פסקי דין על אלבחר יהודה | פסקי דין על אשר ביטון

750/93 א     16/08/2000




א 750/93 אלבחר יהודה נ' אשר ביטון





אלבחר יהודה

בעניין:
התובע
צ. סובול

ע"י ב"כ עוה"ד
-נ ג ד-
1. אשר ביטון

2. צור שמיר חב' לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד : א. אמסלם

3. מדינת ישראל

הנתבעים
פרקליטות מחוז תל אביב
ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
לגבי הנתבעים מס' 1 ומס' 2
א. התובע, יהודה אלבחר, יליד שנת 1945, אזרח עובד צה"ל המועסק בעבודות צנרת ביחידת בינוי, (להלן: "התובע"), הגיש תובענה לפיצויי נזיקין כנגד הנתבע מס' 1, אשר ביטון
, נהג רכב טרנזיט, ומבטחת הרכב בביטוח חובה, הנתבעת מס' 2, חברת הביטוח צור שמיר.

בכתב התביעה המקורי מיום 28.7.93 נטען בסעיף 5 כך:

"א. ביום 22.4.90 או בסמוך לכך בשעה שהתובע סיים עבודת צנרת בפני
מיה הצבאית בחיפה, החל להעמיס יחד עם עוזרו ארגז כלים כבד למכונית.
ב. תוך כדי העמסת הארגז הרפה העוזר את אחיזתו בו וכל כובד משקלו עבר אל התובע. בנסותו למנוע את נפילת הארגז הרגיש התובע לפתע מתיחה וכאבים בכתף ימין".

ב. טענת התובע בכתב התביעה המקורי היא שהאירוע המתואר הוא בגדר תאונת דרכים.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים 1+2 כי התאונה הנטענת איננה "תאונת דרכים" ואיננה עקב השימוש ברכב מנועי: נטען בסעיף 7 (ד) לכתב ההגנה שהתובע לא נפגע עקב שימוש ברכב מנועי, ולא עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, ולכן אין המדובר בתאונת דרכים.

בישיבת בית המשפט מיום 16.5.95, הודיע ב"כ הנתבעים 1+2, בעמ' 1 לפרוט':

"אין שום זיקה לרכב הנטען. אנחנו חולקים עובדתית על נסיבות אירוע התאונה כפי שטוען להם התובע. דהיינו, אם נגרם נזק בכתף הרי הוא נגרם בנסיבות אחרות ללא רכב".

לאור האמור לעיל נקבע התיק לשמיעת העדויות בשאלת החבות בלבד.

ג. שמעתי את עדות התובע עצמו (עמ' 6-13 לפרוט'), עדות עד התביעה מס' 2 מר יעקב בלילתי, עמ' 16 עד עמ' 18 לפרוט', ועדותו של עד ההגנה מר יעקב יהודה (עמ' 19 - עמ' 24 לפרוט').

ב"כ התובע וב"כ הנתבעים 1+2 סיכמו טיעוניהם בעל פה בישיבת ביהמ"ש מיום 28.5.96 (עמ' 26 - עמ' 30 לפרוט').

בעוד הצדדים ממתינים למתן ההחלטה בשאלת החבות עתר ב"כ התובע לתיקון כתב התביעה והוספת מדינת ישראל, מעבידתו של התובע, כנתבעת נוספת ע"י הוספת עילה חילופית עפ"י פקודת הנזיקין בכל הנוגע לאירוע נשוא התביעה מיום 22.4.90, והבקשה נענתה בהחלטה מיום 3.4.97.

בכתב התביעה המתוקן מיום 14.4.97 טוען התובע שעל מדינת ישראל, הנתבעת מס' 3, מעבידתו של התובע, לפצותו הואיל והתאונה ארעה ברשלנותה או ברשלנותם של אלה שנתבעת מס' 3 נושאת באחריות שלוחית למעשיהם או מחדליהם. לחילופין נטען, כי עסקינן ב"תאונת דרכים" לפי חוק הפלת"ד, ולמקרה כזה מוטלת החבות על הנתבעים 1+2.

ד. בכתב ההגנה המתוקן חזרו הנתבעים 1+2 על עמדתם שאין המדובר בתאונת דרכים, וכי התובע לא נפגע עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כפי שנטען גם בכתב ההגנה המקורי, ואילו הנתבעת מס' 3 טענה בהגנתה שהואיל ומדובר בתאונת דרכים אין לתובע עילת תביעה כנגדה.

בישיבת ביהמ"ש מיום 28.9.97 הסכימה ב"כ הנתבעת מס' 3 שביהמ"ש יסתמך על חומר הראיות הקיים בתיק, פרט לשני מסמכים שאיתרה ואותם ביקשה להגיש: טופס דיווח על התאונה ביחידת הבינוי, שאכן הוגש לאחר מכן בישיבת ההוכחות מיום 19.11.97, כמוצג נ4/, ותחקיר שלוש תאונות עבודה שנערך ביום 24.5.90, ובהן גם התאונה הנדונה כאן, מוצג נ5/.
מסמכים אלה הוגשו בישיבת ההוכחות מיום 19.11.97 שבה הופיע למתן עדות מטעם הנתבעת מס' 3 מר יהודה נעים, מי שהיה ביום 22.4.90 קצין הבטיחות של יחידת הבינוי כאשר לפי עדות העד עצמו הוא לא היה ביום 22.4.90 באזור התרחשות התאונה (ועל כך גם אין מחלוקת) ומה שנרשם במוצגים נ4/ + נ5/ (אליהם אתייחס בהמשך) מבוסס על דברי התובע עצמו.

ה. הדיון בתיק בשלב זה התמקד בשאלה אחת והיא: האם מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד אם לאו?

