש לפסוק לה אי כושר מלא החל מיום התאונה ועד ליום הגשת הסיכומים – 40 חודשים – וזאת בהתבסס על עדותה לפיה לא חזרה לעבוד בכל עבודה שהיא וכן בהסתמך על המסמכים הרפואיים שהוגשו לפיהם הייתה בחופשת מחלה למשך 90 יום לאחר התאונה, הייתה בגבס תקופה של 4 חודשים ורופא תעסוקתי של חברת הביטוח אישר לה ביום 1.12.11 תקופת אי כושר מוחלטת למשך 90 יום. לפיכך יש לפסוק סך של 154,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה.
באשר להפסד כושר השתכרות בעתיד, התובעת מפנה לפסיקה שמאשרת גיל פרישה מאוחר יותר מגיל 67. לטענתה בנסיבות דומות נפסק כי גיל מתקדם, בעת הפגיעה, נתקבל כנסיבה המצביעה לכיוון פרישה מאוחרת. בנסיבות יש לקבוע את גיל הפרישה של התובעת לגיל 72.
נכותה התפקודית של התובעת עולה על נכותה הרפואית ויש להעמידה על 19% ולכן, יש להעמיד את הפסד ההשתכרות העתידי ועד לגיל 72, על סך של 65,787 ₪.
בנוסף יש להורות על תשלום הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים בשיעור של 5% משכרה של התובעת ועד הגיעה לגיל 72 ובחישוב – סך של 19,635 ₪.
הוצאות נוספות
- בעקבות התאונה ולצורך הטיפול מול הביטוח הלאומי, התובעת נאלצה להישאר בישראל עד ליום 9.3.12 ולהאריך את תוקף הפוליסה פעמיים. התובעת שילמה סך של 1,352 ₪. התובעת שילמה הוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים המוערכות בסך של 5,000 ₪. היותה עובדת זרה גרם לה להוציא דמי השתתפות גבוהים ובקבלת טיפולים ורכישת תרופות וזאת בסך של 2,086 ₪. התובעת תמשיך לקבל טיפול נפשי פרטני בעלות של 370 ₪ לכל טיפול
ונוכח ההוצאות הכרוכות בטיפול שכזה וברכישת התרופות, ראוי לפסוק סכום גלובלי של 100,000 ₪.
עזרת הזולת
– התובעת אושפזה במשך 3 ימים ומאז שחרורה, נעזרה בידידות שלה ובעיקר בידידתה, הגב' ספינו טטיאנה, אשר הגישה תצהיר ונחקרה בביהמ"ש. התובעת הייתה מרותקת במשך חודשיים לכיסא גלגלים ולאחר מכן הומלץ על דריכה חלקית ונעזרה בקביים למשך 3 חודשים נוספים. הגב' ספינו העידה כי עזרה לתובעת הן במהלך האשפוז והן לאחריו, כאשר הייתה נוסעת באוטובוס (עד אשר עברה התובעת להתגורר בדירה סמוכה) כל יום בין השעות 13:00-16:00 (שעות המנוחה) לדירת התובעת ועוזרת לה בכביסה, רחיצה, קניות, כיסוי הגבס בזמן המקלחת, החלפת בגדים וכו'. התובעת מבקשת להעמיד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 40,000 ₪.
כאב וסבל
– בשים לב לימי האשפוז והנכות הרפואית שנקבעה, יש להעמיד את הפיצוי ברכיב זה על סך של 19,719 ₪.
סה"כ יש להעמיד את הפיצוי לתובעת על סך של 399,141 ₪.
ניכויים
– בפתח סיכומיה התובעת מזכירה את התשלום התכוף ששולם – סך של 6,000 ₪ - ואת הסכומים שהתקבלו מהמל"ל – דמי פגיעה בסך של 8,663 ₪ ומענק חד פעמי בסך של 12,857 ₪.

טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי נכותה של התובעת הינה נכות רפואית בלבד ואין לה כל השפעה תפקודית. על אף התמונה שהתובעת מנסה לצייר לפיה לא יכלה לחזור לעבודה בעקבות התאונה, הרי שהתגלה מחוות הדעת הרפואית שניתנה מטעם חברת הביטוח (אשר לצירופה הנתבעת מתנגדת שכן מדובר בחוות דעת רפואית ולא במסמך רפואי), כי התובעת "מוסרת כי לא עובדת מאוגוסט 2010 ולא מעוניינת להמשיך לעבוד בארץ". מעסיקתה של התובעת נפטרה כחודש לפני התאונה והיא לא הייתה מעוניינת להמשיך בעבודה זו שכן לפי עדותה, מדובר בעבודה קשה בה המשיכה, כיוון שהייתה קשורה לקשישה בה טיפלה.
באשר לנכויות הזמניות, הרי שקביעות המל"ל הן המחייבות ולא כל חוות דעת רפואית אחרת ולכן יש לקבוע את תקופות אי הכושר לפי הנכויות הזמניות שנקבעו ולדחות את הטענה לאי כושר מלא עד למתן פסה"ד.
באשר לשכרה של התובעת לפני התאונה, הנתבעת טוענת תחילה כי בהתאם לחוזה ההעסקה, הרי שהמעסיקה רשאית לנכות מהשכר 25% עבור הוצאות ואז יעמוד השכר על 3,150 ₪ וכיוון שהתובעת התגוררה עם המעסיקה וזו נשאה בהוצאותיה, הרי שיש להעמיד את שכרה על סכום זה. עדות התובעת לגבי השכר שקיבלה הינה עדות יחידה של בעלת דין ולא צורפו צילומי שיקים או תדפיסי בנק המעידים על ההכנסה בפועל. התובעת בחרה שלא לדווח על שכרה האמיתי למל"ל ובכך הפרה את חובת הקטנת הנזק.
באשר לנזק– אובדן השתכרות בעבר– מפרוטוקול הוועדה של הביטוח הלאומי עולה, כי עם פטירת הקשישה בה טיפלה, לא יכלה עוד התובעת לעבוד בארץ וזאת לאור תום תקופת אישור שהייתה בארץ ולכן, גם אלמלא התאונה, התובעת הייתה נאלצת לשוב לארצה ולעבוד שם. בהתאם לעדותה, במולדובה עבדה בדואר בשכר חודשי של 35$ לחודש ויש לבצע את חישוב אובדן ההשתכרות לפי שכר זה. לבסוף הנתבעת טוענת כי משלא הביאה התובעת כל עדות מטעם חברת מתן שיעיד מה היו תוכניותיה באשר להמשך עבודה בישראל ולא הוצגה כל ראיה ממשרד הפנים באשר לאפשרות הארכת שהותה בארץ, הרי שיש לפסוק לתובעת לתקופת הנכות הזמנית במל"ל בלבד לפי שכרה בישראל, סך של 3,150 ₪ ואילו מיום זה ואילך, אין לפסוק לה כל שכר שהוא שכן לפי עדותה מצבה הוטב כאשר לפני עזיבתה את מולדובה השתכרה 35$ ואילו לאחר שחזרה קיבלה קצבת זיקנה בסך של 50$. לחליפין יש לפסוק פיצוי גלובאלי הנגזר מנכותה ומבסיס שכר של 35$ לחודש, כ- 120 ₪ לחודש.
באשר להפסד השתכרות בעתיד
