פסקי דין על ארז בן יוסף חלבלי-חן

1142/03     16/12/2004




1142/03 מדינת ישראל נ' ארז בן יוסף חלבלי-חן




בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
תפ"ח 1142/03

בפני
:
כב' השופטת ב. אופיר-תום
, אב"ד
כב' השופטת מרים סוקולוב

כב' השופט ישעיהו שנלר
המאשימה:
מדינת ישראל
נ ג ד

הנאשם:
ארז בן יוסף חלבלי-חן

יליד 1966; ת.ז. 022271118
רח' יהודה הלוי 58, ראשון לציון
(עתה במעצר מיום: 30.8.03).
טענו:
למאשימה - עו"ד מעיין בן-ארי

לנאשם - עו"ד דן באומן

הכרעת - דין
תוכן-העניינים
השופט ישעיהו שנלר
:

עמ'

כתב האישום וטענות הצדדים
.............................................................................
3

גירסת המתלוננת ...............................................................................................
5

עדויות נוספות מטעם התביעה ..............................................................................
9

גירסת הנאשם ...................................................................................................
11

עדויות נוספות מטעם ההגנה ...............................................................................
17

בחינת גירסת המתלוננת ......................................................................................
19

שאלת הפשטת מכנסי המתלוננת מגופה ...............................................................
20
קיום יחסי מין האוראליים .......................................................................
21
מציצת צווארו של הנאשם ..............................................................
22
הופעת הסימנים הכחולים על גופה של המתלוננת ..................................................
24
ההתרחשות במהלך הסעת המתלוננת לבית החולים ...........................................
25
הפרידה מהנאשם בנשיקה .............................................................
29
צלצול הטלפון הסלולרי .......................................................................
29

בחינת גירסת הנאשם ...............................................................................
30
לוח הזמנים .....................................................................................
31
שיחת הטלפון .........................................................................................
33
הנישואים לסופיה ........................................................................................
35
סתירות נוספות בעדות הנאשם .................................................................
35

המסגרת הנורמטיבית
......................................................................................
38

דיון
......................................................................................
42

סיכומם של דברים
......................................................................................
49

השופטת ב. אופיר-תום
, אב"ד
...............................................................................
50

השופטת מרים סוקולוב

...............................................................................
50

ההכרעה ....................................................................................................
50
איסור פרסום:
לנאשם מיוחסת, בין השאר, עבירת מין שביצע במתלוננת. אשר על כן נאסר פרסום שמה של המתלוננת וכל פרט העשוי להביא לזיהויה.

השופט ישעיהו שנלר
כתב האישום וטענות הצדדים:
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל שלושה אישומים. באישום הראשון מיוחסת לנאשם עבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), באישום השני מיוחסת לנאשם עבירה של חטיפה לפי סעיף 374 לחוק העונשין, ובאישום השלישי מיוחסת לנאשם עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

2. העובדות המפורטות בכתב האישום הנן כדלקמן:
א. ביום ה- 30.8.03 בשעה 5:30 בבוקר, או בסמוך לכך, בראשון לציון עשתה המתלוננת את דרכה אל ההסעה שאמורה היתה להביאה למקום עבודתה בבית חולים בת"א (להלן: "בית החולים").

ב. בשעה שחצתה המתלוננת את מעבר החצייה ברחוב יהודה הלוי 60 בראשל"צ הגיע הנאשם למקום ברכבו, זאת אף שביום 24.6.02 במסגרת גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה בת.פ. 2865/01, נפסל הנאשם מלקבל רישיון נהיגה למשך 6 חודשים, בלי שהפקיד את רישיונו כנדרש.

ג. הנאשם עצר את הרכב על מעבר החצייה, חסם את דרכה של המתלוננת, שאותה לא הכיר, ירד מהרכב, תפס את המתלוננת, הכניסה לרכב בכוח ונעל בנעילה חשמלית את הדלתות, על מנת למנוע מהמתלוננת להימלט.

ד. הנאשם פתח בנסיעה, במהלכה חזרה המתלוננת והבהירה לו כי היא ממהרת לעבודתה. לבסוף עצר את הרכב באזור התעשייה הישן של ראשל"צ (להלן:"מקום העצירה").

ה. הנאשם הוריד את כיסאות הרכב לאחור, הפשיט את המתלוננת מבגדיה תוך שאחז בידיה ומנע ממנה להשתחרר. הנאשם התפשט בעצמו ולא שעה לבקשת המתלוננת להשתחרר.

ו. משבוששה המתלוננת להגיע אל ההסעה, התקשר אליה נהג ההסעה, ע.א. (להלן: "נהג ההסעה"). למשמע צלצול הטלפון הסלולרי מתיקה של המתלוננת הושיטה המתלוננת את ידה כדי להשיב, אך הנאשם דחף אותה, הסיט את ידה, שלף את הטלפון מתיקה והטיח אותו על רצפת הרכב.

ז. הנאשם נשכב על המתלוננת ששכבה על המושב הסמוך לנהג וניסתה לזוז, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה תוך שאחז בכוח בידיה ובצדי גופה, נישקה בצווארה ובפיה ולחץ בחוזקה על שדיה, כל זאת עד שהגיע לסיפוקו.

ח. בעשותו את המעשים המתוארים לעיל, חטף הנאשם את המתלוננת לרכבו תוך שהוא פסול מנהיגה, לצורך קיום מגע מיני אסור ובעל אותה שלא בהסכמתה החופשית.

3. הנאשם בתשובתו לכתב האישום (עמ' 3-4 לפרוטוקול) הודה באישום השלישי, נהיגה בזמן פסילה, אך טען כי מדובר בעבירה טכנית שכן תוקף הפסילה פג חצי שנה לפני המעשה, אך כיוון שלא הפקיד את הרישיון, הודה שנהג בזמן פסילה.
הנאשם הודה כי הוא אכן קיים יחסי מין עם המתלוננת תוך שנישק אותה בצווארה וכי אף המתלוננת נישקה אותו בצווארו, אולם כל אשר נעשה, בוצע בהסכמה מלאה של המתלוננת. כך טען הנאשם כי לא חסם כלל את דרכה של המתלוננת, אלא המתלוננת נכנסה לרכב מרצונה.
הנאשם הודה שהמתלוננת אמרה לו כי היא ממהרת לעבודתה. אולם, בעת שיחתם במהלך הנסיעה וכן לפני ובעת קיום יחסי המין, המתלוננת לא אמרה מאומה על כך שאינה מעונינת בקיום יחסי המין, כשמאומה לא נעשה בכוח על ידו.
עוד טען הנאשם כי הוא לא הפשיט את המתלוננת, אלא המתלוננת התפשטה לבד כפי שהמתלוננת לא ניסתה להשתחרר וללכת. בנוסף, הנאשם לא דחף את ידה ושלף את הטלפון הסלולרי מתיקה של המתלוננת ולא זרק אותו על רצפת הרכב.

גירסת המתלוננת:
4. המתלוננת כבת 31, נשואה אך חיה בנפרד מבעלה, עם שני ילדיה המתגוררים עמה ביחד עם חברה לחיים. המתלוננת עולה חדשה, אשר בסמוך לאירוע שהתה בישראל כשנתיים ועבדה בבית החולים כעובדת כוח עזר.
האירוע אירע ביום שבת בבוקר, כאשר המתלוננת אמורה היתה להגיע לעבודתה בהסעה. היא הכירה את הנהגים, ובין היתר את נהג ההסעה ביום האירוע. כך גם לנהגים היתה רשימת העובדים שעליהם לאסוף.

5. המתלוננת יצאה מביתה בשעה 5:30 בבוקר לכיוון ההסעה למקום עבודתה, הסעה שהיתה אמורה להגיע בשעה 6:00. מרחק ההליכה מביתה של המתלוננת להסעה הוא כרבע שעה (עמ' 12).

6. המתלוננת החלה לחצות כביש, ולפתע הגיע הנאשם ברכבו וחסם את דרכה, הכל כפי שתיארה בדו"ח הובלה והצבעה שצולם על ידי רס"ר אורי הדס (ת/3). מקום עמידתה היה בסמוך לדלת הנהג.
הנאשם יצא מהרכב, דחף את המתלוננת בגב ובצוואר לרכבו, למושב שליד הנהג, וסגר את הדלת אחריה.

המתלוננת החלה לחפש את הידית של הדלת, כדי לפתוח אותה, אך מאחר ולא הכירה את הרכב, לא הצליחה לפתוח את הדלת ובינתיים הנאשם נכנס לרכב. המתלוננת ביקשה מהנאשם לפתוח לה את הדלת ולתת לה לרדת מהרכב והסבירה לו שההסעה מחכה לה והיא אמורה להגיע לעבודה. כל השיחה הזו התקיימה בעברית, כך שהנאשם הבין את דבריה.
7. אולם, הנאשם החל בנסיעה מהירה עד שהגיע לאזור התעשיה הישן בראשל"צ. במהלכה של הנסיעה לא התקיימה כל שיחה בינה לבין הנאשם והנאשם אף לא הציג את עצמו, בעוד המתלוננת: "אני כל הזמן ביקשתי ממנו לרדת ואמרתי שאני לא רוצה שום דבר ואני צריכה לעבודה" (עמ' 14).

8. הנאשם אמר לה שהוא עכשיו העבודה שלה, נסע למקום שבו היו מכוניות ישנות ואיזשהו זבל - מקום העצירה, ואמר לה "שמהתחלה יחסים אישיים ואחר כך עבודה" (עמ' 14).

9. המתלוננת העידה כי לנאשם היה ריח חזק של אלכוהול מהפה. הנאשם נראה למתלוננת כועס והיא פחדה שהיא לא תחזור הביתה. הכעס, לטענתה, התבטא בעצבנותו לאור רצונה לרדת מהרכב ומהצורה בה הכניסה לרכב. לשאלת בית המשפט כיצד באה לידי ביטוי התנהגותו זו ענתה המתלוננת "הוא הבין שאני צריכה ללכת לעבודה ולא אמר לי שום דבר והיה כועס כזה" (עמ' 15).

10. כך תיארה המתלוננת את דבריו ומעשיו:
"שקודם צריך לקיים יחסי מין ואחר כך תיסעי לעבודה והתחיל להוריד לי את החולצה והחזייה אחר כך. אם אני התחלתי להתנגד, אז הוא הושיב אותי על המקום" (עמ' 15).

11. הנאשם השכיב את המושבים ברכב בעוד דלתות הרכב היו סגורות. הנאשם פתח למתלוננת את הכפתור והריצ'רץ' של המכנסיים. בלשונה:
"אם התנגדתי, אז הוא עשה בכוח והבנתי כבר שאין לי מקום ללכת, אין לי איפה ללכת. חשבתי שיש לי שני ילדים קטנים, שאני צריכה לגדל אותם ובגלל זה אני ניסיתי כדי לא להרגיז אותו...אני ניסיתי להיות רגועה וביקשתי ממנו שלא יעשה לי כלום. שהוא הוריד לי את המכנסיים אני עזרתי לו להוריד את המכנסיים, הוא התחיל ואני עזרתי ותחתונים הוא גם הוריד...שלי הוא גם התפשט בעצמו, אני כבר לא זוכרת איך זה קרה בוודאות" (עמ' 15).

בחקירה הנגדית הוסיפה:
"הוא התחיל להכריח אותי ואני התחלתי יחד איתו" (עמ' 38).

12. בשלב זה צלצל הטלפון הסלולרי של המתלוננת. המתלוננת ידעה כי בשעה שכזו אין מי שיחפשה, למעט נהג ההסעה, אשר מטלפן לעובד שלא הגיע להסעה. המתלוננת לא הספיקה לענות, הואיל והנאשם לקח ממנה את המכשיר וזרק אותו על רצפת הרכב (עמ' 15-16).

13. לאחר מכן, הנאשם נשכב על המתלוננת והחל לבעול אותה "הוא שכב עלי והתחיל לאנוס אותי. אם התנגדתי, הוא תפס לי את החזה" (עמ' 16). יוער כי לשאלת ההבהרה של בית המשפט "למה את אומרת "אם התנגדתי" ולא "כאשר התנגדתי", זה שפת דיבור ברוסית?" ענתה המתלוננת "זה היה כאילו לפי הזמנים בעבר, אז זה הסגנון דיבור" (עמ' 16).

14. המתלוננת הבהירה שבאמרה "אנס אותי" התכוונה לקיום יחסי מין. כך תיארה את יחסי המין:
"אני התנגדתי והוא תפס את הראש שלי ובאמצעות התנועה הזאת הכריח...והכניס את איבר המין שלו לתוך הפה שלי. ואחר כך הוא הכניס את איבר מינו בתוך הנרתיק שלי. הוא היה עצבני מאוד ונישק אותי בכוח והיו לי כאבים" בהמשך "הוא גמר בתוך הנרתיק והוא היה בלי קונדום, הוא עשה את זה, הוא אמר עכשיו את יכולה להתלבש. אני חשבתי שאני לא אחזור...חשבתי שהוא יהרוג אותי שם, בגלל שבמקום הזה לא היה אף איש שם. אני התחלתי לומר לו שהוא אדם טוב מאוד, לא ידעתי מה לעשות" (עמ' 16).
לכן אף הבטיחה לנאשם לא להגיש תלונה במשטרה.

15. לאחר מכן הנאשם הסיע את המתלוננת לבית החולים - מקום עבודתה. המתלוננת לא ידעה כיצד לכוון את הנאשם לבית החולים. כתוצאה מכך הם טעו והנאשם עצר בסמוך לתחנת מוניות ובירר את הדרך לבית החולים (עמ' 50).
בתשובה לשאלת הסנגור בחקירה הנגדית מדוע לא ניסתה לומר דבר, ענתה המתלוננת:
"נכון, אם הייתי עושה בלגאן באוטו, אז לא הייתי מגיעה לעבודה... מה יכולתי לומר? אמרתי אם הייתי עושה בלגאן באוטו, אז הוא לא היה לוקח אותי לעבודה" (עמ' 51).
לשאלת הסניגור אם זה הדבר שהעסיק אותה מייד לאחר האונס ענתה המתלוננת:
"זה היה המקום היחיד שהיו אנשים, שאני מכירה אותם ואנשים שיכולים לעזור לי" (שם).

16. במהלך הנסיעה לבית החולים המתלוננת התנהגה בצורה רגועה וניהלה שיחה עם הנאשם (עמ' 17). הנאשם שאל לשמה ואם היא לבד בארץ. המתלוננת שיקרה לנאשם ואמרה לו שהיא כאן לבד. הנאשם הציג עצמו ואמר שקוראים לו אבי, והמתלוננת מסרה לו את שמה, ובנוסף מסרה את מספר הטלפון הסלולרי שלה, ואת הכתובת הישנה שלה תחילה בע"פ ואח"כ רשמה את הכתובת על גלויה (ת/1) (עמ' 17-18).

