פסקי דין על פנחס דרור כהן | פסקי דין על כהן אברהם | פסקי דין על עיריית נצרת עילית | פסקי דין על הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עילית | פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל ואח' |

26706-02/13 עתמ     19/06/2014




עתמ 26706-02/13 פנחס דרור כהן, כהן אברהם נ' עיריית נצרת עילית, הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עילית, מנהל מקרקעי ישראל ואח'








בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 26706-02-13 כהן נ' עיריית נצרת עילית
ואח'




העותרים:
1. פנחס דרור כהן
2. כהן אברהם
על ידי ב"כ עוה"ד שולה אלמוזנינו – זגורי


נגד

המשיבים:
1. עיריית נצרת עילית
2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עילית

על ידי ב"כ נציגי היועץ המשפטי לממשלה
עו"ד אולגה גורדון ואח'


3. מנהל מקרקעין ישראל
על ידי פרקליטות מחוז צפון
עו"ד חנין מויס – סמעאן

4. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
על ידי ב"כ עו"ד גדי דהן
– יועמ"ש אגף נכסים ורישום

5. הועדה המחוזית לתכנון ובניה
על ידי פרקליטות מחוז צפון
עו"ד חנין מויס – סמעאן



פסק דין



1.
לפניי עתירה במסגרתה מתבקש בית המשפט להורות על ביטול הפקעה בחלקה אשר הייתה רשומה עפ"י גוש/חלקה ישן כחלקה 1 גוש 16536, הרשומה כיום, (בעקבות פרצלציה) כחלקה 11 גוש 17740 (להלן: החלקה"). כן מתבקש בית המשפט לבטל את התוכניות תב"ע ג/3057 ותב"ע 4297 או את החלק בתוכניות אשר שינו את יעוד החלקה ממגורים לשצ"פ.

2.
רקע עובדתי בתמצית:

א.
ביום 18.11.77 נחתם חוזה חכירה בין המשיב 3 (להלן: "המנהל") והעותר 1 (להלן: "פנחס") באמצעות אביו- העותר 2 (להלן: "אברהם"). במסגרת חוזה החכירה, קיבל פנחס זכויות חכירה בדירה בת שני חדרים ובשטח של 31.70 מ"ר, אשר הייתה בנויה על החלקה (להלן: "הנכס"). (ראו נספח ב' לעתירה) .

ב.
בשנת 1985 ובעקבות בקשה שהגישו, אישר המנהל לעותרים תוספת בנייה לנכס וזאת בכפוף לתשלום כספי. (ראו נספח ד' לעתירה).
ג.
בעקבות פרצלציה, חלקה 1 בגוש 16536 מושא הסכם החכירה, הפכה לחלקה 11 בגוש 17720.

ד.
ביום 4.11.90 הגיש פנחס בקשה להעברת זכות החכירה בנכס לאברהם. בפרטי הנכס המועבר ציין פנחס כי המדובר בנכס מסוג דירה/חנות (ראו נספח 1 לכתב התשובה של המנהל). בכתב העברת זכויות החכירה מיום 5.11.90, נקבע כי המקרקעין המועברים הינם בגודל של 40 מ"ר (ראו נספח ה' לעתירה). ביום 27.5.91 הנפיק המנהל אישור על זכויות אברהם בנכס כאשר אף שם צוין כי הזכויות בנכס הינן בשטח של 40 מ"ר (ראו נספח ו' לעתירה).

ה.
במהלך שנת 1993 יזם אברהם והגיש למשיבה 2 (להלן: "הועדה המקומית") תוכנית מפורטת להמלצה והפקדה, המבקשת לשנות ייעוד בחלקה משצ"פ לאזור מגורים ומסחרי מעורב. בהחלטתה, הפנתה הועדה המקומית את אברהם למנהל, טרם קבלת אישור (ראו נספחים ד' ו-ה' לתשובת המשיבות 1-2). בהמשך, פנה אברהם למנהל בבקשה לצירוף שטח נוסף לשטחו בהתאם לתוכנית המצורפת. במסגרת הבקשה ציין אברהם מפורשת כי זכויותיו בחלקה הנן במבנה מסחרי בשטח של כ- 38 מ"ר (ראו נספח 2 לכתב התשובה של המנהל). בקשתו של אברהם לא אושרה בסופו של יום.

ו.
בשנת 2002 יזם והגיש אברהם פעם נוספת תוכנית מפורטת להמלצה והפקדה, המבקשת לשנות את ייעוד משצ"פ לאזור מגורים א' והסדרת צומת (ראו נספח ז' לכתב התשובה של המשיבות 1-2).

ז.
ביום 27.1.04 פורסמה ההפקעה נשוא העתירה בילקוט פרסומים 5268 (ראו נספח י"ב לכתב התשובה של המשיבות 1-2). ביום 27.5.04 נרשמה הערה אודות ההפקעה בפנקסי המקרקעין
)
ראו נספח ט"ו לכתב התשובה של המשיבות 1-2). ביום 14.12.04 פורסם דבר הקניית המקרקעין למשיבה 1 (להלן: "העירייה") בילקוט הפרסומים 5349 (ראו נספח ט"ז לכתב התשובה של המשיבות 1-2). ביום 18.5.05 נרשמה הקניית המקרקעין על שם העירייה בפנקסי המקרקעין (ראו נספח י"ז לכתב התשובה של המשיבות 1-2).

ההפקעה בוצעה מכוח תב"ע ג/4278, אשר אושרה בשנת 1983 ומכוח
תב"ע ג/4872
אשר אושרה בשנת 1986 (להלן: "התוכניות)". תב"ע ג/4278 הינה תוכנית מפורטת לאזור מס' 4 בתוכנית מתאר נצרת עילית- ג/3057. בכל התוכניות סומנה החלקה בירוק ויעודה נקבע כשצ"פ (ראו נספחים 3-6 לכתב התשובה של המנהל).