– התובעת לא העידה נציג מטעם חברת "מתן" או מטעם השלטונות המוסמכים באשר לגיל הפרישה של עובדים זרים במקצועות הסיעוד ומהו משך הזמן המקסימלי שבו ניתן להעסיק עובד זר בישראל ולא ברור לכמה זמן הייתה מוארכת הוויזה של התובעת, אם בכלל. לא מדובר בידיעה שיפוטית והתובעת מנועה מלטעון כי יכלה לעבוד בישראל עוד שנים רבות ועד לגיל 72. גיל הפרישה הרלוונטי הינו הגיל הנהוג במולדובה ומאחר והתובעת מקבלת קצבת זקנה, הרי שהיא עברה כבר את גיל הפרישה במולדובה. הפסד ההשתכרות יש לקבוע לפי מרכז חייה של התובעת – מולדובה ולכן, יש לקבוע כי אינה זכאית לכל פיצוי שהוא. לחליפין מדובר בסכום זניח, כאשר הגיל הרלוונטי הינו 64, בעוד כחצי שנה.
עזרת צד ג'
– מעדות חברתה של התובעת עולה כי טענותיה בהקשר זה אינן סבירות, בלתי פרופורציונאליות ואינן מתיישבות עם מצבה הרפואי של התובעת. החברה טענה כי סעדה את התובעת במשך שנה וחצי ואילו בעדותה לא הצליחה להסביר את הסתירה בין הנזק הרפואי שנגרם לתובעת לבין העזרה הנטענת ונאלצה להודות כי דובר בעזרה שניתנה בזמן שהרגל הייתה בגבס. לאחר מכן העדה הודתה כי ביקרה את התובעת בימי החופש ובהפסקות מעבודה – מדובר בבילוי עם חברה ולא בעזרה. משלא הגישה כל תביעה כמטיבה ומשלא נדרשה התובעת לשלם כל סכום בגין עזרה זו, יש לדחות את הטענה. לגבי העתיד, התובעת לא הציגה כל צורך ספציפי לעזרה בעתיד וטענותיה בעניין חסרות בסיס ויש לדחותן.
הוצאות נסיעה ורפואיות–
התובעת מבקשת לפסוק סך של 100,000 ₪ מבלי שביססה את הצורך בטיפולים רפואיים בכל חוות דעת רפואית. אין לפסוק פיצוי בגין חידוש פוליסת הביטוח שכן מדובר בפוליסה שהייתה לה ללא קשר לתאונה. גם דמי ההשתתפות העצמית אין לפסוק – מדובר בהוצאות שיכלה לפנות לגביהן למל"ל ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. המל"ל לא קבע כי היא תידרש לטיפולים נוספים ובנוסף, לא הוצגה כל ראיה באשר לעלות טיפולים אלו במולדובה.
הפסד פנסיה
– חוק הפנסיה החל בישראל אינו רלוונטי לתובעת שממילא פגה אשרת השהייה שלה בישראל. לחליפין יש לפסוק פנסיה רק עבור תקופת המשך עבודתה בישראל (כמה חודשים , אם בכלל) ולאור הנכות שנקבעה מדובר בסכומים זניחים.
כאב וסבל
– מוצע לפצות את התובעת בסך של 19,719 ₪.
ניכויים
– התובעת קיבלה מהביטוח הלאומי דמי פגיעה בסך של 8,663 ₪ ביום 27.1.11 וסך של 17,473 ₪ בגין תקופות הנכות הזמנית (אותם לא מזכירה התובעת) והנכות הצמיתה. סה"כ תגמולי המל"ל משוערכים להיום – סך של 29,930 ₪. מאחר והתובעת לא הצהירה על מלוא שכרה, הרי שיש לבצע הפחתה רעיונית של הסכומים שהיו מתקבלים מהמל"ל אילו הייתה מצהירה נכונה, באופן שאם בסיס החישוב יהא סך של 3,150 ₪, יש להפחית סך של 35,048 ₪ ואם הבסיס יהא 3,850 ₪, יש לנכות סך של 42,836 ₪.
בנוסף יש לנכות סך של 6,000 ₪ ששולם בשני תשלומים.
לטענת הנתבעת יש לפצות את התובעת בסך של 7,062 ₪.



