פסקי דין על עליזה בן דוד יוסף | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על יוסף עסיס |

38541-11/11 בל     17/06/2014




בל 38541-11/11 עליזה בן דוד יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, יוסף עסיס








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


ב"ל 38541-11-11



לפני
:

כב' השופטת
עפרה ורבנר
נציגת ציבור - שושנה הורן
נציג מעסיקים - בני זוסמן

ה
תובע
ת
עליזה בן דוד יוסף
ע"י ב"כ עו"ד זוהיר בראברה

(לשכה לסיוע משפטי)
-

ה
נתבעים
1. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד מירב אבירם
2. יוסף עסיס




פסק דין



1.
בתאריך 21.11.11 הגישה התובעת לבית הדין תביעה בהתייחס לחוב דמי מזונות שנגבה ממנה ע"י המוסד לביטוח לאומי
.
בכתב התביעה טענה התובעת, כי קיבלה בעבר פסקי-דין זמניים ע"י בית המשפט לענייני משפחה, אשר חייבו את בעלה לשעבר (כיום הגרוש שלה), בתשלום דמי מזונות, ועל יסוד פסקי דין אלה של בית משפט לענייני משפחה, היא קיבלה גימלה מהמוסד לביטוח לאומי
, בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום).

התובעת טענה, כי היא מבינה, רק כיום, שנפלה טעות בהחלטת המוסד לביטוח לאומי
לגבות ממנה את החוב וכי מצבה הכלכלי קשה.
לכתב התביעה צרפה התובעת מכתב הנושא תאריך 25.6.06, ובו צוין שלתובעת חוב על סך 19,263 ₪, בגין תשלומים שהיא קיבלה שלא כדין בשנת 2002.

כמו כן צרפה התובעת לכתב התביעה, פסק-דין שניתן לזכותה ולזכות ילדיה בנוגע לדמי מזונות, במסגרת תיק תמ"ש 16730/01 ע"י בית
משפט לענייני משפחה בתאריך 7.2.2002, וכן החלטה ממנה עולה, כי אותו פסק-דין שניתן בהעדר הגנה בוטל בתאריך 9.5.2002.
לכתב התביעה צורף מכתב הנתבע מתאריך 14.9.10, המסביר כי התובעת קיבלה דמי מזונות בסך 19,533 ₪, בעקבות פסק-הדין מתאריך 7.2.02, כאשר פסק-דין זה בוטל בהחלטה מתאריך 12.5.02.
עוד צויין באותו מכתב, כי בידי הנתבע הסכם גירושין בין התובעת לבין מר עסיס מתאריך 19.1.06, אשר בו נאמר, כי התובעת מוותרת למר עסיס על מזונות הילדים.
לאור זאת, חייב הנתבע את התובעת בהשבת אותם סכומים שקיבלה ממנו, בעקבות פסק-הדין מתאריך 7.2.02.

2.
הנתבע בכתב הגנתו התייחס לשני חובות שהיו לתובעת, האחד - בהתייחס לשנת 2011; השני - בהתייחס לחוב שנוצר בשנת 2002.

בכל הקשור לחוב משנת 2002, טען הנתבע, כי דין תביעת התובעת להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן התביעה לבית הדין הוגשה מעל שבע שנים, לאחר מועד היווצרות החוב, והתביעה אף לא הוגשה לבית הדין תוך המועד הקבוע בתקנות הביטוח לאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל - 1969.

לגופו של עניין טען הנתבע, כי התובעת הגישה בתאריך 4.3.2002, תביעה לתשלום דמי מזונות בהסתמך על פסק-דין של בית משפט לענייני משפחה מתאריך 7.2.2002, ואושרו לה מזונות בתחולה מ- 14.12.2001, לפי אותו פסק-דין.
בסך הכל על סמך אותו פסק-דין שבוטל בתאריך 12.5.2002, אושרו לתובעת דמי מזונות בסכום 19,533 ₪.
חוב זה, קוזז מקיצבאות הילדים ודמי האבטלה, אשר להם היתה זכאית התובעת.

בתעודת עובד הציבור שצורפה לכתב ההגנה, צוין, כי התובעת אף פנתה לועדה לביטול חובות, וזו דחתה את בקשתה לביטול החוב.
בתעודת עובד הציבור קיימת גם התייחסות לחוב נוסף, לתקופה מאוחרת יותר משנת 2010 - 2011.
החוב מהשנים 2010-2011 מקורו בכך שתשלום מזונות לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), כפוף למבחן הכנסות, והתובעת החלה לעבוד ולא עידכנה את הנתבע, ועל כן נוצר לה חוב לחודשים 2/11 - 7/11.

