פסקי דין על שלמה (שלומי) אלקיים | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד הבריאות | פסקי דין על עזבון המנוח ניב יבור | פסקי דין על אוה יבור | פסקי דין על מנחם יבור ואח' |
8684/11 עא 25/06/2014
עא 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים, מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' עזבון המנוח ניב יבור, אוה יבור, מנחם יבור ואח'
פסק-דין בתיק ע"א 8684/11
st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8684/11
ע"א 8693/11
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
המערער בע"א 8684/11 והמשיב 6 בע"א 8693/11:
שלמה (שלומי) אלקיים
המערערת בע"א 8693/11 והמשיבה 5 בע"א 8684/11:
מדינת ישראל – משרד הבריאות
נ
ג
ד
המשיבים 3-1
בע"א 8694/11
ובע"א 8693/11:
1. עזבון המנוח ניב יבור
2. אוה יבור
3. מנחם יבור
המשיב 4 בע"א 8684/11:
המרכז הרפואי "הלל יפה" – נמחק
המשיב 6 בע"א 8684/11 והמשיב 4 בע"א 8693/11:
סרג'י זאדוניקו
המשיבה 7 בע"א 8684/11:
אוסטין הולדינגס בע"מ
המשיבה 8 בע"א 8684/11 והמשיבה 5 בע"א 8693/11:
נאוה שוט
המשיב 9 בע"א 8684/11:
אריה (לב) קרייזר
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 496/06 שניתן ביום 11.9.2011 על ידי כבוד השופטת ת' שרון נתנאל
תאריך הישיבה:
כ"ב בשבט התשע"ד
(23.01.2014)
בשם המערער בע"א 8684/11 והמשיב 6 בע"א 8693/11:
עו"ד אמיר כצנלסון
בשם המערערת בע"א 8693/11 והמשיבה 5 בע"א 8684/11:
עו"ד דוד גל
ועו"ד סירין עאסי-אסחאק
בשם המשיבים 3-1 בע"א 8684/11 ובע"א 8693/11:
עו"ד אמיר סלאמה
בשם המשיבה 8 בע"א 8684/11 והמשיבה 5 בע"א 8693/11:
עו"ד רונית שאולי-ברנאי
פסק-דין
השופט י' עמית
:
בעל אופנוע נותן לחברו לנהוג על אופנועו בעוד הוא יושב מאחור. בדיעבד מתברר כי הביטוח על האופנוע הינו ביטוח אישי אשר מכסה רק את בעל האופנוע. במהלך הנסיעה אירעה תאונת דרכים בין האופנוע למכונית, ובעל האופנוע מפונה לבית החולים שם הוא נפטר מקרע באבי העורקים. העזבון מגיש תביעה נגד נהג המכונית, בית החולים והחבר שנהג באופנוע.
בית החולים טוען כי לא התרשל באבחון ובטיפול הרפואי וכי גורלו של בעל האופנוע נגזר למוות כבר בתאונה
; חברו של בעל האופנוע טוען שלא נהג באופנוע ברשלנות, ולחלופין,
כי העובדה שבעל האופנוע התיר לו לנהוג בהיעדר כיסוי ביטוחי פוטרת אותו מאחריות כלפי עזבונו.
אלו הסוגיות העיקריות שדורשות הכרעה
בשני הערעורים המאוחדים שלפנינו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת
ת' שרון נתנאל
) בת"א 496/06 מיום 11.9.2011 (שתוקן ביום 26.9.2011), בגדרו התקבלה תביעת הנזיקין של המשיבים 3-1, עזבונו ויורשיו (הוריו) של ניב יבור ז"ל.
רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
1.
ביום 15.5.1999 בסביבות השעה 18:45 אירעה
תאונת דרכים בין אופנוע ובין רכב בעיר נתניה. האופנוע היה בבעלותו של ניב יבור ז"ל (להלן:
ניב
או
המנוח
), אך בעת התאונה נהג בו חברו, שלומי אלקיים (להלן:
שלומי
), בעוד ניב ישב מאחור כנוסע. ברכב, שהיה בבעלות החברה "אוסטין הולדינגס בע"מ", נהג עובד החברה זאדוננקו סרגיי (להלן:
סרגיי
). התאונה אירעה לאחר שסרגיי לא ציית לתמרור עצור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו ונכנס לצומת מבלי לתת לאופנוע שבא משמאלו זכות קדימה. בעשותו כן חסם את דרכו של האופנוע שהתנגש בו. בעקבות התאונה נפצע ניב באורח קשה ופונה לבית החולים הלל יפה (להלן:
בית החולים
), שם בסביבות השעה 22:45 נפטר המנוח מקרע באבי העורקים.
נספר כי נגד סרגיי הוגש כתב אישום והוא הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977
בצירוף תקנה 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (
ת"פ (תעבורה נת') 10439/99
מדינת ישראל נ' זדוננקו
(10.9.2000) (להלן:
ההליך הפלילי
)). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעורו של סרגיי והפחית את משך המאסר בפועל ל-5 חודשים אך הותיר את תקופת הפסילה של 10 שנים על כנה (ע
"פ (מחוזי ת"א) 70451/01
זדוננקו נ' מדינת ישראל
(9.1.2002)).
2.
בדיעבד התברר כי פוליסת הביטוח שהוציא ניב לאופנוע הייתה נקובה בשמו בלבד, ועל כן אינה מכסה את נהיגתו של שלומי. לפיכך, לפי סעיף 7(6) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:
החוק או חוק הפיצויים
) נשללה זכאותם של המשיבים 3-1, עזבונו והוריו של המנוח (להלן:
המשיבים
), לפי חוק זה. על כן, ובהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים הקובע כי אין בייחוד העילה הקבוע בסעיף 8(א) "כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה", המשיבים הגישו תביעת פיצויים מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התביעה, שהוגשה ימים ספורים בלבד לפני חלוף תקופת ההתיישנות, הוגשה נגד בית החולים, משרד הבריאות
(להלן:
המדינה
), סרגיי, שלומי, וגב' נאוה שוט, שעבדה והייתה בעלת מניה אחת בחברת אוסטין הולדינגס בע"מ (בית החולים נמחק בהמשך שכן אינו אישיות משפטית).
3.
לאחר ניתוח מקיף של חוות דעת המומחים וחומר הראיות שהונח בפני
ו, בית משפט קמא קיבל את תביעת העזבון. ניתן לתמצת את פסק דינו של בית משפט קמא במסקנה הבאה: בית החולים התרשל באבחון מצבו של ניב ובטיפול בו ולולא הרשלנות ניתן היה להצילו. גם לשלומי, שנהג באופנוע, הייתה אחריות תורמת לתאונה. לפיכך יש לחלק את האחריות בין בית החולים ובין האחראים לתאונה –
סרגיי
ושלומי – לפי אשמתם היחסית. להלן אעמוד בקצרה על עיקרי המסקנות והממצאים של בית משפט קמא:
א.
נדחו טענות המערערים לתחולת חוק הפיצויים. נקבע שניב ידע כי הביטוח אינו מכסה את נהיגתו של שלומי, ועל כן נשללת זכאותו לפי סעיף 7(6) לחוק הפיצויים.
ב.
לשאלת התרשלות בית החולים, בית משפט קמא העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם העזבון, ד"ר אמר. נקבע שניב הגיע לבית החולים בסביבות השעה 19:18 – בהתאם לרישום בדו"ח הנט"ן ובניגוד לרישום על מדבקת בית החולים לפיה שעת הגעתו הייתה 19:32 – כשהוא במצב יציב יחסית, בהכרה מלאה וסובל מקרע
חלקי
באבי העורקים. בכל
מהלך שהותו של
ניב בחדר הטראומה,
לא
התעורר אצל הרופאים כל
חשד
לקרע באבי
העורקים, למרות שהאופן בו המנוח נפגע והסימנים הקליניים היו צריכים להעלות, לכל הפחות, חשד. רשלנות הצוות הרפואי באה לידי ביטוי לכל אורך הטיפול הרפואי שניתן למנוח בהתעלם מאפשרות לקרע באבי העורקים; ניתנו נוזלים בכמות גדולה ובמהירות רבה ללא התחשבות בנוזלים שניתנו בנט"ן; ללא תשומת לב לצורך לאזן את לחץ הדם ולכך שלחץ דם גבוה עלול לגרום להרחבת הקרע ולפריצה של כל השכבות. כל אלה הביאו להחמרה במצבו של ניב ולהיווצרות קרע מלא באבי העורקים שגרם למותו. גם ההחלטה לנתח את המנוח נתקבלה באיחור וכך גם הבאתו לחדר הניתוח ותחילת הניתוח. סופו של דבר, המנוח הוחש לחדר הניתוח, כירורג בכיר כונן ומומחה כונן לכלי דם הוזעקו
באיחור
מהבית, ובינתיים, לאחר פתיחת בית החזה, נאלץ הכירורג שטיפל במנוח בחדר הטראומה, ללחוץ בידו על אבי העורקים ולהמתין עד להגעתם של הרופאים הכוננים.
המסקנה כי בית החולים התרשל נבעה, בין השאר, מהעברת נטל ההוכחה למדינה, בשל נזק ראייתי שבא לידי ביטוי ברישומים רפואיים חסרים וסותרים
ואובדן שני צילומי
החזה שנעשו לניב. בשל כך, נקבע כי לא
ניתן
לדעת במידה
מספקת של וודאות מה היה
מצב הקרע בעת
הגעתו
של ניב לבית
החולים, ונמנע מהמשיבים מידע חשוב לעניין התנהלות הצוות הרפואי, שעות ביצוע הפעולות ותוצאות הבדיקות.
עם זאת, נקבע כי העובדה שד"ר סנדלר, הכירורג התורן במיון, מעולם לא ביצע ניתוח מסוג זה אינה מעידה על רשלנות, וגם לא נמצא שפרוצדורת הניתוח חרגה מהפרקטיקה המקובלת בתחום.
ג.
בית משפט קמא דחה את טענת המדינה לפיה אין קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק, מן הטעם שגורלו של המנוח נחרץ למוות כבר בעת התאונה בשל הקרע באבי העורקים. נקבע כי הקרע שנגרם בתאונה היה קרע
חלקי
. משכך, ומאחר שפצועים המגיעים לבית החולים עם קרע חלקי שורדים אם האבחנה נעשית בזמן ומטופלת בהקדם, נשמט הבסיס תחת טענת המדינה. בשורה התחתונה נקבע כי הוכח במאזן ההסתברויות קשר סיבתי בין ההתרשלות ובין מותו של ניב.
ד.
בהתייחס לאחריות שאר הנתבעים
, בית המשפט קבע את אחריותו של סרגיי לתאונה על בסיס ממצאי פסק הדין הפלילי שהרשיע אותו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. כן נקבע כי לשלומי אשם תורם בשיעור של 20% לקרות התאונה, מאחר שלא האט את מהירות נסיעת האופנוע ונכנס לצומת במהירות גבוהה שלא אפשרה לו לעצור בבטחה, על אף שראה כי רכבו של סרגיי גולש לצומת. עוד נקבע שאין מקום להטיל על נאוה אחריות אישית או אחריות כאורגן של החברה.
ה.
נקבע כי אין בעובדה שניב נתן לשלומי לנהוג ללא ביטוח בכדי לשלול או להפחית את זכות העזבון לפיצויים, ואין לקבל את הטענה לאשם תורם מצדו של ניב בשל כך. זאת, בשל היעדר קשר סיבתי בין הנהיגה ללא ביטוח לבין דרך הנהיגה של שלומי.
ו.
נקבע כי סרגיי, שלומי ובית החולים חייבים בנזקם של המשיבים ביחד ולחוד, בחלוקה כדלקמן: 55% המדינה, 35% סרגיי ו-10% שלומי. בית המשפט העריך את הנזק שנגרם למשיבים ופסק פיצוי בגין כאב וסבל, הפסדי שכר ב"שנים האבודות", הפסדי פנסיה וקצבת זקנה, הוצאות קבורה והוצאות משפט.
בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 26.11.2011 תוקנו מספר טעויות סופר שנפלו בפסק הדין: תוקן סכום השכר הממוצע במשק נכון ליום מתן פסק הדין; תוקן חישוב השכר כך שיעשה על בסיס ברוטו בהתחשב בכך שאין מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים, ובהתאם לכך תוקן גם חישוב שכר טרחת עורך דין. לאחר התיקונים הנ"ל עמד סכום הפיצוי הכולל על 3,205,387 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכ"ט עורך דין בגובה 15% בצירוף מע"מ.
