פסקי דין על דוד מרדכי הלפרן בן דב

27470-05/10 פ     13/04/2014




פ 27470-05/10 מדינת ישראל נ' דוד מרדכי הלפרן בן דב




לך






בית משפט השלום בראשון לציון
ת"פ 27470-05-10 מדינת ישראל
נ' הלפרן בן דב


13 אפריל 2014




בפני
כב' השופטת שרית זמיר


המאשימה
מדינת ישראל

נגד

הנאשם
דוד מרדכי הלפרן בן דב


<#2#>
נוכחים:

ב"כ פמ"מ:
גב' ענת גוש חלב (מתמחה)
הנאשם וב"כ: עו"ד אשרת חנוך
<#3#>
החלטה

העובדות

הנאשם שבפני
י הודה במסגרת הסדר טיעון, שגובש לאחר שמיעת פרשת התביעה במלואה ובמהלך מסירת עדותו הראשית של הנאשם, בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירה של מרמה והפרת אמונים – עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בשני אישומים.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 26.06.03 במסגרת רפורמה מקיפה במועצות הייצור המסונפות למשרד החקלאות, מונה הנאשם לממונה על הארגון מחדש של מועצת הלול (להלן: "המועצה") וכמנהל בפועל, עד לבחירת מוסדות הקבע למועצה.
בחודש מרץ 2004 הוקנו לנאשם באופן רשמי סמכויות של מנכ"ל המועצה וזאת עד למינוי של מנכ"ל קבוע למועצה. הנאשם ביצע את התפקידים הללו במועצה עד לתאריך 25.05.05.

על-פי עובדות האישום הראשון (להלן: "פרשת גזית"), מתוקף תפקידו ובמסגרת הרפורמה פעל הנאשם לשם עריכת ביקורת חשבונאית מקיפה במועצה על-ידי רואה חשבון, במטרה לשפר ולייעל את תפקוד המועצה.

בהתאם לתקנה 5(א)(2) לתקנות חובת מכרזים, תשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות המכרזים"), התקשרות לביצוע עבודה הדורשת יחסי אמון מיוחדים, לרבות ראיית חשבון, אינה טעונה מכרז.
כל החלטה בדבר ביצוע התקשרות ללא מכרז לפי תקנה 5, מחייבת הבאתה לדיון בפני
ועדת מכרזים לשם מתן אישור לפטור ממכרז, למעט אם מדובר בהתקשרות שסכומה אינו עולה על 43,000 ₪ שפטורה אוטומטית ממכרז.
מקום בו ועדת המכרזים סיווגה התקשרות לפי תקנה 5 כפטורה מעריכת מכרז, על ההתקשרות להתבצע רק לאחר שקויים הליך של בדיקת מספר הצעות של מועמדים, בהתאם לתנאים שנקבעו בתקנה 5(ג) לתקנות המכרזים.

במהלך חודש נובמבר 2003 סיכם הנאשם, בשם מועצת הלול, עם משרד רו"ח גזית, שהיה בבעלותו ובניהולו של רו"ח בועז גזית (להלן: "גזית"), כי גזית יבצע ביקורת וחקירה חשבונאית באגפים השונים במועצת הלול, זאת מבלי שקדם להתקשרות הליך מסודר של בחינת מועמדים לתפקיד.
בתאריך 24.11.03 החל גזית לספק את שירותיו למועצת הלול בעריכת ביקורת חקירתית מקיפה, שלימים הניבה תוצאות משמעותיות.

בתאריך 25.01.04 הגיש גזית למועצת הלול דרישה לתשלום שכ"ט בגין שירותיו בסך כולל של כ-102,000 ₪, ובתאריך 26.02.04 שילמה המועצה לגזית את הסכום האמור.
בסמוך לאחר מכן, הורה עו"ד טומי מנור, היועץ המשפטי של מועצת הלול, על כינוסה של ועדת המכרזים, בשל העובדה כי סכום ההתקשרות חייב את קבלת אישורה של הוועדה למתן פטור ממכרז.

לאחר שהובא לידיעת גזית, על-ידי הנאשם, שיש צורך להשיג הצעות מתחרות ובסמוך לפני מועד כינוסה של ועדת המכרזים, פנה גזית לרואי החשבון איתמר כנרי ודוד רחימי, עימם יש לו הכרות קודמת, וביקש מהם להעביר לו, עבור מועצת הלול, הצעות מחיר לביצוע ביקורת חקירתית במועצה, כל זאת כשלשניים אין ניסיון מקצועי בתחום.

