פסקי דין על גיל מנשה | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

19573-03/14 בל     10/06/2014




בל 19573-03/14 גיל מנשה נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


ב"ל 19573-03-14


10 יוני 2014

לפני
:

כב' הסגנית נשיא
איטה
קציר

ה
מערער
גיל מנשה
, ת"ז 056141211
ע"י ב"כ: עו"ד יואב צח-וכס
-

ה
משיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד מוהנד זייד



פסק דין


1.
זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 27.1.14, שקבעה כי לא נותרה למערערת נכות צמיתה המתבטאת באחוזים בעקבות פגיעה בעבודה מיום 10.1.07.

2.
המערער נפגע בפגיעה שהוכרה כ"פגיעה בעבודה" ביום 10.1.07. תביעתו להכרה באירוע כפגיעה בעבודה נדונה בבל 11336-10-10, בו נקבע בפסק-דין מיום 13.5.13
(להלן – פסק-הדין) ובהסתמך על חוות-הדעת של המומחית הרפואית ד"ר פנינה דורפמן-אתרוג
ועל תשובותיה לשאלות ההבהרה כי המערער סובל ממחלת הסכיזופרניה מסוג רדיפתי שקיננה בו טרם קרות האירוע, וכי האירוע מיום 10.1.07 הוא בגדר גורם דחק, שהחמיר או היווה טריגר להתפרצות המחלה שאובחנה בו, וייתכן ואלמלא האירוע יתכן והתפרצות המחלה היתה עלולה להופיע במועד מאוחר יותר, וזאת על רקע היותו של המערער חולה במחלה שהביאה לשני אשפוזים עוד טרם האירוע. לאור האמור נקבע בפסק-הדין כי יש לראות באירוע מיום 10.1.07 משום אירוע דחק וטריגר שהחיש והחמיר את התפרצות מחלת הסכיזופרניה ויש לראות בו משום תאונת עבודה.

3.
הוועדה שבמוקד הערעור כאן קבעה כי
אין לקבל את טענת המערער כי פרוץ מחלת הסכיזופרניה קשור באופן בלעדי לאירוע הנדון, וכי קביעה שכזו עומדת בסתירה למהותה של המחלה שהיא מחלה עם אספקט תורשתי בולט (60%) והקשורה לתנאי התפתחות וסביבה משפחתית (40%), ולכן יש לראות בגורמי הדחק כמאפשרים החמרת מצב אך לא כגורמים לו. עוד ציינה הוועדה כי ממועד האירוע ועד היום המערער לא אושפז ולא היה מעורב באירועים חריגים, אלימים, אובדניים וכדומה, ומצבו כיום מצביע על התפתחות הליקוי כתוצאה מתהליך סכיזופתי ללא קשר לאירוע הדחק. הוועדה ציינה כי היא דוחה את האמור בחוות-הדעת של ד"ר מץ מיום 11.12.13 בשל כך כי המומחית אינה מתייחסת לעובדה כי המחלה פרצה "לכל הפחות בשנת 89' דהיינו 18 שנים לפני חשיפה לדחק הנדון". הוועדה סיכמה כי בעקבות האירוע היתה החמרה זמנית במחלה אשר פסקה והנכות הקיימת היום כתוצאה ממחלת הסכיזופרניה אינה קשורה כלל לאירוע הנדון. לסיכום קבעה הוועדה נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה 16.2.07 עד 31.12.07 ו- 0% נכות החל מיום 1.1.08.

4.
המערער טוען כי קביעת הוועדה מנוגדת לאמור בפסק-הדין ומתעלמת מקביעותיו. עוד נטען כי קביעת הוועדה סותרת קביעת ועדה רפואית לעררים בענף נכות כללית שקבעה למערער 50% נכות בשל מחלת הסכיזופרניה וזאת החל ממועד האירוע שהוכר כפגיעה בעבודה.