ח.
ביום 6.4.11 נחתם הסכם מתנה בין אברהם לבין העותר פנחס, לפיו העביר אברהם את מלוא זכויות החכירה בנכס לפנחס (ראו נספח ז' לעתירה). ביום 8.8.11 חתמו העותרים והמנהל על כתב העברת זכויות כאמור בהסכם המתנה. אף בכתב העברת הזכויות נקבע כי גודל השטח הינו 40 מ"ר (ראו נספח ט' לעתירה).

ט.
ביום 14.2.13 הגישו העותרים את העתירה שלפניי, במסגרתה התבקשו הסעדים המפורטים בסעיף 1 ל

פסק דין
זה.

3.
טענות הצדדים בתמצית:

א.
לטענת העותרים ראוי להורות על ביטול ההפקעה או התוכניות. העותרים הפנו לרקע העובדתי במסגרתו רכשו זכויות בחלקה וכן להתנהלותם אל מול המשיבים או מי מנציגיהם במהלך השנים. לטענתם, במהלך עריכת התוכניות ורישום ההפקעה מכוחן נפלו טעויות רבות ברישום וזיהוי החלקה. הוסיפו כי נוכח הטעויות הרבות שנעשו, כלל לא ידעו אודות ההפקעה עד לאחרונה, עת ביקשה המשיבה מס' 4 (להלן: "חברת עמידר") לרשום את החלקה על שמם.

לטענת העותרים, הינם בעלים של כל החלקה ולא רק של הנכס הבנוי בה. לעניין זה טענו כי כל החוזים שבוצעו עם הדיירים בשכונה בה הם מתגוררים התייחסו לדירות מגורים וכן לחלקה עליה בנויה הדירה, אולם בעניינם של העותרים החליט המנהל, בזמן שאינו ידוע להם, לצמצם את זכויותיהם באופן בו צוין כי בעלותם הינה על הנכס בלבד.

אשר לביצוע ההפקעה טענו העותרים כי כלל לא היה מקום לייעד את החלקה לשצ"פ וזה נעשה בשגגה, כאשר בתקנון התוכניות כלל לא נכללה החלקה. לסירוגן טענו כי אף אם יקבע כי ייעוד החלקה לשצ"פ נעשה כדין, הרי היה על המשיבים לנהוג כדין, להודיע לעותרים על ההפקעה ולאפשר להם להשמיע התנגדויותיהם.

עוד טענו העותרים כי מקום בו התוכניות מכוחן בוצעה ההפקעה הינן משנת 1983, הרי שביצוע ההפקעה יותר מעשרים שנה לאחר מכן אינו סביר ולפיכך זכאים העותרים לבטלה או לסירוגין לזכות לפיצוי כספי.

בסיכומים מטעמם העלו העותרים טענות נוספות. בין היתר טענו כי דין ההפקעה להתבטל היות והועדה המקומית או העירייה לא פנו שלם קבלת אישור המשיבה 5 (להלן: "הועדה המחוזית") טרם אישור ההפקעה. עוד טענו כי בהתאם לדין, הייתה הוועדה המקומית מחויבת בעריכת שימוע לעותרים טרם ביצוע ההפקעה. לסיום טענו כי הוועדה המקומית לא הפעילה שיקול דעת קודם להחלטת ההפקעה ולעניין זה הפנו לעובדה כי לא הוצג פרוטוקול ועדת המשנה. לטענת העותרים, די בכל אחת מסיבות אלה על מנת להביא לביטול ההפקעה.

ב.
מנגד, ביקשו המשיבים להורות על דחיית העתירה.

המשיבים הפנו להשתלשלות העניינים במסגרתם תוכננו, אושרו ובוצעו התוכניות וההפקעה, תוך הפנייה למטרות הציבוריות החיוניות העומדות בבסיסן.

אשר לעותרים טענו המשיבים כי בניגוד לנטען בעתירה ובהתאם למסמכים רבים עליהם חתמו העותרים, הרי שזכויותיהם של העותרים מסתכמים בזכויות חכירה בנכס בגודל כ-40 מ"ר בלבד ובוודאי שאין להם כל זכויות בעלות בחלקה.

המשיבים הוסיפו כי כעולה ממסמכים רבים ובניגוד לטענותיהם, לעותרים היה ידוע זה מכבר ולכל המאוחר לפני עשרים שנה אודות התוכניות, אולם הם מעולם לא מצאו לנכון לפנות לבית המשפט בעניין, נוכח האמור טענו כי העתירה לוקה בשיהוי ממשי המחייב כשלעצמו את דחייתה. הוסיפו כי נוכח התנהלותם של העותרים, אשר הציגו לפני בית המשפט תמונה מוטעית, אשר אינה תואמת מסמכים עליהם חתמו, לוקה העתירה גם בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים המחייבים את דחייתה.

המשיבים הפנו לתוכנית החלה על החלקה וטענו כי אף שנפלה טעות קולמוס עת לא נרשמה מספר החלקה הנדונה בתקנון התוכניות, הרי שבחינה של התשריט ושאר המסמכים מגלה כי החלקה נכללה בהן ללא כל ספק.

המשיבים דחו את טענות העותרים בסיכומיהם לעניין אי עריכת שימוע ואי אישור הוועדה המחוזית, מקום שטענות אלו כלל אינן תואמות לדרישות החוק והפסיקה בעניין. הוסיפו, כי לא נפל כל פגם בשיקול הדעת של מי מהרשויות הרלוונטיות, תוך הפנייה לפסיקה הקובעת כי אין בית המשפט נוטה להתערב בהחלטות תכנוניות, בוודאי מקום שאלו ניתנו לפני שנים רבות ועומדות במבחני הסבירות.

