פסקי דין על אהרון אמסלם | פסקי דין על שרה אמסלם | פסקי דין על אברהם אמסלם ואח' | פסקי דין על לאה אלון

9611-05/14 רעא     26/06/2014




רעא 9611-05/14 אהרון אמסלם, שרה אמסלם, אברהם אמסלם ואח' נ' לאה אלון








בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



רע"א 9611-05-14 אמסלם ואח'
נ' אלון



בפני

כב' השופט יונתן אברהם

המבקשים
1. אהרון אמסלם
, ת.ז. 005542055

ע"י ב"כ עו"ד אייל בורנשטיין

2. שרה אמסלם
, ת.ז. 061686515

ע"י ב"כ עו"ד גיל שפרירי

3. אברהם אמסלם, ת.ז. 005542071
4. שמואל אמסלם, ת.ז. 005542063

ע"י ב"כ עו"ד אייל בורנשטיין

5. אמסלם להשקעות ופיתוח בע"מ, ח.פ. 510758212
6. מלון חוף רון בע"מ, ח.פ. 510758220

ע"י ב"כ עו"ד דוד אורן


נ
ג
ד

המשיבה
לאה אלון
, ת.ז. 002191054
ע"י ב"כ עוה"ד גלעד וקסלמן
וגלעד נאמן



פסק דין


רקע והליכים קודמים

המשיבה הגישה כנגד המבקשים תביעה ובה ביקשה סעדים שונים. לטענתה, מנעו ממנה המשיבים משך שנים מחצית הזכויות שבהם החזיק בשעתו בעלה במקרקעין עליהם נבנה לימים
מלון רון בטבריה, על חוף הכינרת, אשר לאחר פטירתו של בעלה (להלן: "המנוח") השתלט עליהם אחיו, המבקש 1 (שהמבקשת 2 היא רעייתו), ואשר חלקן הוענק למבקשים 3-4 שהינם אחיו, ללא כל תמורה. לטענתה נעשה הדבר באמצעות הקמת החברות המבקשות 5 ו- 6, הקצאת מניות המבקשת 6 (החברה המחזיקה במניות הניהול של המקרקעין והמלון) כולן , למבקשים 1-2 בלבד, והקצאת רבע בלבד (במקום מחצית) ממניות ההון של המבקשת 5 (החברה המחזיקה בזכויות ההון של המקרקעין והמלון) למשיבה, בעוד יתר המניות חולקו בין המשיבה
למבקשים 1, 3 ו- 4 בחלקים שווים ובעוד מניות הניהול של חברה זו הוקצו גם הם למבקשים
1-2 בלבד.
לטענתה, בכתב התביעה, נודע לה דבר קיפוחה כשנתיים לערך לפני מועד הגשת תביעתה וזאת בעקבות דרישתה לקבלת מידע על הנעשה בעסקי המלון הנ"ל, ובעקבות קבלת מספר מכתבים מן המשיבים. כן טענה בתביעתה כי בעקבות מידע זה שהגיע לידיעתה אז, היא הודיעה על ביטולו של הסכם שנערך בינה לבין המבקשים בשנת 1997, הסכם המהווה גם כתקנון התאגדות של אחת מן החברות המבקשות.
התביעה הוגשה לבית משפט זה.

עם המצאת התובענה לידי המבקשים, הגישו המבקשים כולם בקשה לדחייתה על הסף הן בטענה להתיישנותה והן בטענה לקיומו של שיהוי קיצוני בהגשתה.

לאחר קבלת תגובת המשיבה ניתנה החלטת כב' הרשם הדוחה את הבקשה לדחייה על הסף.
אשר להתיישנות קבע כב' הרשם כי עילת הקיפוח הנטענת ע"י התובעת הינה עילה מתמשכת לפי הנטען בתביעה, עד ליום הגשתה. משכך, לפי הפסיקה
אין היא מתיישנת. אשר לסעדים אותם ניתן לתבוע מכוחה ולמשך התקופה בגינה ניתן לקבוע קבע כב' הרשם כי אלה יתבררו לאחר בירור התביעה גופה.
אשר לעילת השיהוי קבע כב' הרשם כי הטענה לפיה שינו המבקשים את מצבם לרעה עקב השיהוי מצריכה בירור עובדתי ואין על כן אפשרות להכריע בה בשלב מקדמי זה.
משום כך, נדחתה הבקשה לדחייה על הסף.

