פסקי דין על אלון אושרי | פסקי דין על עמנואל אושרי | פסקי דין על יוכבד כהן ואח' |

135-01/14 תיק     01/06/2014




תיק 135-01/14 מדינת ישראל נ' אלון אושרי, עמנואל אושרי, יוכבד כהן ואח'




בענין:
מדינת ישראל

המאשימה

נ ג ד
1. אלון אושרי

2. עמנואל אושרי

3. יוכבד כהן
4. שרון רנגינגד
הנאשמים
ב"כ המאשימה עו"ד נועה מלצר

ב"כ הנאשמים עו"ד עידו ואראס
החלטה
מה דינה של בקשה בה עותרים הנאשמים 1, 3 ו – 4 לקבל רשימת המקרים בהם התקיימה התייעצות בהתאם להנחיית המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין ואשר בעקבותיה הוחלט לא להגיש כתב אישום בגין "שימוש חורג" בניגוד לדיני התכנון והבניה. האם מדובר בחומר חקירה? האם ניתן לקבל הבקשה מכח הוראות חוק סדר הדין הפלילי? זו השאלה העומדת לדיון בהחלטה זו.

הנוסח המדוייק של הבקשה הוא לקבל "רשימה מפורטת של כל המקרים ב-3 השנים האחרונות שבהם קויימה התייעצות בתוך המחלקה הפלילית בינה ובין עצמה או בינה לבין המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין ושהוחלט לא להגיש שם כתב אישום". על המידע המבוקש, על המדיניות הנטענת ועל הנחיית המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, יורחב להלן.
1. פתח דבר – על הנחית המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

1.1. כתב האישום נשוא החלטה זו מייחס לנאשמים שימוש חורג בניגוד להיתר אשר הוצא ביום 28/2/1948. השימוש החורג הוא שימוש למגורים במחסן בשטח 6 מ"ר ובחצר פתוחה בשטח 56 מ"ר – אשר במועד לא ידוע נבנתה והפכה ליחידת מגורים.
לטענת הנאשמים מדובר במבנה שבנוי כך עשרות שנים, בידיעת עיריית תל אביב הגובה ארנונה בגינו. עוד טוענים הנאשמים כי המבנה לא נבנה על ידם.

1.2. כתב האישום הוגש בחודש ינואר 2014, כשלוש שנים לאחר פרסומן של הנחיות המחלקה לאכיפת מקרקעין, כפי שיפורטו להלן.

1.3. ביום 2/1/2011 פרסמה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין הנחיה שכותרתה – "מדיניות התביעה בענין הגשת כתבי אישום בעבירה של שימוש שלא כדין, המתבצע בבניה שלא כדין שהתיישנה ולא טופלה במועד, כשהשימוש המבוצע בפועל תואם את השימוש המותר על פי התכנית החלה". מהנחיה זו עולה כי לא בכל מקרה של שימוש חורג יש להגיש כתב אישום. ההנחיה קובעת כי על מנת להבטיח יישומה באופן מושכל ומתואם בכל הארץ, הרי יש לקבל אישור המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין מראש ובכתב – בטרם הגשת כתבי אישום הנכנסים בגדרה.

1.4. ההנחיה הנזכרת לעיל קובעת ביחס לכל כתבי האישום המוגשים בישראל, אך במקביל נראה כי ביחס לעיר תל אביב יפו נוצר לו נוהג שונה. מקרה אחר שהגיע לבית המשפט לימד כי ביחס לעיר תל אביב יפו נתקבל אישור מסויים להגיש כתבי אישום ללא פניה למחלקה לאכיפת דיני מקרקעין. עניינו של האישור עלה בתיקי תו"ב 7146/11 ו-6063/11 (ת"א) מדינת ישראל
נגד רות רוזן שם סקרה והתייחסה כב' השופטת נעה תבור הטענות שהובאו בפני
ה ביחס אליו. על כך יורחב עוד להלן, תוך התייחסות לפסקי דין נוספים אשר התייחסו ליישום ההנחיה ואשר חלקם הביאו לזיכוי.