4.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות באי כוח הצדדים הגעתי לידי מסקנה כי דינה של העתירה להידחות. להלן נימוקיי;

א.
העיקרון המשפטי החל:

כידוע, עקרון במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל לגדר מתחם הסבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשות, פ"ד לו(2) 449:

"כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." (ראו גם עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח'
, פסקה 14 לפסק הדין (פורסם בנבו)).

התערבותו של בית המשפט בהחלטה המנהלית תהיה אף מצומצמת יותר, עת עסקינן בהחלטה מנהלית של רשויות התכנון, אשר ניתנה לאחר שיקול דעת. לעניין זה נקבע ביתר הרחבה בעת"מ 1284/01 עזבון המנוח חיים קלמן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון, (פורסם בנבו):

בשורת פסקי דין נקבע העיקרון לפיו, בית המשפט לעניינים מינהליים לא ימיר שיקול דעת רשויות התכנון בשיקול דעתו שלו. וכן בית המשפט אינו מומחה בענייני תכנון

ובניה ואין הוא מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת וועדות התכנון.

התערבות בשיקול דעת הרשויות תיעשה במשורה ותוגבל אך למקרים של חוסר סבירות קיצונית ומהותית של ההחלטה המינהלית, היורדת לשורשם של דברים, כמו גם למקרים בהם חרגה הרשות מסמכותה. כב' השופט ברק (כתוארו אז) עמד על כך בהרחבה: "כדי שסטייה מסטנדרט ההתנהגות המקובל של רשות מנהלית סבירה תביא לביטול המעשה המנהלי, יש צורך בסטייה מהותית, היורדת לשורש הענין". וכפי שנקבע על ידי כב' השופט אלון (בג"צ 558/79,

572
בעמ'
429
): "...בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעת המסור לרשות מינהלית ולא ישים עצמו במקומה של רשות זו אלא אם כן חוסר הסבירות יורד לשורש של ענין וקרוב לוודאי הוא כי על פי מידה נכונה של סבירות לא יכולה היתה הרשות להגיע להחלטה מעין זו". וכך קבע בית המשפט בעת"מ
75/97
: "התערבות בית המשפט בשיקול הדעת של רשויות התכנון היא מצומצמת ביותר. מידת הצמצום נתבעת מן ההנחה המקדימה של תקינות פעולת הרשות ומעילות ההתערבות שעיקרן גילוי שחיתות וסכלות בפעולת הרשות". הלכה פסוקה היא, אם כן, כי בית המשפט המנהלי אינו יושב כ"טריבונל עליון לתכנון" והתערבותו תיעשה אך במקרים חריגים. עוד ראה לענין זה:ב בג"צ 2920/94
אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3)
441
; ע"מ
12/97
פלבר ואח'
נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח'
, דינים מחוזי לב(2)
620
".

לפיכך ועל מנת לזכות בסעד המבוקש של ביטול ההחלטה המנהלית, על העותר יהיה להוכיח כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי (ראו, לדוגמה, בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678).

ב.
מעמדם של העותרים במקרקעין:

בעתירתם, מבקשים כאמור העותרים לבטל את ההפקה ולהכריז על בטלות התוכניות (וכן תב"ע ג/3057) נוכח היותם לטענתם הבעלים של כל החלקה ולא רק של הנכס הבנוי בה.

בחנתי טענה זו באופן מעמיק ואין לי אלא לדחות אותה באופן מוחלט
.

כפי שפורט בהרחבה ברקע העובדתי, כבר בחוזה החכירה אשר נחתם בשנת 1977 בין העותרים והמנהל נקבע באופן מפורש כי הוא מתייחס רק לדירה בת שני חדרים בקומה א' כששטח הרצפה הוא 31.70 מ"ר.

בהמשך, לאחר שהתקבלה בקשתם של העותרים לתוספת בנייה, ניתן לראות במהלך השנים מסמכים רבים ומגוונים עליהם חתמו העותרים, מהם עולה הבנתם החד משמעית כי זכויותיהם בחלקה הינם זכויות חכירה בנכס שגודלו כ- 40 מ"ר הנמצא על החלקה.

בין היתר ניתן לראות את הבקשה להעברת הזכויות בין העותרים בשנת 1990, שם תואר הנכס המועבר כדירה/חנות וכן את כתב העברת הזכויות מאותה שנה שם נקבע כי המקרקעין המועברים הינם בשטח 40 מ"ר. לציין כי העותרים חתמו על שני המסמכים האמורים.

כן ניתן לראות את בקשתו של אברהם לצירוף שטח נוסף לשטחו בשנת 1993 שם ציין מפורשות כי זכויותיו בחלקה הנן בשטח של 38.45 מטר במבנה מסחרי. אף בהסכם המתנה בין העותרים בשנת 2011 נקבע כי "נותן המתנה הינו הבעלים של זכויות החכירה בחנות הידועה...". כמו כן בכתב העברת הזכויות בעקבות הסכם המתנה שוב נקבע מפורשות כי הנכס המועבר הינו בגודל 40.0 מ"ר.

אל מול המסמכים הברורים והמפורשים הללו, אשר על רובם חתמו העותרים עצמם, לא הציגו העותרים בדל של ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענתם לפיה יש להם בעלות בחלקה כולה ולא רק בנכס, על כן הנני קובע כי טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל סימוכין או ביסוס מינימאלי.