דיון והכרעה
1.
בסיס השכר
אומנם, הצדדים בתיק זה חלוקים במרבית ראשי הנזק בתביעה זו ואולם, המחלוקת העיקרית בתיק זה נוגעת לשאלה כיצד יש לבצע את חישוב הפסדי השכר של התובעת, האם על בסיס שכרה בארץ טרם התאונה או שעל בסיס שכרה במולדובה, ארץ מולדתה ושם היא מתגוררת החל מחודש 3/2012.

התובעת טוענת כי יש לחשב את כל ראשי הנזק של הפסד השתכרות בעבר, בעתיד והפסדי הפנסיה לפי שכר של 3,850 ₪. הנתבעת טוענת כי יש לבצע את החישוב לפי שכר של 35$ לחודש, הוא שכרה של התובעת לפני עזיבתה את ארץ מולדתה מולדובה, שם היא מנהלת כיום את מרכז חייה.

אכן, מעיון במסמכים שהוגשו ע"י המוסד לביטוח לאומי, עולה כי אשרת הכניסה של התובעת הסתיימה ואולם, אין בכך די בכדי לקבוע, כי אילולא התאונה, התובעת הייתה עוזבת את הארץ בתום תקופת האשרה ולא הייתה מבקשת להאריך את שהותה בארץ ו/או חוזרת לעבוד בסיעוד בארץ. יש ועובד זר שב לארץ לאחר 'תקופת צינון' במולדתו ויש עובד זר שנשאר לעבוד ולחיות בארץ חרף פקיעת אשרת השהיה. ראה למשל ת.א. (מחוזי- נצרת) 613/99 גדזייב אלמר נ' הרץ יצחק
(1.11.2005).

בתיק זה לא הוכח בפני
פוזיטיבית, כפי שמנסה הנתבעת לטעון, כי התובעת לא הייתה שבה לעבוד בארץ. אמירת התובעת בפני
הרופא התעסוקתי כי אין בכוונתה להמשיך ולעבוד בארץ- אינה מלמדת על כוונותיה ותוכניותיה אלמלא התאונה. הספק לעניין זה- נותר בעינו.

אשר על כן הנני קובעת כי את הפסד ההשתכרות מיום התאונה ועד למתן פסה"ד יש לחשב לפי שכרה בישראל.

2. גובה השכר
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים, לרבות חוזה ההעסקה, תלושי השכר ודפי חישוב שצורפו כנספח ה'1-4 לתצהיר התובעת, ולאחר ששמעתי את התובעת, הנני קובעת כי יש להעמיד את שכרה של התובעת על סך של 3,150 ₪.

כאמור, התובעת העידה בפני
י והתרשמתי ממנה ישירות ומצאתי כי עדותה לפיה מעסיקתה השלימה את שכרה מעבר לשכר שהתקבל מחברת כוח האדם ("מתן"), הינה עדות מהימנה. כך העידה התובעת:
"ש. בתצהיר שהגשת לפני 4 ימים את טוענת לשכר בסך 3,850 ₪, בסעיף 20. זה את שאמרת לעו"ד שזה השכר שלך?
ת. כן.
ש. כי עכשיו אמרת שאת לא זוכרת.
ת. אני התכוונתי שאני לא זוכרת בדיוק מהסכומים שקיבלתי מהביטוח הלאומי והחישוב שנעשה.
ש. לפי החישוב, את אמורה להרוויח 2,700 ₪ לחודש וזה שונה משמעותית ממה שהצהרת כאן.
ת. אני קיבלתי שתי משכורות – חלק ממתן, החברה שעבדתי דרכה וחלק דרך הקשישה וזה הסכום ביחד.
ש. למה?
ת. כי עבדתי יותר שעות ממה שנקבע לי על ידי מתן.
ש. יש לך אסמכתא שמוכיחה את זה?
ת. כרגע אין לי.
ש. יש חוזה כלשהו?
ת. אני לא הבאתי שום דבר עלי. לא ידעתי שיכולתי להביא.
ש. או שאולי יכולת להביא את אחד מבני המשפחה של הזקנה שיעיד על כך?
ת. אין לה ילדים בכלל. כל מי שביקר אותה זה הנכד של האח שלה.
ש. אז מי שילם לך?
ת. הסבתא.
ש. וכשהיא הייתה מאוד חולה?
ת. למרות שהיא הייתה בת 96 היה לה זיכרון טוב וזכרה את הכל.
ש. וכשהיא הייתה חולה מי שילם לך?
ת. שקרתה לי תאונת הדרכים ב27 לאוגוסט היא נפטרה. קיבלתי את השכר