השניים העבירו לגזית את הצעות המחיר, המתיימרות להיות הצעות מתחרות להצעתו של גזית, וגזית העבירן לידי הנאשם. במהלך ישיבת ועדת המכרזים ביום 24.03.04, הציג הנאשם לעיונם של חברי הוועדה את הצעות המחיר הן של גזית והן של כנרי ורחימי, והדגיש בפני
הם את יתרונותיו של גזית על פני מתחריו.
בהסתמך על דברי הנאשם ועל הצעות המחיר, החליטה הוועדה לפטור את ההתקשרות מחובת מכרז ולאשר את ההתקשרות עם גזית, הגם שאישורה להתקשרות לא נדרש על פי חוק.

על פי עובדות האישום השני (להלן: "פרשת המצלמות"), בתאריך 03.06.04 הגיש הנאשם תלונה במשטרה בגין איומים נגדו והעלה חשד כנגד משפחה עמה יש לו סכסוך כספי פרטי.
בסמוך לאחר מכן בתאריך 31.08.04 הגיש הנאשם תלונה במשטרה בגין הצתת רכבו בעת השתתפותו בכינוס מגדלי ביצים במושב דלתון מכח תפקידו במועצת הלול, אך לא העלה חשדות קונקרטיים.
בתאריך 04.10.04 הציתו שוב את רכבו של הנאשם ואת דלת ביתו. באותו היום הגיש הנאשם תלונה במשטרה והעלה את האפשרות שההתנכלות אליו היא מצד מגדלי עופות, על רקע שינוי במדיניות האכיפה שהנהיג במועצת הלול. כמו כן, העלה חשד כנגד משפחה עמה יש לו סכסוך כספי פרטי.

בתאריך 04.10.04 פנה הנאשם למר דוד שניידר (להלן: "שניידר"), אשר סיפק שירותי ייעוץ ומודיעין לרשות הפיקוח (להלן: "הרשות"), וביקש ממנו לפעול לשם הזמנת ציוד לאבטחת ביתו במושב מירון.
בהתאם להנחיית הנאשם פנה שניידר לחברת "אמיר אורן מוקד מערכות בע"מ" לשם הזמנת הציוד.
עד לתאריך 13.10.04 הותקן בביתו של הנאשם ציוד אבטחה שעלותו כ-40,000 ₪ וכלל טלוויזיה במעגל סגור, מצלמות, מחשב ומערכת הקלטה ומערכת לגילוי פריצה. ביום 19.10.04 הושלמה יתרת ההתקנה.
בתאריך 17.10.04 בתום ישיבת עבודה שנערכה בביתו של הנאשם עם נציגי רשות הפיקוח, שוחח הנאשם ביחידות עם מר ששי ניסים, סמנכ"ל הרשות (להלן: "ששי"), והעלה בפני
ו את רצונו לשדרג את ציוד המודיעין של הרשות במימונה של מועצת הלול.
הנאשם הציע כי הציוד המודיעיני שיירכש יותקן, תחילה, בבית הנאשם לזמן מוגבל, וזאת על רקע אירועי ההצתה, ואח"כ יועבר לשימוש הרשות. זאת, כשלא היה בידיעתו של ששי באותה העת כי הציוד כבר נרכש ומרביתו הותקן בבית הנאשם.
בהמשך הציג ששי את פרטי הצעתו של הנאשם בפני
מנכ"ל הרשות, ולאחר שנתקבל אישורו של האחרון, הודיע ששי לנאשם כי הוא יכול לקדם את עסקת הרכש של ציוד האבטחה. הנאשם דרש כי איש הקשר שיטפל בעסקה מול ששי יהיה שניידר לבדו.
בתאריך 20.10.04 העביר שניידר לששי 5 הצעות מחיר של חברות שונות וביניהן הצעתה של חברת אמיר אורן, אשר הייתה הזולה ביותר. הרשות אישרה את התשלום לחברת אמיר אורן, זאת מבלי שבדקה את התאמתו לצרכיה, והסתמכה על מקצועיותו של שניידר.