קביעה זו מובילה למסקנה כי לעותרים אין כל זכות בחלקה, למעט זכות חכירה בנכס, אשר שטחו עומד על כ- 40 מ"ר בלבד
. פועל יוצא הינו, כי העותרים נעדרי מעמד מלהעלות טענות באשר לייעודה של החלקה בכללותה, למעט לעניין השטח בו יש להם זכויות חכירה. אוסיף כי עצם העלאת הטענה כפי שהועלתה ע"י העותרים וכנגד מסמכים רבים עליהם חתמו בעבר, תוך העלמת עובדות והעדר הצגת כל העובדות הרלוונטיות במלואן בפני
בית המשפט, יש בה כדי לפגוע פגיעה ממשית בניקיון כפיהם של העותרים, ודי בנימוק זה בלבד כדי להביא לדחיית העתירה.

ג.
שיהוי:

במסגרת תשובותיהם לעתירה טענו המשיבים כי דינה של העתירה להידחות נוכח השיהוי הכבד בו היא לוקה.

תקנות 3 ו-4 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000 (להלן: "התקנות"), הן הדנות בשיהוי בעניינים מנהליים, קובעות כדלקמן:


המועד
"3.
(א)
עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב)
לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג)
בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

שיהוי
4.
בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)."

אשר לחשיבות העמידה במועדים בעניינן של עתירות מנהליות, יפים דברי כב' השופט חשין בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך".

עוד לעניין השיהוי, יפים דברי כב' השופט פוגלמן בעע"מ 4897/06 בוקובזה נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו):

"בפסיקת בית משפט זה נקבע כי ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מנהלית עומד עיקרון השיהוי (השוו:
עע"מ 2376/06
דרויש נ' מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל ([פורסם בנבו] 25.9.07) פסקה 7;
עע"מ 2273/03
אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע ([פורסם בנבו ], 7.12.06) פסקות 85-84; להלן עניין אי התכלת). בית משפט זה הוסיף ועמד על הצורך בהכרעה מהירה בהליכים בענייני תכנון ובנייה כדי להגביל את מצב אי הוודאות בפני
ו ניצבים גופי התכנון, היזמים ובעלי עניין אחרים בהליך התכנון...".

בפסיקה נקבע לא פעם כי טענת שיהוי במשפט הציבורי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי, ופגיעה בעקרון שלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותרים ובשאלה האם התנהגותם משקפת ויתור על זכותם לפנות לערכאות. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי מצב קיים ופגיעה באינטרסים של גורמים אחרים עקב האיחור בנקיטת הליך משפטי לאכיפת הזכויות; והיסוד השלישי עניינו מידת החומרה בפגיעה בשלטון החוק באם העתירה לא תתברר לגופה. השאלה האם בסופו של יום תידחה עתירה בטענת שיהוי תוכרע על רקע איזון בין שלושת המרכיבים האמורים, תוך ייחוס משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות ענין נתון (
עמ"מ 7142/01 ועדה מקומית לתכנון ובנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פד"י נו
(3) 673, 679;
עע"ם 1975/01
ועדה מקומית לתכנון ובנייה נ' רובינשטיין, תק-על' 2002(3) פסקה 4;
בג"צ 5682/02
פלוני נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם);
ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים ירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433).

בענייננו, מהראיות שהונחו לפניי עולה,
כי התוכניות מכוחן בוצעה ההפקעה ובמסגרתן נקבע ייעוד החלקה כשצ"פ, אושרו בשנים 1983 ו- 1986, משמע- לפני כשלושים שנה. הליכי ההפקעה פורסמו במהלך שנת 2004 ובשנת 2005 נרשמה הקניית המקרקעין על שם העירייה-. ברור אם כן כי מקום שבמסגרת העתירה מתבקש בית המשפט להכריז על ביטול התוכניות וההפקעה, מוטל על העותרים להבהיר מדוע השתהו תקופה כה ארוכה טרם הגשת העתירה.

כאמור, טוענים העותרים כי כלל לא ידעו על הליך ההפקעה וכעולה מטענתם, לא ידעו כי על החלקה חלות התוכניות במסגרתן נקבע ייעוד הקרקע לשצ"פ.

טענות אלה יש לדחות, אסביר את דבריי:

כבר בשנת 1993 פנה כאמור אברהם למשיבים עת הגיש לועדה המקומית תוכנית מפורטת להמלצה והפקדה, המבקשת לשנות ייעוד בחלקה משצ"פ לאזור מגורים ומסחרי מעורב. לעניין זה אציין כי העותרים עצמם ציינו בסעיף 21 לכתב העתירה "בין לבין ביקש התובע לבנות יחידת דיור על שטח החלקה, בשל כך התבקש להגיש תוכנית מפורטת". ברור אם כן כי העותרים, עת הגישו תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד החלקה משצ"פ לאזור מגורים, ידעו באופן חד משמעי אשר אינו מוטל בספק אודות התוכניות ואודות ייעוד החלקה לשצ"פ ולהפקעה למצער בשנת 1993- כלומר כעשרים שנה טרם הגשת העתירה.

אם לא די בדברים, הרי בשנת 2002 שב אז אברהם והגיש תוכנית מפורטת להמלצה והפקדה, המבקשת לשנות את ייעוד משצ"פ לאזור מגורים א' והסדרת צומת.

