פסקי דין על דוד ארגנטרו | פסקי דין על רכבת ישראל בע"מ

212-08/12 תצ     12/06/2014




תצ 212-08/12 דוד ארגנטרו נ' רכבת ישראל בע"מ








בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"צ 212-08-12 ארגנטרו נ' רכבת ישראל בע"מ


12 יוני 2014



בקשה מס' 1- אישור תובענה כייצוגית


בפני

כבוד השופט א' קיסרי

מבקש
דוד ארגנטרו

ת.ז. 054862412


נגד

משיבה

רכבת ישראל בע"מ





החלטה

בקשה לאישור תובענה כייצוגית.

1.
לטענת המבקש, הוא רכש כרטיס נסיעה ברכבת בתוספת מחיר עבור "מקום שמור", וכאשר הגיעה הרכבת לתחנה – באיחור של כחמשים דקות – התברר שכל הקרונות היו מלאים בנוסעים, וכך גם הקרון למקומות שמורים שהיה מלא עד אפס מקום. לטענת המבקש, בשל כך נמנע ממנו לשבת והוא נאלץ לעמוד במשך כל זמן הנסיעה, עד שהגיע ליעדו, קריית מוצקין.
על רקע התרחשות זו, המתוארת כאן בתמצית ואתייחס אליה ביתר פירוט בחלק אחר של ההחלטה, טוען המבקש כי קמו לו עילות תביעה אישית נגד המשיבה, ומעבר לכך, שהתביעה ראויה להתברר כייצוגית.

2.
עיקר טענת המשיבה הוא שההתרחשות המשמשת יסוד לתובענה ולבקשת האישור היא תוצאה של אירוע מסוים, בלתי צפוי, הנוגע לרכבת שבה התכוון המבקש לנסוע, ובנסיבות אלה, כמו גם בשל נימוקים אחרים שגם אליהם אתייחס להלן, אין מקום לאשר את התובענה כייצוגית.

3.
לאחר שהוגשו כתבי הטענות בבקשה לאישור התקיים דיון ביום 2.7.13, שבגדרו נחקר המצהיר מטעם המשיבה על תצהירו (המשיבה, מצדה, קיבלה את המלצת בית המשפט וויתרה על חקירת המבקש על תצהירו, תוך שמירה על זכויותיה, ובכלל זה על הטענה שוויתורה לא ייחשב כהסכמה עם הנטען בתצהיר).

4.
לאחר מכן הוגשו סיכומי טענות בכתב, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הבקשה.

העובדות

5.
על העובדות הרלוונטיות המהוות את עילת התובענה האישית של המבקש, ניתן ללמוד הן מתצהירו והן מפנייתו ליחידת פניות הציבור של המשיבה סמוך מאוד למועד התרחשות האירוע שעליו נסבו התובענה והבקשה לאישור (נספח א'/1 לתצהיר המבקש).

6.
לדברי המבקש, ביום 28.7.11 בשעה 17:00 או בסמוך לכך, בתחנת הרכבת תל אביב מרכז, הוא רכש כרטיס נסיעה ברכבת לקריית מוצקין.
לבקשתו נמכר לו כרטיס הנסיעה בתוספת מחיר עבור "מקום שמור", שנועד לרכבת שהייתה צפויה לצאת בשעה 17:22 של אותו יום (העתק הכרטיס צורף, אך לא סומן, לתצהירו). הרכבת שבה התכוון המבקש לנסוע לא הגיעה לתחנה בשעה היעודה, וחלף זאת הגיעה לתחנה רכבת בשעה 18:10, אשר כל קרונותיה, לרבות הקרון למקומות שמורים, היו מלאים עד אפס מקום.
לטענת המבקש, כאשר הוא ביקש לממש את זכותו ל"מקום שמור" "סירב היושב בו לפנותו בטענה 'מה פתאום, אין דבר כזה שמור בשעות האלה', כך אמרו גם היושבים בסמוך למקום המושב המשוריין".
לטענת המבקש, הוא אינו צעיר עוד וגם סובל מבעיה ברגליו, וכשנאלץ לנסוע בעמידה בצפיפות קשה עד מחוז חפצו הוא חש נפגע.

7.
להשלמת התיאור יצוין כי המבקש טען גם שבעת רכישת כרטיס הנסיעה בתחנת הרכבת תל אביב מרכז, לא נאמר לו דבר וחצי דבר בעניין מקום שמור, ואף בכריזה או בשילוט שבתחנה לא צוין דבר בעניין זה, או בעניין האיחור הצפוי של הרכבת.