4.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבים שני הערעורים שלפנינו, האחד מטעמו של שלומי (ע"א 8684/11) והשני מטעם המדינה (ע"א 8693/11).
תמצית טענות המערערים
5.
המחלוקת העיקרית בשני הערעורים נסבה על שאלת האחריות.
ערעורו של שלומי
: לטענתו של שלומי יש לייחס לסרגיי את מלוא האחריות לקרות התאונה ולקבוע כי לא הייתה כל רשלנות תורמת מצידו, ולמיצער, יש להפחית את שיעור חבותו. עוד טוען שלומי כי לאור העיקרון "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" היה מקום לדחות את תביעת העזבון נגדו, מאחר שניב, חברו הטוב, הטעה אותו לחשוב כי יש ביטוח תקף לנהיגתו באופנוע.
ערעור המדינה
: המדינה תקפה את
קביעות בית משפט קמא לאורך כל החזית, הן לעניין התרשלות בית החולים והן לעניין
הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין פטירתו של ניב.
לטענת המדינה, כבר בתאונה או מייד לאחריה נגרם לניב קרע
כמעט
שלם באבי העורקים והוא הגיע לבית החולים במצב לא יציב המודינמית (קרי, מבחינת הפעילות הכוללת של מחזור הדם, לרבות לחץ דם, דופק ומדדים חיוניים נוספים). המדינה נסמכה על חוות דעתו של ד"ר שטיין, המומחה מטעמה, לפיה גורלו של ניב נחרץ עוד טרם הגיע לבית החולים ולא ניתן היה להצילו. נטען כי
יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר שטיין על פני חוות דעתו של ד"ר אמר שכן מדובר במומחה לטראומה בעל ניסיון בטיפול בפצועי טראומה דוגמת המנוח. עוד הוסיפה המדינה כי לא היה מקום להעביר אליה את נטל ההוכחה נוכח השיהוי הרב בהגשת התביעה, שהוגשה ימים מספר לפני תום תקופת ההתיישנות, ומכיוון שלא נפל פגם ברישומים הרפואיים בהשוואה לסטנדרט המקובל.
בשני הערעורים נטען כי צריך היה להחיל את הוראות חוק הפיצויים על התאונה; לקבוע את חבות הנתבעים בנפרד ולא ביחד ולחוד; וכי סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר וחורג מהפיצוי המקובל. לגבי ראש הנזק של כאב וסבל, בו נפסק הסך של 500,000
₪ נכון ליום התאונה, נטען כי נוצר מצב אבסורדי לפיו חוטא יצא נשכר מנהיגה ללא ביטוח, שאילו התביעה הייתה נדונה על פי חוק הפיצויים, הסכום בראש נזק זה היה עשרות אלפי שקלים בלבד על פי הסכום המכסימלי הקבוע בחוק הפיצויים.
6.
המשיבים תמכו במסקנות בית משפט קמא. לטענתם, בתאונה נגרם לניב קרע חלקי בלבד באבי העורקים, אשר הפך לקרע שלם עקב רשלנות הצוות הרפואי בבית החולים, ואילולא הרשלנות, הן בשלב האבחון והן בשלב הטיפול, ניתן היה להצילו. עוד נטען כי ערעור המדינה, רובו ככולו, מכוון נגד הממצאים והקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, אשר על דרך הכלל אין ערכאת הערעור מתערבת בהם; וכי נוכח הנזק הראייתי ראוי היה להעביר את נטל ההוכחה למדינה גם בשאלת הקשר הסיבתי.
סרגיי, שאינו מיוצג, לא הגיש כלל סיכומים.
תחולת חוק הפיצויים וייחוד העילה
7.
בתאונת דרכים עליה חל חוק הפיצויים חל עיקרון ייחוד העילה, הקבוע בסעיף 8(א) לחוק. מכוח עקרון זה לא עומדת לנפגע עילת תביעה נגד גורמים "חיצוניים", כמו בית החולים שטיפל בנפגע לאחר פציעתו, גם אם הטיפול הרפואי היה רשלני והביא להחמרת נזקו (ע"א 3765/95
אכרם חוסיין נ' טורם
, פ"ד נ(5) 573 (1996). לביקורת ראו שמואל מורד "נזק גוף שראשיתו בתאונת דרכים וסופו ברשלנות רפואית"
הפרקליט
מח(1) 105 (2004)). מכאן טענת המדינה כי על המקרה שבפני
נו חל חוק הפיצויים ולכן עקרון ייחוד העילה שולל את תביעת המשיבים נגדה לפי דיני הנזיקין הכלליים.
8.
בית משפט קמא דן בטענה לגופה ודחה אותה מן הטעם שבענייננו חל סעיף 7(6) לחוק הקובע כלהלן:
הגבלת זכאותם של נפגעים
7.
נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:
(1) [...]
(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.
ב
מקרה דנן, בפוליסת הביטוח נכתב כלהלן:
"
בני אדם הרשאים לנהוג
– בכפוף לחלק א' שמעבר לדף,
בניגוד לרישא של חלק א סעיף 2 רשאי לנהוג ניב יבור ת.ז 025560012 בלבד !"
(ההדגשות וגודל האותיות במקור – י"ע).
ענייננו בכיסוי ביטוחי שהוגבל במפורש לבעל האופנוע, כפי שמקובל בתחום, כעולה מעדותה של גב' עדה ברקוביץ, ממחלקת תביעות בחברת ביטוח ישיר (ראו גם: אליעזר ריבלין
תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים
35 (מהדורה רביעית, 2011) (להלן:
ריבלין
)). בכך שונה העניין שבפני
נו מפסק הדין אליו הפנו המערערים
(
ת"א (מחוזי מרכז) 8446-10-08
ונונו נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ
(1.9.2009)) וממקרים נוספים שנדונו בפסיקה, בהם כללה הפוליסה הגבלות ותניות פטור שתוקפן נשלל מכוח סעיף 15 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן:
פקודת ביטוח רכב מנועי
) או מכוח הפסיקה (לפירוט תניות אלו ראו
ריבלין
, בעמ' 46-19).
על אף שלא הוכח פוזיטיבית ובאופן חד משמעי כי ניב ידע שהפוליסה מכסה רק את נהיגתו כבעל האופנוע, בית משפט קמא הגיע למסקנה, על סמך הראיות שהובאו בפני
ו, כי ניב ידע והבין כי הביטוח מכסה רק את נהיגתו-שלו. ניב, שהיה סטודנט למשפטים ובחור אינטליגנטי, היה בעליו של האופנוע וערך את הפוליסה בעצמו, כך שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת כי פוליסת הביטוח הינה אישית ומכסה אותו בלבד. די בכך בכדי לשלול את זכאותו של העזבון לפי סעיף 7(6) לחוק הפיצויים (ראו רע"א 2835/96 קרנית
– קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח
, פ"ד נג(1) 680 (1999) (להלן:
עניין פרח
)).
9.
משהגענו למסקנה כי חוק הפיצויים לא חל בענייננו, וממילא לא חל עקרון ייחוד העילה, פתוחה הדרך לבחון את אחריות בית החולים באספקלריה של דיני הנזיקין.
ערעור המדינה (ע"א 8693/11)
רשלנות בית החולים
10.
לאחר תאונת הדרכים
פונה המנוח תחילה על ידי אמבולנס רגיל, ולאחר מכן הועבר לאמבולנס נט"ן שהחישו לבית החולים. עוד בנט"ן ניתנו לניב, שהיה בהכרה מלאה, שני עירויים של 2 ליטר נוזלים ונמדד לחץ הדם שלו שעמד על 85/45. בהגיעו לחדר המיון בבית החולים בשעה 19:18 הוכנס ניב ליחידת הטראומה, שם טופל על ידי הרופאים הכוננים ד"ר סנדלר וד"ר לאופר, ונערכו בדיקות ראשוניות שכללו: צילומי טראומה (צוואר, חזה ואגן) צילום
us
בטן וניתן לניב עירוי נוסף של 2 ליטר נוזלים. המדידה הראשונה בבית החולים של הסימנים החיוניים הראתה דופק 92 ולחץ דם 85/45, שעלה לאחר כ-13 דקות ללחץ דם סיסטולי 169 (הדיאסטולי לא נרשם. בית משפט קמא הסיק כי העלייה בלחץ הדם נגרמה מעירוי הנוזלים הנוסף בבית החולים – י"ע). לאחר 5 דקות נוספות ירד לחץ הדם ל-118/90. בסביבות השעה 20:10, כשעה לאחר הגעתו לבית החולים, חלה הידרדרות במצבו של ניב ולחץ דמו ירד ל-70/42, וכניסת אוויר לא נשמעה בצד שמאל. הוכנס נקז לבית החזה והוצאו כ-1300 סמ"ק דם שאישרו כי מדובר בחזה דם. על פי רישומיו של ד"ר סנדלר, דווח הדבר לד"ר יוכטמן, שהיה הכירורג הכונן, אך הנ"ל הוזעק רק בשעה 20:30 עת בוצע נקז שני ויצאו 1500 סמ"ק דם. בסביבות השעה 20:45 הובהל ניב לחדר הניתוח ובוצעה פתיחת חזה על ידי הצוות הכירורגי התורן. בפתיחת החזה התגלה קרע כמעט שלם באבי העורקים וד"ר סנדלר נאלץ להמתין לאחר פתיחת בית החזה שעה ארוכה כשהוא לוחץ בידו על אבי העורקים. הכונן המומחה לכלי דם, הוזעק אף הוא לבית החולים לשם הגיע בסביבות השעה 22:00, אך בשעה 22:20, כשעה וחצי לאחר תחילת הניתוח, הופיע דום לב ובשעה 22:45 הופסקו פעולות ההחייאה ונקבע מותו של ניב.
11.
ערעורה של המדינה התמקד בקביעותיו וממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. ברם, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים כאשר מתגלה פגם היורד לשורש הדברים ומצדיק את התערבותה והדברים ידועים.
כוחו של כלל אי ההתערבות יפה גם לגבי עדויות מומחים, מקום בו מצאה
הערכאה הדיונית לבכר חוות דעתו של מומחה אחד על פני משנהו או לאמץ
או לדחות חוות דעת מומחה במלואה או בחלקה
(
ע"א 7079/09
שיבלי נ' בית החולים האנגלי
, פסקה 5 והאסמכתאות שם (13.2.2012) (להלן: עניין
שיבלי
);
ע"א 1330/08
אשקר נ' עזבון המנוחה מרים עאקי
,
פסקה 6(ב) והאסמכתאות שם (29.12.2009)); ע"פ 9612/10
קוגמן נ' מדינת ישראל
, פסקה 39 והאסמכתאות שם (
27.4.2014)).
12.
אקדים ואומר כי לא ראיתי
להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לשאלת ההתרשלות והקשר הסיבתי.
בית משפט קמא בחן את חוות הדעת והראיות השונות שהונחו לפניו לעומקן ולרוחבן, וקביעותיו העובדתיות מעוגנות בתשתית ראייתית רחבה, שכללה לצד הרישומים הרפואיים את חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים. שני המומחים נחקרו בפני
בית משפט קמא, שהעדיף את חוות דעתו של ד"ר אמר, מומחה בכירורגית חזה ולב, על פני חוות דעתו של ד"ר שטיין, על אף מומחיותו העודפת של האחרון בתחום הטראומה.
אין ערכאת הערעור מהווה ערכאה דיונית נוספת, ואין זה תפקידה לבחון מבראשית לפני ולפנים כל מחלוקת עובדתית ומשפטית וכל פרט ופרט במארג הראייתי, כפי שמבקשת המדינה שנעשה במקרה זה. על ערכאת הערעור להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית ולבחון האם הממצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, ניתוחם סביר והגיוני ולא נפלה בהם שגיאה עקרונית ובסיסית
(עניין
שיבלי
, בפסקה 5 והאסמכתאות שם;
ע"פ 5/10
מוסא נ' מדינת ישראל
, פסקה 4 (2.5.2012)). פסק דינו של בית משפט קמא מתייחס לכל תג ותג בטיפול שניתן למנוח מרגע הגעתו לבית החולים ועד למותו, ואיני רואה מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו המעוגנות בהגיון ובראיות שהובאו בפני
ו.
