פסקי דין על רנינג סושי | פסקי דין על יוסף רמתי | פסקי דין על רנינג סושי מסעדה וקייטרינג | פסקי דין על אלכסנדר דוידוב |

61882-10/13 א     29/05/2014




א 61882-10/13 רנינג סושי בע"מ, יוסף רמתי נ' רנינג סושי מסעדה וקייטרינג בע"מ, אלכסנדר דוידוב








בית משפט השלום בפתח תקווה



ת"א 61882-10-13 רנינג סושי מסעדה וקייטרינג בע"מ
ואח' נ' רנינג סושי בע"מ
ואח'




תיק חיצוני:





מספר בקשה:
3

בפני

כב' השופטת
ניצה מימון שעשוע


מבקשים

1
.
רנינג סושי בע"מ

2
.
יוסף רמתי


נגד


משיבים

1. רנינג סושי מסעדה וקייטרינג בע"מ
2. אלכסנדר דוידוב



החלטה


בפני
י בקשה לחיוב המשיבים (להלן: התובעים) בערובה להוצאות המבקשים (להלן: הנתבעים) באם תדחה התביעה ויפסקו לטובתם הוצאות, וזאת מכח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות) ומכוח סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן – החוק). קראתי את טענות הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה וכן קראתי את כתבי הטענות שהוגשו בתיק.
רקע
התובעת 1 היא חברה אשר הפעילה מסעדת סושי בהרצליה, אותה רכשה מהנתבעים, והתובע 2 הוא המנהל ובעל המניות של התובעת 1.
התביעה עוסקת בעסקת הרכישה ובטענות התובעים בדבר הפרות כאלה ואחרות מצד הנתבעים וכן מצגי שווא שהוצגו במהלך המשא ומתן על ידי הנתבע 2.
הנתבעים הגישו בנוסף לכתב ההגנה גם תביעה שכנגד וזאת למרות שכבר נוהלו מספר לא מבוטל של תובענות אותן הגישו הנתבעים כנגד התובעים ואשר עסקו בהיבטים שונים של העסקה.

המסגרת הנורמטיבית
הוראות הדין המאפשרות הטלת חיוב בהפקדת ערובה על תובע לשם הבטחת תשלום הוצאות משפט, שייפסקו אם תידחה אותה תביעה, מבחינות בין תובע יחיד, לבין תובע שהינו תאגיד.
חיוב תובע שהינו תאגיד בהפקדת ערובה לשם הבטחת תשלום הוצאות משפט
בחוק הסדר ספציפי ביחס לחברה, וזאת בסעיף 353א הקובע:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, (טרם פורסם), נקבע:
"בניגוד ללשון תקנה 519 (שם הוסדר העניין בנוגע לתובע יחיד – נ"ש) ל
תקסד"א
ולאופן פרשנותה בבתי המשפט, כפי שהובאו לעיל, סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין:
מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת.
הדבר ייעשה לבקשת הנתבע.
אלא אם כן סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה.
או אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע".
לשון אחרת, הכלל הוא כי במקרה בו התובעת היא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, היא תחוייב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים בהליך. החריג הוא כאשר בית המשפט סבור כי יש נסיבות המצדיקות שלא לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה. מדובר בחזקה ניתנת לסתירה, כאשר לפי הפסיקה יש דרכים חלופיות לסתור חזקה זו – האחת, כי הוכיחה החברה שבידה לשלם את הוצאות הנתבעים, אם תזכה בדין. השנייה, כאשר בית המשפט סבור שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה, זאת בשל שיקולים שונים – כגון: מהות התביעה וסיכוייה (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, טרם פורסם).
ככל שברצון התובעת לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק, הרי שבשלב זה רובץ הנטל על כתפיה להוכיח כי יהיה באפשרותה לשאת בהוצאות הנתבעים, ככל שאלו יזכו בדין, או כי יש נסיבות אחרות שבגינן לא יהיה זה מוצדק לחייבה בהפקדת ערובה.
בבואו של בית המשפט לבחון, האם בנסיבות העניין יהיה זה לא מוצדק להטיל על תובעת, שהינה חברה, חיוב בהפקדת ערובה, יפעיל בית המשפט שיקול דעת ויבחן האם הוגשה התביעה בתום לב ומהם סיכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על ידי התנהגות הנתבעים (רע"א 10905/07 הנ"ל).
נטל הראיה להראות, כי נסיבות העניין פועלות לטובת התובעת, מוטל על כתפיה, שכן עליה להפריך את החזקה שיש לחייבה בהפקדת ערובה.
חיוב תובע שהינו יחיד בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע
תקנה 519 לתקנות מעגנת את האפשרות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע:

"519. ערובה לתשלום הוצאות

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה ..."