3.
טענות התובעת מתמקדות אך ורק בחוב שנוצר לה, ואשר נגבה ממנה בהתייחס לשנת 2002, והיא הצהירה לפרוטוקול, כי אין לה טענות נגד החוב והקיזוזים משנת 2011 (עמ' 2, ש' לפרוטוקול מתאריך 25.3.13).

ואלה העובדות הצריכות לענייננו:

4.
בשנת 2001 החל הליך גירושין בין התובעת לבין בעלה אותה עת (כיום הגרוש), מר עסיס.

5.
ממסמכי בית המשפט לענייני משפחה בתיק תמ"ש 16730/01, עולה, כי בתאריך 7.2.2002, ניתן ע"י רשם בית המשפט פסק-דין בהעדר, המחייב את מר עסיס לשלם מזונות לילדים בסך
4,000 ₪, ומזונות לתובעת בסך 1,800 ₪.
פסק דין
זה שניתן בהעדר, בוטל, באופן חלקי, בהחלטת הרשם מתאריך 9.5.2002, ובמסגרת אותה החלטה קבע הרשם, כי מר עסיס ישלם לתובעת מזונות זמניים בסכום של 2,500 ₪, עד למתן החלטה אחרת.

בשנת 2006 נחתם הסכם גירושין בין התובעת לבין מר עסיס.
הסכם הגירושין לא הוגש לתיק בית הדין.
בהתאם למכתבו של מר עסיס, (אשר צורף לבקשת הנתבע לצרוף מר עסיס כנתבע נוסף בתיק), דירת בני הזוג הועברה לבעלותו בשנת 2006, לאחר ששילם לתובעת את חלקה בדירה, והחל מחודש ינואר 2006, הוא משלם דמי מזונות באופן שוטף עבור הילדים.
ממכתבה של גב' בן-נון מתאריך 14.9.2010- פקידת תביעות בנתבע, עולה, כי על-פי הסכם הגירושין ויתרה התובעת על מזונות הילדים.

6.
בתאריך 25.6.06 שלח הנתבע מכתב לתובעת ממנו עולה, כי נוצר לה חוב בסך של 19,236 ₪, בגין תשלומים ששולמו לה, לטענת הנתבע, שלא כדין, בשנת 2002 (המכתב צורף לכתב התביעה, כך שאין ספק שהיה בידי התובעת).
במכתב המודיע על החוב, לא הופנתה התובעת לזכותה להגיש תביעה כנגד החלטה זו, ואף אין בו פירוט בהתייחס לאיזה חודשים נדחית תביעתה לתשלום מזונות, וכיצד הצטבר החוב.
יחד עם זאת סביר כי במקביל נשלח לתובעת מכתב נוסף ובו הודעה על דחיית תביעתה לתשלום דמי מזונות, שכן על פי רוב הנתבע שולח תחילה מכתב המודיע על שלילת הזכאות לגמלה, ולאחר מכן שולח מכתב בנוגע להווצרות חוב.
טענת הנתבע כיום הינה, שתשלום המזונות לתקופה מ-14.12.2001 ועד 5/2002, מקורו בטעות, שכן פסק-הדין מ-7.2.2002, בוטל בתאריך 9.5.2002.

7.
לאור אותה החלטה מחודש 6/2006, קיזז הנתבע במשך שנים, עד שנת 2010, את סכום החוב מקיצבת הילדים המשולמת לתובעת.


כל אותן שנים מאז שקיבלה התובעת את המכתב המודיע על החוב, ואשר במהלכן בוצע הקיזוז, לא פנתה התובעת לבית הדין בתביעה כנגד החלטת הנתבע.

8.
בתאריך 20.12.09 פנתה התובעת במכתב לוועדה לביטול חובות וביקשה, כי הועדה תבדוק מחדש את החוב המיוחס לה. התובעת פרטה, כי מצבה הכלכלי קשה, ואי ביטול החוב יוביל אותה וילדיה לחובות כבדים. התובעת טענה, כי הייתה הסכמה בינה לבין מר עסיס, לפיה בתקופה בה לא עבד, הוא לא שילם את חוב המזונות שנפסקו לזכותה, כמו גם את תשלומי המשכנתא. לאור הסכמה זו, טענה התובעת, כי המירה את תביעתה לתשלום מזונות לתביעה לתשלום הבטחת הכנסה, ומנגד הנתבע ייחס את חוב המזונות לחובתה של התובעת, למרות שיש לייחסו לנתבע 2.