למעלה מן הצורך, ולאור ההשגות הרבות מספור שהמדינה "המטירה" בסיכומיה על מסקנותיו של בית משפט קמא, אפרט את העובדות והראיות שתומכות במסקנתו של בית משפט קמא בסוגיית ההתרשלות. אך קודם לכן, אקדים ואתייחס לשאלת נטל ההוכחה.
העברת נטל השכנוע בשל נזק ראייתי
13.
בית משפט קמא מצא כי אובדן צילומי החזה שנעשו לניב והחוסר ברישומים עולים כדי נזק ראייתי המצדיק העברת הנטל אל המדינה.
לטענת המדינה, לא היה מקום להעביר אליה את נטל השכנוע. נטען כי הרישומים הרפואיים ועריכתם בדיעבד, תואמים את המקובל בחדר הטראומה נוכח הדחיפות והלחץ הרב במהלך הטיפול בפצועים, שנעשה כב"שדה קרב". מכל מקום, לא היה בצילומי החזה שנערכו למנוח בכדי לסייע באבחון מצבו. ממילא, לא היה צריך בית המשפט לייחס להיעדרם של אלה נזק ראייתי.
14.
נזק ראייתי שנגרם על ידי הנתבע יצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע אל הנתבע (ע"א 9622/07
הולין נ' קופ"ח כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, מחוז נגב
, פסקה 28 והאסמכתאות שם (30.5.2010
) (להלן:
עניין הולין
); אריאל פורת
נזיקין
כרך א 298-297 (2013) (להלן:
פורת
)). אחד מהמקרים הנפוצים בו עושה בית המשפט שימוש בדוקטרינת הנזק הראייתי הינו תיעוד רפואי חסר, בפרט בסיטואציות של רשלנות רפואית (
פורת
, בעמ' 308).
בהינתן רישום חסר יעבור
נטל השכנוע
אל הרופא או המוסד הרפואי להוכיח את העובדות אשר היו מתבררות אילו נערכו או נמצאו הרשומות הרפואיות כנדרש (ראו למשל, ע"א 6948/02
אדנה נ' מדינת ישראל
, פסקאות 12-11 והאסמכתאות שם (12.1.2014) (להלן:
עניין
אדנה
); ע"א 1009/07
פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס
, פסקה 7 לפסק דינו של השופט הנדל והאסמכתאות שם (24.11.2010) (להלן:
עניין בית החולים האנגלי
); עניין
הולין
, בפסקה 28 והאסמכתאות שם
). עם זאת, לא סגי בכל חוסר או ליקוי ברישום, ואלו צריכים לגעת "ישירות בסלע המחלוקת" (ע"א 2402/11
יורשי המנוח כנאענה נ' קופת חולים לאומית
, פסקה 4 (12.5.2013)).
המקרה דנן נופל לגדר המקרים בהם יש להעביר הנטל נוכח רישומים חסרים, לא מדויקים או סותרים. סוגיה זו נידונה ובוססה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שעמד על הסתירות בין הרישומים השונים, אי הדיוקים שנובעים מרישום בדיעבד והחוסרים השונים.
כך למשל, חסרים רישומים של מדדי לחץ דם, דבר הכרחי לצורך בחינת היציבות ההמודינמית של המנוח, ואף המומחה מטעם המדינה, ד"ר שטיין הביע תמיהה בנושא; לא ברור מהרישומים מדוע הובא ניב לניתוח רק בסביבות השעה 20:40 בעוד שלפחות בשעה 20:10 כבר הייתה צריכה להתקבל ההחלטה לנתחו ולא נכתב מה נעשה בפרק זמן זה; לא נכתב מה דווח לכירורג הכונן ד"ר יוכטמן בשעה 20:10 ומה היו ההנחיות הטלפוניות שלו, ועוד.
15.
לכך יש להוסיף כי נעשו למנוח שני צילומי חזה, ככל הנראה אחד לפני הכנסת הנקז ואחד לאחר הכנסת הנקז. לא נכתב באיזו שעה נעשו הצילומים, הפענוח של אחד הצילומים לא נרשם כדבעי, אף הוא נרשם בדיעבד אך בסיכום המחלה ולא ברור מתי פוענח על ידי הרופא המטפל, והצילומים עצמם אבדו. בשל כך, נמנעה מהמשיבים האפשרות לבחון את מצב הקרע בעת הגעתו של ניב לבית החולים
ולהוכיח טענתם כי ניתן היה לאבחן קרע באבי העורקים עוד בצילום הראשון
. בהקשר זה, אימץ בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר אמר, הנתמכת גם בעדותו של ד"ר לאופר, לפיה צילום רנטגן מהווה כלי אבחון ראשון לקרע באבי העורקים, ואפשר שהיה בצילום סימנים שיכלו להעיד על קרע באבי העורקים או לכל הפחות להעלות חשד לקרע כזה.
16.
היקף הנטל המועבר לנתבע נתחם לפי היקף הנזק הראייתי שנגרם, ויועבר רק ביחס לעובדות השנויות במחלוקות שלגביהן נגרם הנזק (עניין
בית החולים האנגלי
,
בפסקה 7 לפסק דינו של השופט הנדל והאסמכתאות שם; ע"א 6696/00
בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו
, פסקאות 14-13
(2.9.2002)).
במקרה דנן, נראה שאין הנזק מצטמצם לעניין נקודתי ובודד, והרישומים הרפואיים החסרים מתפרשים על מלוא היקפה של המחלוקת – הבנת מצבו של ניב בעת הגעתו לבית החולים; מעקב אחר התפתחות מצבו; ובחינת הטיפול הרפואי שניתן לו והתנהלות הצוות הרפואי.
מכל האמור לעיל, אני מאמץ את קביעת בית משפט קמא לפיה יש להעביר למדינה מלוא מתחם נטל השכנוע בסוגיית ההתרשלות ולא להסתפק בהעברת הנטל בסוגיה נקודתית. לא נעלמה מעיני העובדה שהתביעה הוגשה ימים מספר לפני תום תקופת ההתיישנות, ובמצב הדברים הרגיל, יש בשיהוי זה כדי להחליש את הטענה לנזק ראייתי. נקודה זו לא נעלמה מעיני בית משפט קמא, שציין בפסק דינו כי השיהוי בהגשת התביעה נבע מטרגדיה נוספת שפקדה את משפחתו של המנוח (בנם הצעיר נפגע אף הוא בתאונה ונותר במצב וגטטיבי). בנסיבות קשות אלה, אין לזקוף את השיהוי לחובתם של המשיבים. לכך יש להוסיף, כי נושא צילומי החזה שנעשו למנוח עלה כבר שנתיים לפני הגשת התביעה, ובמכתב שנשלח על ידי בית החולים ביום 30.6.2004 נאמר כי הצילומים אבדו.
ומכאן לשאלת ההתרשלות לגופה.
ההתרשלות באבחון ובטיפול
17.
שתי מחלוקות עיקריות נתגלעו בין מומחי הצדדים: מה היה מצב הקרע לאחר התאונה? והאם היה ניב יציב המודינמית בעת הגעתו לבית החולים? להכרעה במחלוקות עובדתיות אלו נפקות משפטית, הן לצורך בחינת ההתרשלות הנטענת של בית החולים והן לבחינת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין פטירתו של ניב.
אקדים ואבהיר את הרקע הרפואי והמושגים הרלוונטיים לסוגית קרע באבי העורקים (האאורטה), כפי שעולה מחוות דעת המומחים ומפסק דינו של בית משפט קמא.
18.
ב-90% מהמקרים של קרע באבי העורקים מדובר בקרע שלם, בו נקרעות שלוש השכבות של אבי העורקים. במקרים אלו הפצועים מתים במקום התאונה תוך מספר דקות.
אצל
הפצועים ששורדים את הטראומה הראשונית ומגיעים לבית החולים בחיים, סביר להניח כי הקרע של אבי העורקים אינו שלם לאורך כל ההיקף. ייתכן ששתי השכבות הפנימיות של אבי העורקים נקרעו והשכבה השלישית של העורק, ה-
adventitia
(אדבנטיציה או אדוונטיציה),
היא
רקמת החיבור העוטפת את העורק, נותרת שלמה. שכבה זו מגבילה את כמות הדם הפורצת מהעורק הקרוע ומונעת, כל זמן שהיא לא נקרעת, את דליפת הדם באופן חופשי לבית החזה
. בולם אחרון בפני
פריצת הדם מחלל אבי העורקים הוא הקרום הדקיק של ה-
pleura
(פלאורה או פלוירה) – שכבת חיבור דקיקה
המצפה את דופן בית החזה.
במקרה בו שלוש השכבות נפרצו והפלאורה עדיין לא נפרצה, כמות גדולה של דם תסתנן לבית החזה משמאל וכך ייווצר מצב של חזה דם (המוטורקס), אשר ילווה בתמונה קלינית של תת-לחץ דם.
מצב
זה, בו נבלם הדימום לבית החזה, בין אם על ידי האדבנטיציה ובין אם על ידי הפלאורה, מכונה "מפרצת מדומה". מפרצת מדומה יכולה להכיל לרוב כמה עשרות או מאות סמ"ק. ככל שלחץ הדם ברמות סבירות, השכבה השלישית יחד עם הפלאורה יכולות לעמוד בלחץ של הדם המנסה לפרוץ דרכם גם ימים ארוכים לאחר הפציעה.
19.
בשל הנזק הראייתי שנגרם למשיבים, כמפורט לעיל, לא ניתן לדעת
מה היה מצב הקרע ומצב הדימום ממנו סבל ניב בעת הגעתו לבית החולים. כפי שנראה להלן, המדינה לא השכילה להסביר כיצד שרד ניב משך מספר שעות לאחר התאונה.
20.
ניתן להצביע על התפתחות בהסבר שהציג ד"ר שטיין למצבו של ניב ולשאלה מדוע נפטר רק בחלוף מספר שעות לאחר התאונה.
בחוות הדעת הראשונה, גרס ד"ר שטיין כי למנוח נגרם קרע כמעט שלם עוד בתאונה, וככל הנראה כבר בעת העברתו לבית החולים החלו האדבנטיציה והפלאורה להיקרע וה
דימום החל לדלוף מהקרע לחלל בית החזה. במהלך הבירור והטיפול הראשוני במיון, המשיך הדימום, עד שלבסוף הייתה פריצה שלמה של הקרע ודימום מסיבי שלא ניתן היה להשתלט עליו
.
בחוות הדעת המשלימה, התייחס ד"ר שטיין לראשונה לתיאוריה בדבר מפרצת מדומה. לפי חוות דעת זו,
במהלך התאונה נגרמה למנוח מפרצת מדומה אשר יכולה להסביר את מצבו בעת הגעתו לחדר הטראומה כשהוא בהכרה מלאה ועם סימני חיים
.
בהמשך, במהלך חקירתו בבית המשפט, הוסיף ד"ר שטיין כי לרוב אין המפרצת המדומה מתפרצת בבת אחת אלא תחילתה בפרצה קטנה, ממנה דולפים 30-20 סמ"ק דם. אם לחץ הדם נמוך, יכול להיווצר קריש דם והדימום מפסיק. עליית לחץ דם רגעית, שיכולה להיגרם בגלל כאבים, מתן נוזלים או חרדה, יכולה להוביל לפריצת קריש הדם ולהמשך הדימום. דינאמיקה זו – של דימום, היווצרות קרישי דם וחוזר חלילה – יכולה להימשך דקות, שעות ואף ימים ארוכים. אי אפשר לדעת במקרה הספציפי תוך כמה זמן ישוב הדימום ומתי יהיה זה דימום חופשי שיוביל
למוות.