נוסף לכל האמור צירפו העותרים לעתירתם פס"ד שניתן בשנת 2010, בהתאם לתביעה שהגיש אברהם כנגד העירייה (ראו נספח י"ב לעתירה). במסגרת סע' 7 לפסק הדין נאמר מפורשות כי הנכס של העותרים הפך בשנת 1983 למבנה חורג היות והוקם על קרקע המיועדת לשצ"פ. בהמשך ובסע' 9-10 לפסק הדין נאמר מפורשות כי במסגרת הליכים שניהלו, הודע לעותרים ע"י

העירייה כבר בשנת 2003, כי לא ניתן לחדש את רישיון העסק בשל העדר התאמה בין הנכס והשימוש בו לבין הייעוד של הנכס על פי תוכנית המתאר. עוד נקבע במסגרת סע' 16 לפסק הדין כי בשנת 2005 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
, לפיו אברהם קיבל רישיון עסק לתקופה של שישה חודשים על מנת שיוכל למצות הליך של בקשה לשימוש חורג.

מכל המקובץ עולה בצורה שאינה יכולה להשתמע לשני פנים כי לכל הפחות בשנת 1993, כעשרים שנה טרם הגשת העתירה, ידעו העותרים בוודאות אודות ייעוד החלקה לשצ"פ ולהפקעה, אולם לא מצאו לנכון לפנות לבית המשפט בהליכים המתחייבים.

המדובר אם כן בשיהוי כבד וקיצוני עד מאוד
, כאשר העותרים לא נתנו כל הסבר המניח את הדעת מדוע שקטו על השמרים במשך תקופה כה ארוכה, אשר יש בה בכדי לפגוע באופן קשה בהסתמכות צדדים שלישיים על הרשום, וביתר שאת כאשר עסקינן בענייני תכנון ובנייה. העותרים לא הביאו כל הסבר המניח את הדעת מדוע שקטו על השמרים אף שידעו לכל הפחות כעשרים שנה אודות ייעוד החלקה לשצ"פ ולהפקעה, על כן לוקה עתירתם בשיהוי סובייקטיבי כבד אשר מוביל למסקנה כי כוונת העותרים לזנוח כל טענה כנגד התוכנית ושינוי הייעוד. אשר לשיהוי האובייקטיבי, אין ספק כי חלוף השנים הרבות בהם נערכו הליכים בהתאם לתוכניות, לרבות הליכי ההפקעה שהם יסוד העתירה שלפנינו, הינו גורם בעל משקל רב. אין כל ספק כי ביטול תוכנית מתאר אשר אושרה לפני מספר רב של שנים, יש בה פגיעה חמורה בציבור, קל וחומר כאשר עסקינן בביטול שטח ציבורי פתוח, ואין לתאר את הנזק ממשי שייגרם לציבור היה ויבוטל שטח שצ"פ. כל האמור מצדיק השארת המצב הקיים והימנעות משינויו. אשר ליסוד השלישי, כפי שאדון בהמשך, לא מצאתי משקל רב גם בטענות העותרים אודות ההפקעה לגופה ואיני רואה כל פגיעה בשלטון החוק נוכח דחיית העתירה.

המסקנה העולה מכל האמור, כי מתקיימים בעתירה שלפנינו כל מרכיבי השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי.

סוף דבר לעניין זה, מצאתי כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר וקיצוני ביותר, אשר עולה אף כדי חוסר תום לב מצידם של העותרים. אוסיף כי עצם העלאת הטענה לפיה לא ידעו אודות התוכניות וייעוד החלקה לשצ"פ ולהפקעה, מלמד על חוסר תום לב מובהק מצד העותרים, וזאת כאשר טענה זו עומדת בניגוד גמור למסמכים רבים עליהם חתמו העותרים בזמן אמת. נוכח האמור, דינה של העתירה להידחות ולו מטעמים אלו בלבד.

ד.
טענות הקשורות בהליך הפקעה:

1.
בעתירה העלו העותרים כמה טענות הקשורות בהליך ההפקעה עצמו. בין היתר העלו העותרים טענות הקשורות לשינוי ייעוד החלקה ולטעויות שונות שנעשו בתוכניות ובזיהוי החלקה. הוסיפו לעניין זה כי כלל לא ברור מכוח מה נעשתה ההפקעה, שעה שהתוכניות מכוחן בוצעה כלל לא כללו את החלקה בתקנוניהן.

בחנתי את טענות העותרים בעניין ומצאתי כי אין בהן ממש
. אכן, עיון בתקנון התוכניות מלמד כי במסגרת סעיף 4 לתקנון, הושמט, ככל הנראה מחמת טעות קולמוס מספר החלקה. אולם חרף האמור, עיון במסמכי התוכניות הרלוונטים מלמדים באופן ברור לחלוטין כי החלקה נכללת בתוכניות וייעודה כאמור לשצ"פ ולהפקעה. לעניין זה מציין באופן מפורש סע' 2 את תכולת התוכנית וקובע: "התוכנית תחול על כל השטח המותחם בקו כחול עבה בתשריט המצורף בקנ"מ 1:500, המהווה חלק בלתי נפרד מהתוכנית, בכל הקשור לדברים הכלולים בתוכנית זו". בחינה של התשריטים שצורפו לתוכניות מלמדת כי החלקה כולה כלולה בקו הכחול של התוכנית ומסומנת בצבע ירוק כמיועדת לשצ"פ ולהפקעה.