מכאן הערעור שבפני
י.

תמצית טענות המבקשים

לטענת המבקשים, מבין שלל העילות שנטענו בכתב התביעה, הרי שהטענות בדבר קיומן של זכויות כספיות, זכות לקצבה, עשיית עושר שלא במשפט והפרת חובות זהירות ונאמנות, אינן אלא עילות נגזרות לטענת הקיפוח הנטענת בכתב התביעה אשר תחילתה בשנות ה- 70 למאה הקודמת.
לטענתם, נוכח טענת המשיבה בתביעתה כי הקיפוח החל משנת 1972, הרי מאז חלפו 42 שנים וחלה על כן התיישנות וכמובן שיהוי רב עד מאוד בנוגע לעילת הקיפוח ומכאן נפלה שגגה בקביעת כב' הרשם בהחלטתו שלא לדחות את התביעה על הסף.
נטען כי כפי שעולה מכתב התביעה, האירוע האחרון מבחינה כרונולוגית שלטענת המשיבה המשיך את עילת הקיפוח, התרחש בשנת 1997 עת נכפה עליה לטענתה לחתום על ההסכם, נספח 2 לתביעה.
על כן, גם אם נתייחס למועד זה, ממילא התיישנה התביעה, שכן מאז שנת 1997 לא נוצר קיפוח נוסף.
עוד נטען כי נוכח העובדה שחלפו שנים רבות מהמועד בו החלה לטענתה עילת הקיפוח, אזי גם מהמועד 05/2012, בו הודיעה המשיבה חד צדדית על ביטול ההסכם שחתמה עם המבקשים
בשנת 1997, נתקיים שיהוי בלתי סביר עד ליום הגשת התביעה בסוף חודש 11/2013.
בעניין זה נטען כי השיהוי גרם למבקשים נזק ראייתי חמור, נוכח העדר יכולת לאיתור מסמכים מלפני עשרות שנים שיתמכו בטענותיהם ויסתרו את טענות המשיבה ועל כן היה על כב' הרשם לסלק את התביעה על הסף ומשלא עשה כן, נפלה שגגה בהחלטתו המצדיקה התערבות ומתן רשות לערעור.

עוד נטען כי שגה כב' הרשם משקבע כי מדובר בעילת תביעה מתמשכת המצויה עדיין בתחומי תקופת ההתיישנות, משום שנולדת היא כל יום מחדש.

תמצית טיעוני המשיבה

המשיבה סמכה ידיה על החלטת בית משפט קמא ונימוקיו.
לטענתה, עילת הקיפוח היא עילה מתמשכת והתמשכה על פני עשרות שנים והקיפוח לא נפסק בנקודת זמן ספציפית אלא המשיך להתקיים מידי יום.
עוד טענה המשיבה כי העובדות המהוות את עילת הקיפוח, נודעו לה רק שנתיים לפני מועד הגשת התביעה וזאת לאחר שפנתה אל המבקשים לקבל מידע בנוגע להכנסות מן המלון ומן החברות הנ"ל וסורבה על ידם, היא החליטה להתעמת איתם, פנתה אליהם בדרישה לקבלת מלא המידע הרלוונטי לפעילות המלון ולגבי הזכויות הכלכליות המגיעות לה מפעילות המלון.
לטענתה, בנקודת זמן זו ובעקבות
התכתבויות עם המבקשים, נודע לה כי המלון מניב הכנסות גבוהות אשר מהן נהנים המבקשים ואילו היא משותפת בהן למעט באמצעות תשלום קצבה דלה אשר גם היא הופסקה בשלב מסוים.
משכך, טענה המשיבה כי את עניין ההתיישנות יש לבחון על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינו התיישנות שלא מדעת, שכן, במקרה דנן, וכפי שנטען בכתב התביעה, העובדות המהוות את עילת התובענה נודעו למשיבה רק שנתיים לפני הגשת התובענה.
יתר על כן טענה המשיבה כי נוכח התשובות המעטות שקיבלה מן המבקשים מהן על כי אכן המלון מכניס הכנסות גבוהות מאוד שאינן מחולקות לה בחלקים המגיעים לה, הרי יש בכך הודאה מצדם לקיומה של זכות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות ועל כן תקופת ההתיישנות מתחילה במועד הודאה זו.
עוד טענה המשיבה כי המבקשים מנסים לערב וליצור בלבול בין העובדות המהוות את עילת הקיפוח, אשר לפי תביעתה לא היו ידועות לה עד לעת האחרונה, ואשר אכן יתרחש לפני עשרות שנים, לבין המועד בו הודיעה על ביטול ההסכמות איתם על יסוד כך שנודע לה כי היא מקופחת.