8.
גרסת המשיבה בתשובתה היא, בקיצור המתבקש, שברכבת שבה היה המבקש צפוי לנסוע אירעה תקלה סמוך לפני הגעתה לתחנה, ועקב תקלה זו חל שיבוש בלוח זמני הרכבות באותו יום, וכן, והחשוב לענייננו, נוצר עומס בלתי שגרתי ובלתי צפוי בשל הצורך להסיע גם את נוסעי הרכבת שהתקלקלה.
לטענת המשיבה, התקלה ומה שאירע בעקבותיה הם הגורמים לאירועים העומדים ביסוד התובענה והבקשה לאישור, וככאלה הם שוללים את האפשרות לאשר את התובענה כייצוגית.

9.
יצוין גם כי במענה לפנייתו של המבקש ליחידת פניות הציבור של המשיבה הוסברו לו ההתרחשויות שגרמו לאיחור הרכבת ולחוסר יכולתו לממש את זכותו למקום שמור, ובתוך כך גם הובעה בפני
ו התנצלות ונשלח לו כפיצוי כרטיס נסיעה בקו תל אביב–קריית מוצקין.

העילות והסעד הנתבע

10.
המבקש טוען כי המשיבה הטעתה אותו בכך שמנעה ממנו מידע על האיחור הצפוי במועד יציאת הרכבת ועל העובדה שלא ניתן היה לממש את זכותו למקום שמור, ובכך קמה לו עילה מכוח חוק הגנת הצרכן תשמ"א–1981.
בנוסף הוא טוען כי ההטעיה מצד המשיבה מהווה גם הפרת חובה חקוקה כלפי ציבור הנוסעים ברכבת.
עוד הוא טוען כי המשיבה הפרה את חובותיה על­-פי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א–2000.
עילות נוספות שעליהן ביקש המבקש להשתית את תובענתו הן עילה של עשיית עושר ולא במשפט וכן עילה של הפרת חוזה, שלטענתו נכרת בעת רכישת כרטיס הנסיעה.
בנוסף טען המבקש גם כי מתקיימת עילה מכוחו של חוק החוזים האחידים תשמ"ג–1982.

11.
על יסוד העילות האמורות טען המבקש שהוא זכאי לפיצויים בסכום כולל של 605 ₪, בהתאם לפירוט דלקמן: החזר הסכום של 5 ₪ ששולם כתוספת עבור מקום שמור; סכום של 300 ₪ כפיצוי בגין עוגמת הנפש וסכום נוסף של 300 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה.

הדיון בבקשת האישור

12.
בקדם-המשפט בבקשת האישור שהתקיים ביום 12.3.13 הודיעה המשיבה שהיא מוותרת על חקירתו הנגדית של המבקש, ובהתאם לכך נועד הדיון בבקשה ליום 2.7.13 למטרת חקירת המצהיר מטעם המשיבה.
בדיון שהתקיים באותו מועד נחקר מר י' טובול, המצהיר מטעם המשיבה, על תצהירו התומך בתשובתה לבקשת האישור, ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב.

13.
למסקנות העולות מן התצהירים ומחקירתו של מר י' טובול אתייחס בחלק אחר של החלטה זו.
אוסיף עוד כי בין לבין ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9494/08 שגית פן נ' רכבת ישראל (27.6.13) ("עניין פן"), שבו התקבל ערעורם של שניים מנוסעי המשיבה שהגישו בקשה לאישור תובענה כייצוגית על רקע נסיבות שבמובן מסוים יש להם דמיון לנסיבות שבענייננו.
בית המשפט המחוזי דחה את האישור וכאמור, הערעור על ההחלטה התקבל והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישקול את בקשת האישור לגופה ויחליט, בין השאר, בשאלות של התאמת ההליך להתנהל כתביעה ייצוגית בהתאם למבחנים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו–2006 ("החוק").
על רקע זה זימנתי את הצדדים לדיון על מנת לבחון את האפשרות שיושג הסדר פשרה, אולם כמסתבר מהודעתם בעקבות הדיון, השיג והשיח בנושא לא הביא לתוצאה מעשית.