לפי ד"ר שטיין, דינאמיקה זו היא שמסבירה את מצבו של ניב והמדדים שנלקחו לאורך הטיפול הרפואי. לשיטתו, פציעתו של ניב החלה כקרע כמעט שלם שלא פרץ את כל השכבות אולם הדימום החל לפרוץ דרך
האדבנטיציה
והפלאורה עוד לפני שניב הגיע לבית החולים. על אף שהייתה פריצה שלמה, לא היה מדובר במצב המוביל למוות מיידי, אלא היה זה דימום לא חופשי שקרוב לוודאי הוגבל על ידי קרישי הדם שנוצרו, עד שבשלב מסוים הייתה פריצה שלמה של הקרע (עמ' 46 לפרוטוקול). בכך מאריך ד"ר שטיין את פרק הזמן שנמשך עד לקריסת הקרע, ולהערכתו, קריסתו של ניב החלה בשעה 20:10 או 20:20, לאחר שנמדד לחץ דם של 70/42 על פי הגיליון הסעודי ולאור כמות הדם שיצאה לאחר הכנסת הנקז הראשון. לדבריו של ד"ר שטיין, בשלב זה, ובהתייחס לניקוז הראשון בשעה 20:10 "הייתי מתקשר לחדר הניתוח ומודיע שאני בא עם חולה לחדר ניתוח לפתיחת חזה" (פרוטוקול, בעמ' 72). אולם בהמשך, הסתייג קמעה באומרו כי הוא עוד לא היה הולך לניתוח, אלא חושב על כך (שם, בעמ' 79).
אך גם לשיטה זו, לפיה הקרע הפך לשלם וחופשי לכל המאוחר בשעה 20:20, לא ברור איך שרד ניב עוד למעלה משעתיים בחדר הניתוח ועד שנקבע מותו. במצב דברים זה, אמור המוות להתרחש תוך כמה דקות. ביקורת זו הועלתה בחוות דעתו השנייה של ד"ר אמר וגם בתזה הסופית של ד"ר שטיין ולא מצאתי לה מענה.
21.
מכל מקום, ד"ר שטיין חזר בו מקביעתו הנחרצת בחוות דעתו כי כבר בתאונה, או לכל המאוחר בנט"ן, נפרצו שלוש השכבות של אבי העורקים. אלא שגם הסבר זה הוא מוקשה, ועל כך עמד גם בית משפט קמא בפסק דינו.
לשיטתו של ד"ר שטיין מייד לאחר התאונה ניב היה בהלם תת-נפחי. אולם מעדותו של ד"ר לאופר, שבדק את המנוח עם הגיעו למיון, עולה כי ניב היה בהכרה מלאה, קולות לב סדירים, כניסת האוויר לריאות נשמעה שווה ודו-צדדית ועוד. גם בדוח הנט"ן נכתב כי ניב היה בהכרה מלאה וקיבל ציון של 14 מתוך 15 בדירוג ההכרה של גלזגו (
gcs
), כאשר בחדר המיון עלה הציון ל-15 מתוך 15.
ד"ר שטיין גרס כי עוד בנט"ן היה מדובר בדימום משמעותי שגרם לירידת לחץ הדם של ניב ל-85/45. להערכתו ניב היה בין דרגה 2 ל-3, לפי מדדי
atls
–שהוא הספר המנחה לטיפול בפציעה רב-מערכתית – קרי, דימום של מעל ליטר וחצי (פרוטוקול, בעמ' 45-44). אך בניסיונו להסביר כיצד עלה לחץ הדם הסיסטולי של ניב ל-169 (כפי שנמדד בשעה 19:45 בחדר המיון) מפחית ד"ר שטיין מחומרת הדימום:
"ש: ואני אומר לך שאם היה דימום מסיבי, או דימום גדול, אז שום כמות של נוזלים לא היתה מעלה לחץ-דם ומשאירה אותו במשך כמה דקות?
ת. נכון, לכן הפריצה שם כנראה לא היתה גדולה, ולכן יצא רק קליפר, ולא כל הדם שלו, וזה הצליח לעצור מאיזה שהוא קריש" (פרוטוקול מוקלט, בעמ' 47, שורות 23-18).
אציין כי בחוות הדעת המשלימה, תולה ד"ר שטיין את העלייה בלחץ הדם במתן הנוזלים ומסביר כי על פי הספרות המקצועית יש פצועים שעל אף שאיבדו כ-1000 עד 2000 סמ"ק מנפח הדם מגיבים תחילה למתן הנוזלים. אולם ד"ר שטיין לא התייחס לכך בעדותו בפני
בית משפט קמא. אף אין בחוות דעתו המשלימה התייחסות לשאלה אם הדבר רלוונטי למצבים כגון דא בהם מדובר בקרע באבי העורקים, או האם התגובה הראשונית למתן הנוזלים יכולה להסביר גם עליית לחץ דם כה דרמטית, עד לרמה של פי שניים מהמדידה הראשונית. עוד לעניין הנוזלים, ציין ד"ר שטיין כי גם אם יש להעלות את לחץ הדם, אין להעלותו ל-160, ובמצבים של מפרצת מדומה יש להקפיד על לחץ דם סביר ואף להוריד את לחץ הדם של הפצוע על מנת להרוויח זמן.
22.
המדינה טענה כי יש להבחין בין קרע חופשי לקרע שלם, וכי ד"ר שטיין לא חזר בו מקביעתו הנחרצת כי המנוח סבל בתאונה או כבר בנט"ן מקרע של שלוש השכבות של אבי העורקים. לשיטת המדינה, בית המשפט לא דק פורתא בהסבר של ד"ר שטיין, שהבחין בעדותו בין "פריצה חופשית שלמה" ברוחב לבין "פריצה חופשית לא שלמה", כאשר בשני המצבים שלוש השכבות של אבי העורקים כבר נפרצו, אולם קצב שפיכת הדימום לחלל בית החזה שונה ומשפיע על משך זמן חיותו של הפצוע.
אלא שקריאה זהירה של הפרוטוקול מעלה כי ד"ר שטיין הבחין בין פריצה שלמה של
שתי
השכבות הפנימיות של האאורטה לאורך כל ההיקף, לבין פריצה חופשית, בה הדם זורם בחופשיות מהעורק אל בית החזה (פרוטוקול, בעמ' 42). אף נראה שד"ר שטיין עצמו אינו דבק בהגדרה זו. לפי חוות דעתו הראשונה, כ-90% מהקרעים של אבי העורקים, הינם קרעים
שלמים
מהם מתים הפצועים תוך מספר דקות. אך אם נתכוון לפריצה שלמה של שתי השכבות הפנימיות בלבד, הרי שהיה מדובר במפרצת מדומה, עמה יכול הפצוע לחיות שעות, ימים ואף חודשים גם לשיטת ד"ר שטיין עצמו כפי שעולה מחוות דעתו השניה ומעדותו (שם, בעמ' 43).
מכל מקום, דומה כי התזה וההבחנה לגבי קרע שלם וקרע חופשי לא הוצגה כדבעי לבית משפט קמא על ידי ד"ר שטיין במהלך התזה המתפתחת, ואינה מתיישבת עם הארכת פרק הזמן עד לקריסת הקרע. בהינתן כל אלה, רשאי היה בית משפט קמא לבכר את חוות דעתו של ד"ר אמר, ומכאן קצרה הדרך
לקבלת הטענה בדבר התרשלות בית החולים.
23.
בית משפט קמא קבע כי התרשלות בית החולים באה לידי ביטוי במספר מישורים: אי העלאת החשד לקרע באבי העורקים; מתן כמות גדולה של נוזלים במהירות גבוהה בהתעלם מהנוזלים שניתנו בנט"ן; איחור בהזעקת הכוננים ואיחור ביציאת ד"ר יוכטמן מביתו; איחור בהחלטה לנתח את ניב; ועיכוב בהבאת ניב לחדר הניתוח ובתחילת הניתוח.
לכל אורך הטיפול בניב ועד לפתיחת החזה לא עלה כלל חשד לקרע באבי העורקים. זאת, על אף הסימנים הקליניים ולמרות הסבירות לפגיעה כזו בשל המנגנון של האטה חזקה ופתאומית בתאונת דרכים. בשל כך, לא ניתן לניב טיפול מתאים, ובית משפט קמא אף הגיע למסקנה כי בטיפול שניתן, אף היה בכדי להחמיר את מצבו. לכך יש להוסיף את אי ההתייחסות לצילום החזה, שמהווה כאמור חוליה חשובה בתהליכי האבחון הראשוניים של קרע באבי העורקים.
בית משפט קמא עמד על כך, שגם הזעקת הכוננים וגם ההעברה לחדר הניתוחים נעשתה באיחור. זאת, בין אם נקבל את עמדתו הראשונה של ד"ר שטיין לפיה כבר בנט"ן המנוח סבל מקרע כמעט מלא באבי העורקים, ובין אם נקבל את עמדתו המאוחרת לפיה במצב של דימום מסיבי בחזה כפי שנחזה בניקוז הראשון, עיכוב בניתוח דחוף לפתיחת החזה עלול להסתיים במוות ולכן כבר שעה 20:10 היה מריץ את המנוח לחדר הניתוח. בשעה 20:40 בוצעה למנוח אינטובציה בחדר הטראומה ובמסמך ממחלקת ההרדמה נכתב ניתוח 20:50. מכאן הסיק בית המשפט כי המנוח הועבר לחדר הניתוח רק בשעה 20:45, מה שמעיד על כך שההחלטה לניתוח התקבלה אף היא באיחור.
24.
חובתו של הצוות הרפואי לדרוש, לחקור ולברר מידע נוסף, כמקובל באותה עת בפרקטיקה הרפואית, לצורך אבחון החולה (ע"א 916/05
כדר נ' פרופ' יובל הרישנו
(28.11.2007)). אכן, ענייננו במצב חירום, כאשר הרופאים נדרשים לסדרה של פעולות מהירות תחת מגבלות זמן לשם הצלת חיים. בלהט האירועים ו"ערפל הקרב" על חייו של הפצוע, ייתכנו טעויות ואבחון לא נכון ויש להישמר מחכמה בדיעבד. אלא שייחודו של חדר טראומה, כמו זה בבית החולים אליו הובהל ניב והמשמש כמרכז טראומה אזורי, שרוטינת הטיפול הננקטת בו עם הגעת פצוע בפגיעה רב-מערכתית, נועדה מראש לצמצם את מרווח הטעות.
במקרה דנן, וכפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר אמר, התייחסות ראויה למכלול הנתונים הקליניים, הייתה צריכה לכל הפחות להדליק נורה אדומה לחשש של קרע באבי העורקים. המדינה לא עמדה בנטל להראות כי נעשו כל הבדיקות הזמינות. כך, לא ידוע מתי נעשו צילומי החזה ונראה שביצוען התעכב. ד"ר לאופר העיד כי ברגיל הצילומים נעשים על המקום בחדר הטראומה ומפותחים תוך 10 דקות, אך אישר כי לא ראה כלל את הצילומים (פרוטוקול, בעמ' 93-92).
לאור כל אלה, איני רואה אפוא להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, שביכר את חוות דעתו של ד"ר אמר, למרות "שהזהיר" את עצמו במומחיותו העדיפה של ד"ר שטיין בנושא טראומה. בשורה התחתונה, בית המשפט מצא כי מול דעתו העקבית והסדורה של ד"ר אמר, לא עלה בידי ד"ר שטיין ליתן הסבר סדור ועקבי לכך שהמנוח שרד משך שעות קרע כמעט מלא באבי העורקים, לשיטתו, בעוד שהנתונים מצביעים אחרת, ולא ניתן טיפול מתאים לקרע באבי העורקים, מאחר שאף לא התעורר חשד כזה אצל הרופאים המטפלים. כל אלה גררו עיכוב בביצוע הניתוח ועיכוב בהזעקת הכוננים.
הקשר הסיבתי
25.
בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים כי ההתרשלות בטיפול כשלעצמה מעבירה את נטל השכנוע על פי הדוקטרינה הידועה במקומותינו כנזק ראייתי מובנה. נקבע כי העברת הנטל גם בשאלת הקשר הסיבתי יש בה "לרוקן מתוכן את חובתו של התובע להוכיח
לא
רק את הרשלנות הרפואית, אלא גם את הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק". לדברים אלה אין לי אלא להצטרף (וראו פסק דיני בע"א 3114/12
מנחם ששון נ' משרד הרווחה
, פסקאות 32-27 (13.4.2014)).
26.
מבלי להיזקק אפוא לדוקטרינה זו, קבע בית משפט קמא כי מאזן ההסתברויות נוטה לכך שהוכח קשר סיבתי בין הרשלנות בטיפול לבין התוצאה הקשה של פטירת המנוח. במסקנה זו איני רואה להתערב.