האחרון ממתן.
ש. ואת ההפרש?
ת. לא קיבלתי את החודש האחרון.
ש. את לא מציגה לנו שום הוכחה שהדבר הזה באמת היה.
ת. אני פשוט השארתי את כל המסמכים בבית.
ש. אבל הם קיימים?
ת. יש לי בבית, במולדובה.
ש. איזה מסמכים?
ת. יש לי הסכם, יש לי חוזה, מה אני צריכה לעשות וכמה אני אמורה לקבל.
ש. עם הקשישה?
ת. כן."
(ש' 14-33, עמ' 7 וש' 1-13 עמ' 8 לפרוטוקול מיום 14.10.13)

כאמור, התרשמתי ממהימנותה של התובעת והשתכנעתי כי אכן קיבלה שכר נוסף, מעבר לזה ששולם על ידי חברת "מתן". יחד עם זאת, מעיון בהוראות חוזה ההעסקה ובעיקר סע' 3 שבו עולה, כי למעסיקה ניתנה האפשרות להפחית משכרה של התובעת הוצאות בשיעור של 25% מהשכר. מדובר במטפלת אשר התגוררה בדירת המעסיקה והוצאות רבות נחסכות כתוצאה מכך ונוכח האמור בהסכם, סביר כי אלו נוכו ממשכורתה.
הנחה זו מתיישבת עם תלושי השכר (נספח ה'2) והמסמך בכתב יד (נספח ה'4), מהם עולה כי לא מדובר בשכר קבוע. למסקנה זו הגעתי גם נוכח העובדה, שהתובעת לא הגישה כל מסמך המוכיח, כי קיבלה באופן קבוע השלמה עד לגובה של 3,850 ₪ ולא בוצעה הפחתה של 25% ממשכורתה, בהתאם להוראות החוזה.

אשר על כן, הנני קובעת כי את הפסד ההשתכרות עד ליום מתן פסה"ד יש לחשב לפי שכר של 3,150 ₪. הסכום אשר מתקבל לאחר הצמדתו למדד המחירים לצרכן, הינו סך של 3,364 ₪.

3. נכויות זמניות
הנני מקבלת את טענת הנתבעת, לפיה יש לחשב את אובדן ההשתכרות של התובעת לעבר, בהתאם לנכויות הזמניות אשר נקבעו בביטוח הלאומי ואינני מקבלת את הטענה כי יש לחשב לתובעת אובדן השתכרות מלא עד למתן פסה"ד. מנגד, הנני דוחה את הטענה כי נכותה הרפואית של התובעת אינה מהווה נכות תפקודית – לא יכול להיות חולק כי פגיעה בקרסול ובעיות נפשיות של אישה בגילה של התובעת, אשר עד לתאונה עסקה בעבודה הדורשת מאמץ פיזי ונפשי ניכר – טיפול בקשישה – תגרום לפגיעה בתפקודה עד לגובה הנכות הרפואית. העובדה שהתובעת לא חפצה להמשיך בעבודה זו לאחר התאונה ולאחר פטירת מעסיקתה, אינה מפחיתה מהפגיעה שנוצרה כתוצאה מהתאונה.

4. אובדן השתכרות לעבר
לאור האמור, יש לחשב את אובדן ההשתכרות לתקופה שמיום התאונה ועד למתן פסה"ד כדלקמן:
מיום התאונה ועד ליום 29.11.10- 3 חודשים של אובדן כושר מלא: 3,364 ₪
x
3 =


10,092₪.
החל מיום 29.11.10 ועד ליום 31.3.11- 4 חודשים לפי 30% נכות: 3,364 ₪
x

4
x
30% =

4,037 ₪.
החל מיום 1.4.11 ועד ליום 31.8.11- 5 חודשים לפי 20% נכות: 3,364 ₪
x
5
x
20% =


3,364 ₪.
החל מיום 1.9.11 ועד למתן פסה"ד-
32 חודשים לפי 14.5% נכות צמיתה: 2,873 ₪
x
32
x
14.5% =



15,609 ₪.

סה"כ אובדן השתכרות לעבר: 33,102 ₪.

5. הפסד ההשתכרות בעתיד
הנתבעת טוענת כי באשר לתקופה זו יש לחשב את שכרה של התובעת, לפי שכרה לפני עזיבתה את מולדובה – 35$ לחודש.