1.5. כך או כך – בשלב זה אין לפסול טענה לפיה החובה לנהוג בהתאם להנחיה, תוך הפעלת שיקול דעת והתייחסות להוראות ההנחיה חלה גם על העיר תל אביב. אין, לכאורה, סיבה להחריג את העיר תל אביב מכלל המדינה ולפטור אותה מתחולת ההנחיות. יודגש כי אף לא נטען בפני
כי ההנחיות במהותן חלות בעיר תל אביב יפו. ויודגש - אף אם קיים פטור מקבלת אישור המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין – הרי פטור זה אינו פוטר מיניה וביה את הצורך ליישם את הוראות ההנחיה, בטרם יוגש כתב אישום.

1.6. בתי המשפט התייחסו ליישומה של ההנחיה הנזכרת לעיל במספר החלטות ופסקי דין, אשר חלקם הביאו לזיכוי תוך שנמתחה ביקורת על אי יישום ההנחיה. כך למשל ניתן להפנות לתו"ב 7146/11 ו-6063/11 (ת"א) מדינת ישראל
נגד רות רוזן, הנזכר לעיל בו זוכתה הנאשמת, בכלל הנסיבות, תוך שנמתחה ביקורת על אופן יישומה של ההנחיה; וכן חע"מ 329/09, עיריית רמת גן נגד גבאי בו זוכה הנאשם תוך התייחסות ספציפית לאופן יישומה של ההנחיה; וכן תו"ב 11556/08, מדינת ישראל
נגד גרשונזון שם התייחס בית המשפט להנחיה, הגם שכתב האישום שם הוגש בטרם פורסמה; וכן תו"ב 37615-12-10, מדינת ישראל
נגד ירון בו בוטל כתב אישום; וכן מהימים האחרונים - תו"ב 2560-12-10, ועדה מקומית לתכנון ובניה "עמק לוד" נגד דנציגר משק פרחים דן ואח'
, שם נדונה ההנחיה תוך איבחון פסקי הדין שקדמו לה, ובסופו של יום נקבע כי כתב האישום הוגש כדין.

הרשימה המובאת כוללת אך ורק פסקי דין שניתנו בבית משפט השלום. פסקי הדין אינם מחייבים, ואף אינם מנחים אך הם קיימים – וקיומם מלמד שטענת נאשמים המבקשים להיבנות מיישומה או העדר יישומה של ההנחיה, אינה טענה תלושה ומופרכת מיסודה. טענה זו הביאה, לעיתים לזיכוי או לביטול כתב אישום ולעיתים לא הביאה לכך. יובהר כי בשלב זה איני קובע האם ההנחיה יושמה אם לאו; איני קובע אף מה תהא משמעות מסקנה לפיה ההנחיה יושמה אם לאו.

1.7. טענות הנאשמים נשמעו בדיון ראשון אשר לאחריו ביקשה המאשימה להגיב בכתב. בהמשך התקיים דיון נוסף בו השלימו הצדדים טענותיהם בע"פ - והגיעה העת למתן החלטה.
2. טענות הצדדים

2.1. הנאשמים טוענים כי מעת שקיבלה המאשימה "אישור פתוח" להגשת כתבי אישום בעיר תל אביב ללא אישור המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין – הרי היא לא מפעילה שיקול דעת אלא מגישה "אוטומטית" כתב אישום. הנאשמים עותרים לקבל "את כל רשימת המקרים שבהם לא הוגש כתב אישום", ובסיום הבקשה מיקדו את עתירתם לקבל – "רשימה מפורטת של כל המקרים ב-3 השנים האחרונות שבהם קויימה התייעצות בתוך המחלקה הפלילית בינה ובין עצמה או בינה לבין המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין ושהוחלט לא להגיש שם כתב אישום".