ביום 19.11.97 נשמעה עדותו הקצרה של מר יהודה נעים, הוגשו שני המסמכים נ4/ + נ5/, ולאחר מכן הגישו ב"כ הצדדים טיעוניהם בכתב.

המחלוקת בין הצדדים בתיק זה, כפי שאבהיר להלן, היא מחלוקת עובדתית.

גירסת התובע בעדותו (עמ' 6-13 לפרוט') היא שבמועד התרחשות האירוע הועסק התובע כאזרח עובד צה"ל בתפקיד רתך צינורות ביחידת הבינוי ונשלח לבצע עבודה בפני
מייה הצבאית של ביה"ס הריאלי. העבודה נמשכה מספר ימים. ביום האירוע הושלם מהלך העבודה לפיכך אספו התובע ושותפו לעבודה, עד ההגנה יעקב יהודה, את כל הכלים והמתינו לבואו של רכב הטרנזיט נהוג בידי נתבע מס' 1, אשר ביטון
, שהגיע כדי להחזירם ליחידת הבינוי בסיום יום העבודה.

התובע וחברו לעבודה, העד יעקב יהודה, עסקו בתיקון צומת מגופי מים בתוך שטח החצרים של הפנימיה הצבאית. העבודה נמשכה שלושה ימים ונסתיימה ביום המקרה נשוא הדיון. כלי העבודה של הצוות היו בצריף שבתוך המחנה וכן בארגז כלים. לקראת בואו של רכב הטרנזיט אספו התובע ויעקב יהודה את כליהם והעבירו אותם למדרכה.

גירסת התובע בעמ' 6 לפרוט':
"הופיע הרכב מסוג טרנזיט נהוג ע"י אשר ביטון
כשלידו ישב עוד עובד בשם בלילתי יעקב שהוא עובד בצוות. אנחנו צוות אינסטלציה. בלילתי בא עם הנהג ביטון ברכב האיסוף. אשר ביטון
גם עובד שלנו. הוא רק נהג על רכב שכור...."

ובעמ' 7 לפרוט':

"סיימנו את העבודה. הגיע הטרנזיט הזה. איתי עובד אדם מבוגר יהודה יעקב שתפקידו לעזור לי. עוזר שלי בעבודה. העמסנו את המסכה ואת הדברים הקטנים תחילה והארגז הכבד הרמנו בסוף. הרכב הגיע ואפילו זכור לי שהנהג האיץ בנו. הרכב היה מונע והארגז עמד על המדרכה סמוך לשפת הכביש. הוא שם יד שמאל שלו ואני יד ימין שלי כדי להרים את הארגז ובתנופה לכיוון הרכב. הוא השמיט את הצד שלו הוא לא הרים מספיק שנוכל לשים על גבי המשטח, רצפת הרכב, והוא השמיט את הצד שלו ואני על מנת לא לחטוף את זה ברגל לקחתי את היד ומתחתי אותה בכוונה שהארגז לא יתן לי מכה ברגל ואז הרגשתי מתיחה בכתף ימין. הרגשתי כאבים חזקים בכתף ימין. הארגז לא הורם למעלה. נפל חזרה ואני החזקתי את הכתף ונתתי צעקה. ירד יעקב בלילתי, הוא בחור חסון לקח וזרק את הארגז בפני
ם ואז עלינו לרכב ונסענו לכיוון הבסיס..... ".

ו. המקרה נשוא התובענה אירע ביום 22.4.90, בטרם תוקנה הגדרת "שימוש ברכב מנועי", דהיינו, בטרם הוחרגו "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד", משמע: על פי המתואר בגירסתו של התובע, המקרה, כפי שמתואר, נכנס להגדרת "תאונת דרכים".

הנתבעים 1+2 אינם חולקים על כך שבאותו תאריך נכלל אירוע המתרחש במהלך "טעינה ופריקה" במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עיינו, סעיף 6 בתגובת ב"כ הנתבעים מס' 1 ומס' 2.

ז. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בסוגיה העובדתית שכן, כאמור בפתיח לסעיף 7 בתגובתו של ב"כ הנתבעים מס' 1 ומס' 2:

"גם על פי הפסיקה שטרם כניסת תיקון מס' 8 לחוק, אין להרחיב את מושג השימוש ברכב גם לפעולות הכנה או הובלה הקודמות לפעולות הטעינה (או הבאות בעקבותיה). פעולות הקודמות לטעינה ולפריקה אינן באות בגדר שימוש לוואי ברכב".

ב"כ הנתבעים מס' 1 ומס' 2 מפנה לפסק דינו של כב' השופט ד"ר ד. ביין בתיק ת.א. (חיפה) 727/81, עז' המנוח ירון איתן ז"ל ואח' נגד קיבוץ גניגר וקרנית, פס"מ, תשמ"ג (ב) עמ' 206, כשבאותו מקרה לקח המנוח צינור שהיה מונח בערימה בשדה ופנה עם הצינור לכיוון עגלת הטרקטור. כמסתבר שהמנוח החזיק את הצינור בידו בצורה אנכית ואזי נוצר מגע בין הצינור לבין חוט רשת של מתח גבוה, וכתוצאה מכך נפטר המנוח. בזמן האסון עמד המנוח במרחק כ 4- מ' מן העגלה והטרקטור, ולא היה כל מגע פיזי בין הצינור לבינם.
בפסק דינו קבע כב' השופט ד"ר ד. ביין שהמקרה איננו בגדר תאונת דרכים.