כל האמור נעשה על ידי הנאשם מבלי ליידע אף גורם במועצת הלול ומבלי לקבל את אישורה למימון ציוד מודיעיני עבור הרשות ולהתקנת הציוד בבית הנאשם, על אף שהנאשם היה מחוייב לעשות כן.

בתאריך 02.11.04 העבירה הרשות למועצת הלול חשבונות לתשלום בגין רכישת ציוד האבטחה. הנאשם אישר בחתימתו את חיוב מועצת הלול בתשלום, והעביר את החשבונית לחשב המועצה, אשר אישר אף הוא בחתימתו את התשלום, מבלי שידע את תכלית הרכישה.
ציוד האבטחה נותר מותקן בבית הנאשם במהלך תקופת עבודתו במועצת הלול, וגם לאחר פיטוריו מהמועצה בתאריך 25.05.05.
רק בעקבות התערבות משרד מבקר המדינה פורק הציוד מביתו של הנאשם ביום 17.08.05, כשמרבית ציוד האבטחה נמצא לא מתאים לצרכי הרשות לפיקוח.

לבקשת ההגנה ובהסכמת התביעה, הודייתו של הנאשם נרשמה, בית המשפט נמנע מלהרשיע את הנאשם והסתפק בקביעה כי הנאשם ביצע את העבירות. הוסכם כי טרם הטיעונים לעונש יישלח עניינו של הנאשם לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר.
ההגנה הודיעה כי תבקש לבחון את האפשרות לסיים את ההליך ללא הרשעה.
המאשימה מצידה הודיעה כי הגם שאינה מתנגדת לקבלת תסקיר, תעמוד על עתירתה להרשיע את הנאשם ותבקש לגזור עליו עונש.

בהתאם הופנה עניינו של הנאשם לקבלת תסקיר משירות המבחן טרם הרשעתו וטרם הטיעונים לעונש.

תסקיר שירות המבחן

בעניינו של הנאשם התקבל תסקיר ארוך, מפורט וממצה, שבא בסופו לכלל המלצה להימנע מהרשעתו של הנאשם, ולהטיל עליו צו של"צ בהיקף 240 שעות כענישה חינוכית וקונקרטית.

מהתסקיר עולה כי הנאשם בן 61 נשוי, אב ל-11 ילדים בגילאים 17-38 וסב לנכדים, מתגורר בישוב מירון ומנהל אורח חיים דתי.
לנאשם משק חקלאי גדול המשמש לפרנסתו. כמו כן, משמש הנאשם כנציג הישוב מירון וחבר בהנהלת המועצה האזורית מרום הגליל. בנוסף, מסייע הנאשם בתפקידים רבניים במקומות רבים בחו"ל.
מדובר בנאשם נעדר עבר פלילי מכל מין וסוג שהוא, וזו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק.

התסקיר מתאר את הרקע האישי, המשפחתי והתעסוקתי של הנאשם, ומפרט את מסלול חייו לאורך השנים. מסלול שאופיין בתפקוד תקין ונורמטיבי של הנאשם במסגרות חייו השונות: 12 שנות לימוד בישיבה דתית, שירות צבאי מלא סדיר ומילואים, בתפקיד רב צבאי וסגן רב פיקוד הצפון, עבודה ארוכת שנים כאיש חינוך וכמנהל מוסדות החינוך בישוב מירון, ניהול משק חקלאי פעיל וכהונה בתפקידים ציבוריים שונים.
אשר לעבירות נשוא כתב האישום, בשירות המבחן קיבל הנאשם אחריות למיוחס לו, ותיאר כי פעל מבלי שהפעיל שיקול דעת הולם ומבלי שהיה מודע לחומרת מעשיו ולהשלכותיהם.
אשר לרקע לביצוע המעשים, בכל הנוגע ל"פרשת גזית" הסביר הנאשם כי פעל מתוך מטרה לשפר ולייעל תפקוד המועצה, מה שהצריך ביקורת חשבונאית מקיפה. הנאשם ציין כי פעל מבלי שהיו לו כוונות פליליות, הסביר שהתנהלותו הבלתי תקינה בעניין זה נבעה בשל דחק הזמנים בו היה נתון ומתוך רצון לקדם ולזרז הטיפול בנושאים שבאחריותו.
אשר להצעות המחיר "הפיקטיביות" מסר כי לא היה מודע לכך שהן פיקטיביות וסמך על אותו רואה חשבון שיבקש הצעות מחיר מעמיתים, וזאת אכן בניגוד לנהלים.
בכל הנוגע ל"פרשת המצלמות" טען כי בעקבות אירועי ההצתה החוזרים ונשנים נתקף תחושות פחד ולחץ, ומתוך הצורך להגן על משפחתו ביקש להתקין מצלמות וציוד אבטחה בביתו בהקדם האפשרי. הנאשם טען כי פעל מתוך לחץ קיומי והשרדותי, מבלי שחשב על השלכות מעשיו. הנאשם הדגיש, כי לא הייתה לו כל כוונה להשאיר את הציוד אצלו בבית, והתכוון להחזירו לשימוש המועצה לאחר שהעניינים ירגעו.
שירות המבחן התרשם כי הנאשם פעל מתוך לחצים נפשיים ומתוך הצורך האנושי הטבעי להגן על משפחתו.