בפסיקה נקבע, כי תכליתה של תקנה 519(א), המאפשרת להורות לתובע להפקיד ערובה היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר,(3.10.2004), (להלן - עניין ליסטר) ואף הובעה עמדה שיש לעשות שימוש בסמכות זו רק כאשר ניתן להעריך את סיכויי התביעה כ"קלושים ביותר" (רע"א 6301/94 יערי נ' משטרת ישראל ,(20.3.1995)).
לצד זאת נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) ככל שלא יעלה בידו להעמיד ערובה (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, (27.6.2010), (להלן - עניין אבו קבע)). בגדרי האיזון האמור הכירה הפסיקה בכך שהוראה על הפקדת ערובה לא תינתן כדבר שבשגרה וחובת הפקדה כאמור תיקבע "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 4366/07 רפאלוב נ' חכמוב (19.7.2007)), זאת מתוך "התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע" (רע"א 4265/09 אללוף נ' הורביץ (20.10.2009)).
בתקנה 519 לתקנות לא נקבעו קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון הנדרש לצורך החלטה בבקשה להפקדת ערובה, אך בפסיקה גובשו כללים מדריכים ותוארו סוגי מקרים בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכות שהוענקה לו בתקנה או ימנע מכך.
בין היתר, נקבע כי מקום בו התובע מתגורר מחוץ לישראל ואין בידיו להצביע על נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות, ייתכן כי יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה ובלבד שעצם עובדת היות התובע תושב חוץ לא תעמוד כטעם בודד לחיוב בערובה (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)). כך גם מקום בו התובע לא המציא את מענו כנדרש על-פי התקנות הנטייה תהיה לחייבו בהפקדת ערובה (ראו רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל, (18.10.2007)).
המקרים העיקריים שבגדרם נפסק שיש מקום לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגעו למצבים בהם היה חשש אמיתי שמנגנוני ההוצאה לפועל של המדינה לא יעמדו לרשות הנתבע לצורך מימוש ההוצאות שיפסקו לזכותו, ככל שיפסקו.
מן הכלל אל הפרט
ביחס לבקשה לחייב את התובע 2 בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, צרפו הנתבעים לבקשתם דף חשבון לתיק הוצאה לפועל 20-03588-13-8 בו התובע 2 מהווה חייב פעיל והנתבע 2 הוא הזוכה.
לפיכך מנגנוני ההוצאה לפועל עומדים לרשות הנתבעים ביחס לתובע 2 לצורך מימוש הוצאות שיפסקו לטובת הנתבעים ככל שיפסקו, ולכן איני מוצאת לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.
ביחס לתובעת 1 מצאתי כי זו לא הביאה אף לא ראשית ראיה לאיתנות כלכלית ואף לא טענה כי יעלה בידה לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט שיפסקו כנגדה, ככל שיפסקו, אלא טענה כי מאחר שהתביעה הוגשה בצוותא עם התובע 2 הרי שתשלום ההוצאות יחול ביחד ולחוד על שני התובעים ולכן די שניתן יהיה לגבות מהתובע 2 ולכן אין צורך בחיוב התובעת 1 בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.
אין בידי לקבל טענה זו, חיוב ביחד ולחוד נועד להגדיל את סיכויי הגבייה של הזוכה ולא לצמצמם.
התובעת 1 טענה כי יש לפטור אותה מהפקדת ערובה בשל סיכויי התביעה הגבוהים. לא מצאתי כי בנסיבות מקרה זה, בשלב זה, ניתן להתרשם מסיכויי התביעה במידת מספקת על מנת שזו תהווה נסיבה המצדיקה שלא לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המשפט.
בקביעת גובה הערובה שקלתי את סכום התביעה, העובדה שהתובעת 1 אינה התובעת היחידה, את העובדה שהנתבעים הגישו תביעה שכנגד וכי הנתבעת 1 אף היא תאגיד.
התובעת 1 תפקיד, איפוא בקופת בית המשפט עד ליום 22.06.2014 סך של 40,000 ₪ לשם הבטחת תשלום הוצאות הנתבעים, ככל שכאלו ייפסקו לזכותם. ב"כ התובעת 1 ידווח מידית על ביצוע ההפקדה, שאם לא כן תימחק התביעה.
נקבע לת"פ ליום 23.06.2014 לכבוד השופטת קמיר-וייס.
הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בפסיקת ההוצאות בסיומם של ההליכים בתיק.

ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ד, 29 מאי 2014, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 61882-10/13 רנינג סושי בע"מ, יוסף רמתי נ' רנינג סושי מסעדה וקייטרינג בע"מ, אלכסנדר דוידוב (פורסם ב-ֽ 29/05/2014)