התובעת פנתה, פעם נוספת, לנתבע במכתב (נ/3), נושא תאריך 20.1.10, בבקשה לביטול חוב המזונות המיוחס לה. בבקשה זו פרטה התובעת, כי רובצים עליה חובות רבים, שכן שכרה פחת ב-30%, ואין ביכולתה לשלם את החוב הנטען.
9.
בתאריך 12.8.10 פנתה התובעת לנתבע, באמצעות עורך דינה דאז, מר ברמלי ניסים, בבקשה לעיון במסמכים (נ/4). במכתב זה מתאר עו"ד ברמלי, כי פנה לנתבע בתאריך 13.7.10, בבקשה לעיון במסמכים הנוגעים לחובה הנטען של התובעת בנתבע. כפי שפורט במכתבו של עו"ד ברמלי, הובטח לו על ידי הנתבע כי החומר המבוקש יועבר למשרדו תוך שבועיים, אולם, לא נשלח למשרדו החומר המבוקש, אלא מסמכים המפרטים את ימי האבטלה ודמי האבטלה המגיעים לתובעת לשנת 2010. משכך, פנה עו"ד ברמלי, פעם נוספת, במכתב נושא תאריך 12.8.10, בבקשה לעיין בהחלטת הנתבע לקיזוז המזונות של התובעת משנת 2006, וכן החלטות בית המשפט לענייני משפחה ו/או כל חומר אחר אשר עליו התבסס הנתבע, עת החליט על החוב הנטען.
לטענת התובעת, הנתבע לא פעל בהתאם לבקשת עורך דינה, ומשכך נדרש עורך דינה של התובעת לפנות בשלישית, במכתבו נושא תאריך 30.8.10, במכתב זה ציין עו"ד ברמלי, כי הנתבע שלח מסמכים אשר לא נדרשו על ידי התובעת, לכתובתו של נתבע 2. משכך, הנתבע נתבקש, בשלישית, להעביר את המסמכים הנוגעים לאופן בו נוצר חובה של התובעת בנתבע בגין דמי המזונות.

10.
הנתבע הודיע לתובעת על דחיית בקשתה לביטול החוב, במכתב הנושא תאריך 24.6.10.

11.
לטענת
התובעת, מיד עם היוודע לה על דבר החוב הנטען כלפי הנתבע, בשנת 2006, היא פנתה לפקידי הנתבע, הסבירה את עמדתה, לפיה הקיזוזים אשר בוצעו על ידי הנתבע אינם מוצדקים, והובטח לה כי פנייתה תטופל. כמו כן, פנתה במכתבה לוועדה לביטול חובות (נ/3), מיד כשהוסבר לה שקיימת לה האפשרות לעשות כן.


לטענתה, פקידי הנתבע לא יידעו אותה על זכותה לפנות לבית הדין, בערעור על החלטת הנתבע, לרבות על ההחלטה בדבר דחיית בקשתה לביטול החוב.

12.
לטענת הנתבע, התובעת ידעה על קיומו על קיומו של החוב, משנת 2006, ומשכך הגישה תביעתה בשיהוי, ושלא על פי הוראות תקנות הביטוח הלאומי, אשר באותה עת אפשרו הגשת תביעה בתוך 6 חודשים ממועד קבלת ההחלטה, וכיום התקנות מאפשרות הגשת תביעה בתוך 12 חודשים ממועד קבלת ההחלטה על דחיית הזכאות לגמלה ויצירת חוב בגין גמלה שנתקבלה שלא כדין.

דיון והכרעה

13.
בסעיף 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל- 1969 (להלן: "התקנות") נקבעו המועדים להגשת תובענה לבית הדין.

ההוראה הנוגעת לעניינינו תוקנה בשנת 2010 (בתיקון אשר נכנס לתוקפו ביום 1.2.10 - פורסם בק"ת תש"ע מס' 6856), ועד ליום 1.2.10 חלה ההוראה הבאה:



1(ב).
"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר."

לאחר כניסת התיקון לתוקפו בתאריך 1.2.10, על תובע להגיש תביעתו תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע על ידי הנתבע.

14.
כפי שפורט לעיל, לתובעת אין טענה לעניין החוב שקוזז ממנה בשנת 2011, כך עולה גם מעדותה (עמ' 2, ש' 7 לפרוטוקול).
הדיון בעניינינו סב על הקיזוזים אשר בוצעו על ידי הנתבע כלפי התובעת, בגין חובה הנטען של התובעת כלפי הנתבע הנוגע לשנת 2002 בלבד (הנתבע החל לבצע קיזוזים אלו
בשנת 2006).