פסק דין
זה צוטט בהסכמה ע"י כב' הנשיא א. ברק, בפסק הדין הידוע, ר. שולמן ואח' נגד ציון בע"מ, ע"א 358/83, מ"ב (2), פד"י, עמ' 844, שם נקבע, בעמ' 859, מול אות השוליים ד':

"שימוש לוואי - כמו טעינה ופריקה - מתחיל עם תחילת הטעינה ומסתיים עם סיום הפריקה. פעולות הקודמות לטעינה ולפריקה אינן בגדר שימושי לוואי. כך, למשל, מי שנושא משא ממרחקים על מנת להטעינו, אינו עושה בכך "שימוש" במכונית (ראה ת.א. (חיפה) 727/81)..... ".

ח. הערתי קודם לכן שלפי הגירסה שבעדות התובע, המקרה אמור להיות בבחינת "תאונת דרכים". דא עקא, גירסתו של התובע נסתרת על ידי שותפו לעבודה, שלפי הנטען על ידי התובע השתתף איתו בפעולת הרמת ארגז הכלים לעבר הטרנזיט, אותה הרמת ארגז כלים שבעטיה סבל התובע לטענתו מפגיעה בכתף כאשר שותפו, יעקב יהודה, שמט את ארגז הכלים וכתוצאה מכך חש התובע במתיחה בכתפו הימנית.

יעקב יהודה העיד כעד הגנה ובזמן מתן עדותו בביהמ"ש היה בפנסיה, וגילו קרוב ל 70-.

בעדותו, בעמ' 19 לפרוט', סיפר עד ההגנה יעקב יהודה, כך:

"אני עבדתי עם מר יהודה התובע בפני
מיה הצבאית בחיפה. עבדתי שם מספר ימים ביחד איתו. אני זוכר את האירוע שאירע לתובע. אתה מבקש שאספר לבית המשפט איפה היינו, מה עשינו ומה קרה ואני משיב שהתחלנו לעבוד בפני
מיה בתיקון מגוף של מים. כמעט כל היום. בסוף היום רצינו לקחת את הדברים החוצה למרחק של קרוב ל 20- מ'. לקחנו את הדברים הקטנים מה שיכולנו לקחת על המדרכה ואח"כ חזרנו לקחת את הארגז הכבד כדי להביאו למדרכה. היו מדרגות וגם מישור ישר. התחלנו להרים את הארגז ובדרך פתאום אני שומע את התובע אומר "איי קבלתי מכה". זה היה לפני שהרכב הגיע. הוא לא יכול להרים ואני לא יכולתי להרים ולכן השארנו את הארגז שם. בין המקום שממנו סחבנו לבין המדרכה. זה היה אחרי המדרגות. כשהתובע אמר "איי קיבלתי מכה" הרכב טרם הגיע. המתנו לבוא הרכב. לא יודע כמה זמן המתנו אח"כ בא הרכב. אינני יודע מה היה או לא היה בהמשך, את מה שהיה אני מספר פה עכשיו. אחרי שהוא אמר איי איי והמתנו לרכב, לא הרמתי את הארגז כי לא יכולתי. לא ראיתי גם מי העמיס את הארגז לרכב. אני בטוח במה שאני אומר, זו האמת". ((ההדגשה שלי - י.ג.)

ט. אם נשווה את הגירסאות נראה שיש סתירה קוטבית מהותית בין גירסת התובע ביחס לאירוע לבין גירסת יעקב יהודה שלפי דברי התובע היה שותפו בנשיאת ארגז הכלים.
לפי מה שסיפר התובע התרחש האירוע במדרכה כאשר רכב הטרנזיט שבו נהג אשר ביטון
כבר הגיע למקום, וכאשר התובע בעזרת יעקב יהודה ניסו להרים את ארגז הכלים ולהניחו בתוך הטרנזיט, כשהתובע נושא את ארגז הכלים בעזרת ידו הימנית, ויעקב יהודה בעזרת ידו השמאלית, ואזי שמט יעקב יהודה את הצד שלו בארגז, וכתוצאה מכך נוצרה מתיחה בכתפו הימנית של התובע אשר התאמץ למתוח את היד שלו על מנת שארגז הכלים לא יפגע ברגלו.

י. לעומת זאת לפי גירסת יעקב יהודה המקרה כלל לא אירע במדרכה אלא בשלב שבו השניים הלכו מן החצרים של הפנימייה, מתוך כוונה להביא את הארגז אל המדרכה לקראת בואו של הרכב, (מרחק של כ20- מטרים) כשבדרך לשם עליהם לעבור גם במדרגות.

כאשר ניסו השניים להרים את הארגז אמר התובע שנפגע והוא לא יכול היה להרים את הארגז. גם יעקב יהודה לא יכול היה, לפיכך הם השאירו את הארגז במקומו, דהיינו, בין המקום שממנו לקחוהו לבין המדרכה. כל האירוע הזה היה עוד בטרם הגיע הרכב, וכאשר הם המתינו לבואו של הרכב.

לפי המתואר בגירסתו של יעקב יהודה, אין המדובר בטעינה על רכב, והמסקנה לפי גירסתו היא שאין המדובר בתאונת דרכים.

יא. מטעם התובע הופיע למתן עדות יעקב בלילתי, שישב ברכב מקדימה ליד הנהג אשר ביטון
. על פי גירסת התובע ירד יעקב בלילתי מן הרכב לאחר שהתובע צעק (בגלל מתיחת הכתף), ובהיות מר בלילתי בחור חסון, הניח הוא את ארגז הכלים לתוך הרכב. בעדותו העיד יעקב בלילתי כך (עמ' 16 לפרוט'):

"יהודה ויעקב (העד שממתין מחוץ ללשכה), התחילו להעמיס את הציוד מאחורה לאוטו רגיל. אני ישבתי קדימה ושמעתי פתאום צעקה של איי, יצאתי מהאוטו וראיתי שיהודה תפס את הכתף. לא זוכר איזה צד כתף תפס. שמעתי את הצעקה של האיי ויצאתי החוצה, לקחתי את הארגז ושמתי באוטו..... ".