דיון והכרעה

שקלתי את טיעוני הצדדים מכאן ומכאן וקראתי בעיון רב את החלטת כב' הרשם.
לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור, משום שלטעמי לא נפלה בה שום שגגה.

אקדים ואציין כי עיינתי בבקשה לדחייה על הסף שהוגשה בתיק התובענה עצמו ולא מצאתי שצורף אליה תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות המועלות בה, הרלוונטיות לענייננו לעניין גרימת נזק ראייתי בשל שיהוי.
טענה לנזק המועלת כעילה לדחייה על הסף של תובענה, בטענת שיהוי שגרם לנזק ראייתי, טעונה הוכחה.
בהעדר תצהיר תומך לבקשה לדחייה על הסף, הרי שאפילו הוכחה לכאורה לא קיימת ועל כן החלטת כב' הרשם לפיה עניין זה ראוי שידון בהליך העיקרי לאחר שמיעת ראיות, בדין יסודה.

אשר להתיישנות, עיינתי בכתב התביעה.
בכתב התביעה טענה המשיבה בצורה מפורשת כי העובדות אותן פירטה אחת לאחת ואשר אירעו קודם לתקופה שהינה שנתיים לפני מועד התביעה, לא היו ידועות לה משום שהמבקשים לא שיתפו אותה במידע הנוגע לניהול עסקי המלון.
משכך, בדין קיבל כב' הרשם את טענת המשיבה כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על התובענה ולא יהיה מיותר לחזור ולציין בהקשר זה, את שציין כבר כב' הרשם כי בדיון בבקשה לדחייה על הסף, הנחת המוצא היא כי האמור בתביעה (לרבות הטענה כי נעלמו מן התובעת העובדות הנ"ל עד כשנתיים לפני הגשת תביעתה) יוכח.
משום כך, צריך היה אכן כב' הרשם לדחות את טענת ההתיישנות, כטענת סף.

מובן, כי ככל שבעת הדיון בתובענה ולאחר שתישמענה הראיות, יתברר כי המשיבה, בניגוד לטענתה בכתב התביעה, ידעה את העובדות אשר פירטה בכתב התביעה, כמהוות את עילת הקיפוח, או שהיה עליה לדעת בנסיבות העניין את העובדות הנ"ל, במועד שהתרחשו הדברים, יוכלו המבקשים לשוב ולטעון במסגרת סיכומיהם לקיומה של התיישנות.

מכל הטעמים שפירטתי לעיל, לא מצאתי שנפלה שגגה תחת ידיו של כב' הרשם ועל כן נדחית בקשת מתן רשות הערעור.

אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה את הוצאות הבר"ע בסכום כולל של 5,000 ₪ אשר ישולמו למשיבה מתוך הפיקדון שהפקידו המבקשים
.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים
.

ניתן היום,
כ"ח סיוון תשע"ד, 26 יוני 2014, בהעדר הצדדים.










רעא בית משפט מחוזי 9611-05/14 אהרון אמסלם, שרה אמסלם, אברהם אמסלם ואח' נ' לאה אלון (פורסם ב-ֽ 26/06/2014)