אינני מקבלת עמדה זו.
השכר במולדובה אינו ידוע ולא הוכח. אינני מקבלת את טענת הנתבעת שיש לחשב לפי השכר שקיבלה התובעת בטרם עזיבתה לארץ (35$). מדובר בשכר שהתקבל לפני כ- 10 שנים. הנתבעת לא הציגה כל מסמך המעיד על השכר הממוצע במולדובה ולא חקרה את התובעת באשר לשכר זה.

יתירה מכך, עסקינן בתובעת אשר גם בגיל 60 עבדה בעבודה הדורשת מאמץ פיזי ניכר והשתכרה סך של 3,150 ₪ לכל הפחות, כאשר הופרש לה סכום חודשי בגין פנסיה. ברי כי מדובר בהטבה משמעותית, ביחס לשכר שקיבלה טרם עזיבתה את מולדובה. כאמור, התרשמתי מכנותה ומאמינותה של התובעת וזאת גם לעניין המשך עבודתה עד לגיל הפרישה:-
"ש. את חושבת שהיית יכולה לעשות עבודה כל כך קשה, עוד הרבה שנים?
ת. אני חושבת שכן. הייתי בריאה לחלוטין לפני התאונה."

(ש' 9-10, עמ' 5 לפרוטוקול מיום 14.10.13).

קביעת שכר של עובד זר וחישוב אובדן השתכרותו נדון רבות בפסיקה. ראה, בין השאר האסמכתאות שהפנתה אליהן התובעת, סעיף 5 (12) לסיכומיה.

בע"א 711/87 מ"י נ' כהן, פ"ד מ"ח (2) 705 נקבע:
"השאלה

הינה

מה

השפעה

יש

לעובדה

זו

על

הערכת

הנזק

וכמותו. ככלל, נקודת

המוצא

צריכה

להיות

שהערכת

הנזק

נעשית

על
-
פי

המבחנים

הנהוגים

ביחס

לניזוק

ישראלי. בכך

יונהג

שיוויון

בין

ניזק

זר

לניזק

ישראלי
,
ובין

ניזקים

זרים
-
הבאים

משיטות

משפט

שונות
-
בינם

לבין

עצמם. על

כן, תיקבע

הערכתו

של

הפיצוי

בגין

כאב

וסבל

על

פי

אמות

המידה

הישראליות, המשקפות

את

ההערכה

הישראלית

בעניין

זה, גם

אם

היא

שונה

מההערכה

הנהוגה

בארצו

של

הניזק. עם

זאת, מטרת

הפיצוי

היא

החזרת

המצב

לקדמתו, ועל

כן

יש

מקום

להתחשב

בהערכת

הפיצוי, בנתונים

שונים (עובדתיים

ומשפטיים)

אשר

מקורם

בחוץ

לארץ, והמשפיעים

על

שעור

הפיצויים

ומסוגלותם

להחזיר

המצב

לקדמתו. על

כן, תיקבע

הערכתו

של

הפיצוי

בגין

הוצאות

רפואיות

שיוצאו

בחו
"
ל
-
מקום

בו

ישהה

הניזק
-
על

פי

רמתן

הסבירה

של

הוצאות

אלה

בחו
"
ל

ולא

בארץ. הוא

הדין

באחוזי

ההוון

המשקפים

אפשרויות

השקעה

אשר

ייעשו, מטבע

הדברים

מחוץ

לישראל."

דברים דומים נקבעו
בע"א 718/91 סולימאן נ' טוויל, תק-על 92(3), 602, באשר ל
הפסד

השתכרות

בעתיד
ועזרה במשק הבית:
"את

בסיס

חישובם

של

שני

ראשי

הנזק

הנ"ל יש

לקבוע

במקרה

זה

על

פי

נתונים

החלים

באזור

מגוריה

של

המשיבה. זאת

שעה

שמרכז

חייה

היחידי

של

המשיבה

הוא

ברצועת

עזה, אין

לה

כל

זיקה

לישראל, ואין

לייחס

לה

כוונה

לגור

בישראל

בעתיד, כשם

שאין

לומר

כי

קיים

סיכוי

של

ממש

כי

בהתבגרותה

תעבוד

בישראל, או

היתה

עובדת

בה

דווקא

אלמלא

התאונה. המקום

היחידי

בו

יתגבש

נזקה

של

המשיבה

בשני

ראשי

הנזק

האמורים

הוא

באזור

מגוריה, והפיצוי

לו

היא

זכאית

הוא

לשם

כיסוי

הנזק

האפקטיבי

שייגרם

לה

שם."