למעשה, המדובר בדחיית תביעתה של התובעת לדמי מזונות מכח חוק המזונות (הבטחת תשלום), וכפועל יוצא מדחיית התביעה בגין ביטולו של פסק הדין למזונות, נוצר לתובעת חוב.
כאמור, הנתבע הודיע לתובעת במכתב נושא תאריך 25.6.06, על קיומו של החוב, ומשכך, ועל פי התקנות, מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה על ידי התובעת כנגד החלטת הנתבע, הינו ממועד זה, דהיינו משנת 2006.

15.
טוענת התובעת, כי לא נמסרה לה החלטה מסודרת בדבר חובה בנתבע, ואינה זוכרת "בדיוק מתי (תאריך מדויק) נודע לה על ההחלטה, וכי הנטל להוכיח אחרת מוטל על הנתבע". (ס' 20 לסיכומי התובעת).
אין בידינו לקבל טענה זו, שכן עולה בבירור שהתובעת ידעה עוד בשנת 2006, על קיום החוב כאמור בהודאתה בחקירתה הנגדית (ראה עמ' 7 ש' 22 לפרוטוקול).

כך גם עולה מפרוטוקול הדיון מתאריך 10.4.13 (עמ' 5, ש' 1-3):

"המוסד הודיע על קיומו של החוב רק בשנת 2006, ואני באופן מיידי פניתי למוסד ואמרתי שזה מוטעה, לא השתהיתי בהגשת תגובתי. אני מאשרת שאני יודעת משנת 2006 על קיום החוב, ושבשנת 2009 פניתי לוועדה לביטול חובות"

כמו כן, אין חולק כי הנתבע החל לקזז את הכספים מהתובעת, עוד בשנת 2006 ובהתאם להודעתו לתובעת.

16.
לאור הודאותיה של התובעת בדבר ידיעתה עוד משנת 2006 על החוב בגין דמי המזונות, אין אנו נדרשים לקביעה באשר לתאריך המדויק בשנת 2006, שבו קיבלה התובעת את מכתב הנתבע.
אנו מוצאים, כי מקרה זה נמנה על המקרים בהם יש להעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה [ראה רע"א 4577/09 חסון נ' י.ש יגדל - חברה לבנין והשקעות בע"מ (פורסם באתר נבו].
התובעת ידעה בבירור על קיומו
של החוב הנטען ע"י הנתבע בגין קבלת דמי מזונות, שלא כדין, עוד בשנת 2006, ויש למנות את ההתיישנות, מיום ידיעתה, לכל המאוחר מסוף שנת 2006.

עיין בהרחבה גם בפסק דינו של כב' השופט פליטמן (כתוארו אז), בעב"ל 27/23 המוסד לביטוח לאומי
- אליאס חזן (2.6.04), אשר אף הנשיא אדלר הסכים לו.

17.
יש לציין, כי התובעת הגישה לנתבע בקשות לביטול חוב בתאריכים 20.12.09 ו- 20.1.10, אשר נדחו על ידי הנתבע במכתב מתאריך 14/9/10. גם לגבי החלטה זו לא הגישה התובעת את התביעה לבית הדין בתוך 12 חודשים.

18.
לטענת התובעת,
הנתבע לא יידע אותה במכתבו על האפשרות הקיימת להגשת תביעה בבית הדין. בנוסף, טוענת התובעת שפנתה לנתבע מספר פעמים בניסיון לביטול החוב, ומשכך יש לראותה כמי שפעלה לביטולו, ולא שקטה על שמריה. אין בידנו לקבל טענות אלו.
כבר נפסק, כי אין באי הודעת הנתבע על האפשרות הנתונה בידי התובעת להגשת תביעה בבית הדין, כדי להוות טעם להארכת מועד להגשת התביעה, וכן אין בהתכתבות עם הנתבע כדי להאריך את מועד הגשת התביעה, הקבוע בתקנות (ראה עב"ל 370/09 האני שחאדה נ' המל"ל מיום 16.9.10).

עוד נציין, כי הקשר עם המוסד לביטוח לאומי
אינו יכול להיות שיחות או התרשמויות מדברי פקיד זה או אחר, אלא יש להגיש תביעה מסודרת למוסד, לקבל תשובה מוסמכת, וככל שזו אינה מקובלת על המבוטח, להגיש תביעה לבית הדין.