הנאשמים טוענים כי לא יתערבו בשיקול הדעת, אך מוסיפים ואומרים שקמה להם הגנה משכלל לא הופעל שיקול דעת. לטעמם של הנאשמים הרשימה אותה הם מבקשים היא "דבר שלא קיים", שכן לגישתם כתב אישום מוגש בכל מקרה ללא שיקול דעת.

2.2. המאשימה טוענת כי:

- עניינה של הבקשה הוא לקבל מידע אשר הוחרג אף בחוק חופש המידע, המבקש להרחיב את נגישות הציבור למידע. באותו חוק הוגדר לטעמה המידע כ"מידע שהרשות אינה חייבת למסור".

- המידע הנדרש אינו בגדר "חומר חקירה" כמשמעו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ובודאי שאינו נוגע ל"אישום שבידי התובע";

- המידע המבוקש ועתירה למסירתו נכנסים לגדר סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי;

- הבקשה היא מסע דיג בנסיון למצוא מה שעשוי לסייע בהגנת הנאשמים, תוך שלא הוצגה כל תשתית ראייתית אפילו לא ראשונית לכך ש"חקירתה מחייבת קבלת החומר הנדרש";

- חזקת תקינות המעשה המינהלי עומדת לצידה של הרשות, ונאשם המבקש לטעון טענות הגנה מן הצדק ומבקש מהתביעה להמציא "נתונים נרחבים ביחס לנאשמים או חשודים אחרים, הרי שחובה עליו להמציא תשתית ראייתית ראשונית לטענה זו".
3. על הטענה לפיה המידע אינו "חייב בגילוי" בהתאם לחוק חופש המידע ועל הרלוונטיות בה

3.1. לטענת המאשימה, אפילו חוק חופש המידע אינו מחייב את הרשות למסור המידע אותו מבקשים הנאשמים. המאשימה אף מדגישה כי מדובר בהוראות חוק המבקשות "להרחיב את נגישות הציבור למידע מהרשויות".

3.2. לענין זה יובהר כי העובדה שחוק חופש המידע אינו מחייב גילויו של מידע מסויים, אינה מעלה ואינה מורידה לעניינינו. בהחלט ייתכנו מצבים בהם מידע מסויים לא ייכלל בהוראות חוק חופש המידע, אך כן יהא מחוייב בגילוי בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי.

3.3. אין סימטריה מוחלטת בין הוראות חוק חופש המידע לבין הנדרש בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי. המידע המותר – מותר בשניהם; אך "המידע האסור" – אפשר ויהיה אסור בדין אחד ומותר בשני.

3.3.1. באשר למידע המותר לגילוי בהתאם לחוק חופש המידע
ברגיל - מידע המותר לגילוי בהתאם לחוק חופש המידע מותר לגילוי אף במסגרת דיון פלילי. בתי המשפט אף התייחסו במפורש למקרים בהם קיימת חפיפה בין חוק חופש המידע לבין חוק סדר הדין הפלילי והביעו עמדתם לפיה ניתן לשקול העדפת סדר הדין הפלילי על מנת למנוע סרבול מיותר, ור' עע"מ 2398/08, מדינת ישראל
- משרד המשפטים נגד אליצור סגל.

3.3.2. באשר למידע שאינו חייב לגילוי בהתאם לחוק חופש המידע
מידע שאין חובה לגלותו במסגרת חוק חופש המידע – עדיין יכול להיות כפוף לחובת גילוי בהתאם לדינים אחרים.

לענין זה אף קיימת הנחיית פרקליט המדינה העוסקת במקרים בו מבקש נאשם לעיין במידע אשר אינו נכנס לגדר הוראות חוק חופש המידע. ההנחיה נדונה ב

פסק דין
שניתן ביום 20/11/2013 בבית המשפט העליון במסגרת עעמ 1786/12 אברהים ג'ולאני ואח'
נגד מדינת ישראל
– המשרד לביטחון פנים ואח'
, ובה, בע"מ 32, הוזכרה עוד העובדה כי:

"מזה עשרות שנים רשויות התביעה נכונות לאפשר עיון בחומר חקירה בתיק מסויים, גם כאשר מתעורר ספק האם הוא נכלל בגדר חומר חקירה לפי סעיף 74 ואף אם לעמדתה הוא אינו נכלל (ראו הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 51.015 משנת 1970 שנדונה בענין ניימן]"

על המתח שבין אינטרס הציבור לגילוי מידע לבין אינטרס הפרט, במקרה זה של הנאשמים – עמד בית המשפט בבג"צ 10271/02, אברהם פריד נגד משטרת ישראל, שם נקבע כך:

"כאשר הכלל הוא הגילוי, על הרשות לבחון בכל מקרה לגופו את עניינו ועוצמתו של אינטרס הפרט בקבלת המידע אל מול האינטרסים הנגדיים שבאי הגילוי ולערוך את האיזון הנדרש כדי להחליט איזה מן האינטרסים יגבר"

ומה כאשר לא מגלים המידע? במקרה ממליץ בפרשת ג'ולאני בית המשפט העליון, מפיו של כב' השופט הנדל לפעול בהתאם לסעיף 74. לענין זה ומבלי להיכנס לניתוח פרשת ג'ולאני ולפסק דינו של כב' השופט הנדל, ניתן להפנות לסיכום דבריו שם קבע (בע"מ 42):

"לעמדתי, כפי שעולה מנסיבות והשתלשלות תיק זה, מוטב היה אילו בקשת עיון בחומר חקירה שאינה נופלת לתחולת חוק חופש המידע היתה נבחנת על ידי בית המשפט במסלול הדומה לזה הקבוע בסעיף 74 לחסד"פ"

לסיכום נקודה זו – העובדה שמידע אינו מחוייב בגילוי בהתאם לחוק חופש המידע – אינה מונעת חיוב בחשיפתו בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי.
4. על סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי

4.1. מה הוא "חומר חקירה" הנכלל בגדר סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי? לענין זה פסיקה רבה, המרחיבה את הגדרת חומר החקירה ומחילה אותה אף על מסמכים שלטעמה של התביעה לא היוו מלכתחילה "חומר חקירה".

4.2. פסק הדין המסכם בענין סעיף 74 לחסד"פ הוא בש"פ 8252/13, מדינת ישראל
נגד ליאל שיינר אשר ניתן ביום 23/1/2014, ובו התייחס בית המשפט העליון לשאלת הגדרת "חומר חקירה". כב' השופט עמית סוקר הפסיקה בענין "חומר חקירה" וקובע כי התנאי המקדמי לקביעת מידע כלשהו כ"חומר חקירה" הוא מידת הרלוונטיות שלו. מבחן הרלוונטיות כולל את "מבחני השכל הישר ונסיון החיים (...) מבחנים אלה מדריכים את בית המשפט בשאלה איזה חומר רלוונטי להגנת הנאשם על מנת להעניק לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה" (ע"מ 9 לפסה"ד).

4.3. ומה היא אותה רלוונטיות? לצורך כך יש לבחון אפשרויות ההגנה של הנאשם. לא יותרו אפשרויות הגנה רחוקות מהמציאות, וכלשון כב' השופט עמית – "הביטוי לפיו 'אין חקר לתבונת סניגור' אינה מפתח לקבלת כל חומר". אך עוד הוסיף כב' השופט עמית והבהיר:
"עם זאת, ובדומה להליכי הגילוי במשפט אזרחי בהם הגישה לגילוי היא ליברלית ומרחיבה, כך גם בהליך הפלילי, המגמה היא לפרש את המונח "חומר חקירה" באופן רחב, ככולל כל חומר הקשור במישרין או בעקיפין לאישום"

ומה כאשר יש ספק? מה במקרים גבוליים? על כך קובע בית המשפט העליון בפרשת שיינר (ע"מ 10):
"... במקרים גבוליים, כאשר יש ספק לגבי הרלבנטיות, הנטיה היא למתן פירוש מרחיב למונח "חומר חקירה"... ככלל די בנגיעה עקיפה ואף מסופקת כדי להפוך את החומר לחומר חקירה אף אם הוא בפריפריה של האישום"