אלא שההכרעה בתיק היא על פי הנסיבות הספציפיות שהוכחו בפני
בית המשפט. בתיק זה תיקבע הערכת הפיצוי על יסוד האומדנה, שכן לא הוכח בפני
שלתובעת אין כלל זיקה לישראל ו/או לא הייתה לה כוונה להמשיך ולעבוד בישראל בעתיד. דווקא הפערים המשמעותיים בין שכרה בארץ לבין השכר הנטען במקום מגוריה מתיישבים יותר עם הסברה, כי אלמלא התאונה הייתה חוזרת לעבוד ולהשתכר בארץ. במיוחד כאשר חוויית העסקתה בארץ הייתה חיובית – מערכת היחסים בין התובעת לבין מעסיקתה, שהלכה לעולמה, הייתה חמה ותומכת, כעולה מעדותה:-
"ת. אני מסכימה שהעבודה קשה, פשוט הקשישה שטיפלתי בה מאוד אהבה אותי, ואני מאוד אהבתי אותה, כל הזמן קראה לי."


ושוב – אינני רואה בדבריה של התובעת בפני
הרופאה התעסוקתית, כי אין ברצונה להמשיך ולעבוד בארץ, כהוכחה שזה היה רצונה גם לפני התאונה. סבירה יותר המסקנה, כי התובעת הייתה מבקשת להמשיך בעבודתה, גם לאחר פטירת המנוחה ועד הגיעה לגיל הפנסיה וקבלת מלא זכויותיה.

אבהיר כי לצורך קביעת הסכום הנחתי כי התובעת תגיע לגיל הפרישה בגיל 67 (היינו: בעוד כשלוש שנים) ולא קיבלתי את טענת התובעת לפיה יש להעמיד את גיל הפרישה על 72 – מדובר בעבודה המצריכה מאמץ פיזי קשה, כך גם לפי עדות התובעת ולכן, הדעת נותנת כי דווקא אישה בגילה, לא תמשיך לעבוד בעבודה זו מעל לגיל הפרישה (67).

ומכאן, ועל יסוד האומדנה, אני פוסקת
סכום גלובלי לתובעת כפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד בסך של 12,000 ₪.

6. פנסיה ותנאים סוציאליים
מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה כי אכן הופרשו כספים לקרן פנסיה – זרים וכי אכן שולמו לה התנאים הסוציאליים. לאור האמור הנני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 10% מאובדן ההשתכרות לעבר ולעתיד ובחישוב: (33,102+12,000)
x

10% = 4,510 ₪.

7. כאב וסבל
רכיב זה אינו שנוי במחלוקת ולכן יש להעמידו, בהתאם לחישוב הצדדים, על סך של 19,719 ₪.
8. עזרת הזולת, הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות
כאמור, העידה בפני
י גב' ספינו טטיאנה כי סעדה את התובעת ועזרה לה במשך שנה וחצי, הן בימי החופש שלה והן כל יום ביומו בזמן ההפסקה מעבודתה. התרשמתי מעדותה של גב' ספינו ומקובלת עלי הטענה כי אכן עזרה לחברתה, התובעת. אין ספק כי אישה בשנות הששים לחייה, בעיקר במשך החודשים הראשונים שלאחר התאונה, תתקשה לבצע פעולות רבות בגין פגיעה בקרסול, בצד הפגיעה הנפשית, ותזדקק לעזרה מרובה. יחד עם זאת, הסכום המבוקש בגין רכיב זה הינו מוגזם ולא נתמך ולא במסמך אחד. ברי כי הצורך בעזרה פחת עם הזמן ולא הובאה כל ראייה, כי גם כיום נעזרת התובעת בצד ג' כלשהו.