17. המתלוננת הסבירה את התנהגותה ואת הסיבות למתן פרטיה לנאשם, בכך שלאחר האונס, פחדה מהנאשם ובכך שרקמה תוכנית להיפגש עמו בשנית, בכדי שהמשטרה תוכל לתפוס אותו (עמ' 17).
במהלך הנסיעה לבית החולים הסתכלה במראה בכדי לנקות את האיפור מהעיניים והבחינה בסימן כחול מצד ימין, סימן שהנאשם לא יכול היה לראותו הואיל וישב לשמאלה (עמ' 20).

18. המתלוננת העידה כי במהלך הנסיעה הנאשם אמר לה לא לפנות למשטרה והיא השיבה לו שלא תפנה למשטרה (עמ' 17).

19. עם הגיעם לבית החולים, יצאה המתלוננת מהרכב ושיננה לעצמה את מס' הרישוי של הרכב. בכניסה לבית החולים, בעמדת השומר, היא לקחה חתיכת נייר וביקשה מהשומר עט, מאחר ועקב מצבה הנפשי שכחה שיש לה עט בתיק, ולכן רשמה את מס' הרישוי של הרכב רק כאשר נכנסה למחלקה. היא לא היתה בטוחה במספר ולכן הוסיפה פעמיים עוד 2 ספרות אפשריות (ת/2) (עמ' 19).
20. כשהמתלוננת הגיעה לבית החולים היא חשה שהגיעה למקום בטוח וכי נשארה בחיים. הראשונה שפגשה היתה חברתה י., שהעידה בפני
נו. המתלוננת סיפרה לה את אשר אירע לה (עמ' 19).

21. המתלוננת הדגישה שמלכתחילה הנאשם ראה שהיא רוצה לצאת מהרכב וכל שהיא רוצה הוא להגיע לעבודה:
"לא מההתחלה הוא הבין שאני רוצה לצאת ואני צריכה לעבודה... לצאת מהאוטו ולא רוצה איתו יחסים בכלל" (עמ' 19).

לשאלת בית המשפט איך הנאשם ידע זאת, ענתה המתלוננת:
"אני כל הזמן ביקשתי ממנו לרדת ואמרתי לו שההסעה מחכה לי והנהג, הוא ידאג לי ואני צריכה ללכת לעבודה" (עמ' 20).

22. לאחר הגיעה לבית החולים פנתה יחד עם חברתה י. למשטרת ירקון שם היפנו אותה למשטרה ביפו. ביפו חקרה אותה קצרות חוקרת משטרתית ומשם הופנתה לתחנת המשטרה בראשון לציון, שם מסרה הודעתה (עמ' 54).
היא נבדקה על ידי רופא אולם רק כעבור יומיים גילתה סימנים כחולים בחזה ועל כן חזרה ופנתה למשטרה ומשם לבדיקה רפואית נוספת (וראו, לענין מצבה הקשה בעת הפניה החוזרת, מזכר של החוקר הדס, ת/9).

עדויות נוספות מטעם התביעה
23. עדת תביעה מס' 2, י.פ., חברתה לעבודה של המתלוננת מבית החולים, ראתה את המתלוננת דרך החלון, מיד עם היכנסה לבית החולים, בשעה 7:10 בבוקר. העדה הלכה אל המתלוננת לחדר ההלבשה. היא ראתה את המתלוננת מבוהלת ועיניה היו "פתוחות", כלשונה. בהודעתה במשטרה ביום 1.9.03 (ת/15) מסרה העדה כי היא ראתה שיש למתלוננת סימן כחול על הצוואר מייד כאשר נכנסה לחדר ההלבשה, עוד הוסיפה בהודעתה כי המתלוננת היתה במצב של היסטריה, ושהיא רעדה.
העדה שאלה את המתלוננת מדוע היא בוכה והמתלוננת השיבה לה "אנסו אותי" (עמ' 69). בהמשך נשאלה העדה מה המשמעות של המילה והיא השיבה "המילה ברוסית זה איזנוסילבלי. איזנוסילבלי זה כאילו לקחת בכח" (שם). עוד הוסיפה וציינה העדה בהודעתה כי המתלוננת לא הפסיקה לבכות.
העדה סיפרה כי מספר ימים לאחר מכן הראתה לה המתלוננת את החזה שלה שהיה מלא כולו בסימנים כחולים (שם).
בהודעתה (ת/15), מסרה כי המתלוננת סיפרה לה כי היא יצאה מהבית בשעה 5:30 לכיוון ההסעה, בדרך מישהו חסם לה את הדרך עם הרכב שלו, הכניס אותה לרכב בכוח וסגר את כל החלונות והדלתות. המתלוננת רבה איתו אך היא לא הצליחה לפתוח את הדלת, עוד היא סיפרה לה אודות שיחת הטלפון ועל כך שהנאשם במקום העצירה הפשיט אותה ואנס אותה.
בחקירה הנגדית הסבירה כי בשימוש במילה לריב כוונתה:
"לריב אולי זה לא מילה במקור. לריב כנראה שאני רציתי להסביר שהיא רצתה לצאת. איך אומרים לא לריב במילים, כאילו לצאת. רצתה לצאת" (עמ' 82).
לשאלת הסניגור למה הכוונה בלריב האם הכוונה היא לריב באמצעות דיבורים ענתה העדה:
"לא במילים אלא, אלא... ניסתה לצאת. איך אומרים, כל מיני תנועות. אני ככה הבנתי, לא בפה" (עמ' 83).

בהמשך החקירה הנגדית העידה העדה כי המתלוננת סיפרה לה שהיא התנגדה, וההתנגדות התבטאה בכך שהיא לא נתנה לו להוריד ממנה את המכנסיים, אך המתלוננת לא ממש פירטה בפני
ה מה בדיוק ארע שם, ולה לא היה נעים לשאול. לאחר יום האירוע המתלוננת לא סיפרה לה שוב על מאורעות אותו היום.
לשאלת הסנגור האם המתלוננת חששה לאבד את מקום העבודה והאם מפטרים את מי שמאחר לעבודה, ענתה העדה שאם הדבר קורה מספר פעמים אזי ייתכן ויפטרו עובד שכזה. עם זאת הוסיפה כי המתלוננת הייתה מאוד אחראית. בנוסף הסבירה העדה כי אם מישהו מאחר למשמרת אין הדבר גורר אחריו הישארות של עובדים מהמשמרת הקודמת אלא המחליפים עובדים יותר קשה כי יש פחות עובדים.
העדה נסעה עם המתלוננת ועם האחות הראשית אושרית למשטרה. לדבריה, היתה עם המתלוננת בעת שזו נחקרה במשטרה ביפו, וכי המתלוננת לא הפסיקה לבכות והיא תרגמה לחוקרת בתמצית את מה שאמרה המתלוננת.

24. עד תביעה מס' 3, ע.א., הוא נהג ההסעה, העיד כי בכל הסעה בידיו רשימה של העובדים אותם עליו לאסוף. בהודעתו במשטרה מיום 2.9.03 (ת/16) מסר כי משראה שהמתלוננת לא הגיעה למקום ההסעה, התקשר אל הטלפון הסלולרי שלה בכדי לברר אם היא מגיעה להסעה. כעבור 5-6 צלצולים הוא שמע שעונים לטלפון. בלשונו:
"שמעתי בחורה בצד השני אומרת שיעשו לה בעיות בעבודה אם אני לא יגיע" (עמוד 1 לת/16).
כך גם בחקירתו הנגדית, בעמ' 92 לפרוט':
"אני צלצלתי 5,6 פעמים לא ענו, אבל אחרי זה נפתח הטלפון ושמעתי קולות, שזה אני צריכה ללכת לעבודה, ומהקולות האלה, לא מישהו שענה, זאת אומרת, קול בפלאפון היה, אני צריכה ללכת לעבודה. זה הכל. ראיתי שאף אחד לא עונה לי. סגרתי את הטלפון, והייתי מחוייב להמשיך לאסוף 7 אנשים אחריה".
הדברים ששמע נאמרו לדבריו בשפה העברית (עמ' 94).

העד ציין בהודעתו כי לא זיהה את הקול, ואולם בחקירתו הנגדית, לשאלה אם זיהה את הקול השיב "כן, זה אחרי הקול של נ..." (עמ' 93). כן הוסיף כי הקול לא הופנה אל הטלפון הסלולרי אלא הוא חשב שהיא מתווכחת עם בעלה או עם חבר שלה שלא נותן לה לצאת לעבודה. העד לא שמע קול של גבר והוא ניתק מייד, כך שלא שמע קול של נפילת המכשיר או של ניתוק השיחה.

העד נדרש לנושא נוסף, הוא, מצבה של המתלוננת בעת שהגיעה לבית החולים. ביחס לכך העיד, כי ראה את המתלוננת בסביבות השעה 7 בבוקר, נכנסת לשערי בית החולים כשהיא בוכה: "היא בוכה ולא דיברה עם אף אחד" (עמ' 96).

גרסת הנאשם
25. הנאשם הודה, כאמור, בקיום יחסי המין עם המתלוננת, אך טען כי קיום יחסי המין היה בהסכמה, וכי לא חטף את המתלוננת.

26. הנאשם בעדותו בבית המשפט סיפר כי הוא גרוש, אב לילד בן 12 הסובל משיתוק מוחין, ומזה שנתיים וחצי הוא נמצא במערכת יחסים עם חברה בשם סופיה שילוב (להלן: "סופיה") וכי הם אף נשואים בצורה רשמית אצל נוטריון. הסיבה לכך שטרם נישאו בטקס נישואין, היא מעצרו (עמ' 98).

27. לדבריו, יצא בערב יום שישי למועדון "הבה נגילה" בתל אביב, שתה 2 כוסות של ג'ין, לטענתו הוא לא היה שיכור אלא רק היה במצב רוח טוב. באותו ערב הוא יצא לבד ולא עם סופיה, מאחר ויש להם מעין מנהג, שאחת לחודש כל אחד יוצא עם החברים שלו (עמ' 99).
בחקירתו הנגדית הסביר הנאשם כי הכוונה במצב רוח טוב היא "מצב רוח לדבר, לשוחח, להתחבב, הכול" (עמ' 136).

28. הנאשם יצא מהמועדון בשעה 5:00 והגיע לראשל"צ בסביבות 6:00 בבוקר (עמ' 99, 100 ובהודעתו הראשונה במשטרה ת/7 בעמ' 1). לדבריו, החנה את רכבו בסביבות 5:45 בבוקר (עמ' 105). בחקירתו הנגדית ולאחר שהתובעת שאלה אותו איך לקח לו שעה שלמה להגיע מת"א לראשל"צ, השיב הנאשם "זה הזמנים פחות או יותר. אם יצאתי ב-5 או 5.15 זה הזמנים פחות או יותר" (עמ' 128). לשאלת התובעת אם ייתכן שהגיע קצת לפני שש ולא בשש, השיב הנאשם כי יכול להיות שהוא הגיע לפני השעה 6 (שם).

29. בעדותו בבית המשפט, העיד הנאשם תחילה כי הוא גר עם סופיה ברחוב רש"י בראשל"צ (עמ' 99). עם זאת, כעבור מספר משפטים שינה דבריו, ואמר שהגיע לביתו והחנה את רכבו. לשאלה היכן נמצא ביתו, ענה "אני גר ברח' יהודה הלוי 58, בראשל"צ" (שם).

30. הנאשם העיד כי החנה את רכבו במפרץ מול ביתו, וישב במעקה שליד ביתו במשך 10 דקות ועישן סיגריה, ועשה חשבון נפש עם עצמו שכן הוא נמצא בתקופה שיקומית (עמ' 102).

31. לאחר מכן הבחין במתלוננת אשר הלכה מולו עם ווקמן על העורף. מאחר והוא טיפוס חברותי, ראה בחורה שמצאה חן בעיניו ועל-כן התחיל לשוחח איתה ושאל אותה מה היא עושה בשעה כה מוקדמת בבוקר ומה היא שומעת בווקמן. המתלוננת התמהמה קצת, סיפרה לו שהיא הולכת להסעה שלוקחת אותה לעבודה וכי היא שומעת מוסיקה ברוסית. הנאשם הציע לה לעשן איתו סיגריה (עמ' 106). המתלוננת נענתה בחיוב כשלטענתו הייתה ביניהם משיכה והמתלוננת אמרה לו את שמה וסיפרה לו באופן שטחי על מה שהיא עושה. בין היתר, סיפרה לו שהיא לבד בארץ, כי בעלה באוקראינה עם 2 הילדים שלהם, וכי היא גרה ברח' צ"ג הבנות וחזרה מידידה מרח' אלקלעי. בכך כבר שיקרה לו, שבעלה עצלן ואלכוהוליסט (שם). הנאשם הראה לה היכן הוא מתגורר ואת העסק שלו שנמצא בחנות בחזית ביתו (נ/2ח) (עמ' 105-107). כל השיחה ערכה כ - 10 דקות והשעה הייתה סביב השעה 06:00 בבוקר (עמ' 108).

32. בהמשך, כך לדבריו, המתלוננת סיפרה לו שהיא פספסה את ההסעה שלה וביקשה ממנו לקחת אותה לבית החולים (עמ' 108). לשאלה, האם אמרה לו שהיא בדרך להסעה ואחר כך כי פספסה את ההסעה, הסביר הנאשם שזה מה שהיא אמרה לו בהתחלה ואח"כ היא ביקשה ממנו שייקח אותה לבית החולים והוא הסכים:
"והיא ביקשה ממני שאני אקח אותה, מהתחלה. אז אני, מתוך תשוקה אליה, התפתח שמה תשוקה כזאת באוויר, ביני לבינה והיא עשתה לי מבטים וזה. היא לא איזה מריה קדושה כמו שהיא נראית. במציאות זה אחרת. אז היא באה, הסתכלה עלי ובחורה מסתכלת עלי בצורה של, יעני, מה בצורה כזאת, אז הכל התפתח בצורה של, יעני, מה בצורה כזאת, אז הכל התפתח בצורה ספונטאנית. ובדרך שלקחתי אותה לעבודה... עישנו 5 דקות סיגריה, אמרתי לה בואי" (עמ' 109).