נוכח כל האמור לא יכול להיות לטעמי כל מחלוקת כי החלקה נכללה בתוכניות, כאשר אף התקנון עצמו, במסגרתו הושמט מספר החלקה, מפנה לתשריט ולקו הכחול שבו, אשר כולל את החלקה באופן ברור. מכל מקום, גם אם הייתי קובע כי קיימת סתירה בין התקנון והתשריט של התוכניות, הרי שעפ"י פסיקת בית המשפט העליון יש לבחון את שני המסמכים כמכלול ובצורה משלימה, וזאת על מנת להגיע לפירוש נכון, אשר מתיישב עם כל מסמכי התוכנית, מטרותיה וייעודה (ראו ע"א 3213/97 נקר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פ"ד נג(4) 625). כעולה מן הראיות שהונחו, הרי בשנת 1983 אושרה על החלקה תוכנית מפורטת ג'/4278. בשנת 1986 אושרה תוכנית ג'/4872. בתקנון התוכנית ג'/4278 צויין כי המדובר בתוכנית מפורטת לאזור מס' 4 בתוכנית מתאר נצרת עילית ג'/3057, כאשר בשתי התוכניות החלקה סומנה בירוק וייעודה נקבע בהתאם לשצ"פ ולהפקעה. אין ספק כי אזור מס' 4 המהווה מבנן שכונתי אחד בתוכנית המתאר, מבנן זה כולל את החלקה. הדברים ברורים אף לאור ניסיון החיים והשכל הישר, שכן ברור כי אין כל היגיון בהוצאת החלקה לבדה משטח התוכניות.

לסיום טענה זו אוסיף כי מקום שקבעתי כי העותרים ידעו בפועל כבר כעשרים שנה טרם הגשת העתירה כי ייעוד החלקה הוא לשצ"פ ואף ניסו לשנות ייעוד זה באמצעות הגשת תוכניות שונות, הרי שניסיונם כעת להיתלות בהשמטת מספר החלקה בתקנון התוכניות, אף בו יש להוות חוסר תום לב מצידם.

2.
טענה נוספת שהעלו העותרים הינה כי המשיבים נהגו שלא כדין עת לא הודיעו להם על הליך ההפקעה ולא אפשרו להם להגיש את התנגדויותיהם למהלך בהתאם לדין. לעניין זה טענו כי למדו על ההפקעה רק בדיעבד ולאחרונה. בסיכומיהם העלו העותרים טענו לפיה היה על המשיבים לבצע להם הליך של שימוע, קודם ביצוע ההפקעה.

אף בחינה של טענות אלו מלמדת כי אין בהן ממש.

כידוע, בעת ביצוע הפקעה הנערכת בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1956 (להלן: "חוק התכנון"), המועד לשמיעת התנגדויות הינו בשלב הפקדת התוכניות במוסד התכנון. לעניין זה נפסק בבג"ץ 1597/93 הסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה קרית אתא ואח'
(פורסם בנבו):

"
10
אין חולק שלפני פרסום ההודעה בילקוט הפרסומים לא ניתנה

לעותרת זכות שימוע ועל כך היא מלינה.

אין בפקודת ההפקעה הוראה המחייבת את שר האוצר או מי טעמו לשמוע מראש טענותיו של מי שעלול להיפגע עקב הכוונה להפקיע את זכויותיו במקרקעין. על חסר זה התריע בית המשפט העליון בבג"צ
307/82

לוביאניקר ואח'
נ' שר האוצר ואח'
פ"ד לז (2)
141
,
150
ובעקבות זו נתברכנו בשנת

1986
בהנחיות מפורטות של היועץ המשפטי לממשלה המעניקות זכות שימוע בהליכי הפקעה (הנחיות
60.124
).
אלא מאי? שאלה חלות אך ורק על הפקעה לפי הפקודה ולא על הפקעה של הועדה המקומית לפי סעיף
189
לחוק התכנון, שאף כי הוא מפנה את הרשות המפקיעה להליכים לפי הפקודה, עדיין סמכות ההפקעה קמה לועדה מכח חוק התכנון. וכל כך למה? משום שחוק התכנון הסמיך את הועדה להפקיע מקרקעין רק כאשר קיימת תוכנית מתאר מקומית או תוכנית מפורטת, בה מיועדים המקרקעין לצורכי ציבור או להפקעה, ואחד השלבים ההכרחיים באישורה של התוכנית הוא מתן הזדמנות לכל מעונין הרואה עצמו נפגע להגיש התנגדות לה והכל כמפורט בחוק התכנון (קמר, עמ'
144
,
146
). לפיכך, ניטל הצורך להעניק לכל מעונין זכות שימוע פעם נוספת כאשר ננקטים הליכי הפקעה הלכה למעשה.
.11
יתכנו אולי מקרים בהם הנסיבות עשויות להצדיק זכות שימוע גם כאשר הפקעה היא לפי סעיף

189
לחוק התכנון, ולמרות שניתן היה להגיש התנגדות לתוכנית בה נועדו המקרקעין לצורכי ציבור או להפקעה, וזאת משיקולי צדק; אלא שהנחיות למקרים כאלה אינן קיימות, לא בדין ולא בהנחיות היועץ המשפטי, ולא נראה לי שהמקרה הנדון על נסיבותיו הוא אחד מאלה שהיתה הצדקה להרחיב בגללו את ההנחיות לשימוע."

בענייננו, התוכניות אושרו לפני כשלושים שנה, במסגרת הליכים אשר התנהלו ופרסמו כדין ברשומות, ולפיהם נקבע ייעוד החלקה לשצ"פ וכן נקבעו סמכויות המשיבים להפקיע שטחים המיועדים לשצ"פ. לעותרים עצמם כלל אין זכויות רשומות בחלקה, אלא אך ורק זכויות חכירה בנכס בגודל כ- 40 מ"ר המצוי עליה. אף ההפקעה עצמה פורסמה ונרשמה בהתאם לדין. בנסיבות אלה ואף בשים לב לקביעותי הקודמות אודות ידיעתם בפועל של העותרים אודות שינוי ייעוד החלקה זה מכבר, אף לפני שבוצעה ההפקעה, הרי שזכותם של העותרים להתנגד להפקעה חלפה זה מכבר ומכל מקום, לא מצאתי כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים המצדיקים הליך של שימוע, או כי נפל בענייננו פגם בהתנהלות המשיבים, אשר מצדיק התערבות ערכאה זו.