4.4. חומר חקירה אף אם אינו בתיק החקירה
גם מידע שאינו נמצא בתיק החקירה יכול להיחשב כ"חומר חקירה"., וכפי שנקבע בפרשת שיינר:
"... גם חומר שאינו נמצא פיזית בתיק החקירה, אך נמצא בשליטתן ובהישג ידן של רשויות אכיפת החוק, או שצריך להימצא בידי התביעה או הרשות החוקרת יכול וייחשב כ'חומר חקירה'"

יצויין כי גם הספרות המשפטית, כפי שמצוטטת בפסיקה, דנה בהרחבת הגדרת "חומר החקירה" אל מעבר לתיק החקירה ומציינת כי "חומר החקירה" יכול להיות גם כזה שנכלל בגדר השגת התביעה, להבדיל ממידע הנמצא בפועל בתיק. במקרה שנאשם טוען לגילוי מידע כאמור - הרי יש לראות אם אכן המידע הוא בעל פוטנציאל הגנה על הנאשם ולהכריע בהתאם לכך (גבריאל הלוי, תורת הדיון הפלילי, כרך ב' – ע"מ 539).

4.5. הפסיקה בענין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי היא רחבה וכדברי בית המשפט העליון – "נהרות דיו נשפכו בהחלטות שניתנו לגבי סעיף 74". אין מקום לשטוף בציטוטים נוספים החלטה זו שגם כך מתארכת ואסתפק באזכורם בלבד של מעט מפסקי הדין, ובינהם בש"פ 7064/08, מדינת ישראל
נ' ברקו; בש"פ 6695/11, מדינת ישראל
נ' פלוני; בש"פ 9322/99, מסראווה נ' מדינת ישראל
; בש"פ 5425/01, יאסין אל חאק נ' מדינת ישראל
; בש"פ 8294/03, מקסימוב נ' מדינת ישראל
- כן כל האסמכתאות המופיעות בפסקי דין אלה, והרשימה עוד ארוכה.

4.6. מן הכלל אל הפרט

4.6.1. האם נסיונם של הנאשמים לבחון את יישומה של הנחית המחלקה לאכיפת מקרקעין הוא בבחינת נסיון הגנה ערטילאי? האם המידע שלגילויו עותרים הנאשמים הוא מידע שאינו רלוונטי?

4.6.2. איני קובע דבר באשר לסיכויי ההגנה של הנאשמים. בודאי איני קובע דבר באשר למידע כזה או אחר שטרם נחשף. השאלות היחידות שעומדות בפני
הן אלה המופיעות בסעיף 4.6.1 לעיל.

4.6.3. נסיונם של נאשמים לקבל מידע המתייחס לכתבי אישום אחרים אינו דבר נדיר במקומותינו. הנסיון נעשה בין דרך הוראות חוק סדר הדין הפלילי ובין דרך הוראות חוק חופש המידע. כאן ככאן – מנסים נאשמים לקבל מידע "רוחבי" עליו יוכלו לבסס את הגנתם, תוך השוואה לטיפול התביעה במקרים דומים.

בתי המשפט דנים בבקשות אלה לגופם. בתי המשפט אינם דוחים על אתר הבקשות, אלא בוחנים האם אכן יש בהם כדי להוות בסיס להגנת הנאשמים. מעבר להרחבה בסעיפים 4.1 – 4.4 לעיל, ניתן להפנות אל פרשת ג'ולאני, שם נדונה בקשה של נאשמים לקבל פרטים ביחס להעמדה לדין בענין "החזקה בתנאי עבדות"; בפרשת אליצור סגל נדונה בקשה של נאשם לקבל פרטים בקשר להעמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי; בבע"ח 38064-01-14, גלינה וויט נ' מדינת ישראל
נדונה בקשה של נאשם לקבל פרטים בקשר לעבירת מסירת ידיעות כוזבות.