33. לענין משך השיחה שהתנהלה ביניהם, תחילה טען הנאשם בת/7 כי לאחר 20 דקות המתלוננת ביקשה ממנו לקחת אותה לעבודה, ולאחר 10 דקות נוספות הם החלו לנסוע. בעדותו הראשית, לשאלת בית המשפט, אמר הנאשם שהם היו יחדיו כרבע שעה (עמ' 109). בחקירתו הנגדית טען הנאשם כי הם דיברו בסביבות רבע שעה (עמ' 131-133) ונסעו כ- 5 דקות נוספות. בשלב זה בחקירתו, בה דחקה התובעת את הנאשם לפינה בכל הקשור לנושא הזמנים, החל לצעוק.
34. הנאשם פתח למתלוננת את דלת הרכב, בהמשך שינה גרסתו והעיד שאת הנעילה החשמלית ברכב שלו שומעים ממרחק של 10 מטרים מהרכב עצמו, ושהם הגיעו לרכב כשהרכב היה סגור:
"עו"ד ברזילי: איך היא נכנסה לרכב?
ת. היא, עלינו לרכב עם המפתח. עכשיו אני משחזר את הכול בלוגו שלי, ב-1 ועוד 1, איך היא מפברקת את הכל. כשנכנסנו לאוטו, והיא נכנסה לאוטו, אה, נכנסנו.
אני פתחתי את הדלת, אני פתחתי לה את הדלת, אז האוטו היה סגור.
האוטו סגור, האוטו היה ממול הבית סגור.
כב' הש' אופיר: נעלת אותו?
עו"ד ברזילי: ברגע, אין נעילה מרכזית לאוטו?
ת. יש, אז זה מה שאני.
ש. בשלט פותחים אותו או עם מפתח?
ת. לא, יש מבפני
ם.
....
ת. מבפני
ם. פתחתי לה עם הידית. היא פתחה את הדלת. סגרה את הדלת. עכשיו, בגלל שהאוטו היה חנוק אני עם הכפתור החשמלי פתחתי את שתי החלונות נסענו. בדרך" (עמ' 110- 111).

35. במהלך הנסיעה שוחחו ביניהם שיחה שטחית פורמאלית, הוא שאל אותה שוב על הבעל שלה, אמר לה שהיא חמודה והיא מצידה הסתכלה וחייכה. לדבריו, הם התחברו זה לזה, והיו שם הרבה אנרגיות הרבה מעבר לדיבור (עמ' 111).
הם נסעו לכיוון ת"א, וכדברי הנאשם:
"אני את האמת נדלקתי עליה והיא עשתה עלי רושם שנדלקה עלי, לפי המבטים וזה. ונגעתי לה פה בכתף והיא נגעה לי בכתף" (עמ' 113).

36. בהמשך:
"ובקטע הזה שהגעתי לצבי פרנק, פלוס מינוס, אמרתי לה, גם ככה פספסת את העבודה, בא לך לשבת איתי ולעשן סיגריה וזה. היא אמרה לי כן, למה לא. המשכתי עד הסוף, ממש עד הסוף, שיוצאים לכיוון תל אביב, לכיוון בית דגן שמה. שזה נמצא ברחוב שמוטקין בסוף, ופניתי ימינה. יש שם דרך עפר כזאת, פניתי 50 מטר, עצרתי את האוטו...לעשן סיגריה, כן" (עמ' 113)

לשאלה, האם הוא לא מעשן בזמן נהיגה, ענה הנאשם כי הוא מעשן אבל הוא רצה שיתפתח ביניהם משהו. בהמשך החלו נגיעות ידיים, הם התנשקו, והגיעו לאקט מיני ברכב. לדבריו הוא לא הוריד למתלוננת את הבגדים, אלא היא הורידה בעצמה את בגדיה והוא את בגדיו (שם).

37. במהלך האקט המיני המתלוננת לא התנגדה, היא לא צעקה תעזוב אותי ולא ביקשה לצאת מהרכב. לטענתו, לא היה ביניהם מין אוראלי, והאקט ארך כ- 40 דקות. לא רק שהמתלוננת לא התנגדה אלא אף שיתפה עמו פעולה ושניהם הגיעו לפורקן מיני (עמ' 114-116).
לאחר שסיימו את האקט המיני, המתלוננת התלבשה והנאשם הסיעה לבית החולים למקום עבודתה (עמ' 116).

38. הנאשם הסביר כי מלכתחילה המתלוננת ביקשה ממנו לקחתה לעבודה, דהיינו, עוד בטרם החלו בנסיעה ולכן לאחר האקט המיני, זה היה ברור מאליו שהוא ייקחנה לעבודתה (עמ' 116).

39. לדבריו, בדרך המתלוננת אמרה לו "לא פגשתי בחור סקסי כמוך ודובבה אותי במילים של בסדר, ובחור טוב וזה" (עמ' 116). הנאשם העיד כי הוא בתגובה אמר לה שהיא חמודה ושהוא היה רוצה להמשיך את הקשר ביניהם והם קבעו להיפגש שוב בערב. המתלוננת נתנה לו את הכתובת שלה בצ"ג הבנות ואת מספר הטלפון הסלולרי שלה (עמ' 117).

40. הנחיותיה של המתלוננת כיצד להגיע לבית החולים היו מוטעות והוא הגיע בכלל ללוינסקי, אי לכך הוא נכנס לתחנת מוניות ושאל כיצד מגיעים לבית החולים (עמ' 117). משהגיעו לבית החולים בשעה 7 ומשהו הוא נתן למתלוננת נשיקה על הלחי, ואמר לה שבערב הוא יתקשר אליה והם יילכו לשתות ביחד קפה ויכירו זה את זו טוב יותר. לאחר מכן חזר הביתה והלך לישון (עמ' 118).

41. באשר להתנהגות המתלוננת העיד הנאשם:
"ש. תגיד לי היא בכלל בכתה בזמן כלשהו שראית אותה איתך?
ת. היא לא בכתה ולא קרה לה מאומה. לפי כך מזה, היא נהנתה.
ש. איך ראית שהיא נהנתה?
ת. היא נאנחה והיא היתה עלי, חצי הפנימי היתה עלי" (עמ' 118).

42. הנאשם הביע תמיהה מדוע המתלוננת הייתה צריכה לרשום את מס' הרכב שלו כאשר על רכבו ישנו שלט ענק של עסקו, כפי שאף עולה מהתמונות בנ/2, ולאור העובדה שלטענתו הם שוחחו והוא הראה לה את הבית שלו ואת מקום עסקו (עמ' 118-119).

43. הנאשם אף ציין כי אם היה יודע שהמתלוננת הנה אישה נשואה או חיה עם חבר כלל לא היה "מתעסק איתה", ולשאלת בית המשפט "למה, גם לך יש חברה ואתה מתעסק?" (עמ' 119) ענה הנאשם כי אמנם יש לו חברה אך "עם החברה הסיפור הוא רק פעם בשבוע, כל אחד עושה מה שהוא רוצה" (שם).

44. לדעתו של הנאשם המתלוננת "העלילה" עליו, זאת משום שלאחר סיום פרץ התשוקה המינית שהייתה למתלוננת אליו, היא חזרה לחייה, כלשונו, ולא ידעה איך לתרץ לחבר שלה את הסימן שהוא השאיר לה על הצוואר (עמ' 120).

45. המתלוננת עישנה סיגריה ברכבו לאחר האקט המיני והיא נישקה אותו בפה ובצוואר במהלך האקט, ונשאר לו סימן על הצוואר והדבר אף נרשם ואושר על ידי החוקרת רס"מ עידית פוקס בהודעתו הראשונה (ת/7). עוד סיפר בת/7, כי המתלוננת תפסה אותו בכוח. בחקירתו הנגדית הסביר הנאשם שבאומרו "כוח" הוא התכוון ל"תראי, הכוונה שלי היתה שגם היא הביעה חיבה אלי וגם נישקה אותי" (עמ' 135). בהמשך אמר הנאשם כי הוא טעה בשימוש במילה כוח (שם).

46. אשר לקיום יחסי המין ללא אמצעי מניעה, הסביר הנאשם כי ככה הוא מקיים יחסי מין.

47. בתשובתו לכתב האישום בישיבת ההקראה מיום 1.10.03 הודה הנאשם בנהיגה בזמן פסילה, בעדותו בחקירה הנגדית, אמר תחילה כי אמנם יש לו בעיות עם הרישיון וקנסות אבל הוא לא בפסילה, ורק לאחר שהתובעת אמרה לו כי סנגורו הודה בנהיגה בזמן פסילה, הודה הנאשם כי הוא אכן נהג בפסילה (עמ' 127).

48. בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם באשר לצלצול של הטלפון הסלולרי של המתלוננת, ואמר כי אכן היה צלצול. אולם, הוא העיר למתלוננת שיש לה טלפון וזו אמרה לו להתעלם מכך מאחר והם היו באמצע האקט המיני. לדבריו, הטלפון היה בתוך התיק שלה, שהיה בין שני המושבים והמתלוננת לא ניסתה לענות והטלפון הסלולרי הפסיק לצלצל. בנושא זה בעת שהתובעת הפנתה את הנאשם לסתירות בין דבריו לבין עדותו של נהג ההסעה, ענה הנאשם כי "לא היה מגע פיזי עם הטלפון" (עמ' 140), תוך שהוא מרים את קולו.

עדויות נוספות מטעם ההגנה
49. עדת הגנה מס' 2, הגב' סופיה שילוב, בת זוגו של הנאשם, העידה כי היא והנאשם היו יוצאים יומיום יחדיו וישנים יחדיו. עוד העידה כי לפעמים הייתה רואה בחורות ש"מתעסקות" אתו, אבל הנאשם מעולם לא עבר את הגבולות, ולא נענה להן. לעיתים היו יוצאים בנפרד, לדבריה פעם בשבוע, שבועיים, בחודש, היא הייתה יוצאת לבד עם החברות שלה והנאשם היה יוצא עם החברים שלו, וכי היא סומכת עליו (עמ' 159).
לדבריה, היא מבקרת אותו רבות מאז שהוא נעצר, ואף הלכה לנוטריון להוציא אישור בכדי לבקר אותו (נ/5), בו צוין כי הנאשם הנו בעלה, והם חיים ביחד כבעל ואישה. בתצהיר רשום שהם מתגוררים יחדיו ברח' רש"י בראשל"צ.
בחקירתה הנגדית העידה העדה כי הם אכן תכננו להתחתן עוד בטרם נעצר (עמ' 161).

50. באשר לתחושותיה עקב מעצרו של הנאשם והגשת כתב האישום נגדו, העידה כי היה לה מאוד קשה לקבל את זה, ואמו של הנאשם הסבירה לה מה התרחש:
ו"אמרתי לה לא יכול להיות דבר כזה, לא, הוא מאוד עדין וזה לא יכול להיות שהוא יעשה משהו בכוח לאישה. אני אתו יום, יום, אף פעם לא היה משהו בכוח, אף פעם הוא לא טיפוס כזה" (עמ' 160).

בחקירתה הנגדית העידה כי הנאשם התקשר אליה מהמעצר וסיפר לה מה ארע, וזאת לאחר פרסומן של כתבות בעיתונים אודותיו.
כשנשאלה איך הנאשם בתור בן זוג אמרה:
"הוא מאוד עדין, באמת הוא מאוד עדין, הוא רומנטי כזה, הוא מביא פרחים ככה סתם בלי שום סיבה, לא יום הולדת שום דבר, ככה בא עם הפרחים, או שמשאיר איזה פתק בדלת. לא יודעת, היה לי מאוד קשה אבל אני סלחתי לו" (שם).

בהמשך, הוסיפה שאמנם מאוד קשה לה עם בגידתו, אך היא סלחה לו. לדבריה אם היא אכן הייתה מאמינה שהוא עשה את המעשים המיוחסים לו, היא היתה עוזבת אותו שכן אינה מעוניינת לחיות עם גבר אלים, ושהיא יודעת שהוא לא כזה.
עוד הוסיפה וציינה כי תהליך ההיכרות ביניהם, היה קצר מאוד, באופן יחסי.
כשנשאלה העדה, בחקירה הנגדית, אם היא מאמינה לנאשם היא אמרה "אני מאמינה שזה לא היה בכוח" (עמ' 163) .

51. לדבריה, זו היתה הפעם הראשונה שהנאשם בגד בה, הגם שתמיד התחילו איתו בחורות, ואף היא היתה זו שהתחילה איתו. לשאלת התובעת האם במקרה זה הנאשם התחיל עם המתלוננת, ענתה העדה שזה נכון, אבל אנשים לפעמים טועים, וכי הוא משלם על כך מחיר מאוד כבד (עמ' 163-164).

עוד טענה, כי מעולם לא ראתה את הנאשם שותה אלכוהול או משתכר וכשהוא היה חוזר ממועדונים, הם עוד היו הולכים לאכול גלידה בצוותא. לדבריה אף אסור לו לשתות אלכוהול מאחר וזה מחזיר אותו לסמים (עמ' 164).

52. עד הגנה מס' 3, פקד יעקב עינב, קצין חקירות במרחב יפתח, העיד כי ביום האירוע בעת שבא לעבור על תיקי העצורים מהלילה, פנה אליו חוקר הבוקר של משמרת א' והפנה את תשומת לבו לעובדה שהגיעה מתלוננת לתחנה. מאחר וחוקרי הבוקר היו גברים, ובתיקי אונס חוקרות את המתלוננות נשים, האלטרנטיבות שעמדו בפני
ו היו או להזעיק חוקרת המתגוררת באזור נס ציונה או להעביר את המתלוננת ליחידה שבתחומה בוצעה העבירה. בנסיבות אלה הוחלט להעביר את המתלוננת עם ניידת הסיור לתחנת ראשל"צ. לדבריו הוא כלל לא נפגש עם המתלוננת, אלא רק ראה אותה בכניסה לתחנה, הוא אינו זוכר אם המתלוננת היתה מלווה במישהו. לדבריו הוא לא תיעד ואף אינו זוכר שאחד מהחוקרים תיעד את המפורט לעיל (עמ' 166-167).

53. עם זאת הוסיף, בהתייחס לכך שלכאורה המתלוננת הגיעה כשעוד היתה חוקרת בתחנה, כי ייתכן והסיבה שבגללה המתלוננת לא טופלה, הואיל והיא היססה אם להגיש תלונה, או להיבדק (עמ' 168, 169).

54. לשאלת הסניגור כיצד דבריו מתיישבים עם עדותה של המתלוננת כי היא ישבה במשך שעה עם חוקרת במשטרת יפו, השיב העד כי יתכן והיא שוחחה עם חוקרת שעבדה במשמרת ג' שמסתיימת בשעה 7:30 בבוקר. לאחר שהסניגור הסביר לעד כי לא ייתכן שהמתלוננת הגיעה לפני 7:30 לתחנת המשטרה, מאחר ורק בסביבות השעה 7:15 היא הגיעה למקום עבודתה ביד אליהו, ותחילה היא הגיעה למשטרת שכונות, השיב העד כי כפי שזכור לו במשמרת שלאחר מכן לא היתה חוקרת (עמ' 171).

55. לשאלת הסניגור איך יתכן שהמשטרה לא התחילה בפעולה לאיתור הרכב, לאור העובדה שהמתלוננת רשמה את מס' הרישוי של הרכב, השיב העד כי מאחר ובדיוק היו חילופי משמרות, ייתכן והמקרה נפל בין הכיסאות (עמ' 173).