לשאלת בית המשפט השיב יעקב בלילתי שכאשר הוא שמע את הצעקה וירד מן הרכב עמד הרכב צמוד למדרכה, התובע היה על שפת המדרכה, הארגז היה גם הוא על שפת המדרכה, כחצי מטר מן הרכב. לדברי העד הארגז היה כבד, להערכתו 50-60 ק"ג (עמ' 17 לפרוט').
בחקירתו הנגדית הוסיף יעקב בלילתי וציין (בעמ' 17 לפרוט') שאת נסיון הרמת הארגז ע"י התובע ויעקב יהודה הוא לא יכול היה לראות הואיל וישב בחלק הקדמי של הרכב.

מסתבר שבתאריך 10.9.90, מסר יעקב בלילתי הודעה לחוקר הביטוח הלאומי ביחס לאירוע התאונה. גירסתו באותה הודעה, מוצג נ2/, היא כדלקמן:

"לא זכור לי תאריך מדוייק, אני זוכר כי עבדתי במקצועי כשרברב, ובאתי יחד עם אשר ביטון
לקחת את מר יהודה אלבחר על מנת להביאו לכאן ליחידה. שם בפני
מיה הצבאית עזרנו למר יהודה להרים ארגזים, ארגזי כלים וציוד, הוא עסק במסגרות ורתכות צנרת, ואז כאשר הרמנו ארגז כבד נתפס לו הכתף, הבאנו אותו לכאן ומכאן הוא כבר יצא לטיפול אני חושב, לא יודע בדיוק. נתפס ליהודה הכתף כאשר אני והוא הרמנו יחד את הארגז, אך אני לא יודע בדיוק כמה שוקל הארגז, אבל שוקל הרבה .... " (ההדגשה שלי - י.ג.)

יב. מהודעתו זו של יעקב בלילתי לביטוח הלאומי, שנמסרה בערך חמישה חודשים לאחר האירוע, עולה שמי שהיה שותפו של התובע לנשיאת הארגז היה יעקב בלילתי, כשגירסה זו, שמופיעה במוצג נ2/, מנוגדת הן לעדות של התובע עצמו, והן לעדות של יעקב בלילתי כפי שנמסרה בבית המשפט.

הרי לפי גירסת התובע הוא נפגע בכתפו כאשר ניסה להרים את הארגז במטרה להניחו ברכב, בעזרת עד ההגנה יעקב יהודה, ואילו יעקב בלילתי ירד מן הרכב רק לאחר שהתובע כבר מתח את כתפו והשמיע את הצעקה, ואזי אותו יעקב בלילתי (לאחר שירד מן הרכב) הרים לבדו את הארגז, שנזרק על הרצפה, והניחו ברכב, כך גם עלה מגירסתו של יעקב בלילתי כפי שנמסרה בבית המשפט.

ואילו לפי גירסתו של יעקב בלילתי לביטוח הלאומי הוא, בלילתי, הרים את הארגז הכבד יחד עם התובע, וזה היה השלב שבו נמתחה הכתף, דהיינו, כדבריו, במוצג נ2/:

"נתפס ליהודה הכתף כאשר אני והוא הרמנו יחד את הארגז .... "

תיאור שהוא שונה ממה שיעקב בלילתי אמר בפני
בית המשפט בעדותו.

כאשר נשאל יעקב בלילתי, בעמ' 18 סיפא לפרוט', האם נכון יותר מה שהוא העיד בביהמ"ש או מה שכתוב במוצג נ2/, מיום 10.9.90, הגיב יעקב בלילתי ואמר:

"יכול להיות שאז זכרתי יותר טוב כי זה היה ממש סמוך למקרה".

וכאשר נשאל יעקב בלילתי בהמשך האם התיאור במוצג נ2/ משקף יותר את האירוע הואיל ונמסר במועד שקרוב יותר לאירוע, השיב העד: "אני חושב שכן".

יג. נכון אמנם שגם לפי הגירסה שמופיעה במוצג נ2/ המדובר לכאורה בתאונת דרכים, אך גירסה זו סותרת סתירה מהותית את גירסת התובע, ואת הגירסה כפי שמסר יעקב בלילתי בפני
בית המשפט, שהרי התובע מעולם לא טען כאילו שותפו להרמת הארגז (בנסיון להניחו ברכב) היה יעקב בלילתי, להיפך, התובע ציין שמי שנשא את הארגז יחד איתו היה אדם מבוגר, יעקב יהודה, שכזכור שמט את הצד שלו בארגז, יתר על כן, בחקירתו הנגדית הסביר התובע את הקושי שנוצר מכך שבן זוגו לנשיאת הארגז נמוך ממנו, עיינו, בעמ' 10 רישא לפרוט':

"..... צריך לקחת בחשבון שבן הזוג שלי נמוך ממני, גובה ראש לפחות. אני חייב להחזיק איתו את הארגז בצורה מאוזנת מכיוון שהוא נמוך, ואז אנחנו מרימים בתנופה ...... ".

כלומר, לפי המתואר לעיל בדברי התובע, מי שניסה להרים את הארגז יחד איתו היה יעקב יהודה, ואילו יעקב בלילתי ירד מן הרכב כדי לסייע רק לאחר ששמע את הצעקה, ואזי הוא הניף את הארגז בכוחות עצמו על הרכב.