באשר להוצאות - התובעת הציגה קבלות על הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות הכוללות השתתפות עצמית גבוה לאור היותה עובדת זרה. הנתבעת טוענת כי על התובעת היה לפנות לביטוח לאומי לצורך קבלת ההשתתפות העצמית ומשלא עשתה כן, אין לפצותה בגין רכיב זה. אכן, חלק מההוצאות ניתן היה לקבל מהביטוח הלאומי ולכן גם הסכומים המבוקשים ברכיב זה הינם מוגזמים. זאת ועוד, אינני מקבלת את הטענה כי יש לחייב בהוצאות טיפולים נפשיים לפי עלות הטיפול בישראל. התובעת מתגוררת במולדובה ולא הציגה כל מסמך המעיד על הוצאה זו או אחרת הקשורה לטיפולים הרפואיים שהיא מקבלת שם, אם בכלל.

לאור האמור, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והמסמכים, הנני מעמידה את הפיצוי בגין שני רכיבים אלו – עזרת הזולת והוצאות – דרך האומדנה, על סך של 10,000 ₪.

9. ניכויים
הואיל ואת אובדן ההשתכרות חישבתי בצירוף הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד, הרי שגם את ניכויי המל"ל יש לחשב בהתאם ולכן, מעיון באישור המל"ל, הרי ששולמו הסכומים הבאים:

סך של 8,663 ₪ ששולם כדמי פגיעה ביום 27.1.2011 –
סכום זה נכון להיום: סך של 9,114 ₪.
סך של 1,124 ₪ כקצבאות ששולמו עד לחודש 7/11 בניכוי סך של 2,610 ₪ שנוכה ע"י המל"ל –
סכום זה נכון להיום: סך של 1,157 ₪.
סך של 413 ₪ ששולם ביום 28.7.11,



סכום זה נכון להיום: סך של 425
₪.
סך של 413 ₪ ששולם ביום 26.8.11,



סכום זה נכון להיום: סך של
427
₪.
סך של 12,857 ₪ ששולם ביום 11.12.11,



סכום זה נכון להיום: סך של 13,227 ₪.
ובסה"כ יש לנכות מסכום הפיצוי סך של 24,350 ₪.

באשר לתשלום התכוף, הרי שבהתאם לכתב קבלה וסילוק, סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק ולכן, הואיל והסכום שולם בשני תשלומים, הרי שיש לנכות את הסכומים הבאים:
סך של 3,000 ₪ ששולם ביום 15.10.10,


סכום זה נכון להיום: סך של 3,336 ₪.
סך של 3,000 ₪ ששולם ביום 20.04.11,


סכום זה נכון להיום: סך של 3,272 ₪.
ובסה"כ יש לנכות מסכום הפיצוי סך של 6,608 ₪.

סה"כ ניכויים – 30,958 ₪.

10. כללי
בחנתי את כלל טענות הצדדים ולא מצאתי להרחיב אודותיהם ויש לראות בכל טענה שלא פורטה בפסה"ד כטענה שנדחתה ולא טענה שנשכחה.

11. סוף דבר
לאור המפורט בפסק הדין לעיל, הנני קובעת כי התובעת זכאים לפיצוי כדלקמן:
1.
אובדן השתכרות לעבר –



סך של 33,102 ₪.
2.
אובדן השתכרות לעתיד –


סך של 12,000 ₪.
3.
פנסיה ותנאים סוציאליים –


סך של 4,510
₪.
4.
כאב וסבל –




סך של 19,719 ₪.
5.
עזרת הזולת, הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות –
סך של 10,000 ₪.







-------------------





סה"כ

סך של 79,331 ₪









-
מסכום זה יש לנכות סך של



30,958
₪







--------------------
סה"כ

סך של 48,373 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כדין.
כן תישא הנתבעת בתשלום מלוא אגרת בית משפט וכן בהוצאות משפט בסך כולל של 1,000 ₪.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום, אחרת יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא פסה"ד לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, י"ג באייר תשע"ד, 13 במאי 2014, בהעדר הצדדים.

אספרנצה אלון
, שופטת








א בית משפט שלום 12931-09/11 מריה רוסו נ' חיים טולדנו, מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/05/2014)