בחינת גירסת המתלוננת
56. גירסת המתלוננת כפי שהיא פרשה את סיפור ההתרחשות הן בחקירותיה במשטרה, הן בעדותה בפני
בית המשפט, מרגע צאתה מביתה, חטיפתה על ידי הנאשם לרכבו, הנסיעה ברכבו עד למקום העצירה, מעשה האינוס, הנסיעה לבית החולים לאחר האינוס, וכלה בהגעתה לבית החולים, הינה גירסה אמינה והגיונית. יתר על כן, אף מבלי להדרש לפרטי גירסתה, סיפור ההתרחשות כפי שהיא מציגה אותו נשמע הגיוני ומתיישב עם שעת הבוקר המוקדמת ורצונה להגיע להסעה לעבודה שאף חיכתה לה. בגרסתה לא מתעוררות שאלות לוגיות קשות, שאינן ניתנות ליישוב.
על כל אלה, עדותו של נהג ההסעות מחזקת את גרסת המתלוננת בענין הטלפון וכן קיים חיזוק בעדותו בדבר מצבה הנפשי עם כניסתה לבית החולים, חזוק המצוי אף בעדותה של י.פ חברתה של המתלוננת לעבודתה, אשר ראתה אותה מיד עם הגיעה לבית החולים.

עם זאת עלינו לבחון תהיות, שאלות וסתירות, אשר לכאורה עולות בבחינת גירסתה של המתלוננת, לרבות לאשר הפנה וטען הסנגור המלומד.

שאלת הפשטת מכנסי המתלוננת מגופה
57. א. בהודעתה הראשונה (ת/5), סיפרה המתלוננת כי הנאשם הוריד לה את המכנסיים, "פתאום הוא עצר, הוריד לי את החולצה בכוח, את המכנסיים ואת התחתונים וגם לעצמו" (עמ' 1). בהודעתה השנייה (ת/4) סיפרה המתלוננת כי הנאשם הפשיט את מכנסיה, אך לשאלת החוקרת איך הנאשם הפשיטם ממנה, ענתה המתלוננת כי אינה זוכרת ואף החוקרת בהערה רשמה כי המתלוננת "טוענת שקשה לה לזכור כי היתה בשוק" (עמ' 5). כך גם בדו"ח העימות (נ/3) חזרה המתלוננת על גרסתה שהנאשם הוריד לה את בגדיה (עמ' 2). בעדותה בבית המשפט העידה שכתוצאה מהפחד בו היתה שרויה היא השתדלה להיות עד כמה שניתן רגועה, ועזרה לו להוריד את מכנסייה (עמ' 15, 38).

ב. עדת תביעה מס' 2 י.פ. בעדותה, אמרה שהמתלוננת אמרה לה שהיא התנגדה על ידי כך ש"היא לא נתנה להוריד ממנה את המכנסיים".

ג. אכן, קיים שוני בין הגירסאות השונות בנושא זה. אולם אין להתעלם מכך שהמתלוננת עצמה מסרה כי בתחילה אכן ניסתה למנוע את הורדת מכנסיה, אולם לאחר מכן, מתוך חשש לחייה, הורידה אותם בעצמה.

ד. מכל מקום, לא נראה כי סתירה זאת, ככל שהיא קיימת, מקעקעת את אמינותה של המתלוננת או גירסתה.

קיום יחסי המין האוראליים
58. א. רק בעדותה בבית המשפט סיפרה המתלוננת, וזאת לראשונה, על המין האוראלי אשר לטענתה, הנאשם הכריחה לבצע (עמ' 16). בחקירותיה במשטרה, המתלוננת לא ציינה כי הנאשם הכריחה לקיים מין אוראלי עמו ואף כשנשאלה על החדרת איבר מגופו של הנאשם לאיברים אחרים בגופה, המתלוננת השיבה בשלילה (ת/4 בעמ' 12). בנוסף, בחוו"ד מומחה של ד"ר ריקרדו נחמן (נ/1) (להלן: "ד"ר נחמן") בסעיף 2 לחוו"ד, ציין ד"ר נחמן על סמך דברי המתלוננת כי לא היה ניסיון למין אוראלי.
לשאלת התובעת מדוע לא סיפרה על המין האוראלי בעבר ורק בחקירתה בבית המשפט סיפרה על כך, הסבירה המתלוננת כי:
"לא היה נעים לספר על זה. הוא פשוט פגע בי באופן נפשי והוא מחק אותי מהחיים ונורא קשה לי לדבר על זה. אפילו במשטרה שאלו לגבי כל הפרטים".

בחקירתה הנגדית הסבירה "בגלל שזה מוריד את המעמד של האישה" (עמ' 22) "כן, בגלל שזה מטריד" (עמ' 23), הסניגור שאל את המתלוננת:
"שואלים אותך, גב' תספרי לנו מה קרה, שואלים אותך ספציפית האם היה מין אוראלי, אז את אומרת לא היה ניסיון אפילו למין אוראלי. שיקרת אותם? נכון ששיקרת אותם?"

ותשובתה:
"אני לא שיקרתי אותם. זה מטריד אישה ואני לא יכולתי לראות בעיניים של אחרים ולספר מה שהיה" (עמ' 25).

ב. בחקירה הנגדית הבהירה המתלוננת כיצד התרחש המין האוראלי, וכי המין האוראלי התקיים מיד לאחר שהגיעו למקום בו הנאשם עצר את רכבו ולפני קיום יחסי המין. לשאלת הסניגור האם היא התנגדה ענתה המתלוננת "אני התנגדתי" ובהמשך לשאלת הסניגור "את לא אמרת לו אני לא רוצה" ענתה המתלוננת "אני התנגדתי והוא ראה שאני לא רציתי". בהמשך שאל הסניגור "האם אמרת לו אני לא רוצה?" ענתה המתלוננת "כן, אמרתי" (עמ' 23).

ג. עדותה של המתלוננת בענין המין האוראלי, אשר כאמור נטענה לראשונה רק בבית המשפט, נועדה לטענת הסניגור להחמיר את מצבו של הנאשם, זאת מאחר והמתלוננת חששה כי תיחקר על מידת הסכמתה. לטענת התביעה, הגם שמדובר בעדות כבושה, הרי זה עקב כך שהמתלוננת התביישה לספר על המין האוראלי, ותמכה זאת בתיאוריה היבשים של המתלוננת של החדרת איבר מינו של הנאשם אל איבר מינה, ועקב כך לא סיפרה את הדבר המשפיל ביותר מבחינתה.

ד. אכן, אם היינו בוחנים את עדותה של המתלוננת באופן הגיוני כמשקיפים מבחוץ, מצפים היינו כי המתלוננת תספר אודות כך, עוד בחקירתה במשטרה במיוחד, כאשר נשאלה על כך מספר פעמים טרם עדותה בבית המשפט. אולם בהתאם להלכה הפסוקה אשר תובא להלן, אין אנו בוחנים התנהלותה של מתלוננת באופן האמור. אין אנו חודרי צפונות מתלוננת מה הסיבה כי תחריש עד עדותה בבית המשפט. הגם שכך, הסבריה של המתלוננת, באשר לשאלה מדוע רק בעדותה בבית המשפט היא סיפרה על המין האוראלי, נראים סבירים ואמינים, לפחות מנקודת מבטה. אכן נראה כי שיחזור החוויה הקשה שעברה המתלוננת, וההשפלה הנוספת שעברה, שייתכן ואף מאפילה על ההשפלה שחשה המתלוננת מעצם קיום יחסי המין לאחר מכן, היה קשה לה וכפי שהסבירה.

מציצת צווארו של הנאשם
59. א. המתלוננת העידה כי הנאשם הכריח אותה לנשקו בפה ובצוואר, ועקב כך נגרמו לו סימני המציצה על הצוואר (עמ' 48). בהודעתה השנייה (ת/4) המתלוננת אמרה כי היא לא נישקה את הנאשם בצוואר וגם לא פגעה בו פיזית בניסיון להתגונן.

במזכר שרשם אורי הדס ביום 1.9.03 (ת/9) בעמ' 2 ציין:
"שאלתי את נ... האם נישקה את החשוד הנ"ל מסרה שהוא נישק אותה בכוח והיא לא נישקה אותו שאלתי אותה האם נישקה אותו בצוואר הנ"ל השיבה בשלילה, שאלתי כיצד ייתכן שיש לחשוד סימן כחול בצוואר הנ"ל מסרה שאין לה שום מושג".

ב. בעדותה בבית המשפט העידה המתלוננת "הוא הכריח אותי לנשק ואם אני לא נישקתי, אז הוא הכריח אותי בכוח ונישק אותי" (עמ' 16). בחקירתה הנגדית היא נשאלת על ידי הסניגור בעמוד 48 כדלקמן:
"ש. גם את מצצת לו את הצוואר, נכון?
ת. הוא הכריח אותי ואני לא זוכרת.
ש. הוא הכריח אותך למצוץ לו את הצוואר?
ת. הוא הכריח לנשק אותו.
ש. בצוואר.
ת. בכל המקומות.
ש. גם בצוואר? זאת השאלה שלי.
ת. כן.
ש. והחוקר שחקר אותו, ראה עליו סימן של מציצה בצוואר.
כב' השו' אופיר: אז היא אמרה, שהוא הכריח אותה למצוץ לו, זה מה שהיא אמרה.
ש. זה בגלל שהוא הכריח אותך?
ת. כן. הוא הכריח לנשק".

כאמור, בעמוד 11 להודעתה השנייה (ת/4) במשטרה, נשאלה המתלוננת האם היא נישקה את הנאשם בצוואר והיא השיבה בשלילה. בהמשך נשאלה האם היא פגעה בנאשם פיזית בניסיונה להתגונן וגם על כך היא השיבה בשלילה תוך הסבר כי אין לה ציפורניים ומה עוד שהיא לא רצתה ל"עצבן" אותו (שם).
ג. הסנגור טען בסיכומיו כי סתירות אלו מקורן בחוסר רצונה של המתלוננת לצייר יחסי מין בהסכמה אלא מעשה אינוס, אף על פי שסימן המציצה הנו מטריד ודורש הסבר ולכן שינתה גירסתה והעידה כי הנאשם הכריח אותה.

ד. האמור לעיל, יפה אף אף ביחס להכחשה דנן. יתר על-כן, ייתכן והמתלוננת אכן חפצה להתכחש לכל פעולה מצידה, שיכול ותצביע על "שיתוף פעולה", כביכול, גם אם הדבר נכפה עליה. אולם, אין בכך לקעקע את גירסתה הבסיסית בשאלה שבמחלוקת. המתלוננת הסבירה את אשר חוותה ופחדה ורצונה לפעול בהתאם להוראותיו, כולל בנושא זה.

הופעת הסימנים הכחולים על גופה של המתלוננת
60. א. בדו"ח הבדיקה שנערך למתלוננת ביום 30.8.03 (נ/1) בדיקה שבוצעה כ- 6 שעות לאחר האירוע, לא הופיע כל ממצא לסימנים הכחולים שהופיעו על גופה. בעמ' 3 לדו"ח אף נכתב "בגוו מקדימה, כולל השדיים ומאחור אין סימני חבלה טרייה".

ב. ביום 1.9.03 בוצעה בדיקה חוזרת בה נמצאו סימני חבלה על גופה של המתלוננת. בדו"ח הבדיקה (נ/1) בעמ' 4:
"בנוסף, בבדיקה חוזרת נמצאו דימומים תת עוריים, בחלקם ביצתיים בגוו בשני הצדדים, שנגרמו כתוצאה מחבלה קהה, כ- 24- 48 שעות טרם בדיקתי, שיכולים להתיישב עם אחיזה על ידי ידיים, בעוצמה יחסית רבה".

ג. לטענת הסניגור, לאחר החקירה במשטרה מיום 31.8.03 הבינה המתלוננת שעליה לחזק את תלונתה ולכן לחצה המתלוננת במו ידיה על גופה וגרמה לחבלה, והתייצבה כ- 53 שעות לאחר האירוע לבדיקה החוזרת, כאשר זוהי הפעם הראשונה שהסימנים הכחולים מופיעים על גופה. הסניגור אף מפנה לעדותה של המתלוננת "אם הייתי מסכימה ליחסים, אז לא הייתי פונה למשטרה ולא הייתי עושה על עצמי את הסימנים הכחולים" (עמ' 43). לטענתו, המתלוננת, בהיסח הדעת, לאור הלחץ בחקירתה הנגדית גילתה לבית המשפט את שארע באמת.
יצויין כי בת/5 (עמ' 2) מסרה המתלוננת כי כשהיא הגיעה לעבודה החזה והצוואר שלה היו אדומים. המתלוננת לא חזרה על כך בשנית. כן יש להפנות לעדותה של י.פ. אשר ציינה כי מספר ימים לאחר מכן הראתה לה המתלוננת את החזה שלה שהיה מלא כולו בסימנים כחולים (עמ' 69).

ד. בנושא זה, יש לדחות את טיעוני הסנגור מכל וכל ובמיוחד הטיעון האחרון, כאילו המתלוננת במו ידיה, גרמה לעצמה את אשר טען לו הסנגור. את דבריה בבית המשפט אין לפרש כפי שמנסה הסנגור לפרשם, אלא בהתאם להקשר הדברים. לא נראה כי מדובר כאילו בפליטת פה. אין זה גם סביר כי המתלוננת תגרום לעצמה סימנים שכאלו – הכל כביכול במסגרת עלילת השווא. יתר על כן, אם חששה מהחבר עמו התגוררה, הרי הועד כי הוא עצמו פנה למשטרה עם הגשת התלונה. לא היה אם כן כל צורך לחזק את גירסתה באופן האמור. כך גם אין לייחס משמעות לבחינה מדוקדקת באשר צויין בדו"ח הבדיקה כמספר שעות זה או אחר מעת שבוצעה החבלה ועד לבדיקה.

ההתרחשות במהלך הסעת המתלוננת לבית החולים
61. לאחר האירוע הסיע הנאשם את המתלוננת לבית החולים, תוך שהם טועים בדרך מאחר והמתלוננת לא ידעה איך לכוון את הנאשם לבית החולים. הנאשם עצר ברציף של נהגי מוניות וביקש הכוונה לבית החולים. כך גם במהלך הנסיעה המתלוננת לא ביקשה לרדת, לא אמרה דבר לנהגי המונית, אף שוחחה עם הנאשם, עישנה עמו סיגריה ומסרה לו את פרטיה, תוך רישום שמה כתובתה ומספר הטלפון הסלולרי שלה.
המתלוננת סיפרה כי רצתה להגיע למקום עבודתה שם היו האנשים היחידים שהיא הכירה ושיכלו לעזור לה (עמ' 51) וכן חששה שאם היא "תעשה בלגן" ברכב אזי הנאשם לא ייקח אותה למקום עבודתה.


המתלוננת נשאלה בהודעתה השנייה במשטרה, ת/4, בעמ' 12 האם עישנה ביחד עם הנאשם על כך ענתה:
"לא כן. כשהיינו בת"א וכבר הייתי בטוחה שהגענו למקום הדלקתי
סיגריה".