דיון

14.
סעיף 3(א) לחוק קובע, בין השאר, כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית;"

, ולצורכי החלטה זו אפשר להניח שתביעת המבקש מקיימת תנאי זה, היינו שהיא תביעה מאלה המפורטות בתוספת השנייה לחוק.

15.
סעיף 4(א)(1) לחוק
קובע כי:

" (א)
אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן:
(1)
אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה;
" (ההדגשה הוספה, א"ק).

16.
סעיף 4(א)(1) קובע אפוא שמבקש האישור צריך להיות מי שתביעתו האישית כוללת מכנה משותף, עובדתי או משפטי, עם תביעות שאר חברי הקבוצה, ונראה לי שבנסיבות העניין לא מתקיים במבקש תנאי זה.
קיימת אמנם אפשרות שהמכנה המשותף לא יהיה חופף בשלמות לכלל חברי הקבוצה, ותיתכן אפשרות של הגדרת הקבוצה באופן שונה כמו גם הגדרת תת קבוצות, אם ישנן כאלה (סעיף 14(א)(1) לחוק וראו ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.12)), אולם לדעתי אפשרות זו אינה קיימת במקום שבו אין מכנה משותף כלל או שקיים רק
קשר רופף בין העובדות העומדות ביסוד התביעה האישית לבין אלה שביסוד תביעתם של חברי הקבוצה שבשמה מבקש התובע הייצוגי לנהל את ההליך.
זאת ועוד, העדרו של קשר כזה מייתר גם את הדיון באפשרות שסעיף 8(ג)(2) לחוק נותן בידי בית המשפט, היינו להורות על החלפת התובע המייצג.
תכליתה של ההוראה היא לאפשר את קיום ההליך הייצוגי כאשר לכאורה מתקיימות נסיבות המצדיקות זאת, ולמנוע את סיכולו אך מחמת שהתובע צפוי להיתקל בקשיים בהוכחת תביעתו האישית (אלון קלמנט

, "קווים מנחים לפרשנות חוק", הפרקליט, כרך מט, 131 (תשס"ז-תשס"ח)

). דומני שבמקום שקיים בו פער כה גדול בין הסיפר (הנרטיב) המתואר בתביעה האישית לבין זה המיוחס לחברי הקבוצה, אין זה מן המידה, קל וחומר מן ההגינות כלפי המשיבה (ע"א 3948/11 נירה חגי נ' פרטנר תקשורת בע"מ (20.11.12); רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי, ס' 11 לפסק דינו של כבוד הש' א' רבלין והאסמכתאות שם (5.7.12)), להורות על החלפת תובע רק על מנת שזה יוכיח עובדות שלא נטענו בתביעתו האישית של המבקש.

17.
המעיין בכתב תביעתו האישית של המבקש ייווכח לדעת, שטענתו העיקרית כנגד המשיבה היא שבתחנות הרכבת אין שילוט נאות בעניין כרטיס "מקום שמור", שבקופות המאוישות אין המוכרים מיידעים את רוכשי שירות המקום השמור בדבר אי קיום השירות בשעות עומס (סעיף 7 של כתב התביעה) וכי, כלשון המבקש, "כך באופן טיפוסי אירע לתובע, אשר רכש ביום ה' 28.7.11 בשעה 17:00 בקופה המאוישת בתחנת תל אביב מרכז כרטיס נסיעה ליעדו בקרית מוצקין...", ובהמשך הוא מתאר את האירוע שבו עלה לרכבת ולא יכול היה לממש את זכותו למקום שמור (סעיף 8.א. לכתב התביעה האישית).
כאמור, בתביעה האישית עתר המבקש לסעד של השבת הסכום שאותו שילם עבור שירות מקום שמור, ובנוסף גם לפצותו בגין עוגמת נפש ובגין פגיעה באוטונומיה.

18.
אולם דומה שהמבקש נתפס לכלל טעות, וסברתו שההתרחשות (המצערת והבלתי נעימה, יש לומר) היא אירוע טיפוסי איננה מבוססת די הצורך, ומכל מקום לא במידה הדרושה על מנת לקבוע שהיא רלוונטית לגבי כל, או מרבית, חברי הקבוצה, כפי שזו הוגדרה בידי המבקש.