גירסה זו של התובע איננה יכולה להתיישב עובדתית עם מה שתיאר יעקב בלילתי לחוקר הביטוח הלאומי במוצג נ2/, דהיינו, שהוא (בלילתי) והתובע הרימו יחד את ארגז הכלים ואזי "נתפסה" כתפו של התובע.

יד. לפי כל הגירסאות נפגע התובע בכתפו מחמת הנסיון להרים את ארגז הכלים בזמן סיום העבודה בפני
מיה הצבאית. השאלה שהיתה במחלוקת היא, האם התרחשות זו ארעה תוך כדי נסיון להטעין את ארגז הכלים על הרכב שבו נהג הנתבע מס' 1, אשר ביטון
.
לפי העולה מגירסת שותפו של התובע לנשיאת הארגז יעקב יהודה, הפגיעה בכתפו של התובע היתה עוד בטרם הגיע הרכב למקום, וכאשר הוא והתובע כלל עוד לא הגיעו למדרכה, שכן המקרה התרחש בין המקום שממנו סחבו את הארגז לבין המדרכה, כך שלפי גירסתו של יעקב יהודה האירוע איננו בגדר טעינה על רכב ואיננו בגדר "תאונת דרכים".

לפי תשובותיו של יעקב יהודה לב"כ התובע במהלך החקירה הנגדית, העד והתובע המתינו לרכב, בחצר הפנימייה, וכשנשאל העד היכן היו החפצים, השיב :

"שם איפה, בחצר. לא יכולנו לסחוב אני מתכוון בחצר בפני
מייה".

וכאשר נשאל העד האם שם חיכו עד בוא הרכב, השיב בחיוב. (עמ' 22 סיפא לפרוט').

טו. ליעקב יהודה אין כל אינטרס בתוצאות המשפט, הוא היה שותפו של התובע לעבודה וכפי שהוא העיד, בעמ' 24 לפרוט', אין כל ריב בינו לבין התובע. העד עצמו בזמן מתן עדותו, כבר היה בפנסיה. (עמ' 20 רישא לפרוט').

העד יעקב יהודה חש במבוכה מן השאלות הרבות שהוצגו לו. בחקירה חוזרת לב"כ הנתבעים 1+2 כשנלאה מריבוי השאלות, אמר :

"לא יודע מה להגיד, לא יודע מה להגיד בתסבוכת הזאת, הלוואי שהייתי מת, אני בחיים שלי לא הלכתי לדברים כאלה. להביא אותי לעדות. זה נקרא עדות שקר אם אני אומר מלה לא טובה". (עמק 24 לפרוט').

כאשר נאמר לעד, מיד בהמשך, שכל מה שנדרש ממנו הוא לספר לבית המשפט מה הוא זוכר מן הארוע, השיב:

"מה שאני זוכר אני כבר אמרתי". (עמ' 24 לפרוט').

כפי שציינתי ליעקב יהודה אין ולא היה כל אינטרס בתוצאות המשפט, גם לא הוכח שהיה סכסוך בינו לבין התובע, או שהיה לו אינטרס כלשהו להזיק לתובע. יעקב יהודה מסר לבית המשפט את הגירסה כפי שהוא זוכר אותה, ודבריו עמדו במבחן החקירה הנגדית.
טז. גירסתו של יעקב יהודה סותרת מהותית וקוטבית את גירסתו של התובע. לפי גירסת התובע המקרה אירע בנסיון להרים יחד עם יעקב יהודה את ארגז הכלים ולהניחו על משטח הרכב, דהיינו, פעולת טעינה, כשאותה תקופה היתה בגדר "שימוש ברכב", ואילו לפי גירסת יעקב יהודה הפגיעה בכתפו של התובע אירעה אמנם בזמן נסיון משותף של שניהם לנסות להרים את ארגז הכלים הכבד, במטרה להביאו ממקום עבודתם אל המדרכה, (מרחק של בערך 20 מ' לפי גירסת יעקב יהודה), אך ללא קשר, לרכב שבאותו זמן עדיין לא הגיע למקום, דהיינו, השניים היו אמורים להמתין לבוא הרכב, וכזכור לפי ע.א. 358/83, מ"ב (2) פד"י, עמ' 859:

"פעולות הקודמות לטעינה ולפריקה אינן בגדר שימושי לוואי".

יז. נכון הוא שעדותו של יעקב בלילתי, כפי שנמסרה בבית המשפט, תומכת בגירסתו של התובע, דהיינו, שהעד מר בלילתי שמע את צעקת התובע ואזי ירד מן הרכב, ראה את ארגז הכלים שעל הרצפה, הרים את הארגז והניח אותו במשטח, ואזי חזרו כולם ברכב אל יחידת הבינוי.

דא עקא: על עדותו של יעקב בלילתי לא ניתן להסתמך הואיל והעד מסר גירסה שונה לחוקר הביטוח הלאומי כחמישה חודשים לאחר האירוע, מוצג נ2/, כשלפי האמור בהודעת העד מר בלילתי לחוקר הביטוח הלאומי, מי שהרימו את ארגז הכלים היו מר בלילתי והתובע יחדיו (משמע, ולא מר יעקב יהודה).

הודעתו של יעקב בלילתי לחוקר הביטוח הלאומי - מוצג נ2/ - איננה אמירה שגויה מקרית, אלא לפי מה שמספר מר בלילתי לחוקר הביטוח הלאומי הוא, ואשר ביטון
(נהג הרכב) הגיעו לפנימייה הצבאית ועזרו לתובע להרים ארגזים, בהמשך מציין העד בלילתי:

"ואז כאשר הרמנו ארגז כבד נתפס לו הכתף",

ושוב בהמשך:
"כאשר אני והוא הרמנו יחד את הארגז.....".
דבריו אלה של יעקב בלילתי בהודעתו לביטוח הלאומי (נ2/) אינם יכולים לעלות בקנה אחד עם גירסת התובע לפיה כתפו נפגעה כאשר הוא ניסה להרים את הארגז אל הרכב יחד עם יעקב יהודה.
דבריו אלה של יעקב בלילתי בהודעתו נ2/ סותרים, כמבואר כבר לעיל, את עדותו הוא בפני
ביהמ"ש.