62. המתלוננת העידה כי בדרך לבית החולים הנאשם ביקש ממנה לא לפנות למשטרה והיא הבטיחה לו שלא תפנה (עמ' 17). בהודעותיה במשטרה (ת/4 ו- ת/5) המתלוננת סיפרה גם כן כי הנאשם ביקש ממנה שלא לפנות למשטרה, במהלך דרכם לבית החולים לאחר האירוע. בהודעתה הראשונה (ת/5) בעמ' 2 סיפרה המתלוננת כי הנאשם ביקש ממנה כל הזמן לא לפנות למשטרה והיא השיבה לו "בסדר, בסדר, אני מבינה" וכי הנאשם האמין לה לדבריה שאכן לא תפנה למשטרה, ובטרם ירידתה מהרכב אף נתן לה נשיקה על הראש.

63. המתלוננת סיפרה בעדותה כי היא שיקרה לנאשם ואמרה לו שהוא אדם טוב בכדי שהנאשם "ייתן לי ללכת" (עמ' 17). בהמשך נשאלה אם הכוונה שלה היתה להתנהג אליו יפה, והשיבה: "נכון, זו היתה הכוונה שלי, כדי שהוא לא יבין" (שם). בהודעתה הראשונה (ת/5) בעמ' 1 ו-2 מסרה המתלוננת כי:
"כשהוא גמר אני לא רציתי לעצבן אותו ואמרתי לו 'אתה בסדר, אתה בחור טוב ועכשיו אני רוצה לעבודה' אני לא התכוונתי באמת למה שאמרתי לו אבל לא רציתי שהוא יפגע בי".
בהמשך אמרה:
"אני כל הדרך דיברתי איתו שהוא טוב ושאני צריכה לעבודה" (שם).

64. בהודעתה השניה (ת/4) בעמ' 7 אמרה המתלוננת כי:
"אחרי שהוא גמר בתוכי הוא אמר לי שאני יכולה להתלבש. התחלתי להגיד לו שאני מאחרת לעבודה. זה היה בערך 20 דקות ל- 7 אני אמרתי לו שהטלפון היה כנראה מנהג ההסעה... לחפש אותי ולדאוג לי, וניסיתי לדבר איתו בעדינות כי לא רציתי עוד יותר לעצבן אותו עוד יותר. אני התחלתי להגיד לו שהוא בסדר. רק רציתי לצאת מהמקום הזה, ולא רציתי עוד יותר לעצבן אותו... כשאמרתי לו את הדברים האלו הוא התחיל לנסוע וראה שאני בסדר, שאני לא מתנגדת או משהו ומדברת אתו יפה, ואז הוא התחיל לדבר אתי".

65. בדו"ח העימות (נ/3) בעמ' 2 אמרה המתלוננת:
"לא רציתי שהוא יכעס... אמרתי לו שהוא חבר ובחור טוב ושאני צריכה לעבודה בזמן".

66. בחקירתה הנגדית העידה המתלוננת כי היא אמרה לנאשם רק פעם אחת שהוא אדם טוב ושהיא לא אמרה לו את זה כל הזמן. לשאלת הסניגור איך הדברים מסתדרים עם מה שהיא אמרה בחקירותיה במשטרה השיבה המתלוננת "אמרתי לו, נו אז מה?" (עמ' 52).

67. בעדותה בבית המשפט סיפרה המתלוננת כי בדרך לבית החולים, לאחר שהנאשם ראה שהיא רגועה (לדבריה עשתה רושם זה במכוון), הוא התחיל לשוחח עמה, שאל איך קוראים לה ואם היא לבד בארץ. המתלוננת השיבה לו "לא אמרתי לו שאני חיה עם חבר, אבל בעלי הוא היה פה, פשוט אני שיקרתי, כדי שהוא יבין שאני הייתי לבד" (עמ' 17). בחקירתה הנגדית היא נשאלה על ידי הסניגור מה היה ההגיון מאחורי דבריה כי היא לבד בארץ והמתלוננת השיבה:
"אמרתי לו כך, כי חשבתי, אם אני אגיד שבעלי נמצא בראשון ואני אגיע הביתה ויהיה בלגן, אז בעלי הכריח אותי ללכת למשטרה... אמרתי לו, כדי שהוא יבין שאני לבד ושהוא יגיע אלי בערב" (עמ' 53).

68. בהמשך עדותה ציינה המתלוננת, כי הנאשם סיפר לה שקוראים לו אבי והיא מסרה לו את פרטיה ואת הכתובת הישנה שלה הן בעל פה והן על הגלויה (ת/1) (עמ' 18). לדבריה היא רשמה לו את פרטיה בכדי שהמשטרה תוכל לתפוס אותו, בפגישה שתכננו באותו ערב (שם), אם כי במכוון מסרה לו את כתובתה הישנה.

69. בהודעתה הראשונה (ת/5) בעמ' 2 אמרה המתלוננת כי הנאשם ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, והיא כתבה לו אותו ואח"כ הנאשם הוסיף את הכתובת שלה. בחקירתה הנגדית הסבירה המתלוננת כי היא רשמה מיוזמתה את מס' הטלפון הסלולרי שלה ואת הכתובת רשם הנאשם (עמ' 52, 18), ואכן ניתן להבחין בשני כתבי יד שונים על הגלויה (ת/1).

70. על פניו, נראה כי אכן המתלוננת התנהגה בצורה המתוארת לעיל, מתוך כוונה לא לעורר את זעמו של הנאשם. לאורך כל עדותה וחקירותיה במשטרה סיפרה המתלוננת על הפחד שחשה בפני
הנאשם. מה עוד, שהמתלוננת מיוזמתה סיפרה פרטים אלו, ובמיוחד את ענין הגלויה, כך שאם היתה חושדת שהדבר עשוי להביא למסקנה כי האירוע המדובר היה בהסכמה, היא לא היתה מספרת את כל הפרטים הללו ובמיוחד לא את פרטיה הרשומים על הגלויה. נראה כי גילוי הפרטים שעשוים להראות על הלך רוח לאחר האירוע, מעידים על אמינותה ועל כך, שאכן סיפרה את שארע. בענין זה יש להזכיר, כי הלכה פסוקה היא שאין לבחון התנהגות של מתלוננת שהינה קורבן עבירת מין, מבעד למשקפיו של מתבונן מהצד, שהיה נוהג אחרת באותן נסיבות (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל
, (ט.פ.) ועל כך עוד נרחיב בהמשך.

בנוסף, יודגש כי לאורך כל עדותה וחקירותיה, עמדה המתלוננת על כך שכל השיחה בוצעה בנסיעה לבית החולים לאחר האירוע, ולא קודם.
לגירסה אחרונה זאת ניתן למצוא גם תימוכין בעדותו של הנאשם.
מכל מקום, המתלוננת הסבירה הסבר היטב, פשר התנהגותה בכל מהלך הנסיעה עד לבית החולים. במיוחד יש לזכור, כי באותה עת עבדה המתלוננת בבית החולים רק מספר חודשים, וחששה למקום עבודתה ולמעשה הדרך היחידה שלה להגיע לעבודתה בסמוך לזמן בו היתה אמורה להגיע אליה, היתה אכן באמצעות הסעתה על ידי הנאשם ועל כן בחרה לפעול כפי שפעלה.

בנוסף, גם ההסבר כי חפצה לשמור על קשר עם הנאשם, על מנת שאכן המשטרה תאתר אותו, הסבר ראוי הוא וכפי שהיא אף מתריסה בפני
ו בעימות בהתייחס לכך "ואתה כל הזמן חשבת שאני לא אצלצל למשטרה אני בטוחה בזה".
הפרידה מהנאשם בנשיקה
71. בהודעתה הראשונה (ת/5) בעמ' 2 אמרה המתלוננת "כשהגענו ליד העבודה שלי הוא נישק אותי בראש".
בחקירתה הנגדית נשאלה, האם היא והנאשם התנשקו לשלום והיא השיבה כי איננה זוכרת אם התנשקו ואם הנאשם אמר לה להתראות. כל שהיה זכור לה הוא שהם דיברו על הפגישה.
על פניו נראה שאין מדובר בסתירה, שכן חלוף הזמן עשוי להשכיח פרטים, ובהמשך לנאמר לעיל, אין לבחון התנהגות המתלוננת במשקפיו של מתבונן מהצד.

צלצול הטלפון הסלולרי
72. בהודעה הראשונה במשטרה (ת/5) (עמ' 1) סיפרה המתלוננת כי הטלפון הסלולרי צלצל לאחר שהנאשם הפשיט את בגדיה ואף התפשט בעצמו. עוד סיפרה המתלוננת כי היא רצתה לענות, אך הנאשם תפס את הטלפון הסלולרי שלה וזרק אותו על הרצפה.

73. בהודעתה השניה (ת/4) (עמ' 5-6), סיפרה המתלוננת כי לאחר שהנאשם הפשיט את בגדיה, הטלפון הסלולרי שלה החל לצלצל. מיקום הטלפון הסלולרי באותה עת היה בתוך התיק שלה מאחורי הכסא שלו על רצפת המכונית, כשלטענתה הנאשם הניח במקום זה את התיק שלה:
"ת: אני רציתי לענות, לקחתי את התיק, פתחתי אותו ואז הוא הוציא את הפלאפון שלי מהתיק וזרק אותו על הריצפה וזרק גם את התיק לאחור...
ש: הטלפון המשיך לצלצל?
ת: לא, הוא הפסיק ברגע שהוא זרק אותו.
הושטתי את היד לפלאפון כדי לקחת אותו בין הכיסאות מאחורה אז הושטתי יד ימנית לפלאפון והוא דחף אותו בצד שמאל של הגוף והחזיר לי את היד קדימה אל היד שלו משך אותה".

74. בדו"ח העימות חזרה על גירסתה, כי לאחר שהנאשם הפשיטה, צלצל הטלפון הסלולרי שלה שהיה בתוך תיקה, אך הנאשם לקח את הטלפון זרק אותו ואמר "שעכשיו אני בעבודה" (עמ' 2).

75. בעדותה בבית המשפט הוסיפה המתלוננת, כי הספיקה ללחוץ על מתג ההשבה אולם לא הספיקה לענות, הואיל והנאשם לקח את הטלפון מידיה וזרק אותו על הריצפה (עמ' 15-16).

76. בחקירתה הנגדית העידה המתלוננת כי השיחה בוצעה לפני שהנאשם בעל אותה או במהלך הבעילה (עמ' 44).

77. נהג ההסעה בעדותו בבית המשפט ובהודעתו במשטרה (ת/16, עמ' 1) אמר:
"התקשרתי ב 6:07 אני חושב צלצול 5 או 6 פעמים היה...לא ענו...שמעתי בחורה בצד השני אומרת שיעשו לה בעיות בעבודה אם אני לא יגיע. אז סגרתי את הטלפון ונסעתי".

78. דווקא הסנגור הוא זה שביקש לקבל פלט שיחות נכנסות למכשיר הסלולרי של המתלוננת. ואכן, פלט זה צורף לסיכומים וממנו עולה שאכן הצליחה המתלוננת ללחוץ על מתג ההשבה על כל המשתמע מכך, נושא שעוד נתייחס אליו בהרחבה להלן.

79. פלט השיחה מאמת את עדות נהג ההסעה, ומאשר כי אכן התקיימה השיחה לפני או במהלך הבעילה ולא לאחריה. בכך גם מאומתת גירסתה של המתלוננת בנקודה זו.

בחינת גירסת הנאשם
80. עדותו של הנאשם שפרש את סיפור ההתרחשות; הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, מלאה היא סתירות וחסרת כל הגיון, גרסתו מעלה תהיות ושאלות לוגיות קשות באשר לאפשרות התכנותה של גרסתו. עדי ההגנה שהובאו, לא רק שלא חיזקו את גירסתו אלא הפוך מכך.

לוח הזמנים
81. לא בכדי התייחסו הצדדים בסיכומיהם לשאלת לוח הזמנים, שהיא מהותית להבנת ההתרחשות.
ביחס ללוח זמנים זה, צוינו מספר מועדים שהצדדים כולם הסכימו להם. שעת ההסעה היתה לפי העדויות בשעה 06:00 לערך; כך, שהמתלוננת הגיעה לבית החולים בין השעה 07:00 לשעה 07:10. הן המתלוננת והן הנאשם העידו כי שהו במקום העצירה כ- 40 דקות, כך שהשאלה היא, מה אירע טרם הגעתם למקום העצירה.
גירסת המתלוננת, לפיה, יצאה מביתה בשעה 5:30 ונחטפה בדרך, מתישבת עם לוח הזמנים, אולם זאת רק אם לא המתינה יחד עם הנאשם כ-20 דקות לפחות, ליד הרכב, ורק לאחריה עלו הנאשם והמתלוננת למכונית. אם כגירסתה, אזי כבר בסמוך לשעה 6:00 הגיעו למקום העצירה ואזי בשעה 6:40 לערך החלו בנסיעה לכוון בית החולים. אין מקום להסיק ממפה שצרף הסנגור השערות אלו או אחרות בדבר מרחקי ההליכה. עצם ההשערה שהמתלוננת פגשה בנאשם בסמוך לשעה 5:30 לא רק שלא נתמכה במאומה, אלא סותרת את גירסת הנאשם עצמו.
נבחן על כן את לוח הזמנים בהתאם לגירסותיו השונות של הנאשם.

82. בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/7) (עמ' 1) אמר הנאשם כי בילה בת"א עד השעה 5:00 בבוקר, והגיע בסביבות 6:00 בבוקר לביתו.
בעדותו בבית המשפט העיד כי בילה עד 5:00 בבוקר, והגיע בסביבות 6:00 בבוקר לביתו (עמ' 99, 100). בהמשך עדותו, לאחר שהנאשם התבקש למסור את גרסתו, העיד:
"אני... שאני עצרתי את הרכב, זה היה בסביבות אני מאמין רבע לשש בבוקר, משהו כזה. מצפון תל-אביב, מהבה נגילה שעל יד הרציף, בירמיהו שמה עד רחוב יהודה הלוי זה פרק הזמן שלקח לי להגיע הביתה" (עמ' 105).

בחקירתו הנגדית לאחר שנשאל כיצד ייתכן שלקח לו שעה שלמה להגיע מתל אביב לראשל"צ השיב הנאשם "זה הזמנים פחות או יותר. אם יצאתי ב-5 או 5.15 זה הזמנים פחות או יותר". לשאלת התובעת אם ייתכן והוא הגיע קצת לפני שש ולא בשש, השיב הנאשם כי יכול להיות שהוא הגיע לפני השעה 6 (עמ' 128).

83. ניתן לראות, כי הנאשם אינו מדייק בעדותו ומשנה גירסאות במהלך עדותו, הגם שייתכן ולא שם לב באיזו שעה במדוייק יצא מת"א. בכל מקרה נראה שמוסכם על הנאשם כי הגיע לפני השעה 6:00 לביתו.