אין מקום לטעון, כי במשך שנים מאז שנת 2006 ועד להגשת התביעה לבית הדין בסוף שנת 2011 (למעלה מ-5 שנים מאז החל הקיזוז בגין החוב), ניהלה התובעת דין ודברים עם פקידי הנתבע, ועל כן הופסק מרוץ ההתיישנות.

ככלל על המוסד לביטוח לאומי
לעשות, ככל הניתן ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכותיהם אולם לכלל זה, אין השלכה על עצם קיום הזכות הקמה לזכאי לגמלאות, רק בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק.
הוא הדין באשר למועדים שנקבעו בחוק להגשת תביעה כנגד החלטת הנתבע.
גם כאשר לא מודיעים לאדם מהי תקופת ההתיישנות המדוייקת באשר להגשת תביעה, אין הדבר מאריך אוטומטית את האפשרות להגשת תביעה בשנים רבות. יתר על כן, גם כאשר פנתה התובעת לייצוג משפטי, היא לא הגישה את תביעתה בתוך 12 חודשים (שזו היתה תקופת ההתיישנות במועד בו פנתה לעורך דין).

עיין והשווה באשר לעצם הזכאות לגימלה, ולטענת השיהוי לפסק הדין של סגן הנשיאה (כתוארו אז) השופט פליטמן בעב"ל 57861-01-11 אסתר לוזון - המוסד לביטוח לאומי
(7.8.12), על כך שחובתו של אדם היא לברר זכויותיו וכאשר הוא לא פועל ולא עושה כן, הוא לא יכול להתלות באי ידיעה פוזיטיבית של זכות, שהוא היה יכול לבררה אוביקטיבית, מלכתחילה, והדברים יפים גם באשר לאפשרות התובעת לברר ענין הגשת תביעה על החלטת הנתבע משנת 2006.

19.
טוענת התובעת, כי הנתבע לא עמד בחובת היידוע, טרם ביצע את הקיזוז, וכן לא ניהל הליך שימוע כדין, כנדרש מהנתבע, בפועלו כרשות מנהלית.
התובעת הביאה כתימוכין לטענה זו, את דבריה של כב' השופטת רוזנפלד בעב"ל פס"ד עב"ל 32046-09-10 אברהם בן משה - המל"ל (4.9.11) (כפי
שאוזכר בפסק דינה של כב' ס.הנשיא השופטת קציר בב"ל (חיפה) 7632-08-10 צימבלר נ' המוסד לביטוח לאומי
). אנו דוחים גם טענה זו.

עניינה של הטענה המקדמית בתיק שלפנינו, טענת ההתיישנות, הוא הדין הפרוצדורלי.
אי קיום שימוע, או אי מתן זכות הטיעון לתובעת על ידי הנתבע הינן טענות מהותיות אשר יכולות להטען ויש מקום להתייחס אליהן, רק כאשר המדובר בתביעה המוגשת לבית הדין במועד הקבוע בתקנות.
טענות אלה על פגמים שונים שנפלו בהתנהלות הנתבע, יש להעלות בתוך פרק הזמן הקצוב להגשת התביעה.

בענין בן משה הגיש המערער את תביעתו לבית הדין במועד, כך שלא היתה בעיה פרוצדורלית של התיישנות, וכחלק מהטענות המהותיות באשר לפגם בשלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, העלה המערער את הטענה של העדר זכות טיעון בטרם יצירת חוב.

בענין בן משה הדגיש בית הדין הארצי כי המוסד לביטוח לאומי
אינו חולק על זכות הטיעון העומדת למבוטח לפני שמפעילים כלפיו את הסמכות לקיזוז בגין שלילה רטרואקטיבית של זכותו לגמלה, אולם נקבע כי אין בפגם שנפל באי מתן זכות טיעון כדי להביא לבטלות של ההחלטה, במיוחד כאשר התנהל הליך ובו נבחנו טענותיו.

לו היתה התובעת מגישה תביעתה לבית הדין במועד, בתוך תקופת ההתיישנות, ניתן היה לבדוק טענותיה באשר לשלילת זכאותה לדגמי מזונות, לרבות האופן בו בוצעה השלילה ומתן זכות הטיעון, אולם מאחר והתביעה לבית הדין הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, אין מקום לברור טענות אלה.

סיכום

20.
דין התביעה להדחות על הסף, מחמת התיישנות.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.


ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ד, (17 יוני 2014
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.





שושנה הורן
נציגת עובדים

עפרה ורבנר
- שופטת

בני זוסמן
נציג מעסיקים









בל בית דין אזורי לעבודה 38541-11/11 עליזה בן דוד יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, יוסף עסיס (פורסם ב-ֽ 17/06/2014)