5.
מנגד טוען המשיב כי בסמכות הוועדה לדון בשאלת הקשר הסיבתי גם אם בית הדין הכיר במסגרת פסק-הדין באירוע כתאונה בעבודה, וכי החלטת הוועדה בעניין זה מנומקת. עוד נטען כי אין בהחלטות הוועדות הרפואיות בענף הנכות הכללית כדי לחייב את הוועדה נשוא הערעור.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

6.
בהתאם לסעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן – החוק) הוועדה הרפואית היא הגוף המוסמך לקבוע אם הנכות נובעת מפגיעה בעבודה, באיזו מידה ואת דרגת הנכות. על פי סעיף זה הוועדה הרפואית מוסמכת לפעול, רק אם קבע פקיד התביעות כי ארעה למבוטח "פגיעה בעבודה".
"פגיעה בעבודה" מוגדרת בחוק כ"תאונת עבודה" או "מחלת מקצוע". פקיד התביעות הוא הקובע אם אירוע מסוים הוא בבחינת פגיעה בעבודה, ולאחר קביעתו, קמה סמכותה של הוועדה הרפואית, בהתאם לסעיף 118 לחוק, לקבוע האם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. בנסיבות המקרה כאן – נערכה הקביעה בדבר היות האירוע משום פגיעה בעבודה על-ידי בית הדין במסגרת פסק-הדין.
בקביעת דרגת הנכות הנובעת מן העבודה מחויבת הוועדה הרפואית לפעול גם על-פי הוראת סעיף 120 לחוק,
בו נקבע כי:

"סייג לקביעת דרגת נכות

(א)
בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה
."

7.
לאור הוראות הדין כמפורט לעיל נקבע לא אחת כי יש להבחין בין הכרה באירוע כ"פגיעה בעבודה" הנעשית על-ידי פקיד תביעות או בפסק-דין לבין קביעת דרגת נכות מפגיעה בעבודה הנעשית על-ידי רופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118 לחוק, וכי לא כל פגיעה בעבודה גוררת בעקבותיה "נכות". לפיכך משמעותה של ההכרה כאמור אינה בהכרח גם הכרה ב"נכות", וכן בכך שהנכות נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה - קביעה שהיא בתחום סמכותם של רופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118 לחוק. עוד נפסק כי גם אם הוכר האירוע כפגיעה בעבודה אין בכך כדי להביא לכדי לתוצאה אוטומטית של קשר סיבתי בין הליקוי לבין האירוע שהוכר
(דב"ע נב/ 0-27 זכי מזרחי – המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כ"ה 49
בע' 52; דב"ע
2/98-01 גד באלי -
המוסד לביטוח לאומי

פד"ע ל"ג 284).
לאור האמור, אין לראות בקביעת הוועדה לפיה אין קשר סיבתי בין הנכות והמחלה ממנה סובל המערער לבין אירוע הדחק, שגרם להחמרה זמנית וחלופת במצבו – משום קביעה מוטעית מבחינה משפטית ומשום קביעה סותרת לאמור בפסק-הדין בהליך ההכרה.

8.
כן אין לקבל טענת המערער כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה בדבר שיעור הנכות בהיותה סותרת קביעה של וועדה רפואית בענף הנכות הכללית שקבעה למערער 50% נכות בגין מחלתו הנפשית. הלכה פסוקה היא שייתכן בהחלט מצב שבו שתי ועדות רפואיות שהרכבן שונה יגיעו למסקנות שונות, שכן מדובר בוועדות הפועלות במישורים שונים, ובעוד וועדה רפואית הפועלת במישור נכות מעבודה כבולה בקביעת דרגת הנכות בחובה לקיום קשר סיבתי לתאונה בעבודה הרי שוועדה רפואית הפועלת במישור נכות כללית רשאית לקבוע דרגת נכות יהא גורם הנכות אשר יהא (דב"ע מה/204-01 כפיר – המוסד לביטוח לאומי
[לא פורסם];
דב"ע נא/122-99
, חיים רייזלר נגד המוסד לביטוח לאומי
, עבודה ארצי כרך כד [2], 71). לאור האמור אין בשוני בין קביעות הוועדות בענפים השונים כדי להוות טעות משפטית בהחלטת הוועדה בענף הנכות מעבודה.

9.
אשר על כן, הערעור נדחה בזאת.

10.
אין צו להוצאות.

11.
הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם

פסק דין
זה.

ניתן היום, י"ב סיוון תשע"ד, (10 יוני 2014
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














בל בית דין אזורי לעבודה 19573-03/14 גיל מנשה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 10/06/2014)