84. בהודעתו הראשונה (ת/7, בעמ' 1), מסר הנאשם כי החנה את רכבו וישב ועישן סיגריה על המעקה מול ביתו, המתלוננת עברה מולו הם החלו לשוחח, עישנו סיגריה ביחד ו"לאחר 20 דקות היא שאלה אותי אם אני מוכן לקחת אותה לעבודה ואמרתי לה כן. אחרי 10 דקות עלינו לרכב ונסענו" (ההדגשה שלי-י.ש.).

85. בעדותו של הנאשם בבית המשפט, טען כי החנה את רכבו לפני השעה 6:00 בבוקר במפרץ מול ביתו, ישב שם כ- 10 דקות, עישן סיגריה וחשב לעצמו תוך עשיית חשבון נפש (עמ' 102). בזמן הזה צעדה מולו, לדבריו, המתלוננת עם ווקמן והוא החל לשוחח עמה (עמ' 105-106) וכך אף אמר בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/7, עמ' 1). לאחר זמן מה אמרה לו המתלוננת כי היא אחרה את ההסעה וביקשה ממנו לקחתה לבית החולים (עמ' 108). הנאשם טען שהשיחה ערכה כ- 10 דקות והשעה היתה סביב השעה 06:00 בבוקר (שם). בהמשך העיד הנאשם כי השיחה נמשכה כרבע שעה (עמ' 109).
בחקירתו הנגדית העיד הנאשם שהוא והמתלוננת שוחחו במשך כרבע שעה (עמ' 131 133). לאחר שהתובעת, אמרה לו שבחקירתו במשטרה טען כי שוחח עם המתלוננת כחצי שעה, ושאלה על מה הם שוחחו כחצי שעה , השיב הנאשם כי "בזמן אמת זה אחרת" (עמ' 132) בהמשך בעת שהתובעת חקרה את הנאשם על לוח הזמנים החל הנאשם לצעוק באולם, ולהתפרע (עמ' 133).

86. הנה כי כן, על מנת לבסס את גירסתו, ניסה הנאשם להסביר כי ראשית, כ-10 דקות היה לבדו ליד המכונית. שנית, כי שוחח עם המתלוננת עד כמחצית השעה. בכך הסביר את אופן יצירת הקשר ביניהם שהביא בסופו של יום לאותה הסכמה נטענת בכל הקשור לקיום יחסי המין.
עתה, ברור כי גירסה זאת אינה יכולה לעמוד מכל בחינה שהיא. לוח הזמנים אינו מאפשר קיום שיחה כה ארוכה בין המתלוננת לבין הנאשם.
בנסיבות אלה חייב היה הנאשם לנסות ולהקדים את שעת היציאה מביתו לעבר מקום העצירה. אולם גם בכך לא סגי, הואיל ואזי עולה השאלה מדוע תאמר המתלוננת לנאשם כי אחרה את הנסיעה שאמורה היתה להגיע בשעה 6:00.

וממה נפשך. אם אכן לא התקיימה שיחה מקדימה בין המתלוננת לבין הנאשם, אין כל הסבר מדוע תאמר לו המתלוננת כאילו אחרה להסעתה לעבודה. יתר על כן, ללא שיחה מקדימה שכזו, אין כל הסבר ואין כל הגיון כי המתלוננת תבקש לנסוע עם מי שלא הכירה כלל.
מצד שני, אם אכן התקיימה אותה שיחה ממושכת ואף כרבע שעה ולאחר שהנאשם עצמו עישן סיגריה וערך כבר אז חשבון נפש, זאת משך מספר דקות טרם שהגיעה המתלוננת, לא יכולה היתה המתלוננת להגיע לבית החולים בשעה שאין חולק שהגיעה, כשהן הנאשם והן המתלוננת מעידים כי מעת הגיעם למקום העצירה ועד שהחלו בנסיעה לכוון בית החולים חלפו כ- 40 דקות.

87. בסוף, באה לפנינו אותה ראיה של פלט שיחות הטלפון, ובו השיחה עם נהג ההסעות שיש בה לכשעצמה לסתור מכל וכל את גירסתו של הנאשם.

שיחת הטלפון
88. לשיחת הטלפון יש משמעות מכמה פנים.
ראשית, סותרת היא מכל וכל את גירסת הנאשם כאילו תוך כדי קיום יחסי המין נשמע צלצול הטלפון וכאילו המתלוננת אמרה לו כי לא ישים לב לאותם צלצולים וכי המתלוננת לא ניסתה כלל להגיע למכשיר ולהפעילו.
אולם המשמעות החשובה יותר אודות שיחת הטלפון, ענינה תוכן הדברים ששמע המטלפן. לדברי העד, נהג ההסעות, הוא שמע מפורשות כי המתלוננת אומרת כי היא עומדת לאחר לעבודתה. אם כגירסת הנאשם, אין כל הסבר לפשר דברים אלה. יתר על כן, בדברים אלה יש משום חיזוק עצמאי לגירסת המתלוננת כי כל העת התנגדה, באופן שהסבירה לנאשם כי עליה להגיעה לעבודתה וכי ההסעה מחכה לה. אם באותה עת, הסכימה המתלוננת לקיום יחסי מין עם הנאשם, אין כל הסבר,כיצד בשעה 6:15 לערך, תחזור ותציין את נושא עבודתה.

90. לא בכדי אין בידי הנאשם כל הסבר ראוי, הן לעצם הצלחתה של המתלוננת ללחוץ על מתג ההשבה והן ביחס לתוכן הדברים ששמע העד, שאין אנו מפקפקים בדבריו כעד חיצוני אשר לא קשור לענין ואין לו כל סיבה שלא לספר את האמת, גם אם מצאנו שסתר עצמו בשאלת זיהוי ודאי של קולה של המתלוננת, בין עדותו בפני
נו והודעתו במשטרה.
יתר על כן, הסנגור עצמו טען לחשיבות קבלתו של אותו פלט שיחה. ייתכן שהסנגור המלומד סבר, כי לא יימצא בפלט כל אישור לכך שהשיחה נענתה ובכך אכן יהיה מקום לסתירת גירסתה של המתלוננת ובמיוחד דחיית עדותו של אותו עד חיצוני. הסנגור ציין בעמ' 178:
"דווקא בגלל זה כבודכם, דווקא בגלל שזה תיק שבו בשורה התחתונה יש פה שיקולי מהימנות והאופן שבו בימ"ש מתרשם מעדים וכו', אז אם יש לנו הזדמנות למצוא איזושהי ראיה אובייקטיבית שיכולה לעזור כדי...".
אולם, הנה בא הפלט ואימת במסגרת הוכחה עצמאית ובלתי תלויה, את גירסת המתלוננת.

91. יצויין עוד, שבדו"ח העימות (נ/3) (עמ' 3) אמר הנאשם "שהטלפון צלצל אמרתי לה "יש לך טלפון" והיא אמרה "עזוב עזוב" וזהו".
במסגרת תשובתו של הנאשם לכתב האישום בישיבת ההקראה, השיב סניגורו של הנאשם:
"הנאשם לא דחף את ידה ולא שלף את הפלאפון מתיקה. שום אלימות שום כוח שום דבר.
אני לא יודע להשיב אם היה צלצל טלפון או לא. הוא לא זרק את הטלפון" (עמ' 4).

בחקירתו הנגדית חזר הנאשם לגרסתו בדו"ח העימות, על פיה היה צלצול וכי אמר למתלוננת שיש לה טלפון והיא אמרה לו "עזוב עזוב", מאחר והם היו באמצע האקט המיני (עמ' 138-139). עוד העיד כי אף אחד לא ענה לטלפון ו"לא היה כל מגע פיזי עם הטלפון" (עמ' 139- 140).

הנישואים לסופיה
92. הנאשם העיד כי סופיה היא אשתו. לכשנשאל בשנית על ידי סניגורו אם הם נשואים אמר הנאשם:
"אנחנו נשואים, זה רשמי אבל אצל נוטריון, מכיוון שאני כרגע עצור ותכננתי להתחתן באולם והכל" (עמ' 98).

93. לעומת עדות זאת של הנאשם העידה סופיה כי:
"אני הלכתי לנוטריון להוציא את הפתק להיכנס אליו, אחרת אי אפשר, כאילו אני לא אשתו וזה, אז הוצאתי את הפתק שאני מכירה אותו מזמן ושאני אתו, ממש אתו, אני כמו אשתו" (עמ' 159).

בחקירה הנגדית היא אומרת "כן, רצינו כבר להתחתן, באמת שרצינו" (עמ' 161), ובהמשך השיבה בחיוב לשאלה כי תפקידו של האישור הנוטריוני היה בכדי לבקר את הנאשם במעצר ולא מאחר והם רצו להתחתן. עוד נשאלה האם הם נשואים, והעדה השיבה כי הם עדין לא נשואים, אבל הם ביחד יומיום ואף תכננו להתחתן, עוד לפני שהנאשם נעצר (שם ועמ' 162).

94. ניתן לראות שהנאשם שיקר במצח נחושה לבית המשפט באומרו כי סופיה היא אשתו, הסניגור שהבין את משמעות אמירתו זאת של הנאשם, ניסה לרכך את דבריו, חזר על שאלתו והנאשם נסוג במקצת. אולם, כאמור גירסתו השקרית של הנאשם הוכחה בעדותה של עדת ההגנה סופיה.

סתירות נוספות בעדות הנאשם:
95. הגם שהנאשם טוען כאילו הסכימה המתלוננת לקיום יחסי המין, בעדותו אין הוא טוען כי שוחח עמה אודות קיום יחסי מין, אלא שהבין כי היא מסכימה לכך (עמ' 140). הדבר אף נאמר על ידו בהודעתו הראשונה (ת/7, עמ' 2).
יתר על כן, גם לפי גירסתו, לא הזמינה בעת העצירה לקיים יחסי מין אלא לעשן סיגריה בלבד ואזי התפתח אשר התפתח. גם אם התגלו לנאשם אותן "אנרגיות" ואותה תשוקה נטענת, אין בכך משום הסכמה של המתלוננת.
לא למותר לציין כי אם אכן היה מדובר על הזמנה לעשן בלבד, לא היתה כל סיבה שהנאשם יגיע עד למקום העצירה המבודד תוך כניסה לשביל צדדי.

96. הנאשם נזקק ליצוק תוכן לאותה שיחה שהתקיימה, כביכול, טרם הנסיעה המשותפת מביתו למקום העצירה. לכן תיאר בהרחבה כי כבר באותה עת סיפרה לו המתלוננת על אודות היותה לבד, על מקום עבודתה, על מגוריה ועוד (עמ' 106). בדו"ח העימות (נ/3 עמ' 3) טען הנאשם כי רק בדרך מביתו למקום העצירה סיפרה לו המתלוננת על בעלה ועל ילדיה ובשיחה ששוחחו מול ביתו, ניהלו דיאלוג שיטחי על המוסיקה שהמתלוננת שומעת בווקמן וכו'. על כך חזר הנאשם בעדותו, ולשאלת סניגורו שניסה ליישב סתירה זו ושאל, האם הם לא דיברו על כך עוד טרם הכניסה למכונית השיב הנאשם "כן, גם, זה היה לפני כן וגם באוטו שאלתי אותה" (עמ' 111). בחקירה הנגדית העיד הנאשם כי בשיחה מול ביתו שאל אותה אם היא נשואה (עמ' 131). אכן אין חולק כי דברים אלו נאמרו לנאשם על ידי המתלוננת, אולם זאת רק לאחר האונס, וכפי שהן המתלוננת והן הנאשם תיארו. אין כל הסבר ראוי מדוע, אם כל הדברים הללו נאמרו עוד טרם הנסיעה המשותפת, תחזור עליהם המתלוננת פעם נוספת.

97. לא בכדי הסתבך הנאשם והתפתל בכל הקשור למערכת יחסיו עם סופיה. בנוח לו הסביר כי אחת לחודש, כל אחד מהם חופשי, אולם הם חיים יחדיו כבני זוג לכל דבר וענין (עמ' 99). גירסה זאת אכן נתמכה בעדותה של סופיה (עמ' 159). מנגד, בבואו להסביר פשר אימרתו כי לא היה "מתחיל" עם המתלוננת אם היה יודע שהיא נשואה, לפתע מערך יחסיו עם סופיה מקבל תפנית (עמ' 119-120) אם לא די באמור, אם אכן יש לו מערכת יחסים יציבה עם סופיה, מה לו כי יבקש לפגוש פעם נוספת את המתלוננת ולפתח עימה מערכת יחסים?

98. כך משנה הנאשם טעמו בכל הקשור למקום מגוריו תוך שאינו מצליח להסביר אם מקום מגוריו הינו עם אמו ברח' יהודה הלוי 58 (עמ' 99) או במקום אחר עם סופיה, ברח' רש"י (עמ' 99). בהמשך הסביר כי הוא גר עם סופיה אך אמא שלו גרה ברח' יהודה הלוי, ובאותה שבת הוא העדיף לישון אצל אמו (עמ' 107). בחקירתו הנגדית, לשאלת התובעת האם הוא מקיים יחסי מין עם נשים אצלו בבית, השיב הנאשם "אף פעם בחיים שלי" (עמ' 124) ובהמשך כאשר שאלה: "אצל אמא שלך אני מתכוונת? השיב: "אצל אמא שלי בחיים שלי. עברתי את גיל 18 כבר אין בחורות אצלי בבית" (עמ' 124). הדבר גם נאמר על ידו בהודעתו הראשונה (ת/7, עמ' 2). לשאלת החוקרת מדוע לא הציע למתלוננת לשכב אצלו בבית, השיב:
"אני גר בבית פרטי עם אמא מבוגרת ואני לא אכניס אשה לאקט מיני בבית של אמא שלי".

99. בתשובתו לכתב האישום בישיבת ההקראה, הודה הנאשם באישום השלישי, שעניינו, נהיגה בזמן פסילה. בעדותו בחקירה הנגדית העיד בתחילה כי אין הוא בפסילה, ורק לאחר שהתובעת אמרה לו כי סנגורו הודה בנהיגה בזמן פסילה, הודה הנאשם כי אכן נהג בפסילה (עמ' 127).
בשקר זה ממשיך הנאשם במסכת שקריו לבית המשפט, תוך שאין הוא מבדיל בין אמת לשקר ובין מה שהודה בו ומה שהכחיש. שקריו אלו פוגמים ללא ספק קשות באמינותו.

100. בהודעתו הראשונה (ת/7) בעמ' 1, אמר הנאשם כי המתלוננת החלה לשוחח עמו, הציגה עצמה בפני
ו, והוא שאלה, מה היא שומעת בווקמן. כך החלו לשוחח, לדבריו. בעדותו העיד הנאשם כי המתלוננת צעדה מולו, והוא טיפוס חברותי ולכן החל לשוחח עמה (עמ' 106). בחקירתו הנגדית הנאשם חזר על גירסתו כי הוא התחיל עם המתלוננת, שאל אותה מה היא שומעת בווקמן ואיך קוראים לה (עמ' 130-131).