אך יותר מכך. בעניינינו אין צורך לפנות אל כתבי אישום בתחומים אחרים. בעניינינו – כמפורט בסעיף 1.6 קיימת שורה של פסקי דין בהם דן בית המשפט באופן ספציפי ביישום ההנחיה אליה מתייחסים הנאשמים. בית המשפט דן בכך ובמכלול נסיבות נוספות ולעיתים זיכה ואף ביטל כתב אישום. יוצא אפוא כי הטענה לפיה לדרך יישום החוק חשיבות להגנה על הנאשמים – אינה טענה אותה ניתן לפטור כחסרת ערך.

ושוב אזהיר ואומר כי איני קובע דבר וחצי דבר באשר לתוצאה הסופית בכתב אישום זה, ואין בעובדה שטענה מסויימת אינה נראית, על פניו, כחסרת ערך – כדי ללמד שבסופו של יום היא תתקבל כבעלת ערך.

4.6.4. מכל האמור לעיל עולה כי המידע המבוקש על ידי הנאשמים רלוונטי לקו ההגנה שבחרו לעצמם. משהמידע רלוונטי על התביעה לספקו. לענין זה יש להביא את דברי כב' השופט דנציגר, בפרשת ג'ולאני, אשר התייחס לטענת אכיפה בררנית ולחובת גילוי על פי חוק חופש המידע, וקבע (בע"מ 44 לפסה"ד) כך:

"...לא ניתן להעלות על הדעת כי מחד גיסא, במישור הפלילי יוטל על נאשם נטל כבד לבסס את טענתו לאכיפה בררנית, ... אך מאידך גיסא במישור המינהלי תתנער המדינה מחובת הגילוי החלה עליה באופן שישלול מנאשם את האפשרות להוכיח את טענותיו"

ואם כך הדבר כאשר מתנגד הדין הפלילי עם הדין המנהלי – הרי בודאי כך הדבר כאשר מתנגשות להן שתי הוראות ששתיהן מהדין הפלילי. קשה לקבל מצב בו הנאשמים יישאו מחד בנטל ההוכחה במשפט הפלילי ומאידך אותו סדר דין פלילי ימנע מהם אפשרות להוכיח טענותיהם.
4.7. לסיכום נקודה זו – המידע המבוקש על ידי הנאשמים רלוונטי להגנתם, ויש לגלותו בהתאם לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי.
5. על סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי

5.1. המאשימה מפנה לפסק דינו של בית משפט השלום (קריות) בענין גלינה וויט הנזכר לעיל, וטוענת כי בהתאם ל

פסק דין
זה – הרי המידע המבוקש הוא בגדר סעיף 108 לחסד"פ ולא סעיף 74.

5.2. בחנתי טענה זו, ועדיין הגעתי למסקנה לפיה יש לגלות המידע המבוקש. ואסביר.

5.3. ראשית – בענין גלינה וויט ביקשה הנאשמת לקבל מידע ביחס לתיקי חקירה בעבירה בה היא הואשמה, וזאת על מנת ללמוד מהם על מדיניות התביעה וכן פרטים אחרים. בעניינינו המדיניות כבר ידועה וקבועה, ואין בקשה לקבל מידע כללי שעניינו נבירה בכלל עובדות תיקי חקירה אחרים, אלא אך ורק מידע ספציפי המתייחס ליישום ההנחיה שהוצאה על ידי המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין. להבחנה זו חשיבות, שכן בחינת יישום ההנחיה נבחנה בשורה של פסקי דין, לעתים לא הביאה לזיכוי אך לעיתים הביאה במכלול נסיבות לזיכוי ואף לביטול כתב אישום. משכך מקבילית הכוחות, כהגדרת בית המשפט העליון בפרשת שיינר נוטה לכיוון הנאשמים ולכיוון סעיף 74.