19.
בבקשת האישור עתר המבקש להגדיר את הקבוצה כך: "כל הנוסעים לקוחות המשיבה/הנתבעת (להלן: "הרכבת") שרכשו בשבע השנים שקדמו למועד הגשת הבקשה כרטיס מושב מסומן/מקום משוריין (להלן: "מקום שמור"), כנגד תוספת תשלום בגין כרטיס מקום שמור ונסעו ברכבת בימים א' או ה' ב"שעות העומס" בהן אין הרכבת מחויבת לטעמה לשריין להם מקום שמור".
הגדרה זו נראית לי חמקמקה מעט, אולם על כל פנים ניתן להסיק ממנה שלדעת המבקש קיימת קבוצה של לקוחות המשיבה אשר מדי יום א' או ה', בשעות מסוימות בעת שהם נוסעים ברכבת, אין באפשרותם לממש את זכותם לשבת ב"מקום שמור", גם אם שילמו את התשלום המיוחד הכרוך בכך.
ייתכן, ומובן שאיני קובע כך, שאלו הם פני הדברים, אלא שהסיפר המובא בתיאור העובדות שבכתב תביעתו האישית של המבקש, כמו גם בבקשת האישור, שונה באופן משמעותי מן הסיפר שאותו מייחס המבקש לחברי הקבוצה.
המבקש תיאר אירוע שבו אין רלוונטיות לעובדה שהוא אירע ביום ה' בשבוע או בשעות העומס ויותר מכך, האירוע תואר בתשובתה של המשיבה כאירוע נקודתי, שכתוצאה ממנו שובשה פעילותו הסדירה של מערך הרכבות, ועל-פי הגיונם של דברים גם גדל עומס הנוסעים, כפי שאכן תיאר המבקש.
משום כך נראה שאין קשר בין הנסיבות המתוארות בתביעתו של המבקש ואשר בעטיין לא יכול היה לממש את זכותו למקום שמור ביום האירוע, לנסיבות המתוארות בהגדרת הקבוצה שהן "שעות עומס" מדי יום א' או ה' בשבוע.
קשר כזה הוא הכרחי, שכן בלעדיו לא תיתכן קבוצה, וממילא לא ניתן לאשר את התביעה האישית כייצוגית.

20.
אלא שגם אם ניתן לראות את תביעתו האישית של המבקש כתביעה המקיימת את התנאי הנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק, נראה שהוא כשל בעמידה בארבעת התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית כאמור בסעיף 8(א) לחוק, היינו:

"(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2)
תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3)
קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4)
קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.

"

21.
התנאי שבסעיף 8(א)(1) בדבר אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, מצריך בחינה של טיב תביעתו של המבקש.
ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי (5.7.12) ("עניין עמוסי") נקבע אמנם שבגדר בקשת האישור אין להחמיר עם מבקש האישור וכי:

"די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת "אפשרות סבירה" להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה".

22.
מנגד, נפסק גם כי:

"
בחינה מעמיקה של סיכויי הצלחת התובענה היא מלאכה רבת-חשיבות. יש לזכור, כי הכלי של תובענה ייצוגית הוא רב-עוצמה. בצד היתרונות של כלי זה, לא ניתן להתעלם מכך שעצם אישורה של בקשה להגיש תובענה ייצוגית עשוי ליצור לחץ כבד על הנתבע. על כן, קיים צידוק רב שכבר בשלב הדיון בבקשת האישור יידרש בית המשפט לבחון את הסוגיה של זכות לכאורה וסיכויי ההצלחה
"
(רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (26.4.10)).

וכן כי:

"על פי הגישה הנוהגת במשפטנו, על מנת שיינתן אישור להגשת תובענה ייצוגית שומה על התובע להראות כי התובענה נשענת על תשתית עובדתית שממנה עולה כי קיים סיכוי סביר שהתובענה תתקבל" (רע"א 9113/07 אוצר מפעלי ים בע"מ נ' כתבן
(27.7.10)).

23.
בנוסף, יש גם מקום לתת את הדעת לדברים שנאמרו ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) ולפיהם:

"בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה – ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד – כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה אישית... המבחנים לאישורה של תובענה ייצוגית הם מחמירים מאלה שעל-פיהם נבחנת בקשה לסילוק על הסף של תביעה רגילה. על התובע הייצוגי להניח בפני
בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי.
"

24.
על יסוד דברים אלה, וגם אם אניח לטובת המבקש שיש להעדיף את הגישה המקלה כפי שנפסק בעניין עמוסי, אני סבור שהבקשה מעוררת קשיים, בין השאר בכך שהמבקש לא הרים את הנטל להראות את קיומה של אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה וזאת אף אם תביעתו האישית מבוססת לכאורה, וגם עניין זה אינו נקי מספק כפי שאסביר בסמוך להלן.