101. הנה כי כן, אף אם לא נידרש להגיונם של דברים בכל הקשור לגירסתו של הנאשם, עולה כי קשה ליתן אימון בדבריו על הסתירות הרבות שהתגלו ואשר קשה ליישבן. לכך, יש להוסיף את התנהגותו בפני
נו. בעת מסירת עדותו, הירבה להתפרץ ולצעוק. מנגד, דווקא בעת העימות, לאחר שהמתלוננת התריסה בפני
ו את אשר עולל לה, היינו מצפים לתגובה דומה כהתנהגותו בבית המשפט. אולם, כפי שציינה אף התובעת ובצדק, מצפייה בקלטת השחזור, נראה כי הנאשם ישב כשראשו מורכן וכמעט אינו מגיב לדבריה של המתלוננת (ראה גם הסבריו הדחוקים של הנאשם בעמ' 138-137).
דהיינו בעימות החזותי מול המתלוננת, תגובתו הנצפת אינה כמי שנפל קורבן לעלילה שהעלילה עליו, כביכול, המתלוננת

המסגרת הנורמטיבית
102. א. בע"פ 5938/00 אזולאי נ. מדינת ישראל
, פ"ד נה(3) 873, דן בית-המשפט בהרחבה ביסודותיה של עבירת האינוס.
במסגרת תיקונו של חוק העונשין (תיקון מס' 22), נזנח הביטוי "נגד רצונה" והוחלף בביטוי "שלא בהסכמתה החופשית". די על כן, בשלילה מילולית גרידא כדי ללמד על אי הסכמה:
"יתרה מזאת, במקרים מסויימים יש גם בהתנהגותה הפסיבית של האישה כדי להצביע על העדר הסכמה מצדה למגע המיני..." (בעמ' 887).

ההנחה עתה היא:
"כי חופש הבחירה של האישה הוא שליטתה על גופה מחייבים לראות במגע מיני שלא בהסכמתה - אינוס, אף אם האישה לא הביעה את אי הסכמתה, על דרך של התנגדות פיסית, דווקא" (עמ' 888).

כמו-כן:
"יש מצבים שבהם האישה אינה מתנגדת בכוח ואינה צועקת לעזרה, בין היתר, נוכח פחד וחוסר אונים שבהן היא שרויה. לעיתים מבכרת האישה שלא להתנגד פיזית עקב היות כוחה נחות ביחס לזה של הגבר..." (שם).

ובע"פ 5148/98 שלמה בוזגלו נ' מדינת ישראל
, תק-על 98(3), 915, עמ' 918:
"יאמר שוב ובקול צלול וברור: ראשית - עידן ההתנגדות הפיזית עד כלות הכח חלף עבר לו ודי ב"אי הסכמה" - גם כשהיא שקטה - כדי לחסום כל מאמץ של בעילה, כאשר הספק בעניין זה מדבר לחובתו של הבועל";

ב. בע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל
, (ט.פ.) דן בית המשפט בסוגיית
אי הדיוקים והסתירות בעדותה של מתלוננת בעבירת מין.
בית המשפט קובע שם:
"נסיון החיים מלמד, כי גם עדות שיש בה אי דיוקים ואף פרכות עשויה להיות אמינה, ובמיוחד כשיש הסבר לאי הדיוקים ולפרכות (דברַי בע"פ 1002/02 שמחון נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). זאת ועוד. יש להבחין הבחן היטב בין 'סתירות לכאורה', הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות', המעלות חשש לאמירת שקר. מקובל עלינו, כי רק סתירות מן הסוג האחרון כוחן יפה לכרסם בעדות ולהעמיד בספק את מהימנותו של המוסר אותה (ראו קדמי, בספרו הנ"ל, בע' 1357 והאסמכתאות שם)".

ג. בע"פ 6375/02 בבקוב נ. מדינת ישראל
, תק-על 2004(1), 520 התייחס בית המשפט לטענת המערער, שם, אודות התנהגותה של המתלוננת לאחר אירוע האונס.
בית המשפט קובע שם:

"קשת התגובות האפשרית מצד קורבן עבירה, בייחוד עבירת מין, הינה מגוונת ביותר, ולא ניתן לצפות ממנו להתנהגות 'רציונאלית' דווקא. תובנה זו באה לידי ביטוי במספר מישורים. כך למשל - קיימת כיום הכרה בכך שלא ניתן לצפות מאישה להתנגד למעשה האינוס באופן פיסי... עוד קיימת הכרה בכך, שהעדר תלונה מיידית אינו מצביע דווקא על חוסר מהימנותה של התלונה... באותה מידה, יש להכיר בכך, שלעתים ההלם והחרדה שבו מצוי קורבן העבירה, עשויים להביאו שלא להימלט בהזדמנות הראשונה הנקראת בדרכו...".
ובע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל
, (ט.פ.) נקבע בענין זה כדלקמן:

"אכן, יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין (ואולי גם התנהגותו של מתלונן אחר הנתון במצוקה) תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי אף מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם, אין לשכוח שאדם – אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו – עלול להידחף על ידי תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו. עוד אין לשכוח, כי בבואנו להסיק מסקנות מן ההתנהגות, אין אנו עושים זאת בגדר 'ביקורת התבונה' שבה, אלא בגדר ניסיון לקבוע אם נעברה עבירה. לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן, כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות".

ד. באותו מקרה נדרש בית המשפט לביסוס הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע עבירת מין, בהתאם לסעיף 54אב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 "ובלבד שינמק מדוע החליט להסתפק בעדות זו, כבסיס להרשעה."
כך קובע בית המשפט:

"עם זאת, ועל אף שמידת ההנמקה תלויה בנסיבות, אין ספק כי ראיות חיצוניות, התומכות בגרסתו של הנפגע, וברושם המהימן שהותירה עדותו, די בהן כדי לספק את דרישת ההנמקה."

בית המשפט שם קובע כי ניתן לראות תמיכה בעדותה של מתלוננת, במצבה הנפשי הקשה, כפי שהוכח, לאחר המעשה (ראה גם ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(1), 315).
כך גם ניתן להיזקק לשקריו של הנאשם ושינויי גרסתו הוא (ראה גם ע"פ 446/02 מדינת ישראל
נ' קובי, דינים עליון, כרך סד, 382).

ה. בע"פ 993/00 אורי שלמה נ. מדינת ישראל
, פ"ד נו(6) 205, נקבע כי בכל הקשור לדרישת ההנמקה המיוחדת, הרי תלונה מיידית, או עובדה שהמתלוננת הגיעה נרגשת ופרועה, די בהן לספק דרישה זו.
בהתייחס לגרסת מתלוננת, אשר קיימים בה אי דיוקים, אי התאמות, ואף סתירות, אין בה כדי לקעקע גרסה מבוססת על גרעין מוצק של אמת.
גם אם נמצאים פגמים וליקויים בעדותה של מתלוננת:
"רשאי... בית המשפט לתת אמון בעדותה על בסיס התרשמותו הכוללת מן הגירסה שהציגה... כל זאת, במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין, בהן המתלוננת נאלצת לשחזר בדיעבד, ועל פני תקופה ארוכה של הליכי חקירה ומשפט, חוויה טראומטית מעין כמותה... במצב דברים זה לא ניתן לצפות, כאמור, כי עדות הקורבן תהא חפה מפגמים..."
כמובן,
"יש להבחין בין 'סתירות לכאורה', הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות' המעלות חשש של אמירת שקר; שרק האחרונות מכרסמות ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה מתגלות הסתירות...".
יתר על כן, יש ומתלוננת נזכרת בשלבים מאוחרים יותר בפרט זה או אחר, שלא ציינה בתחילה.
לבסוף, קובע בית המשפט שם:
"לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק...".
גם בעניין זה, נקבע כי ראיות על מצבו הפיסי והנפשי של קורבן האונס, יהא בהן משום ראיה עצמאית כחיזוק, כך גם תלונה מיידית, בצורה נרעשת ופרועה ולעתים גם פרצי בכי, ביחס לתקיפה מינית שנעשתה, זמן קצר לפני כן.

דיון
103. בבחינת גירסת המתלוננת, התרשמנו כי המתלוננת העידה בכנות מלאה, תוך שהסבירה כדבעי, את אותן תהיות שעלו בגירסתה. אכן, המתלוננת לא התפרצה בבכי תוך כדי מתן עדותה, אולם עדותה הותירה רושם מהימן אף ללא בכי וללא נסיון ליצירת רושם זה או אחר על בית המשפט.
ניתן היה להווכח כי קשים עליה הדברים, אף שכאמור הדבר לא בא לידי ביטוי בהתרגשותה תוך כדי מתן עדותה.
כאמור, תגובת קורבן לעבירת מין יכול ותהא שונה ממקרה למקרה, לרבות בעת מתן העדות בפני
בית המשפט.
גם בהתייחס לאותן סתירות, כביכול, שעמדנו עליהן בהרחבה, אין הן מסוג הסתירות שיש בהן לקעקע את אותו גרעין מוצק של אמת שבגירסתה של המתלוננת.

104. מאידך גיסא, התרשמותנו מהנאשם, קשה היא אם להתבטא בלשון המעטה. ניתן היה להתרשם כי מדובר במי שאינו נמנע מלשקר במצח נחושה ולהתאים עדותו לאשר נראה לו באותה עת, כראוי ונכון. לא בכדי התפרץ הנאשם בעת שנראה היה, כי אין מענה בפיו לשאלה זאת או אחרת. תיאוריו הציוריים והדרמטיים אין בהם להועיל אלא ההיפך מכך. למעשה, גירסתו אינה מתיישבת עם חומר הראיות הכולל.

105. אם היינו נצרכים לתימוכין לגירסת המתלוננת, הרי, מצוים אלה הן בעדויות הנוספות והן בראיות עצמאיות.
כך, עדויות מפורשות בדבר מצבה הנפשי בעת הגיעה לבית החולים, בהן, עדותו של נהג ההסעות ועדותה של חברתה.
בנוסף, וכפי שפורט לעיל, אותה ראיה עצמאית בכל הקשור לשיחת הטלפון ועדות נהג ההסעות.
על כך יש להוסיף את כל הקשור ללוח הזמנים.
לבסוף, שקרי הנאשם אשר מהווים אף סיוע או חיזוק, אם היינו נצרכים לכך.
106. כך גם, הגיונם של דברים.
המתלוננת, עולה חדשה המגדלת ילדיה עם חברה לחיים, ללא בעלה. באותה עת, עבדה תקופה קצרה בלבד במקום העבודה שמצאה, ואשר היה חשוב לה כעובדת מסורה. לא למותר לציין כי ידעה ידוע היטב את חשיבות הגעתה בזמן לעבודתה.
בשעת בוקר מוקדמת עשתה היא דרכה להסעה.
אם נקבל את גירסת הנאשם, משמעות הדבר כי המתלוננת, גילתה לפתע בדרכה את אביר חלומותיה, אותו אחד שלפי דברי חברתו לחיים, נשים מנסות להגיע אליו, ובהתעלם מעבודתה וחפצה, בחרה בתחילה לעשן בדיוק באותה עת סיגריה עם הנאשם ולאחר מכן אף לנסוע עמו לעבודתה, בה בעת זאת, שעה שהובהר כי ההסעה אמורה היתה לקחתה למקום עבודתה.

בשלב השני, אם אכן כגירסתו, הגם שאין זה ברור הכיצד איחרה לעבודתה, ביקשה המתלוננת כי יסיעה לעבודתה בגין אותו איחור. כלומר מטרת הנסיעה היתה להגיע למחוז חפצה ולא לאחר לעבודתה. גם כך, הסכימה היא, כביכול, לעצור בדרך במקום מבודד, כל זאת על מנת לעשן סיגריה נוספת ולאחר מכן לקיים יחסי מין עם מי שאינה מכירה.

ודוק, המדובר הוא בקיום יחסי מין ללא כל אמצעי מניעה עם מי שהכירה אך זה דקות מספר טרם לקיומם של יחסי המין, עובדה שקשה להעלותה על הדעת.
אם לא די באמור, סביר הדבר שאם אכן ציפתה לטלפון מנהג ההסעות, מצופה היה שתשיב לו כי תגיע לעבודה בכוחות עצמה ולא להותירו ללא מענה, כפי שקרה.

לבסוף, אין בגירסתו של הנאשם כל מניע ראוי מדוע תעליל עליו המתלוננת אודות אותו אונס. אם אכן מדובר היה ביחסים בהסכמה ובעת שלדבריו הוא, הגיעה המתלוננת בזמן לעבודתה, מדוע תנהג כן? האם אכן בגין אותו סימן בצווארה? קשה לקבל טיעון שכזה שכולו בגדר השערה גרידא וללא כל בסיס. כמובן שאם כגירסתו, קשה לקבל – ודווקא לאור ההתרשמות מהמתלוננת - כי זו, תצליח להכניס עצמה למצב נפשי קשה ביותר.
מנגד, הנאשם הגיע עם מכוניתו לאחר בילוי במועדון כשהוא עצמו העיד כי שתה שם. אמנם לא היה שיכור לטענתו, אך הוא עצמו תאר את מצב רוחו המיוחד. בנסיבות אלו סביר יותר שתקף עליו ייצרו, מאשר אותה גירסה שבחר בה על מנת לנסות ולהסביר את אשר אירע.

107. מעת שהמתלוננת חזרה ואמרה לנאשם כי היא ממהרת לעבודתה, דברים שנשמעו אף על ידי גורם שלישי בשיחת הטלפון, די בכך על מנת להבהיר לנאשם כי כל שחפצה המתלוננת, היה להגיע לעבודתה וכי לא היתה מוכנה לקיום יחסי המין. חיזוק לכך, הוא אותו נסיון שלה לענות לטלפון כשהדבר נמנע ממנה על ידי הנאשם. זאת אירע, ככל הנראה עוד טרם קיום יחסי המין, לאור שעת השיחה. אירוע זה מתיישב יותר עם העדר הסכמה והתנגדות של המתלוננת. הדברים יפים על אחת כמה וכמה, לאחר שאנו מקבלים את גירסת המתלוננת ודבריו של הנאשם "שהוא עכשיו כאילו העבודה שלי... הוא אמר שמהתחלה יחסים אישיים ואחר כך עבודה" (עמ' 14).