יח. המסקנה מן האמור לעיל היא שגירסתו של התובע נסתרת הן בדבריו של שותפו לעבודה יעקב יהודה, כפי שכבר הסברתי קודם לכן, והן על ידי דבריו של העד בלילתי לחוקר הביטוח הלאומי שהרי לפי דברים אלה מי שהיה שותפו של התובע בהרמת הארגז לא היה יעקב יהודה אלא יעקב בלילתי, ויצויין שהעד בלילתי, לאחר שנשאל ביחס לדבריו לחוקר הביטוח הלאומי, הביע השערה שהוא זכר את הדברים אז יותר טוב מאשר בזמן עדותו בביהמ"ש, שנמסרה כשש שנים לאחר המקרה.

יט. כחודש לאחר האירוע התקיים תחקיר ביחידת הבינוי. לגבי התחקיר העיד עד ההגנה מטעם הנתבעת מס' 3, מר יהודה נעים, שהיה במועד האירוע קצין הבטיחות של היחידה. בהקשר זה הוגש טופס דיווח על תאונת עבודה נ4/, ותחקיר המתייחס לשלוש תאונות, ובהן גם האירוע נשוא הדיון כאן, מוצג נ5/.

נאמר באותו תחקיר:

"לפי דברי העובד, בתאריך 22.4.90, בגמר העבודה העמיס את ארגז כלי העבודה יחד עם עובד נוסף על גבי רכב ואז חש פריקה בכתף.... ".

בתחקיר נטלו חלק, בין היתר, העד יהודה נעים בהיותו אז קצין הבטיחות של היחידה, וכן התובע, בהיותו אחד מנאמני הבטיחות. בפרק המסקנה של התחקיר, בעמוד השני, נכתב כך:

"תאונת עבודה זו היתה נמנעת ללא ספק מכיוון והעובד נשא משא יחד עם עובד נוסף ארגז השוקל קרוב ל - 50 ק"ג ביודעין שהעובד, שהרים איתו את המשא הינו אדם מבוגר ולא בקו הבריאות ואז כל העומס נפל על העובד הנפגע....... ".

הומלץ במסגרת פרק המסקנה שארגזי הכלים הכבדים יפוצלו לארגזים קטנים יותר עד 15 ק"ג.

התחקיר התקיים ביום 24.5.90, משמע, כחודש אחרי האירוע. תיאור התאונה מבוסס, כמצויין בסיפא של העמוד הראשון של מוצג נ5/, על דברי התובע עצמו.
עולה מן האמור בתחקיר שהאירוע התרחש כאשר התובע הרים את ארגז הכלים הכבד עם אדם מבוגר שאיננו בקו הבריאות, משמע, הכוונה לעד ההגנה יעקב יהודה, אך אין במה שנאמר בתחקיר כדי ליישב את הסתירה המהותית והקוטבית שנתגלתה בעדויות שבפני
י לגבי השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים במשפט, דהיינו, האם התרחש האירוע בזמן נסיון להטעין את ארגז הכלים על הרכב?

נכון הוא שבתחקיר מיום 24.5.90 נאמר שלפי דברי התובע הוא העמיס את ארגז כלי העבודה יחד עם עובד נוסף על גבי רכב ואזי חש פריקה בכתף, אך הרי אותו עובד נוסף יעקב יהודה, העיד מפורשות בביהמ"ש, בעמ' 19 לפרוט', שהנסיון להרים את ארגז הכלים היה בדרך ממקום עבודתם בחצרי הפנימייה (צומת המגופים), לעבר המדרכה (מרחק של בערך 20 מ') ועוד בטרם הגיע הרכב למקום.

מכאן, שעדותו של אותו עובד נוסף, סותרת את גירסתו של התובע. יצויין שלפי פירוט המשתתפים בתחקיר (סעיף 1 של המסמך נ5/), העובד הנוסף יעקב יהודה, לא השתתף בתחקיר, כך שלא ניתן היה לברר בתחקיר מה היה ליעקב יהודה לספר על המקרה, כך שגם השאלה המצויה כאן במחלוקת, דהיינו, האם היה רכב מעורב באירוע, לפי גירסת התובע, בהבדל מגירסתו של יעקב יהודה, לא עמדה כלל על הפרק , ולא נבחנה במסגרת התחקיר.

כ. כמוסבר כבר לעיל גם עדותו של יעקב בלילתי איננה יכולה לסייע בידי התובע מן הטעם שדבריו לחוקר הביטוח הלאומי, במוצג נ2/, סותרים מהותית את גירסת התובע שהרי התובע איננו טוען בגירסתו כאילו הוא הרים את ארגז הכלים יחד עם מר בלילתי, כפי שטען בלילתי בפני
חוקר הביטוח הלאומי ביום 10.9.90, כחמישה חודשים לאחר המקרה.

כא. ב"כ הנתבעים 1+2 הצביע הן בטיעוניו בעל פה (עמ' 27-30 לפרוט'), דהיינו, עוד בטרם צורפה המדינה כנתבעת מס' 3, והן בתגובתו שבכתב מיום 6.1.98 (לאחר שגם הוגשו סיכומים בכתב מטעם המדינה כנתבעת מס' 3), על סתירות נוספות שנתגלו, כגון:

בעדותו בביהמ"ש אמר העד מר בלילתי שארגז הכלים שקל לפי הערכתו 50-60 ק"ג (עמ' 17 לפרוט').