25.
בסעיפים 15–20 לתצהיר התומך בתשובת המשיבה לבקשת האישור תוארו הנסיבות העומדות ברקע התובענה ובקשת האישור וניתן לתמצתן כך: ביום 28.7.11 רכש המבקש כרטיס נסיעה ושירות "מקום שמור" לרכבת מספר 180 ("רכבת 180"), שנועדה לצאת מתחנת תל אביב מרכז בשעה 17:22 ויעדה, בין השאר, קריית מוצקין;
בשעה 17:10, או בסמוך לכך, אירעה תקלה ברכבת 180 אשר מנעה את המשך נסיעתה במסלול המתוכנן, ולכן בוטלה נסיעתה המתוכננת, ובמקומה הציבה המשיבה רכבת שמספרה 122 ("רכבת 122") שעל-פי הטענה, מלכתחילה לא מופעל בה שירות "מקום שמור".
בהגיע רכבת 122 לתחנת תל אביב מרכז כבר היו עליה הנוסעים שמלכתחילה התכוונו לנסוע בה והנוסעים שהועברו אליה מרכבת 180, ונסיבות אלה הביאו לעומס היתר שהמבקש תיאר בבקשתו, ולכך שהוא לא יכול היה לממש את זכותו למקום שמור ברכבת.

26.
בחקירתו הנגדית של טובול, המצהיר מטעם המשיבה, הוא נשאל שאלות ספורות בלבד לגבי תוצאותיה של התקלה שאירעה ברכבת 180, ולכן נראה לי כי אין מניעה לאמץ את גרסת המשיבה בעניין זה.
כפי שיוסבר בהמשך, מסקנה זו חורצת את גורל הבקשה לשבט.

27.
בתצהירו של המבקש שהוגש בתמיכה לבקשת האישור, תואר האירוע שעובדותיו אמורות להוות את עילת תביעתו האישית במילים הבאות:

"ביום ה' 28.7.11 בסמוך לשעה 17.00 בקופה מאויישת בתחנת ת"א מרכז רכשתי כרטיס נסיעה ברכבת ליעד נסיעתי קרית מוצקין. אינני מרבה לנסוע ברכבת. לשאלתי בקופה, מתי יוצאת הרכבת הקרובה נעניתי
- ב- 17.22. ביקשתי כרטיס מקום שמור, נתבקשתי לשלם תוספת מקום שמור בסך 5 ₪, וכך עשיתי, מצ"ב הכרטיס שקיבלתי מסומן א' 1. הרכבת נתאחרה
להגיע לתחנת ת"א מרכז, עליתי עליה בסמוך לשעה 18.10. הרכבת היתה "מפוצצת" נוסעים. משהגעתי סמוך למושב המסומן בכרטיסי כשמור, סירב היושב בו לפנותו באומרו "מה פתאום, אין דבר כזה שמור בשעות כאלה". פקח, לא היה בנמצא. אינני צעיר ולי בעיית רגליים. נאלצתי לעמוד כל הדרך בצפיפות קשה עד שהגיעה הרכבת ליעדי בקרית מוצקין בשעה 19.30. זעמתי וחשתי נפגע. אציין כי בקופה המאוישת בתחנת המוצא בת"א מרכז בה רכשתי כרטיסי השמור בסמוך לשעה 17.00, לא נאמר לי דבר בכל הנוגע למקום שמור. גם בכריזת תחנת הרכבת או בכריזת הרכבת עצמה לא נאמר דבר (אף לא נאמר דבר באשר להתאחרות הרכבת) אציין כי עובר לארוע דנן, לא היה ידוע לי דבר בנושא אי הבטחת מקום שמור ברכבת ביום או בשעות מסויימים." (ההדגשה במקור, א"ק).

28.
המבקש לא נחקר על תצהירו וניתן לכן לראות את דבריו אלה כמוכחים, אולם ספק אם יש בהם בסיס המאפשר לקבוע שקיימת אפשרות סבירה שהתביעה האישית תוכרע לטובתו, ועל אחת כמה וכמה שאין בהם כדי לקבוע שקיימת אפשרות סבירה שהתביעה תוכרע לטובת חברי הקבוצה.
אסביר את דבריי.