נראה כי אין מחלוקת אמיתית בין המומחים כי בעת התאונה לא נגרם קרע שלם של שלוש השכבות לכל אורך ההיקף ולא היה מדובר בקרע חופשי. שאם לא כן, ניב לא היה שורד מספר שעות, אלא מת תוך מספר דקות. מכאן, שהשאלה העיקרית היא אם גורלו של ניב אכן נחרץ כבר בעת התאונה, ולכן אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין מותו. המדובר בשאלה מורכבת שאינה קלה להכרעה, בעיקר לאור אופייה התיאורטי ולאור הנזק הראייתי.
27.
לטענת המדינה,
גם אם היה עולה חשד לקיומו של קרע באבי העורקים והמנוח היה מטופל בהתאם לדיאגנוזה זו, לא ניתן היה להצילו. טענה זו נשענת על חוות דעתו של ד"ר שטיין לפיה הדינאמיקה של קרישי דם שנפרצים הינה "מעגל קסמים" שלא ניתן לעצור אותו גם אם מאבחנים קרע.
28.
איני רואה לקבל טענה זו.
ניב השתייך לקבוצה של כ-10% ששורדים את התקופה הראשונית שלאחר הפציעה. במצב זה, בעזרת טיפול מתאים ומיידי ניתן להציל את הפצוע, כפי שעולה מחוות דעתם של
שני המומחים
.
לפי ד"ר שטיין, בין הפצועים היציבים שנותחו טרם הפך הקרע באבי העורקים
לקרע שלם הייתה תמותה שנעה בין 18% ל-36% (שטיין, חוות הדעת הראשונה, בעמ' 10); לפי ד"ר אמר, במקרים של מפרצת מדומה בהם נפרצו שלוש השכבות של אבי העורקים אך הדם נותר כלוא בפלאורה, סיכויי הפצוע טובים בהרבה ממצב של קרע שלם, ושיעורי התמותה במהלך ניתוח היו 25% (אמר, חוות הדעת השנייה, בעמ' 6).
29.
המדינה, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר שטיין, טענה שתנאי לאפשרות לתקן את הקרע החלקי הינו יציבות המודינמית של הפצוע, תנאי שלא התקיים בענייננו.
אני נכון לקבל את קביעתו של ד"ר שטיין לפיה כל הפצועים שהגיעו לחדר הניתוח עם סימני חיים, אבל סבלו מחוסר יציבות המודינמית והאדבנטיציה שלהם קרועה או נקרעת בחדר הניתוח, מתו על שולחן הניתוחים. אולם, בית משפט קמא קבע כי מכלול הנתונים הקליניים, לצד עדותו של ד"ר לאופר עצמו, מעידים כי ניב הובא לחדר המיון כאשר הוא בהכרה מלאה ועם תמונה המודינמית יציבה יחסית – ערכי לחץ דם ללא תנודתיות משמעותית (למעט לחץ דם נמוך באמבולנס והזינוק בלחץ הדם הסיסטולי ל-169 שהוסבר בעירוי הנוזלים), שומר על דופק, מספר נשימות ודרגת חמצון יציבים.
על רקע זה, קבע ד"ר אמר, שנקודת הזמן לאי היציבות ההמודינמית המשמעותית, תחילתה בשעה 20:10, עת אובחן חזה דם ובוצע הניקוז הראשון. גם ד"ר שטיין מציין נקודה זו כשעה בה החלה קריסתו הסופית של ניב.
בהינתן קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לעניין יציבותו היחסית של ניב בעת הגעתו לבית החולים, ואילו האבחנה הייתה נעשית בזמן ומטופלת בהקדם ובהתאם, מאזן ההסתברויות נוטה לכך שניתן היה
להציל את ניב. יתרה מזאת,
הטיפול הרפואי שניתן לניב לא התאים למצב של קרע באבי העורקים ואף לא מן הנמנע שטיפול זה החריף את מצבו והאיץ את התרחבות הקרע עד לקרע שלם, כאמור בחוות דעתו ועדותו של ד"ר אמר. גם אם לא ניתן היה לנתח את ניב בפרק הזמן מהגעתו למיון ועד
להידרדרותו
, ייתכן שמתן טיפול רפואי מתאים היה מאט את הליך התרחבות הקרע וקונה לרופאים זמן נוסף לשם ייצובו של ניב והכנתו לניתוח.
בשורה התחתונה, ולאור האמור לעיל, אין מקום להתערבות במסקנת בית משפט קמא גם לעניין הקשר הסיבתי.
30.
סיכום ביניים
: המדינה לא הציגה גרסה עקבית והסבר מניח את הדעת לטענתה כי על אף
שניב לא מת מיד לאחר התאונה, גורלו נחרץ כבר בעת התאונה. מנגד, ד"ר אמר הבהיר כי על פי כל הסימנים, לניב נגרם בתאונה קרע חלקי בלבד באבי העורקים והוא הגיע לבית החולים במצב יציב יחסית. במאזן ההסתברויות נוטה הכף לאפשרות כי
אי אבחונו של ניב, לצד הטיפול הרפואי השגוי שניתן לו, העיכוב בהבאתו לשולחן הניתוחים והעיכוב בהזעקת הכוננים, אפשרו את הרחבת הקרע באבי העורקים וכפועל יוצא גרמו למותו
.
אין אפוא מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא הן לגבי התרשלות בית החולים והן בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין פטירתו של המנוח.
ערעור שלומי (ע"א 8684/11)
31.
שלומי נוקט בערעורו בשני קווי טיעון חלופיים:
במישור התאונה נטען כי לא היה מקום לייחס לו כל רשלנות תורמת לתאונה. במישור היחסים בינו לבין ניב המנוח – נטען כי ניב הטעה את שלומי להאמין כי הוא נוהג עם כיסוי ביטוחי, ומשכך, יש לדחות את תביעת עזבונו נגדו.
אפרוס תחילה את התשתית העובדתית הנדרשת לדיון בטענות שלומי.
32.
התאונה
: סרגיי נהג ברכב ברחוב דגניה כשבכוונתו לפנות בצומת רחוב דגניה -כביש 57 לכיוון שמאל. באותה עת נהג שלומי באופנוע בכביש 57 ממערב למזרח לכיוון בית ליד, כאשר ניב יושב מאחוריו, והתקרב לצומת לכיוון נסיעתו של סרגיי. סרגיי גלש תחילה לנתיב הימני, בו נסעו שלומי לניב, וחסם את כל הנתיב כך שהיה עליהם לסטות לנתיב השמאלי. למרות שסרגיי הבחין באופנוע המתקרב לצומת, וכאשר האופנוע היה כבר במרחק 35 מטר מהצומת, החל סרגיי לגלוש גם לנתיב השמאלי בצומת כשהוא מאלץ את שלומי לבלום בלימת חירום ולסטות שמאלה כדי למנוע את התאונה. אלא שהדבר לא עלה בידו והוא התנגש ברכב שחסם, חלקית, גם את הנתיב השמאלי. בית משפט השלום, שהרשיע את סרגיי קבע בגזר דינו כי
אפילו נסע הרוכב במהירות מעט גבוהה מהמהירות המותרת, מה שלא הוכח,
"ואפילו הייתה כזו אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם [סרגיי – י"ע] לבין התאונה".
כאמור, על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור על ידי סרגיי, שחזר בו מהערעור על ההרשעה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו שניתן על אתר, הפחית את העונש שהושת על סרגיי בציינו כי אין לשלול את האפשרות כי שלומי נסע במהירות מעט גבוהה מהמהירות המותרת וכי נראה שהייתה תרומת רשלנות מצד שלומי.
33.
הכיסוי הביטוחי
: אציין כי שלומי עצמו נפגע בתאונה וזכה לפיצוי מקרנית למרות היעדר כיסוי ביטוחי לנהיגתו, לאור סעיף 7א לחוק הפיצויים הקובע כלהלן:
זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים
7א.
על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב).
בית משפט קמא קבע כי על שלומי חל סעיף 7א לחוק הפיצויים, כמי שנהג בהיתר שקיבל מהמנוח, מבלי לדעת שאין כיסוי ביטוחי לשימושו באופנוע, ואי ידיעתו הייתה סבירה בנסיבות העניין. נקבע כי בין שלומי לבין ניב שררו יחסי ידידות קרובים כדי כך ששלומי הגדיר את המנוח כ"חבר בנשמה שלי": שניהם למדו יחדיו משפטים במכללה האקדמית נתניה, חלקו בית שכור במושב, ואף נהגו לשאול דרך קבע זה את כלי רכבו של האחר – ניב את רכבו של שלומי ושלומי את אופנועו של ניב. ניב יצר מצג כלפי שלומי כי יש כיסוי ביטוחי לנהיגתו באופנוע. כך, בעדותו בפני
בית משפט קמא סיפר שלומי כי
"לניב היה מעיל של האופנוע. בכיס השמאלי תמיד היו הרישיונות. כשהוא משאיר לי את האופנוע הוא היה משאיר לי גם את המעיל. זה לא היה ספציפי לאותו יום" (פרוטוקול, בעמ' 146). ניב אף נהג להשאיל את האופנוע גם לחברה משותפת של השניים.
יחסי האמון והידידות הקרובה בין השניים, הפרקטיקה שנוצרה והעובדה ששלומי לא היה היחיד לו נתן ניב לנהוג באופנוע, יצרו אפוא הסתמכות לגיטימית מצידו של שלומי לפיה אם ניב נתן לו לנהוג על אופנוע ואף להסיעו מאחור, אזי קיים ביטוח תקף המכסה את נהיגתו
.
על רקע התשתית העובדתית דלעיל, אבחן את טיעונו של שלומי.
האם הייתה תרומת אחריות של שלומי לתאונה
?
34.
סרגיי הורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, ולא למותר לציין כי נהג ברכב ללא ביטוח חובה, ללא רשיון נהיגה בר תוקף בארץ וגם רשיון הרכב פג כשנתיים טרם התאונה.
הסתמכות על הרשעה בפלילי לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן:
פקודת הראיות
) אינה שוללת את האפשרות להעלאת טענת אשם תורם של צד נוסף המעורב בתאונה (ראו פסקי דיני בע"א 1330/08
אשקר נ' עזבון המנוחה מרים עאסי
, פסקה 6 (29.12.2009); ע"א 3387/08
צימרינג נ' בן לוי
, פסקה 1 (28.6.2010)). בהתאם לכך, ועל אף שסרגיי הורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, מצא בית משפט קמא לייחס לשלומי רשלנות תורמת בשיעור של 20% לתאונה. זאת לאחר שהגיע למסקנה כי למרות שהתאונה ארעה בנתיב השמאלי, עדיין היה לאופנוע מרווח על מנת להשלים את חציית הצומת מבלי להתנגש ברכב.
כך הסיק בית המשפט מעדותו של שלומי לפיה הבחין ברכב במרחק של כ-100-120 מטר מהצומת. כאשר הבחין כי הרכב גלש באיטיות לצומת וחסם את הנתיב הימני, הוא הבהב באורות וכאשר הבחין כי הרכב עוצר, הבין מכך שנהג הרכב ראה אותו ולא ימשיך בנסיעה. אלא שסרגיי המשיך וגלש גם לנתיב השמאלי וחסם את דרכו. נקבע כי משראה שלומי כי רכבו של סרגיי "גולש" לנתיב הימני, ועל אף ש"הגלישה" נפסקה לרגע, אסור היה לו להניח שיש ביניהם הבנה ולהמשיך בנסיעתו ללא האטה משמעותית של מהירות הנסיעה כדי שניתן יהיה לעצור במקרה שהנהג השני ימשיך "לגלוש" לתוך הצומת, כפי שאכן קרה.
35.
ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיעור האשם התורם שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא כאשר נדרש שינוי עקרוני בהערכה (ראו, לדוגמה, ע"א 2813/06
קופת חולים לאומית נ' ציפורה זליג
, פסקה 37 (11.7.2010)). אלא שבמקרה דנן, הערכאה הדיונית אמנם שמעה את עדותם של סרגיי ושלומי, אך הגיעה למסקנה כי "במסגרת הדיון בתיק זה, לא הובאו בפני
י כל ראיות, שיש בהן אינפורמצ
י
ה, ממנה ניתן לקבוע עובדות נוספות על אלה שנקבעו בפסה"ד הפלילי או שיש בהן בכדי להשליך על שאלת הרשלנות התורמת" (פסקה 69).