לעומת זאת כשמסר מר בלילתי את ההודעה ביום 10.9.90 לחוקר הביטוח הלאומי, מוצג נ2/, אמר מר בלילתי:

"אני לא יודע בדיוק כמה שוקל הארגז אבל שוקל הרבה".

מכאן למד ב"כ הנתבעים שעדותו של מר בלילתי נועדה אך ורק לסייע לגירסתו של התובע ולא ניתן לסמוך על גירסתו. (שהרי כיצד יודע העד שש שנים לאחר הארוע את משקל הארגז בעוד שחמישה חדשים בלבד אחרי הארוע לא ידע להגיד מה משקלו?).

עוד מצביע ב"כ הנתבעים 1+2 על כך שהתובע סיפר בעדותו בביהמ"ש, עמ' 7 לפרוט', שיומיים אחרי מתיחת הכתף, כשכבר לא יכול היה לסבול את הכאב, ניגש לקופת חולים "לין" לקבלת טיפול רפואי.

לעומת זאת מסתבר מעיון בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה, מוצג נ1/ , שהתובע פנה לטיפול רפואי רק ביום 2.5.90, דהיינו, כ 10- ימים לאחר האירוע. כשהצביע ב"כ הנתבעים 1+2 על כך בפני
התובע השיב התובע שאין הוא זוכר, אם כי הוא מניח שאם זה כתוב כך זה נכון. (עמ' 8 לפרוט').

עוד ציין ב"כ הנתבעים 1+2 בסיכומיו, בעמ' 29 לפרוט', שבשאלון שהוצג לו נשאל התובע לגבי תאונות ומחלות שהתרחשו לפני התאונה הנדונה (שאלה מס' 6) וכן לגבי נכויות שנקבעו לו בעבר (שאלה 7).

בתצהיר תשובות, נ3/, התייחס התובע לניתוח בקע משנת 1963, וניתוח מיניסקוס ברגל ימין מ 1977-, אך לעומת זאת כטענת ב"כ הנתבעים 1+2 :

"את תחלואיו ותלונותיו בנושא הגב למשל, כפי העולה מכרטיסו הרפואי בחר להצניע".

כב. אציין שכל אחת מסתירות אחרונות אלה שפורטו לעיל, ושעליהן מצביע ב"כ הנתבעים 1+2, אין בה כשלעצמה כדי לפגום במהימנות גירסתו של התובע, הואיל ואין המדובר בעניינים היורדים לשורשו של ענין.

הסתירה המהותית היורדת לשורשו של ענין היא התיאור השונה לחלוטין של האירוע בין הגירסה כפי שהעיד התובע, לבין עדותו של יעקב יהודה, אשר כמוסבר כבר לעיל, לא היה לו כל אינטרס בתוצאותיו של המשפט, וכן הסתירה המהותית שבין דברי העד יעקב בלילתי, כפי שנמסרו בבית המשפט, לעומת דבריו של בלילתי לחוקר הביטוח הלאומי בהודעתו נ2/, כאשר סיפר שם כאילו הוא הרים את הארגז ביחד עם התובע, בניגוד לעדותו בבית המשפט, ובניגוד לעדות התובע.

שתי הסתירות האלה הינן הסתירות המהותיות. המסקנה הנובעת מהן היא שגירסתו של התובע כפי שהובאה בפני
בית המשפט, ולפיה התרחש המקרה בנסיון להרים את ארגז הכלים ולהניחו על משטח הרכב, גירסה זו - איננה יכולה לעמוד במבחן הביקורת, ומכאן שלא עלה בידי התובע להוכיח את גירסתו לפיה התרחש האירוע עקב שימוש ברכב מנועי, דבר שכאמור לא עלה בידי התובע להוכיח.

כג. טענה נוספת שעלתה בסיכומי הנתבעת מס' 3, בעמוד 4, היא שהתובע העיד בעמ' 11 לפרוט' כי סביר להניח שנהג הטנדר (הכוונה לנתבע מס' 1 אשר ביטון
) ראה את התרחשות התאונה.

טוענת ב"כ הנתבעת מס' 3 שהנתבע מס' 1 יכול היה לשפוך אור, לפחות לגבי חלק מן המחלוקת, ואולם הנתבע מס' 1 לא בא לבית המשפט למסירת עדות, וגם בכך יש חיזוק לעדות התובע ויש לזקוף את אי הופעת הנתבע מס' 1 למתן עדות, לחובת עמדתם של הנתבעים 1+2.

ב"כ התובע מצטרף בפיסקה 3 של תגובתו לטענתה זו של הנתבעת מס' 3, וסבור כי יש בכך משם הודאה בגירסת התובע.

ב"כ הנתבעים +2 1 מציין בסעיף 8 של תגובתו שדווקא התובע היה אמור לזמן לעדות את הנתבע מס' 1, שהרי הנתבעים הביאו את עדותו המפורשת של העד יעקב יהודה, שאין לו זיקה לנושא ההתדיינות ואין לו אינטרס לסייע בידי הנתבעים. העובדה שאשר ביטון
נתבע פורמלית כנהג הרכב אינה מעלה ומורידה לענין הבאתו לעדות.

כד. אינני סבור שיש לזקוף את אי העדתו של הנתבע מס' 1 לחובת עמדתם של הנתבעים מס' 1 ומס' 2.
כאשר האירוע התרחש ישב הנתבע מס' 1 בתא הנהג, ולכאורה הדעת נותנת שהוא לא יכול היה לראות את נסיון הרמת ארגז הכלים, שלגביו העיד התובע, ואשר התרחש מאחורי הטרנזיט.