29.
נספח 2 לתשובת המשיבה הוא תיעוד של אירוע התקלה בקטר הרכבת 180 וכעולה ממנו, התקלה אירעה ביום 28.7.11 בשעה 17:10, בעת שהרכבת הייתה בקטע המסילה שבין נמל התעופה בן גוריון לצומת גנות.
לדברי המבקש, הוא רכש את כרטיס הנסיעה והתוספת בגין "מקום שמור" בשעה 17:00, ומאליה מתבקשת המסקנה שאף שטענתו כי לא נאמר לו דבר בכל הנוגע למקום שמור נכונה עובדתית, היא אינה רלוונטית בנסיבות העניין, שכן לא ניתן לייחס למשיבה אחריות כלשהי בשל כך שלא יידעה את המבקש בשעה 17:00 לגבי תוצאות אירוע שהתרחש לאחר שעה זו.

30.
גם העובדה שהמבקש לא יכול היה לממש את זכותו למקום שמור היא, על-פני הדברים, תוצאה של התקלה המתוארת ולאו דווקא של מחדל כזה או אחר שאותו ניתן לייחס למשיבה או למי מעושי דברה.
בעניין זה ראוי לשים לב לתיאור העובדות המובא מפיו של המבקש ולקרוא אותו על רקע ההתרחשות המתוארת בתשובת המשיבה.
מתיאורו של המבקש עולה שבעלותו לרכבת הוא הניח שמדובר ברכבת 180
שעבורה הוא רכש כרטיס למקום שמור, ועל רקע זה ניתן להבין את ציפייתו למצוא את מקום הישיבה השמור פנוי ואת אכזבתו כאשר נוכח לדעת שלא אלה הם פני הדברים, ועוד יותר מכך כאשר לא היה באפשרותו לממש את זכותו למקום ישיבה.
ניתן גם להניח שבזמן אמת לא ידע המבקש כי אירעה תקלה ברכבת 180 וכי הרכבת שעליה עלה הייתה רכבת 122, שהייתה עמוסה לעייפה בנוסעים עקב העברת נוסעי רכבת
180 אליה, ושמלכתחילה לא הייתה רכבת שניתן לרכוש לגביה כרטיסים למקומות שמורים.

31.
בסיכום טענותיו טען המבקש כי המשיבה הפרה את החוזה הפרה המקימה "אחריות מוחלטת" (סעיף 12 לסיכום טענות המבקש).
כאסמכתא לטענה זו הביא המבקש אמנם את הדברים הנאמרים על ידי המחברת ג' שלו, בספרה "דיני חוזים", תש"ן, עמ'
476 ("שלו"), שבהם אדון להלן, אלא שנראה לי שהמבקש לא דייק בטענתו.
ראשית, מפני שעיון בדבריה של המחברת (המובאים בעמ' 477 ולא כפי שציין המבקש) מלמד שלדעתה האחריות החוזית בדין הישראלי היא אחריות חמורה במובן זה שהפרה של חיוב חוזי אינה תלויה בקיומו של יסוד נפשי (כגון כוונה רעה), אולם גם היא אינה סבורה שמדובר באחריות מוחלטת.
שנית, וזה העיקר, מדברים אלה לא ניתן להסיק את מה שטוען המבקש, שבנסיבות העניין כאן אחריותה של המשיבה היא מוחלטת.
בדין החוזים בישראל ידועה ההבחנה בין חיוב תוצאה לחיוב השתדלות (ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 131 (2002)), ובעוד שהפרת חיוב מהסוג הראשון מקימה אחריות שניתן לראותה כמוחלטת, הפרת חיוב מן הסוג השני מחייבת לבחון אם המפר לא עשה את המתחייב ממנו על-פי החוזה גם אם לא הושגה התוצאה המיוחלת.
לדעתי, חיוביה של המשיבה כלפי ציבור הנוסעים בכלל וכלפי המבקש בפרט הם חיובי השתדלות, וגם אם על דרך הכלל יש להחמיר עם המשיבה בעת שבוחנים אם עשתה את כל הנדרש ממנה על מנת לקיים את התחייבויותיה לציבור הנוסעים (כגון הקפדה על לוח הזמנים המתפרסם ברבים, מימוש האפשרות לשבת במושב שעבורו נרכש כרטיס מקום שמור, מתן מידע מהימן ועדכני לציבור המשתמשים בשירותיה וכיוצא באלה), קשה לראות כיצד ניתן בנסיבות העניין הנוכחי לייחס לה אחריות כלפי המבקש לכך שלא עלה בידו לממש את זכותו למקום ישיבה שמור ברכבת.
סמיכות הזמנים שבין רכישת כרטיס מקום שמור בידי המבקש לבין התקלה שאירעה ברכבת 180, כמו גם סדר האירועים (הכרטיס נרכש לפני שאירעה התקלה), מקשים לבסס במידה הדרושה את האפשרות שהתובענה תוכרע לטובתו של המבקש.