במצב דברים זה, כאשר מסקנת הערכאה הדיונית אינה מבוססת על התרשמות ישירה מהעדויות שהובאו בפני
ה, אלא על שיקולים שבהיגיון ובשכל הישר, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור
(לחריגים לכלל אי ההתערבות ראו פסק דיני בע"פ 8146/09
אבשלום נ' מדינת ישראל
, פסקה 19 והאסמכתאות שם (8.9.2011))
.
36.
כשלעצמי, איני סבור כי זה המקרה בו בית המשפט צריך לצאת מגדרו כדי לייחס אשם תורם לשלומי, וכפועל יוצא מכך, חובת פיצוי כלפי המנוח שהטעה אותו לסבור כי הוא נוהג תחת כיסוי ביטוחי. אף איני סבור כי לגופם של דברים היה מקום לייחס אשם תורם לשלומי. איני סבור כי לאמירה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעורו של סרגיי על גזר הדין, לפיה נראה שהייתה רשלנות תורמת של שלומי, יש משקל לצורך בחינת אשמו התורם. בהקשר זה אציין כי לא בכדי קבע המחוקק בסעיף 42א לפקודת הראיות כי "ממצאים ומסקנות
שבגזר הדין
, להבדיל מהכרעת הדין" אינם קבילים כראיה לכאורה.
האשם התורם משקף גם את מידת האשם המוסרי של הצדדים. כך, לדוגמה, אין בית המשפט ממהר להטיל אשם תורם על עובד, הן מאחר שהמעביד נתפס כמופקד על נקיטת אמצעים לשמירה על בטיחות עובדיו והן מאחר שהעובד, בלהט עבודתו, עובד למעשה עבור המעביד (ראו, לדוגמה, ע"א 655/80
מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו
, פ"ד לו(2) 592 (1982); ע"א 5850/10
חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין
, פסקה כ"ח (15.4.2012)).
כך גם במקרה שבפני
נו. אשמו של סרגיי – הן אשם מוסרי והן אשם במישור ההתנהגות הפיסית שגרמה לתאונה – הוא אשם מכריע המאפיל על אשמו של שלומי, אם בכלל נכיר באשמו. סרגיי נכנס לצומת, חסם את הנתיב הימני, עצר, ראה כי האופנוע מתקרב אליו ועובר למסלול השמאלי, ולמרות זאת המשיך לגלוש לנתיב השמאלי ובכך גרם לתאונה, וכמסקנת בית המשפט לתעבורה בגזר הדין:
"הנאשם הבחין ברכב עוד בטרם היכנסו לצומת ובמקום לעצור וליתן לו את זכות הקדימה המוקנית עפ"י החוק, גלש לצומת כשהוא חוסם את הנתיב הימני וחלק מהנתיב השמאלי בכיוון נסיעת הרכב וגרם להתנגשות.
[...] לא קבעתי בשום שלב רשלנות תורמת מצד רוכב האופנוע עקב נהיגה במהירות מופרזת אבל אפילו היתה כזו אין בה כדי לנתק את הקשר סיבתי בין רשלנות הנאשם לבין גרם התאונה".
כשלעצמי, איני סבור כי בנסיבות אלה צריך היה לייחס לשלומי אשם תורם לתאונה, וממילא לא היה מקום לחייבו כלפי העזבון. לאור זאת, יש לחלק את הנזק של העזבון בין סרגיי לבין בית החולים, ועל כך אעמוד בהמשך.
נפקות היעדר הכיסוי הביטוחי ביחסים בין המנוח לשלומי
37.
דומני כי יש ממש גם בקו הטיעון החלופי של שלומי, המתמקד ביחסים בינו לבין המנוח.
אחזור ואזכיר כי בית משפט קמא הגיע למסקנה כי נוכח יחסי הידידות הקרובים בין השניים, שלומי לא ידע ולא יכול היה לדעת כי ניב מתיר לו ולאחרים לנסוע באופנוע, ואף להסיע את ניב עצמו, ללא כיסוי ביטוחי. יפים לענייננו דברי השופט חשין בעניין
פרח
:
"זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רישיון לרכב ורישיון נהיגה, כן דואג הוא – אמור הוא לדאוג – להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב [...] לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי
-
פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין
-
זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה על אודות שני הידידים הנוסעים יום
-
יום מירושלים לתל
-
אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח – כדבר המובן מאליו – כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכול, והחוק ילך בעקבות החיים" (
שם
, בעמ' 694).
[במאמר מוסגר: בעניין
פרח
, מתיר השימוש שנפגע בתאונה, לא ידע כי הנוהג ברכב הוא חסר רשיון, בעוד שבמקרה שבפני
נו, הנוהג ברכב (שלומי) לא ידע כי מתיר השימוש שנפגע בתאונה (ניב) לא דאג לכיסוי ביטוחי].
על מנת למקד את הדברים, אצביע על המצב הנורמטיבי המיוחד שנוצר בסיטואציה שבפני
נו:
38.
תביעת
המנוח
:
התביעה מכוח חוק הפיצויים נשללת הן כנגד המבטח והן כנגד קרנית, לאור הוראת סעיף 7(6) לחוק, השולל פיצוי מבעל רכב "
שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה
[...]". סעיף זה משווה מעמדו של המתיר לאחר לנהוג ברכבו ללא ביטוח, למי שנוהג בעצמו
ברכבו ללא ביטוח.
מי שזכותו לפיצויים נשללת על פי החוק לא זכאי גם כי קרנית תחוב כלפיו, ולכן גם אין למנוח תביעה כנגד קרנית.
ברם, כחריג לעקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8(א) לחוק, סעיף 8(ג) לחוק קובע כי "
אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה
".
מכוח סעיף זה תבע עזבון המנוח את סרגיי, שלומי ובית החולים על פי פקודת הנזיקין, היא התביעה שבפני
נו.
39.
תביעת
שלומי
שנפצע אף הוא בתאונה: ככלל, מי שנפגע בתאונה כשהוא נוהג ללא כיסוי ביטוחי לשימושו ברכב אינו זכאי לפיצוי כאמור בסעיף 7(5) לחוק. אלא שבמקרה דנן, שלומי זכאי לפיצוי מקרנית, מכוח "שלילת-השלילה" בחריג הקבוע סעיף 7א לחוק הפיצויים. סעיף זה, קובע זכות לפיצוי לנפגע שנהג בהיתר מבעל הרכב מבלי לדעת כי "
הביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע
[...]".
הטעם שבבסיס סעיף 7א לחוק הוא, שבהיעדר אשם מצד המשתמש, אין להלקותו בשלילת הפיצוי על פי החוק. מי שאינו יודע ולא אמור לדעת כי אין כיסוי
ביטוחי לנהיגתו, לא דבק בו אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור שבבסיס סעיף 7 לחוק מבקשת למנעו.
יתרה מזאת, קרנית, כמי ששילמה לשלומי פיצויים, הייתה זכאית לחזור על עזבון המנוח לפי סעיף 9(א)(3) לחוק, המאפשר זכות חזרה על בעל הרכב מתיר השימוש כאמור בסעיף 7א לחוק. אציין כי
זכות החזרה של קרנית כלפי מתיר השימוש ברכב איננה מוחלטת, והיא מותנית באשם של מתיר השימוש ביחס לעובדה שהשימוש ברכב לא היה מבוטח (ע"א 7580/03
"קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר
, פסקה 11 (18.1.2007)). במקרה דנן, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי ניב ידע או צריך היה לדעת כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגה של שלומי, כך שקיים אשם מצד המנוח, ולכאורה, קרנית יכולה הייתה לחזור על עזבונו (בפועל, וככל שעולה מהחומר שבפני
נו, הדבר לא נעשה על ידי קרנית).
40.
נוצר אפוא מצב מוזר, שמא אבסורדי. שלומי (למעשה, קרנית שבנעליו) זכאי לתבוע את המנוח על נזקו מכוח חוק הפיצויים, והמנוח, זכאי לתבוע את שלומי על נזקיו-שלו על פי
פקודת הנזיקין.
41.
ביחסים בין שלומי לעזבון המנוח שורר כאמור משטר דיני הנזיקין. שלומי טען כי מאחר ש
ניב הטעה אותו לחשוב כי יש לנהיגתו באופנוע כיסוי ביטוחי, יש בכך כדי לחסום את תביעת עזבונו של ניב. זאת, בהתבסס על הדוקטרינה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ולפי העיקרון שאין אדם נהנה מפרי עוולתו (ראו, לדוגמה, ע"א 11172/05
אלון נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון
, פסקה 9 והאסמכתאות שם (21.10.2009) (להלן:
עניין אלון
)).
בספרות המשפטית הועלתה האפשרות לפרש את חוק הפיצויים כך שמי שנשללה זכאותו מכוח סעיף 7 לחוק לא יהיה זכאי לתבוע על פי פקודת הנזיקין, בין השאר, בהסתמך על העקרון של עילה בת עוולה. אולם גישה זו נדחתה. המחוקק שלל ביד אחת את זכאותו של מי שנופל תחת אחת מהוראות סעיף 7 לתבוע מכוח חוק הפיצויים, וביד שנייה אפשר תביעה מכוח פקודת הנזיקין כאמור בהוראת סעיף 8(ג) לחוק. גישה זו נתמכת בלשון החוק ובהיסטוריה החקיקתית, והיא אומצה בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 2591/09
אלנסארה נ' שליסל
, פסקאות 12-11 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין והאסמכתאות שם (22.2.2011) (להלן:
עניין אלנסארה
)). לכן, רשלנותו של הנתבע מקימה לתובע זכות תחת דיני הנזיקין, שאינה נפגעת בהכרח מהאמור בסעיף 7 לחוק הפיצויים (ת"א (מחוזי-חיפה) 1/91
לופיאנסקי נ' נחשון
, צלטנר 1177, 1184; ראו גם יצחק אנגלרד
פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
268 (מהדורה רביעית, 2013)).
42.
עצם הגשת תביעה בנזיקין, על ידי נפגע שאינו זכאי לפיצוי על פי החוק, אינה נשללת אפוא מכוח הדוקטרינה של "עילה בת עוולה". לכן, במישור העקרוני, אין מקום לשלול את תביעתו של המנוח כנגד כל מי שעוול כלפיו וגרם למותו.
בשורות הבאות אבחן את קו ההגנה החלופי של שלומי. דהיינו, גם בהנחה שיש להותיר על כנה את מסקנת בית משפט קמא כי לשלומי אשם תורם לתאונה, הרי שביחסים בינו לבין המנוח היה ראוי לפטור אותו מתשלום. מאחר שקיבלנו את קו ההגנה הראשון של שלומי, לפיו אין לייחס לו אשם תורם לתאונה, ממילא אין לראות את שלומי כמי שעוול כלפי המנוח, כך שהאמור להלן הוא בבחינת למעלה מן הצורך.
43.
בפני
נו תביעה של מתיר השימוש (ניב המנוח שהעזבון בנעליו) נגד שלומי. העזבון אמנם זכאי להגיש תביעה בנזיקין על אף הדוקטרינה של "עילה בת עוולה", אך אין בכך כדי לחסום טענות הגנה נוסח אשם תורם (סעיף 68 לפקודת הנזיקין) והתנהגות הנתבע (סעיף 65 לפקודת הנזיקין),
שני הסעיפים הממוקמים בפרק ד' לפקודת הנזיקין שכותרתו "אשם".
בית משפט קמא התייחס לטענת אשם תורם, אך ייחס אותה לסעיף 65 לפקודת הנזיקין, וכפי שאראה בהמשך, יש הבדל בין השניים.
44.
אשם תורם
: סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע כלהלן:
אשם תורם
68. (א)
סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק [...]
האשם התורם נשען על שני יסודות. האחד פיזי-סיבתי, ועיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק, כגון, הכנסת יד למכונה שלא גודרה כהלכה. השני נורמטיבי, ועיקרו בבחינת ממד האשם בהתנהגות הניזוק, והאם הוא מצדיק הפחתת הפיצוי (ע"א 10078/03
שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ
, פסקה 46 לפסק דינו של השופט לוי (19.3.2007)). לדוגמה, אם במהלך הנסיעה באופנוע, ניב היה צובט את שלומי או מבהיל אותו או עושה פעולה כלשהי שהיה בה כדי להשפיע על נהיגתו של שלומי, היינו יכולים לייחס לניב אשם תורם לנזק שנגרם לו.