האפשרות שיתכן והנתבע מס' 1 כן ראה את ההתרחשות או את חלקה הועלתה בדרך של השערה בדברי התובע בעמ' 11 לפרוט'. אין כל סיבה לקבוע, על יסוד השערתו גרידא של התובע, שמדובר בעד שאי הבאתו לעדות, יש בה כדי להצביע על כך שאילו זומן לעדות היה מן הסתם מעיד לחובת הנתבעים.

אוסיף שנטל ההוכחה רובץ ממילא על התובע. גם לא נוצר מצב שבו נטל הבאת הראיות עבר אל הנתבעים. מטעם הנתבעים העיד מר יעקב יהודה, שותפו של התובע לעבודה, ושותפו לנשיאת ארגז הכלים. בעדותו סתר יעקב יהודה קוטבית ומהותית את גירסתו של התובע, זאת בנוסף לסתירה שנתגלתה בעדות עד התביעה, יעקב בלילתי, בין עדותו כפי שנמסרה בבית המשפט לעומת דבריו לחוקר הביטוח הלאומי נ2/.

לא נוצרו נסיבות שבעטין ניתן היה לצפות מן הנתבעים, דווקא, לזמן את הנתבע מס' 1 למתן עדות, ומה עוד, כפי שציינתי, האפשרות שיתכן והנתבע מס' 1 אשר ישב כנהג בקדמת הרכב, הבחין באופן התרחשות האירוע שמאחורי הרכב, הועלתה כהשערה גרידא מצד התובע, ולא מעבר לכך.

בהקשר זה אפנה ל-ע"א 793/89 גינדי נ. כלל, מ"ו (3) פ"די, עמ' 324, בעמ' 331.

באותו מקרה טענה המערערת שאי-הצגת "הצעת הביטוח" שלה ע"י המשיבה בפני
ביהמ"ש, פועלת לרעת המשיבה הואיל והצעת הביטוח שלה מצויה בידי המשיבה, וההימנעות מלהציגה אומרת דרשני מבחינת המשיבה, ויש לפרש את אי-הבאת הראיה לחובת המשיבה.

הטענה נדחתה, ובעמ' 331 נכתב מול האות ד':
"אין לקבל את הטענה. ראשית, עמדו למערערת דרכים דיוניות לגרום להצגת הצעת הביטוח, לו היתה מעוניינת בכך, אפילו אם זו נמצאת בידי המשיבה. המערערת לא עשתה כן.... שנית, אין לשכוח שהמערערת היא המבקשת לשכנע, שהאמור בפוליסה שונה ממה שהוסכם בין הצדדים". ((ההדגשה שלי - י.ג.).

וכך כותב, באותו ענין, כב' השופט י. קדמי בספרו על הראיות, חלק שלישי, מהדורת תשנ"ט1999-, בעמ' 1400:

"מקום שצד נמנע מהצגת ראיה התומכת ביריבו, על היריב לדאוג להצגתה והוא לא יוכל ליהנות מאי-הצגתה ע"י בעה"ד המחזיק בה אלא אם הלה מונע זאת ממנו" (ההדגשה שלי - י.ג.).
ומהתם להכא:

אם סבר התובע שבידי הנתבע מס' 1, כנהג הטרנזיט, מידע חיוני, והנתבעים נמנעו מהעדתו, דבר לא מנע מן התובע לבקש, אפילו בתום פרשת ההגנה, לזמן לעדות, מטעמו, את הנתבע מס' 1.

בנוסף: הנתבעת מס' 3 צורפה לדיון בשלב מאוחר, וכשם שהנתבעת מס' 3 זימנה לעדות מטעמה את יהודה נעים, הרי היתה היא רשאית לזמן לעדות את הנתבע מס' 1, ללא צורך בהגשת בקשה כלשהיא לביהמ"ש.

מכל מקום אין הצדקה לטענה כאילו יש לפרש את ההימנעות מהעדת הנתבע מס' 1 לחובת הנתבעים.

כה. לא עלה בידי התובע להוכיח את גירסתו שהאירוע בו נפגעה כתפו הימנית ביום 22.4.90, הינו בגדר תאונת דרכים, ואין בידי לקבל את עדות התובע לפיה אירע המקרה שעה שניסה להניח את ארגז הכלים על משטח הרכב.

גירסתו זו של התובע לא הוכחה, ואינני מוכן לקבוע ממצא על פיה, לאור הסתירות המהותיות היורדות לשורשו של ענין, עליהן הצבעתי לעיל.

כו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את תביעתו של התובע כנגד הנתבעים מס' 1 ומס' 2.

אחליט לענין הוצאות המשפט לאחר שאשמע את טיעוניהם של באי כח הצדדים בישיבה הקרובה, לענין הוצאות אלה.

הדיון יימשך לגבי הנתבעת מס' 3.

אני קובע ישיבת קדם משפט ליום 10.9.2000 שעה 12:30 שבה אשמע טיעוני הצדדים בכל הנוגע להוצאות המשפט ביחס לדחיית התביעה כנגד הנתבעים מס' 1 ומס' 2, וכן אקבע את אופן המשך הדיון בכל הנוגע לתביעה כנגד הנתבעת מס' 3.

ניתן היום ט"ו באב תש"ס, 16 באוגוסט 2000 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כח כל הצדדים בדאר רשום.

מותר לפרסום מיום 16/08/2000

יגאל גריל - שופט

ר.ס. / d00075093a.1
1
בתי המשפט
תא 000750/93

בית המשפט המחוזי בחיפה
כב' השופט י. גריל

בפני









א בית משפט מחוזי 750/93 אלבחר יהודה נ' אשר ביטון (פורסם ב-ֽ 16/08/2000)