5.4. שנית – גם אם נגדיר המידע ככזה שיש לגלותו במסגרת סעיף 108 לחסד"פ – הרי עדיין יש מקום לגלותו כבר בשלב זה. כך נהג כב' השופט מוחמד עלי בפרשת גלינה וויט אליה הפנתה המאשימה.

ובמילים אחרות – סיווג המידע ככזה הנופל בגדר סעיף 108 לחסד"פ אינו מונע מגילויו כבר עתה. לענין יישום סעיף 108 לחסד"פ עוד בשלב מקדמי של הדיון אפנה לבש"פ 9305/08 פלוני נ' בית ספר מאמוניה לבנות; עוד אפנה לדברי כב' השופט עמית בפרשת שיינר אשר ציין כי "...ניתן להגיש בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ עוד טרם ההוכחות" (שם בע"מ 15); עוד אפנה לעובדה אותה ציין גם כב' השופט עמית, כי סעיף 108 לחסד"פ מצוי בסימן ז' לפרק ד' לחסד"פ אשר כותרתו היא "הליכים לפני משפט".

5.5. יוצא, אפוא, שהגילוי הנדרש הינו אף בהתאם לסעיף 108 לחסד"פ. לענין זה יצויין כי החפיפה בין סעד גילוי לפי סעיף 74 לחסד"פ לבין הסעד בהתאם לסעיף 108 לחסד"פ – היא חפיפה ידועה ואין בה כשלעצמה כדי להביא לקביעה לפיה אחד מהוראות הסעיפים אינו חל. לענין זה אפנה לפרשת מאמוניה הנזכרת לעיל.

6. ביחס להכבדה שבגילוי המידע

המאשימה, בהגינותה, לא שמה הדגש דווקא על ההכבדה בהמצאת המידע המבוקש. למעלה מן הנדרש יצויין כי בדין לא עשתה כן המאשימה. שאלת ההכבדה האפשרית נדונה בפסיקה ונקבע כי "בעולם המודרני בו מונהגות מערכות בקשרה ושליטה ממוחשבות יילך ויפחת כוחן של טענות אלה" (כב' השופט דנציגר בפרשת ג'ולאני ור' גם פסק הדין בענין אליצור סגל הנזכר לעיל.
7. שתי הערות לפני סיום

7.1. לאחר קריאה נוספת של החלטתי מצאתי מקום להבהיר כי הטענות הרביעית והחמישית של המאשימה, כמפורט בסעיף 2.2 מצאו התייחסות במסגרת הדיון ביחס לסעיף 74 לחסד"פ ולרלוונטיות המידע.

7.2. נתתי דעתי הן להוראות סעיף 74 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי והן לעובדה לפיה התקיים בפני
דיון בהתאם לסעיף 74 לחוק בעוד, נכון להיום, התיק העיקרי קבוע לשמיעה בפני
. לענין זה אבהיר כי בשלב זה לא התבצעה הקראת כתב האישום וממילא לא התחלתי לדון בכתב האישום. ביחס להמשך הטיפול בכתב האישום יינתנו החלטות בהמשך.
סוף דבר – אני מורה למאשימה להמציא לידי הנאשמים 1,3 ו – 4 בתוך 45 יום מהיום רשימה מפורטת של כל המקרים ב-3 השנים האחרונות שבהם קויימה התייעצות בתוך המחלקה הפלילית בינה ובין עצמה או בינה לבין המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין ושהוחלט לא להגיש שם כתב אישום. המאשימה רשאית להציג הרשימה ללא שמות מלאים ופרטים מזהים מלאים של החשודים.

ניתנה היום (15 יוני 2014, י"ז סיון תשע"ד).
אביים ברקאי
, שופט
1
ב ת י ה מ ש פ ט

בית-המשפט לענינים מקומיים בתל אביב-יפו
01/14/0000135
לפני
כבוד השופט אביים ברקאי

תאריך:
1.6.14









תיק בית משפט לעניינים מקומיים 135-01/14 מדינת ישראל נ' אלון אושרי, עמנואל אושרי, יוכבד כהן ואח' (פורסם ב-ֽ 01/06/2014)