בבואנו ליישם מבחן זה על נסיבות המקרה נתקלים אנו בקושי. הגם שהיסוד השני מתקיים ונפל אשם מוסרי בהתנהגותו של ניב שהתיר לשלומי לנהוג ללא כיסוי ביטוחי מבלי ליידע אותו על כך, אין היסוד הראשון מתקיים.
פטירתו של ניב, הנזק שנגרם לו, לא בא מחמת אשמו-שלו, וכפי שציין בית משפט קמא, לא מתקיים
קשר סיבתי
בין התנהגותו של ניב לבין הנזק. מקום שהאשם אינו קשור מבחינה סיבתית לקרות הנזק לא נוצר אשם שבגינו ראוי להפחית מסך הפיצוי בו חב המזיק (משה ויסמן
הגנות בדיני נזיקין
81, 162 (2006) (להלן:
ויסמן
). ראו לדוגמה:
ע"א 2904/92
עיריית תל-אביב-יפו נ' עיזבון המנוח לטרהויז
, פ"ד נ(1) 745, 764 (1996)
; ע"א 2352/97
מדינת ישראל נ' אסטיטי
,
פסקה 7 (25.11.1998); ראו גם ע"א 838/86
מחמוד נ' אבו זייד
, פ"ד מג(1) 374, 377 (1988), שם נקבע כי נהיגה ללא רישיון כשלעצמה, גם אם מהווה רשלנות, אינה מנביעה בהכרח אשם בתאונה. כן ראו ת"א 92/08 (מחוזי נצ')
עיזבון המנוח סאמח אבו שקארה ז"ל נ' סואעד
(30.3.2011), שם נדחתה הטענה כי נהיגה ללא ביטוח ביודעין מצדיקה הטלת אשם תורם, בהיעדר קשר סיבתי להתרחשות התאונה).
מכאן, שהגנת אשם תורם לא עומדת לשלומי.
45.
התנהגות הנתבע
: סעיף 65 לפקודת הנזיקין
קובע כלהלן:
התנהגות הנתבע
65.
נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק.
בתי המשפט יישמו לעיתים את סעיף 65 כסוג של אשם תורם:
"באמצעות מבחן זה, יכול בית המשפט להחיל שיקולי צדק תוך שהוא לוקח בחשבון את האשמה המוסרית של שני הצדדים ותרומת התנהגותו של כל צד לנזק שנגרם. עם זאת, מעניין לציין כי סעיף זה יושם בפסיקה כסוג של אשם תורם, בעיקר בעוולת הרשלנות, למרות קיומו של סעיף 68 לפקודה, העוסק בנפרד בסוגיה של אשם תורם" (ע"פ 2823/10
דיין נ' מדינת ישראל
, פסקה 3 לפסק דיני (7.2.2013) (להלן:
עניין דיין
))
.
בית משפט קמא הפנה לסעיף 65 בדונו בטענת שלומי לאשם תורם מצד המנוח. עם זאת, קריאה דקדקנית של הסעיף 65 מעלה כי הוא רחב מהאשם התורם הקבוע בסעיף 68. אסביר את דברי.
46.
כאשר באשם תורם על פי סעיף 68 עסקינן, בית המשפט יכול להפחית את שיעור הפיצויים מקום בו אשמו של הניזוק הביא
לנזקו
. כאשר בהתנהגות הנתבע על פי סעיף 65 עסקינן, בית המשפט יכול להפחית את שיעור הפיצויים ואף לפטור כליל מחובת הפיצוי מקום בו התנהגות הניזוק הביאה סיבתית
לאשמו
של המזיק. סעיף זה מכוון למקרה מיוחד בו הביאה התנהגותו של הניזוק לאשמו של המזיק, שגרם בתורו לנזק (
יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין
דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית
274-273 (גד טדסקי עורך, 1976) (להלן:
דיני נזיקין
)).
הסעיף מרחיב אפוא את האפשרות להתחשב בהתנהגותו של הניזוק לשם הפחתת הפיצויים, כפי שעומדים על כך אנגלרד, ברק וחשין:
"הרחבה נוספת נובעת מכך שהחוק אינו דורש כי התנהגותו של הניזוק גרמה
לנזק
, אלא מבקש קשר סיבתי בינה ובין
אשמו
של המזיק. לדיוק זה משמעות עיונית ומעשית כאחד: הלכות הקשר הסיבתי, הקבועות בסעיף 64, נוגעות
לגרימת נזק
על ידי אשמו של אדם, אך לא לגרימת אשם על ידי התנהגות. נובע מכך כי דין ההתנהגות התורמת עשוי לחול במקרים בהם תורת האשם התורם לא היתה חלה בגלל דיני הקשר הסיבתי [...]" (
שם
, בעמ' 275) (הדגשות במקור – י"ע).
בהתאם, קבע בית משפט זה כי שעה שהתובע נהג באופן קנטרני ובכך גרם בפועל למעשה העוולה של הנתבע, יהיה בכך צידוק לשלילת הפיצויים או להפחתתם (ראו: ע"א 668/71
מורגנשטרן נ' דימנשטיין
, פ"מ כו(2) 841, 844 (1972)). מקרה מסוג זה נידון בע"א 231/67
להריך נ' וגלוביץ
, פ"מ כא(2) 656 (1967) שם נער הכה את חברו בבטנו והחבר בתגובה הנחית מהלומת אגרוף בפני
ו של הראשון שניפצה את משקפיו ורסיס חדר לעינו. בנסיבות המקרה ייחס בית המשפט שליש מהאחריות לניזוק שהלם תחילה בחברו.
47.
סעיף 65 אינו מוגבל אך לסיטואציות של קינטור, ולהבדיל מסעיף האשם התורם, אינו דורש קשר סיבתי פיזי לנזק. ניתן לחשוב על סיטואציות נוספות בהן יש קשר בין התנהגות הניזוק לאשמו של הניזוק, והשימוש בסעיף הוא עניין למדיניות משפטית. האם ניתן וראוי להחיל סעיף זה בענייננו?
בשל התנהגותו של המנוח סבר שלומי כי יש לו כיסוי ביטוחי לנהיגתו באופנוע, והוא הרכיב את ניב מאחור, למרות שלא הייתה כל מניעה שניב הוא שינהג באופנוע, כמי שהיה לו כיסוי ביטוחי לנהיגתו-שלו. לא זו בלבד שניב סיכן את עצמו אלא שבמחדלו זה הוא גם סיכן את שלומי שנהג בהיתר ממנו (השוו לעניין
פרח
, בעמ' 688 מול האות ה). בשל אשמו של המנוח בא המחוקק ושלל את זכותו לפיצוי על פי סעיף
7(6) לחוק הפיצויים ואף
עיגן בסעיף 9(א)(3)
את זכות החזרה עליו כאמור בסעיף 7א לחוק.
האם אשם זה שבא
לידי ביטוי
בחוק הפיצויים
, מקומו רלבנטי
גם ביחסים בין ניב (מתיר השימוש) לבין שלומי (הנהג-המשתמש) תחת עוולת הרשלנות
בפקודת הנזיקין?
48.
ניתן לטעון כי סעיף 65 כלל אינו יפה לענייננו, מאחר שהתנהגותו של ניב (אי גילוי בנוגע להיעדר כיסוי ביטוחי) לא הביאה במישרין לאשמו של שלומי (נהיגה לא זהירה כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא). אלא ש
ניתן לקרוא לתוך פקודת הנזיקין הן את יסוד האשם המוטל על מתיר השימוש, והן את הרציונל העומד בבסיס ההגנה הניתנת לנוהג בהיתר ללא אשם בסעיף 7א לחוק הפיצויים. הצינור המתאים להזרמת עקרונות אלו הינו דוקטרינת התנהגות הניזוק-התובע בסעיף 65 לפקודת הנזיקין. עמדנו על כך, שבמסגרת
סעיף זה יכול בית המשפט להחיל שיקולי צדק (עניין
דיין
לעיל), תוך שהוא לוקח בחשבון גם את
אשמתם המוסרית
של שני הצדדים, את מעמדם זה כלפי זה ואת תרומת התנהגותו של כל אחד מהם לנזק שנגרם (ע"א 2590/90
ניסים נ' דניאלי
, פ"ד מח(3) 846, 856 (1994)). זאת, בדומה לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, שעניינו בשיפוי בין מעוולים במשותף, והקובע כלהלן:
שיפוי בין מעוולים
84. (ב) בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי-ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט
על פי הצדק והיושר
בהתחשב עם מידת-אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת-השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא
.
בפסיקה נקבע כי החלוקה בין המעוולים במשותף תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים, או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ראו פסק דיני בע"א 7008/09
ג'אבר עדנאן נ' עבד אלקאדר
, פסקה 40 והאסמכתאות שם (7.9.2010) (להלן:
עניין
ג'אבר
)).
בדומה, כך גם בחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק לפי סעיף 65 לפקודת הנזיקין ניתן להתחשב בשיקולי צדק ובמבחני האשם המוסרי.
להבדיל מאשם תורם המצריך כי רשלנות הניזוק תתרום ישירות לנזק שנגרם לו מהתאונה, הרי שעל פי סעיף 65 לפקודת הנזיקין, האשמה המוסרית אין עניינה בתרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק אלא באשם באופן כללי.
לכן, במקרים מסויימים, ניתן יהיה להתחשב במידת האשם המוסרי ביחסים שבין מתיר השימוש לנוהג-המשתמש ברכב. במקרה דנן, ה"אשם" שבסעיף 65 לפקודת הנזיקין, יקבל גם משמעות של ה"אשם" בגינו נשללת הזכאות בחוק הפיצויים.
49.
בהתחשב בכך שאשמו של סרגיי בתאונה היה מכריע בעוד שתרומתו של שלומי לתאונה גם לפי בית משפט קמא הייתה נמוכה והועמדה על 20% ובהתאם לכך רק על 10% מסך הפיצוי (כאמור, אנו הגענו למסקנה כי אין מקום לקביעה זו – י"ע); בהתחשב ביחסי הידידות הקרובים בין שלומי והמנוח; בהתחשב בכך ששלומי הסתמך על המנוח ולא ידע על היעדר כיסוי ביטוחי; בהתחשב בכך שהמנוח העמיד בסיכון ממשי גם את שלומי שנחשף לנהיגה ללא ביטוח על כל הכרוך בכך הן מבחינת נזקו-שלו או נזק שיכול היה להיגרם לצדדים שלישיים; בהתחשב בקיומם של מעוולים נוספים; בהתחשב בכך שהמנוח, שהעזבון בנעליו, יכול להיפרע את נזקו מאותם מעוולים (המדינה) – בהתחשב במכלול שיקולים אלה, יש מקום לדעה כי במקרה דנן ניתן לעשות שימוש בסעיף 65 לפקודת הנזיקין על מנת לפטור את שלומי מאחריות כלפי עזבון המנוח.
ככל שאנו מקבלים תוצאה זו, הרי שאין להתיר לעזבונו של המנוח לחזור בתביעת נזיקין על שלומי,
כך שגם מטעם זה על הנזק להתחלק בין המדינה ובין סרגיי.
ברם, בהתחשב בתוצאה הטרגית של האירוע – מותו של ניב – איני משוכנע כי זה המקרה בו יש להחיל את "מאזן האשם" על פי סעיף 65 לפקודה. אותיר אפוא את הדברים בצריך עיון, נוכח מסקנתי דלעיל ולפיה ממילא אין לראות את שלומי כמעוול.
50.
ארשום לפני הקורא שתי "הערות אזהרה":
א
.