אכן המתלוננת בקור רוח מסרה לו פרטים שיהיה בהם לאפשר קיום קשר ביניהם על מנת שהמשטרה תוכל לאתרו. לא בכדי, מתריסה המתלוננת בנאשם גם בעימות הכיצד סבר שמעשהו ישאר ללא תגובה וכאילו המשטרה לא תאתר אותו. כך, אף נטלה את מספר הרכב ורשמה אותו. בצדק ציין הנאשם, כי לא היתה כל סיבה למתלוננת לרשום את מספר הרכב, הואיל ולדידו הראה לה את מקום עיסקו ומגוריו, ואף עמדו זמן רב בסמוך לרכב באופן שניתן היה להווכח ברישום עליו, וניתן היה לאתרו. כל זה היה נכון, לפי גירסתו, ואזי אכן גם אם ביקשה להעליל עליו, לא היה צורך שתרשום את מספר הרכב אלא תספר כי נחטפה במקום זה וזה ועל ידי מי שעסקו מצוי שם. עצם נטילת מספר הרכב ורישומו מצביע על כך שאכן המתלוננת לא שהתה כלל בסמוך לעסקו של הנאשם, אלא נכפתה עליה העליה למכונית והמשך הנסיעה על כל שאירע בהמשך.

108. אשר לטענה המרכזית של הנאשם, כי המתלוננת לא התנגדה כלל לקיום יחסי המין, כבר הוזכר כי המבחן אינו אם המתלוננת הביעה התנגדות זו או אחרת, אלא אם הסכימה לקיום יחסי המין אם לאו. אף אם התעורר ספק בדבר ההסכמה, פועל ספק זה לחובת הנאשם.
אם נחזור ונבחן את חומר הראיות נווכח כי הנאשם ידע גם ידע כי המתלוננת אינה חפצה בקיום יחסי מין עימו, וכי כל חפצה להגיע למקום עבודתה.
מלכתחילה, התנגדה המתלוננת והסבירה לנאשם כי היא ממהרת לעבודתה וביקשה מהנאשם לצאת מהרכב:
"כשהוא סגר את הדלת אחרי, אני התחלתי לחפש את הידית של הדלת, כדי לפתוח אותה. אני לא מכירה את האוטו הזה בכלל והוא הצליח לשבת במקום שלו באותו זמן. אני לחצתי על כל הידיות, אבל לא הצלחתי לצאת והוא התחיל לנסוע. אני ביקשתי ממנו לרדת והסברתי שההסעה מחכה לי ואני אמורה להגיע לעבודה. ביקשתי ממנו לפתוח את הדלת, כי ידעתי שאני צריכה לעבודה ולא רציתי שום דבר" (עמ' 13).

המתלוננת חששה מאוד לחייה ואי לכך לא הביעה התנגדות פיזית אלא התנגדה באמצעות אמירות חוזרות ונישנות, שכל שהיא רוצה הוא להגיע לעבודה:
"אני כל הזמן ביקשתי ממנו לרדת ואמרתי לא רוצה שום דבר וצריכה לעבודה... היה לו ריח חזק מהפה והוא היה כועס ואני פחדתי שאני לא אחזור הביתה היום... של אלכוהול" (עמ' 14).

כאשר הנאשם החל להפשיט את המתלוננת, כל התנגדות מצידה הביאה לתגובה כוחנית מצדו, ותגובות אלו עוררו עוד יותר פחד אצל המתלוננת והיא מצידה השתדלה עד כמה שפחות להכעיס את הנאשם:
"והתחיל להוריד לי את החולצה והחזייה אחר כך. אם אני התחלתי להתנגד, אז הוא השיב אותי על המקום...הוא פתח לי כפתור וריצרץ של המכנסיים. אם התנגדתי, אז הוא עשה בכוח והבנתי כבר שאין לי מקום ללכת, אין לי לאיפה ללכת. חשבתי שיש לי ילדים קטנים, שאני צריכה לגדל אותם ובגלל זה אני ניסיתי כדי לא להרגיז אותו...אני ניסיתי להיותר רגועה וביקשתי ממנו שהוא לא יעשה לי כלום. שהוא הוריד לי את המכנסיים, אני עזרתי לו להוריד מכנסיים, הוא התחיל ואני עזרתי" (עמ' 15).
לשאלת בית המשפט איך הנאשם ידע שהיא אינה רוצה בקיום יחסי מין עמו השיבה המתלוננת:
"אני כל הזמן ביקשתי ממנו לרדת ואמרתי לו שההסעה מחכה לי והנהג, הוא ידאג לי ואני צריכה ללכת לעבודה" (עמ' 20).

בחקירה הנגדית חזר הסניגור על שאלה זו ושאל:
"ש. את לא אמרת לו אני לא רוצה.
ת. אני כל הזמן אמרתי לו.
ש. גם שהוא שכב איתך, את אמרת לו שאת לא רוצה, נכון? ככה את אומרת.
ת. אני התנגדתי והוא ראה שאני לא רציתי" (עמ' 25).
ובהמשך חקירתה הנגדית:
"אני כל הזמן אמרתי לו שאני לא רוצה... אמרתי לו אני לא רוצה סקס (אומרת בעברית). זה לא מספיק?... פחדתי שהוא יהרוג אותי, בי הוא כעס נורא... אני התנגדתי והוא תפס אותי וזה לא היה מספיק? הוא הבין שאני לא הסכמתי" (עמ' 39, 40).

בהמשך שואל אותה הסניגור האם היא צעקה והמתלוננת השיבה:
"לא. ביקשתי ממנו שיעזוב אותי, כי אני צריכה ללכת לעבודה" (עמ' 39).

בהמשך הסבירה את הפחד בו היתה שרויה ומדוע לא הביעה התנגדות פיזית אך יחד עם זאת הביעה התנגדות:
"לא התנגדתי פיזית, כי פחדתי להרגיז אותו ופחדתי שהוא יהרוג אותי... התנגדתי, אמרתי לו וביקשתי ממנו שייתן לי ללכת" (עמ' 43).

בהודעתה השניה (ת/4) מסרה המתלוננת כי ניסתה לצאת מהרכב אך לא הצליחה לפתוח את הדלת, וכי ביקשה ממנו שיעזוב אותה מאחר והיא צריכה להגיע לעבודה (עמ' 2 לת/4). בהמשך סיפרה כי כשהנאשם החל להפשיטה היא ניסתה להשתחרר על ידי תנועות לצדדים, אך הנאשם החזיק לה את הידיים (עמ' 5 לת/4). לשאלת הסניגור אילו תנועות לצדדים היא עשתה משיבה המתלוננת "שמאלה, ימינה וניסיתי לדחוף אותו" (עמ' 46). בהמשך שאל אותה הסניגור האם במהלך כל ה- 40 דקות היא לא התנגדה והמתלוננת משיבה "אני זזתי מצד לצד, אבל הוא כל הזמן תפס אותי". וכן, "אני יודעת בעצמי, שאני התנגדתי ולא רציתי מין ואני הלכתי למשטרה. זה לא מספיק?" (עמ' 56).
התובעת בחקירתה הנגדית שאלה את הנאשם האם דיברו על כך באיזה שהוא שלב לפני קיום יחסי המין, והנאשם השיב "לא, לא" (עמ' 140). בהמשך נשאל:
"ש. לא היה.
ת. זה היה התחבבות כזאת.
ש. בסדר. לא נורא אני שואלת. לא, לפעמים שואלים.
ת. לא, לא.
ש. המילים האלה לא עלו?
ת. זה נראה בנאלי לשאול בחורה שלא מכירים את רוצה לשכב איתי" (עמ' 140-141).
לכך נוסיף את האמור בתגובת הנאשם לכתב האישום "הוא הציע לה לקיים יחסי מין והיא הסכימה" (עמ' 4). לא למותר להוסיף כי טיעון זה סותר מניה וביה, את הטענה שנטענה רק בסיכומים, כאילו מדובר היה בטעות במצב הדברים. לא טעות היתה אלא מעשה מכוון כשהנאשם ידע ידוע היטב כי המתלוננת אינה מסכימה לקיים עמו יחסי מין.

109. אשר לנושא החטיפה ונעילת הרכב, המתלוננת מסרה בהודעתה הראשונה (ת/5, עמ' 1) כי הנאשם נעל את החלונות והדלתות, שהכל היה חשמלי, ושהיא ניסתה לצאת אך לא ידעה היכן פותחים את הדלת. בהודעתה השניה (ת/4) הסבירה המתלוננת כי "כשהתיישבתי באוטו הוא סגר את הדלתות והחלונות..." (עמ' 2). בהמשך נשאלה, איך ידעה שהוא סגר את הדלתות, והמתלוננת השיבה: "מצאתי ידית, ולא הצלחתי לפתוח את הדלת" (שם) כך מסרה :
"כשהוא התיישב באוטו הוא נעל את הדלתות וניסיתי כמה פעמים לפתוח את האוטו ובסוף ראיתי ידית שנמשכת כלפי חוץ והבנתי שזאת הנכונה וניסיתי לפתוח אבל הדלת לא נפתחה" (עמ' 3).
על כך נשאלה, האם ראתה את הנאשם נועל את הדלת, או שהיה בידו שלט, או שהיא שמעה צליל של נעילה ועל כך השיבה בשלילה, בהסבירה כי ידעה שהדלתות נעולות מאחר וניסתה לפתוח אותן ולא הצליחה (עמ' 3-4).
בחקירה הנגדית המתלוננת שוב נשאלה אם ראתה את הנאשם נועל את הדלתות וכו' ועל כך חזרה והשיבה כי לא ראתה את הנאשם נועל את הדלתות, לא ראתה שלט בידו, ולא שמה לב אם היה צליל של נעילה (עמ' 34).

הנאשם בעדותו, העיד כי המתלוננת פתחה לעצמה את הדלת לאחר שהוא פתח לה את הדלת מבפני
ם ושהם אף נסעו עם חלונות פתוחים (עמ' 109-111). עדותו של הנאשם בענין זה אינה ברורה. תחילה, אמר כי באשר לטענותיה לנעילה חשמלית הוא מוכן להביא בוחן שיבדוק את הרכב האם כלל יש נעילה חשמלית. בהמשך, מובן מעדותו כי אין כלל נעילה חשמלית, מיד לאחר מכן הסביר כי יש נעילה חשמלית ושומעים אותה ממרחק של 10 מטרים. בהמשך, הסביר כי הנעילה החשמלית היא מבפני
ם ופותחים את הרכב עם מפתח ושכלל אין שלט (שם).

מכל מקום גם בנושא זה מקובלת עלינו גירסת המתלוננת כי ניסתה לצאת מהרכב, אולם לא הצליחה בכך לאור נעילת הדלתות על ידי הנאשם, יהיו אמצעי הנעילה אשר יהיו. כך, יש מקום לקבל את גירסתה כי עם כניסתה לרכב, ניסתה לצאת מיד ובטרם הצליחה בכך, דאג הנאשם לנעול את דלתות הרכב.

110. היסוד העובדתי של החטיפה שבסעיף 374 לחוק העונשין, זהה ליסוד העובדתי של החטיפה, כאמור בסעיף 369 לחוק העונשין, שהוא:
"...בהנעתו של הקורבן ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, תוך כדי פגיעה בחירותו בדרך של תפיסה, עיכוב או כליאה", כפי שנקבע בע"פ 7365/00 סימה פרחאת נ' מדינת ישראל
, תק-על 2003(3), 350, 354.
עם זאת, בהבדל מחטיפה סתם, נדרש הוכחה של "הלך הנפש של החוטף..." (שם), כשמדובר ברישא של סעיף 374 בכוונה מיוחדת [ראה קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני (מהדורה תשנ"ה) בעמ' 823-824], דהיינו החטיפה היתה לשם מגע מיני אסור.
נוכח הקביעות העובדתיות דלעיל, דומה שאין מחלוקת שאם אכן הנאשם הכניס את המתלוננת בכוח למכונית ולאחר מכן אנסה, התקיימו יסודות עבירת החטיפה שבסעיף 374 לחוק העונשין.
לא בכדי לא נדרש הסניגור לסוגיה זאת, למעט ההפניה לגירסת הנאשם ולכך שגם התביעה, לטענתו, לא חזרה על כך שהנאשם סגר את הדלתות.
ברי, שהמתלוננת נחטפה למטרה האמורה וכי נמנעה ממנה האפשרות לצאת מהמכונית.

סיכומם של דברים:
111. האישום המרכזי שעניינו, אינוסה של המתלוננת על ידי הנאשם, הוכח. לכך התלווה האישום בענין חטיפת המתלוננת, ונהיגתו בזמן פסילה - עבירה בה הודה כאמור.
ביחס לקיום יחסי המין, טענתו של הנאשם הייתה כי אכן התקיימו יחסי המין בינו לבין המתלוננת, אולם אלו היו בהסכמה. משכך, אף טען כי המתלוננת נכנסה לרכבו מרצונה ועל כן לא חטפה. טיעון זה נדחה על ידינו.

112. גירסת המתלוננת שהיתה בעינינו הגיונית וסבירה, נתמכה בעדויות חיצוניות ואף עצמאיות. המתלוננת הותירה רושם חיובי ומהימן ואנו נותנים אימון מלא בגירסתה. כך במיוחד, בהעמדתה מול גירסת הנאשם, שאינה מתיישבת כאמור עם שורת ההגיון, ועם הסתירות הרבות שנמצאו בדבריו, ושקשה היה ליישבן עם הראיות בתיק.
הרושם שעשה הנאשם בעדותו היה עגום, אם להתבטא בלשון המעטה, עד שלא ניתן ליתן כל אימון בדבריו.

113. טרם חתימתה של הכרעת דין זו, חובה עלינו להעיר, על התנהלות המשטרה בתיק זה, הצריכה בדיקה. כוונתנו לאשר אירע בתחנת יפתח. אם פונה מתלוננת להגיש תלונה על אונס לתחנת משטרה, גם אם הוחלט מטעמים אלו או אחרים, להפנותה לתחנה אחרת, חייב להמצא רישום על הגעתה לתחנה, מיהו השוטר שקיבל את תלונתה, או, למצער מה מסרה לו. צריך שיימצא מזכר, מי ומדוע הפנה אותה לתחנה אחרת, לרבות המועדים הרלוונטיים.

114. המסקנה העולה מכל האמור עד כאן, כי הנאשם אכן חטף את המתלוננת ואנסה. בנסיבות אלו הייתי מציע לחברותי להרכב להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כפירוטן לעיל.
ישעיהו שנלר
, שופט
השופטת ב. אופיר-תום
, אב"ד:
אני מסכימה.
השופטת ברכה אופיר-תום
אב"ד
השופטת סוקולוב:
אני מסכימה.
השופטת מרים סוקולוב
ההכרעה
115. אשר על כן אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות כדילהלן:
א. בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.
ב. בעבירה של חטיפה לפי סעיף 374 לחוק העונשין;
ג. בעבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.
ניתנה והוּדעה בנוכחות התובעת, הנאשם וסניגורו, היום (ד' בטבת התשס"ה) 16.12.2004.
ברכה אופיר תום, שופטת
אב"ד

מרים סוקולוב
, שופטת

ישעיהו שנלר
, שופט
3
בתי המשפט
בדלתיים סגורות









בית משפט מחוזי 1142/03 מדינת ישראל נ' ארז בן יוסף חלבלי-חן (פורסם ב-ֽ 16/12/2004)