3.
טענה נוספת שהעלו העותרים בסיכומיהם הינה כי נפל פגם חמור בהליכי ההפקעה עת העירייה או הועדה המקומית לא פעלו על מנת לקבל את אישור הועדה המחוזית בטרם אישור ההפקעה. הוסיפו וטענו כי הועדה המקומית לא הפעילה שיקול דעת בעת ביצוע הליך ההפקעה.

בחינה של טענות אלה מלמדת כי אף בהן אין דבר
, כאשר דומה כי לא לחינם הועלו טענות אלו בצורה כללית וללא הפנייה ממשית להוראות הדין או לפסיקה הרלוונטית.

סעיף 189 לחוק התכנון הדן בסמכות הועדה קובע כדלקמן: "הועדה המקומית רשאית, בכל עת לאחר תחילת תקפה של תכנית מיתאר מקומית או של תכנית מפורטת, להפקיע מקרקעין בתחום התכנית, כשהפקעתם דרושה, לדעת הועדה המחוזית, למטרה ציבורית שלה נועדו בתכנית האמורה, והיא חייבת לעשות כן אם הועדה המחוזית, לאחר התייעצות אתה, דרשה זאת ממנה; אם בתכנית כאמור נועדו המקרקעין להפקעה, אין ההפקעה טעונה הסכמת הועדה המחוזית" (ההדגשה שלי- ז.ה).

משמע, מקום בו התוכנית קובעת כי המקרקעין מיועדים להפקעה, כפי המצב בענייננו, הרי שאין ההפקעה טעונה אישור של הוועדה המחוזית.
אסביר את דבריי,
בענייננו אין מחלוקת עובדתית על כך כי המקרקעין נשוא העתירה, יועדו כשצ"פ. כמו כן אין מחלוקת כי ההפקעה מעוגנת בתקנון התוכנית המפורטת, גם אין מחלוקת כי התקנות עצמן קובעות את סמכות הועדה להפקיע שטחים למטרת שצ"פ. על כן ומשנקבעה סמכות הועדה המקומית כאמור לעיל להפקיע את המקרקעין אשר כוללים השטח נשוא העתירה, הרי שההפקעה נשוא העתירה דנן אינה טעונה אישור הועדה המחוזית. בהינתן האמור יש לדחות את טענת העותרים גם מנימוק זה.

אשר לטענה בדבר חוסר הפעלת שיקול הדעת ע"י הועדה המקומית, הרי שאף טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי, מבלי שהעותרים הפנו לכל שיקול דעת פגום בהליך ההפקעה או בשימוש הציבורי בגינו התבצעה, על כן גם טענה זו דינה להידחות.

4.
טענה נוספת שהעלו העותרים בסיכומיהם כי ביצוע ההפקעה היה צריך להיעשות על ידי הועדה המקומית תוך זמן סביר והואיל ובמקרה דנן עברו יותר מעשרים שנים מאישור התוכנית על ידי הועדה המחוזית עד לביצוע ההפקעה היה על הועדה המקומית להחזיר התוכנית חזרה לועדה המחוזית לאישרור מחדש שכן לדידם עת שהועדה המקומית לא
פעלה במשך עשרים שנים לביצוע ההפקעה יש משום זניחת מטרת ההפקעה המקורית.
אף טענה זו דינה להידחות.

בפסיקה נקבע כי מקום בו מעלה בעל מקרקעין שהופקעו טענה לפיה יש לבטל את ההפקעה עקב נסיבות חדשות שאירעו בינתיים, מוטל עליו הנטל להוכיח את קיומן של אותן נסיבות חדשות, אשר יש בהן לערער את היסודות עליהן הושתתה החלטת ההפקעה מלכתחילה (ראו דגנ"ץ 4466/94 מאזן חסן זכי נוסייבה נ' שר האוצר (פורסם בנבו)).

בענייננו, העותרים, שכל זכויותיהם בחלקה מסתכמות בחכירת נכס בגודל של כ-40 מ"ר בלבד, לא הצביעו על כל נסיבה חדשה אשר יש בה כדי לבטל את ההפקעה או לערער על חיוניותו של השצ"פ העומד בבסיסה.

זאת ועוד, העותרים טענו בעתירתם כי השטח נשוא ההפקעה אינו משמש בפועל את המטרה הציבורית העומדת בבסיס ההפקעה. מנגד, טענו המשיבים 1, 2 כי השטח נשוא ההפקעה משמש כשצ"פ. במחלוקת זו הנני מעדיף את גרסת המשיבים על פני גרסת העותרים, בפרט כאשר העותרים לא הביאו בפני
י בדל של ראייה התומכת בעמדתם, על כן הנני קובע כי השטח המופקע אכן משמש בפועל כשצ"פ.

יתירה מכך, בבית המשפט העליון נקבע לא פעם כי ביטול הפקעה בעילה של זניחת מטרתה הינו סעד קיצוני וחריג ביותר אשר יש להפעיל במשורה, אף במקרים בהם היה שיהוי במימוש ההפקעה. לעניין זה נקבע בעע"מ 1182/11 זיסלמן נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה (פורסם בנבו):

"חברי השופט דנציגר קבע כי סעד של ביטול הפקעה ניתן במשורה מאחר שמדובר ב"סעד קיצוני ודרסטי" (
עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חדרה, פ"ד סב
(4) 634, 661 ב (2008) הגם ששם, לבסוף, בוטלה ההפקעה). על האופן בו יש לבחון את אותם מקרים בהם נטען כי יש לבטל הפקעה עמדתי בפרשה אחרת:

"על בית המשפט לבחון את נסיבות העניין כולו ולאזן בין השיקולים והאינטרסים השונים השייכים לעניין. השאלה הראשונה שיש לבחון היא מהו הזמן הסביר למימוש ההפקעה במקרה הנבחן והאם השיהוי במימוש חורג ממנו. כמו כן יש לבחון האם בעקבות השיהוי נגרם נזק לבעלים המקוריים של החלקה ויש גם לבדוק את הנזק שיגרם לאינטרס הציבורי אם ההפקעה תבוטל" (
בג"ץ 9328/05
מזרחי נ' שר האוצר, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 21.4.2009) (להלן: עניין מזרחי)).
השאלה הראשונה שיש לבחון אפוא כאשר מתבקש בית המשפט לבטל הפקעה היא מהו הזמן הסביר למימוש ההפקעה והאם השיהוי במימוש חורג מזמן זה (להרחבה לגבי אופן בחינת סבירות השיהוי ראו פסק דינו של השופט פוגלמן ב-עע"ם 3202/05
עיריית רמת השרון נ'גנין ([פורסם בנבו], 24.5.2010) (להלן: עניין גנין), שהוזכר על ידי בהסכמה, בעניין סגל). ואולם, בכך לא מסתיימת הבדיקה. גם אם חל שיהוי מסויים במימוש ההפקעה יש כאמור להמשיך ולבדוק את מאזן הנזקים שבין הצדדים ובלשון השופט פוגלמן "אף אם לאחר בחינת השיקולים שפורטו לעיל ושיקולים אחרים שיש בהם להשליך על שאלת סבירות השיהוי, יגיע בית המשפט למסקנה כי לפניו שיהוי בלתי-סביר במימוש תכלית ההפקעה, לא יורה בית המשפט על ביטול ההפקעה בטרם שיישקל מאזן הנזקים שבין הנזק העלול להיגרם לנפקע באם לא תבוטל ההפקעה לבין הנזק הנשקף לאינטרס הציבורי מביטולה של ההפקעה העומדת לבחינה" (עניין גנין,בפסקה 15). לגבי הנזק הנשקף לאינטרס הציבורי קבעתי במקרה מסויים בו הועלתה טענה בעניין זניחת מטרת ההפקעה, כי אין לשלול את הנימוק של שמירת עתודה של שטחים לטובת הציבור כאשר יש בהם פוטנציאל שלא מומש במלואו (ראו
עע"ם 8026/09
גליק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, פסקה 12 ([פורסם בנבו], 23.12.2010)). אכן, לדעתי, מותר לרשות בתכנון שטח להביא בחשבון גם צורכי פיתוח עתידיים שהרי "מערכת תכנון אמורה להיות גמישה ודינאמית" (
עע"ם 9264/10
חברת נ.י.ל.י נדל"ן בע"מ נ' עיריית גבעת שמואל,פסקה 21 ([פורסם בנבו], 30.5.2012)). תכנית, כפי שכבר נקבע, צריכה שתהיה לה את האפשרות "להתאים את עצמה למציאות המשתנה, המתחדשת, ולעתים קרובות – גם הבלתי צפויה" (
בג"ץ 440/80 מ' טייג ושות' בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניייה,מחוז חיפה, פ"ד לו
(3) 85, 91 (1982)). "

כאמור, לא מצאתי כי בענייננו הוכח כי נזנחה מטרת ההפקעה ואף לא מצאתי כי הפער בין אישורי התוכניות ובין ביצוע ההפקעה בפועל הינו פרק זמן בלתי סביר בנסיבות העניין. מכל מקום, גם לו הייתי קובע שיהוי מסוים במימוש ההפקעה, הרי שנוכח מטרת ההפקעה והאינטרס הציבורי המגולם בה אשר לא נסתרו כלל, זכויותיהם של העותרים כבעלי זכות חכירה בנכס בגודל 40 מ"ר בלבד והנימוק של שמירת עתודת שטחים לטובת הציבור, גם בראייה עתידית, הרי שלא מצאתי כי יש לקבל את טענות העותרים בסוגיה.

אוסיף עוד, כי התוכניות אושרו לפני כ- 30 שנה ופורסמו ברשומות, כאשר כלל ידוע הוא כי לא תשמע מפי אדם טענה כי לא ידע על תוכנית שפורסמה כחוק, מאחר והמדובר במעשה עשוי כאשר הוודאות התכנונית הינה בעלת משקל מכריע. יצויין עוד, כי העתירה הוגשה לאחר שהשטח הופקע והוקנה בצורה שלמה וגמורה לעירייה עם פרסומה ברשומות ואף לאחר שנרשמה החלקה בשנת 2005 בלשכת רישום המקרקעין בבעלותה של העירייה. בנסיבות אלה הרי שהעותרים "איחרו את הרכבת" עת שהגישו עתירה זו.

סוף דבר, מצאתי כי הליך הפקעת החלקה בוצע כדין ולא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבות, לא כל שכן
פגם המצדיק עליה להתערבות בהחלטה המנהלית.

5.
לאור כל האמור לעיל, אין בידיי להיעתר לסעדים שנתבקשו בעתירה, והנני מורה על דחייתה.

בשים לב לקביעותי השזורות לאורך פסק הדין באשר לחוסר תום ליבם של העותרים, מצאתי לחייבם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ נכון להיום. הסכום ישולם בחלקים שווים בין המשיבים 1, 2, 3 ו- 5. באשר למשיבה 4 – עמידר – אינני פוסק עבורה הוצאות לאור העובדה כי לא הגישה כתב תשובה ולא השתתפה בדיונים ואף לא הגישה סיכומים.

6.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
כ"א סיוון תשע"ד, 19 יוני 2014, בהעדר הצדדים.











עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 26706-02/13 פנחס דרור כהן, כהן אברהם נ' עיריית נצרת עילית, הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עילית, מנהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 19/06/2014)