הזרמנו לסעיף 65 לפקודת הנזיקין את האשם של המנוח שבבסיס סעיף 7(6) לחוק הפיצויים, ואת הפטור מאשם של שלומי שבבסיס סעיף 7א לחוק הפיצויים. אולם יש לתת את הדעת לשוני בין שני דברי החקיקה. לעומת עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, חוק הפיצויים קובע משטר של אחריות מוחלטת, והשוני במשטר האחריות מונע החלה אוטומטית של האשם המוסרי על פי חוק הפיצויים. לכן, לא כל אימת שמתעוררת סיטואציה כגון דא,
לנוהג בהיתר בנסיבות סעיף 7א תהא חסינות מפני תביעה נזיקית כלפיו של בעל הרכב-מתיר השימוש. כל מקרה ונסיבותיו, כל מקרה ושיקולי הצדק שלו.
בהחלט תיתכנה נסיבות בהן הנוהג-המשתמש יחוב כלפי הנפגע-מתיר השימוש, גם אם הלה הטעה אותו לחשוב כי יש כיסוי ביטוחי לנהיגתו. כך, אם היה מתברר כי שלומי נהג בפראות או שיש לו חלק נכבד באחריות לתאונה, הרי שלא היה באשמו המוסרי של ניב – כמי שיצר מצג כי יש כיסוי ביטוחי לנהיגתו – כדי לפטור את שלומי מאחריות הנזיקית כלפי ניב.
ב
.
ענייננו ביחסים בין הנוהג ברכב לבעלים-מתיר השימוש, ואין באמור לעיל כדי להשליך על יחסיו של הניזוק-מתיר השימוש עם מזיקים אחרים האחראים לנזק שנגרם לו. נראה כי המקרים העיקריים בהם תהא נפקות להתנהגות הניזוק, הם כאשר הניזוק-מתיר השימוש ידע או היה עליו לדעת על היעדר ביטוח תקף בעוד שהמזיק-הנוהג בהיתר נופל תחת נסיבות סעיף 7א. סיטואציה מעין זו עשויה לחול על רקע יחסי קירבה בין השניים, בין אם מדובר ביחסי עובד-מעביד ובין אם על רקע יחסי ידידות (ע"א 1777/03
קרנית קרן לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אגמי
, פסקאות 18-17 והאסמכתאות שם (2005)). חובתו של ניזוק לנקוט בזהירות כלפי עצמו גוברת מקום בו הוא זוכה ליחס של הסתמכות מצד המזיק, למשל על רקע יחסים קרובים בין חברים או פעולות שנוהגים הצדדים לעשות דרך קבע. הקרבה וההסתמכות יוצרת יחסים מיוחדים בין הצדדים, מעין חובת זהירות של המתיר-ניזוק כלפי הנוהג בהיתר-מזיק, אשר ראוי לתת להם ביטוי בעת קביעת מידת האשם המיוחס לניזוק (השוו
ויסמן
, בעמ' 99).
51.
סיכום ביניים
: אין לייחס לשלומי אשם של 20% להתרחשות התאונה. משמעות הדבר כי סרגיי והמדינה נותרים המעוולים היחידים בתמונה ועל הנזק להתחלק ביניהם כמעוולים במשותף.
חלוקת האחריות
52.
המדינה הלינה על אופן חלוקת האחריות, וטענה כי אין מקום לחייבה ביחד ולחוד עם שלומי וסרגיי.
כאמור, בית משפט קמא חילק את הנזק
ביחס של 55% על המדינה; 35% על סרגיי; ו-10% על שלומי.
משהוצאנו את שלומי מהתמונה נותרה חלוקת האחריות בין סרגיי למדינה.
53.
אקדים ואומר כי איני רואה לקבל טענת המדינה כי אין מקום לחיוב ביחד ולחוד. ענייננו
בשני מעוולים בנפרד אשר ביצעו שני מעשי נזיקין נפרדים (תאונה ורשלנות בטיפול רפואי)
שכל אחד מהם הוא חוליה בשרשרת סיבתית שגרמה לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה (עניין
ג'אבר
, בפסקאות 39-36).
במצב דברים זה, אין מנוס מלהחיל את סעיף 11 לפקודת הנזיקין הקובע כלהלן:
מעוולים יחד
11.
היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד.
המ
שיבים רשאים להיפרע אפוא את כל נזקם מכל אחד מהמעוולים, וביחסים בין סרגיי למדינה, תיגזר מידת השתתפותו של כל אחד מהמעוולים על פי סעיף 84(ב) לחוק בהתאם למידת אחריותו לנזק. בנקודה זו אני מגיע
לאופן חלוקת האחריות בין סרגיי למדינה.
54.
ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב באופן בו מצאה הערכאה הדיונית לחלק את הנזק בין מעוולים במשותף על פי שיקול דעתה והתרשמותה ממידת האשמה
המוסרית של כל אחד מהם ( ע"א 7130/01
סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי
, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003);
ע"א 2906/01
עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ
, פסקה 49 והאסמכתאות שם (25.5.2006)).
ברם, במקרה דנן, ובהתחשב בגורם הישיר לנזק ובמידת האשם המוסרי של הצדדים, אני סבור כי ראוי היה להפוך את חלוקת הנזק בין בית החולים לסרגיי. בעקבות התאונה נגרם לניב קרע באבי העורקים וזו הסיבה הישירה והמיידית למותו מספר שעות לאחר מכן. סרגיי, שגרם לתאונה לאחר שנכנס לצומת בהתעלם מתמרור עצור הורשע בגרימת מוות ברשלנות. מנגד, בית החולים לא יצר את הסיכון אלא אף ניסה למנוע את הסיכון ולהציל את חייו של ניב, תחת לחץ של זמן ובמסגרת רפואת חירום, על כל הכרוך בכך. אף אם בית החולים התרשל בהצלתו של ניב, קשה להלום כי הוא שישא בחלק הארי של האחריות למעשה ולנזק שלא הוא יצר. לכן, ועל פי מידת האשם המוסרי, אני סבור כי מלכתחילה צריך היה
לחלק את
האחריות ביחס של 55% על סרגיי ו-35% על המדינה. כעת, משיצא שלומי מהתמונה, אעמיד את חלוקת האחריות ביחס של 60% על סרגיי ו-40% על המדינה. אציין כי לחלוקה זו אין ערך מעשי בהתחשב בכך שסרגיי אינו סולבנטי ומאחר שענייננו במעוולים במשותף.
הנזק
55.
בית משפט קמא פסק לעזבון את הסכומים הבאים:
כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים
: בהתחשב בחומרת הפגיעה, משך הזמן שעבר מהפציעה ועד המוות והעובדה שבחלק מהזמן ניב לא היה בהכרה ובהתחשב בגילו בעת התאונה – העמיד בית המשפט את הפיצוי על סך של 500,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התאונה 14.5.1999.
אבדן השתכרות בשנים האבודות
: בית המשפט חילק את בסיס השכר למספר תקופות. בתקופה הראשונה מפטירת המנוח עד לסיום הצפוי של לימודי המשפטים העמיד בית המשפט את בסיס השכר על 4,000 ₪ בחודש; בתקופה השניה, מהמועד הצפוי של תחילת ההתמחות וחמש שנות עבודה ראשונות, העמיד בית המשפט את בסיס השכר על סך 6,000 ₪ נטו; בתקופה השלישית, מיום 1.1.2006 ועד לגיל 70, העמיד בית המשפט את בסיס השכר על כפל השכר הממוצע במשק, לפי שכר נטו בסך של 12,000 ₪. הפסדי ההשתכרות חושבו על פי בסיס של 30% מהשכר, על פי הלכת
פינץ'
(ע"א 10990/05
פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ
(11.4.2006)).
לסכומים אלה הוסיף בית המשפט סך של 180,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה וקיצבת זיקנה, ו-30,000 ₪ בגין הוצאות קבורה. בהמשך, ולבקשת המשיבים, תיקן בית המשפט את בסיס השכר מנטו לברוטו, בהתחשב בכך שהתביעה הינה על פי פקודת הנזיקין. סך הכל נפסק לזכות העזבון כ -3.2 מיליון ₪.
על כך הלינו שלומי והמדינה בערעוריהם, כשהם מתמקדים בבסיס השכר ובגובה הסכום שנפסק בראש הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים.
56.
לגבי ראש הנזק הלא ממוני, נטען כי קשה להלום ש"חוטא יצא נשכר" וכי הסכום שנפסק נוגד את תקנת הציבור. עוד נטען כי ניב גרם לשלומי לנסוע ללא כיסוי ביטוחי ועקב כך עזבונו אינו זכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים, וכי הפיצוי שנפסק לעזבון בראש הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, גבוה בהרבה מהסכום שהיה נפסק אילו היה זכאי המנוח לפיצוי על פי חוק הפיצויים.
אכן, העובדה שמצבו של מי שנהג ללא ביטוח או שהתיר נהיגה ללא ביטוח טוב יותר ממצבו של מי שנהג עם ביטוח וזכאי לפיצוי על פי החוק, מעוררת תחושה של אי נוחות, אך טענה זו כבר נדונה ונדחתה בעניין
אלנאסרה
, כך שאין מקום לחזור ולדון שוב בסוגיה זו.
[במאמר מוסגר אציין, כי לטעמי ראוי כי בית משפט אשר פוסק בראש הנזק של כאב וסבל על פי דיני הנזיקין, יפסוק סכום נכון ליום פסק דינו, על מנת לקבל את ה"תחושה" לגבי הסכום הנפסק, אם גבוה הוא או נמוך. לא כך נעשה במקרה דנן, שהסכום של 500,000 ₪ נפסק במונחי קרן נכון ליום התאונה].
57.
אשר לבסיס השכר. בית המשפט יצא מנקודת הנחה כי כסטודנט למשפטים במכללת נתניה, יש להניח כי לניב הייתה כוונה לעסוק בעריכת דין ובהתאם לכך חישב את הפסדי השכר על כפל השכר הממוצע במשק (9,124 ₪) החל משש שנים מסיום ההתמחות. מאחר שחישוב בסיס השכר נעשה על פי שכר ברוטו, ומאחר שהפיצוי בראש הנזק הלא ממוני לא כפוף לתקרה על פי חוק הפיצויים, הרי שהסכום הכולל שנפסק לזכות העזבון גבוה בהרבה מהסכום המתקבל ברגיל לגבי עזבונו של רווק בגילו של ניב שנהרג בתאונת דרכים.
דומה כי ניתן לחלוק על ההנחה כי ניב היה משתכר כפל שכר ממוצע במשק כבר בתום שש שנים מתחילת ההתמחות, מה עוד שניב נהרג בהיותו סטודנט שנה ראשונה במשפטים ועתידו המקצועי עדיין לא היה ברור.
מנגד, יש לקחת בחשבון את הטיעון הנגדי, כי כעורך דין, ובחלוף השנים, ניב אף היה מגיע לשילוש השכר הממוצע במשק ברוטו, כך שחישוב על פי כפל שכר עד גיל 70, מהווה מעין ממוצע השתכרות לאורך השנים. משכך, ועל אף שחישוב בסיס השכר נוטה לצד הגבוה, איני רואה להתערב בהערכת בית משפט קמא בראש נזק זה.
סוף דבר
58.
ואלו התחנות והמסקנות אליהן הגענו בדרכנו:
א
.
יש לדחות טענת המערערים כי העזבון אינו זכאי לתבוע על פי פקודת הנזיקין.
ב
.
יש לדחות ערעור המדינה בסוגיית התרשלות בית החולים והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לפטירתו של ניב.
ג
.
יש לקבל את טענתו של שלומי כי אין לייחס לו אשם תורם לתאונה, ולחלופין, כי ביחסים בינו לבין המנוח, ובנסיבות המיוחדות של המקרה, אין לאחרון זכות תביעה כנגדו בשל שיקולי צדק ואשם מוסרי על פי סעיף 65 לפקודת הנזיקין.
ד.
חלוקת האחריות ביחס של 60% על סרגיי ו-40% על בית החולים, כאשר הם חבים כמעוולים במשותף ביחד ולחוד בנזקי העזבון.
ה.
אין מקום להתערבות בסכום הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא.
המדינה תשא בהוצאות המשיבים בסך 50,000 ₪. בנסיבות העניין, ולמרות שערעורו של שלומי התקבל, איני רואה לחייב את המשיבים בהוצאותיו.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית
.
ניתן היום, כ"ז בסיון התשע"ד (25.6.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
11086840_e12.doc
עכ
ב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
עא בית המשפט העליון 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים, מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' עזבון המנוח ניב יבור, אוה יבור, מנחם יבור ואח' (פורסם ב-ֽ 25/06/2014)