32.
מעבר לכך, וחשוב מזאת, התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק מחייב גם שהמבקש יראה שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות של עובדה או משפט יוכרעו לטובת חברי הקבוצה, ולדעתי המבקש לא עמד בנטל להראות זאת.

33.
כבר הצבעתי על כך שקיים הבדל בולט בין הסיפר שעובדותיו נטענות בתביעתו האישית של המבקש לבין הסיפר שעובדותיו נטענות ביחס לחברי הקבוצה.
בעניין פן מנה בית המשפט את היסודות הנדרשים על מנת לאשר תובענה כייצוגית, ואחד מהם תואר "השותפות בקבוצה – "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה" (סעיף 8(א)(1) לחוק)".
על רקע זה, ועל רקע השוני בין העובדות המהוות את תביעתו האישית לבין העובדות שלטענתו עומדות ביסוד תביעת חברי הקבוצה, מתחייבת המסקנה שהקבוצה שעליה ניתן להסב את עילת התביעה האישית מונה לכל היותר ששים אנשים, שהם – כטענת המשיבה – מספר הנוסעים בקרון למקומות שמורים ברכבת 180 שבוטלה.
בקשר לכך יש לתת את הדעת, ואף לתת לכך משקל, שהמבקש לא טען, כפי שטענו התובעים בעניין פן, לפיצוי כלל נוסעי הרכבת בשל השיבוש בלוח הזמנים.
תביעתו של המבקש, שאותה ביקש לאשר כייצוגית, הוסבה על העובדה שנמכר לו כרטיס למקום שמור, ולא היה באפשרותו לממש את הזכות לכך.
המסקנה היא לכן שמספר חברי הקבוצה הוא מוגבל למדי, ובנסיבות אלה מתעוררת השאלה אם מתקיים תנאי אחר לאישור התובענה כייצוגית, היינו, "התאמת המסגרת למחלוקת – "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין" (סעיף 8(א)(2) לחוק)" (עניין פן, פסקה 5).

34.
בעניין עמוסי נפסק כי
"
טענה בדבר משקלן הנמוך של השאלות המשותפות עשויה להיות שקולה למעשה לטענה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, ועל כן יש לדון בה במסגרת הדיון בתנאי זה
", ולדעתי המקרה הנוכחי מצדיק את המסקנה שתובענה ייצוגית אינה דרך יעילה והוגנת להכרעה בתובענת המבקש המבוססת על נסיבותיו המיוחדות של האירוע, היינו התקלה ברכבת 180.

35.
המבקש טען כי מלבד זכותו להשבת הסכום ששילם כתוספת עבור מקום שמור, על המשיבה לפצותו בסכום של 300 ₪ בגין עוגמת נפש וסכום נוסף של 300 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה.
מעבר לכך שבבקשת האישור לא הראה המבקש את הבסיס לתביעת פיצויים בראשי נזק אלה אצל כל אחד מחברי הקבוצה, ניתן גם להוסיף שתביעת פיצויים כזו מתאפיינת, בהיבט של ההליך הייצוגי, בקשיים הנובעים מן השונות שבין חברי הקבוצה על רקע קיומם של רכיבים אינדיבידואליים הרלוונטיים לכל אחד מיחידי הקבוצה.
שונות כזו יכולה לשמש עילה לדחיית בקשת האישור (ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה שיתופית להתיישבות (20.7.10); ע"א 10085/08

תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (4.12.11)), וגם בכך מצאתי נימוק לדחיית הבקשה.

36.
בשולי הדברים אוסיף כי גם בהיבט של התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(3) לחוק, היינו ייצוג הולם של עניינם של חברי הקבוצה, אני מסופק אם המבקש עומד בו.
ראיתי לנכון לציין עניין זה על רקע העובדה, שכבר הוזכרה לעיל, שהמבקש פנה למשיבה ביום 1.8.11 ותיאר את האירוע המהווה יסוד לתביעתו, באופן דומה לתיאור שנכלל לאחר מכן בבקשת האישור שאותה הגיש (נספח א/1 לבקשת האישור).
אלא שכמסתבר מנספח א/2 לבקשת האישור, פנייתו למשיבה נענתה במכתב מיום 14.8.11 שבו תואר בעיקרו אירוע התקלה ברכבת 180, וכלשון התשובה

"
כתוצאה מכך נגרמו שינויים בתנועת הרכבות, ונאלצנו להוסיף עצירות לרכבות שיאספו נוסעים הממתינים בתחנות השונות
".
במענה למכתב התשובה של המשיבה כתב בא כוחו של המבקש מכתב נוסף למשיבה (נספח א/3 לבקשת האישור) ובו הוא דרש פיצוי למבקש בסכום של 5,000 ₪.
לענייננו ראויה לציון העובדה שבמכתב בא כוח המבקש אל המשיבה אין התייחסות כלשהי לאירוע התקלה, והוא שב וחזר על תיאור האירוע שאותו (למרבה הצער, יש לומר) חווה המבקש.
עם זאת, ניתן היה לצפות שנוכח חילופי הדברים שקדמו להגשת התובענה ובקשת האישור, שבהם נמסר למבקש הסבר בדבר נסיבות אירוע התקלה, יוזכר הסבר זה בתובענה ובבקשת האישור, גם אם יש בפי המבקש טענות בנוגע למהימנות ההסבר או לרלוונטיות שלו לטענות המבקש.
מטעמים השמורים עם המבקש לא נאמר בבקשת האישור דבר וחצי דבר על אירוע התקלה ועל השלכותיו האפשריות על טיב תביעתו האישית של המבקש או על תביעת חברי הקבוצה, ובנסיבות אלה, כאמור, מתעורר ספק אם מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(3) לחוק.

37.
המסקנות שאליהן הגעתי מייתרות את הצורך בדיון בטענותיהם האחרות של הצדדים הנוגעות למאפייני השירות של מקום שמור ברכבת, כוחה של המשיבה לקבוע אם ובאיזה רכבות יינתן השירות וטענות נוספות הנוגעות לעילת תביעתו האישית של המבקש והתאמתה להליך הייצוגי. לכן, כשהמבקש לא הראה שבנסיבות העניין מתקיימים התנאים שבסעיף 8(א) לחוק, ולכן אין מנוס מדחיית הבקשה.

38.
פסיקת ההוצאות במקרה זה עוררה בי התלבטות. מחד גיסא, נפסק כי התובענה הייצוגית היא כלי רב עוצמה, החושף את הנתבע לסיכון של חבות בהיקף משמעותי, ומשום כך יש להקפיד על התאמתה של התביעה להליך הייצוגי (
רע"א 729/04


מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (26.4.
10);
דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז
(6)
611 (2003);
רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ, פ"ד מט
(5) 774, 785 (1996)).

מכאן, לדעתי, שהייתה מוטלת על המבקש, כמו גם על בא כוחו, חובה לבחון בקפידה את טיבה של התביעה ושל בקשת האישור, קודם שזו הוגשה לבית המשפט. מאידך גיסא, אין חלקי עם הסוברים שעצם דחיית בקשה לאישור מצדיקה פסיקת הוצאות בסכום משמעותי. אחת מתכליותיו של החוק היא יצירת מכשיר
"[ה]מאפשר שכלולן של תביעות שקיים אינטרס חברתי כי יוגשו
" (ע"א 7094/09 ברזובסקי הובלות בע"מ נ' איתוראן איתור ושליטה בע"מ (14.12.10)) ולכן, על מנת שלא לרפות את ידי תובעים ייצוגיים בכוח, אני סבור שאין מקום לפסוק סכום הוצאות מרתיע כל אימת שנדחית בקשה לאישור.
מששקלתי את העניין החלטתי לחייב את המבקש בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסכום של 25,000 ₪.

ניתנה היום,
י"ד סיוון תשע"ד, 12 יוני 2014, בהעדר הצדדים.











תצ בית משפט מחוזי 212-08/12 דוד ארגנטרו נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/06/2014)