שירות המבחן התרשם מהנאשם, כמי שבדרך כלל שואף למצויינות, מבקש להצליח בתפקידיו ולהוכיח יכולת ושליטה ורואה בהצלחה ערך עליון. משכך ריבוי המשימות שעמדו לפתחו בתפקידו החדש אל מול רצונו בשליטה ובהוכחת יכולותיו הביאו אותו לפעול בצורה אימפולסיבית, ועמדו בבסיס מעורבותו בעבירות.

קצינת המבחן ציינה, כי התנהלותו זו של הנאשם אינה מאפיינת את התנהלותו במישורי חייו השונים דרך כלל. מדובר במי אשר לאורך השנים פעל בהתאם לנורמות ולמצופה ממנו, הצליח לתפקד ולתרום מעצמו כאיש דת וחינוך, איש משפחה ודמות ציבורית.
הסתבכותו בעבירות נשוא כתב האישום, ההליך הארוך המתנהל בעניינו בעטיו פוטר מתפקידו כמנכ"ל המועצה, פגעו בו אישית וכמובן פגעו במעמדו בקהילה ובחברה אליה משתייך.
שירות המבחן סבור כי אין בעבירות אותן ביצע הנאשם כדי להצביע על דפוסים עברייניים מושרשים אצל הנאשם.
שירות המבחן סבור כי בשים לב לאישיות הנאשם, הרי שההליך המשפטי, הפגיעה בשמו הטוב, והמחירים האישיים והמשפחתיים ששילם, מהווים עבורו גורמים מרתיעים ומציבי גבולות לעתיד.

במכלול הנסיבות ובהן, אישיותו של הנאשם, העדר עבר פלילי, חלוף הזמן, סיכון נמוך להישנות, ובהתחשב בנזק שעלול להיגרם לנאשם במידה ויורשע, בא שירות המבחן בהמלצה להימנע מהרשעת הנאשם ולהטיל עליו צו של"צ בהיקף 240 שעות כענישה קונקרטית וחינוכית.
טיעוני המאשימה לעונש

ב"כ המאשימה טען לקיומה של חומרה יתירה בעבירה של הפרת אמונים מצד עובד ציבור. עבירה שמעצם טיבה מערערת את אמון הציבור במוסדות השלטון.
לדבריו, קיימת חשיבות עליונה בהגנה על הערכים המוגנים על-ידי עבירה זו- טוהר השירות הציבורי, אמון הציבור בעובדי הציבור ותקינות עבודת המנהל. בנסיבות הללו, יש לקבוע תג מחיר גבוה ומרתיע על מעשי הפרת אמונים של עובדי ציבור.
לכך יש להוסיף את הנסיבות הקונקרטיות שבהן נעברו העבירות בתיק זה.
בעניין זה הטעים, כי מעמדו של מי שמפר אמונים הוא נסיבה מחמירה בגזירת הדין. את המעשים בהם הודה הנאשם, ביצע במסגרת תפקידו כממונה על הארגון מחדש של מועצת הלול וכמנכ"ל המועצה, התפקיד הבכיר ביותר במועצת הלול. ככזה אמור היה הנאשם לשמש דוגמה לכפופים לו ואמור היה להקרין כלפי הציבור הרחב הוגנות ויושר. לנאשם היה שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל ושליטה משמעותית על משאבי המועצה ולפיכך היה עליו לנקוט הקפדה יתירה בהתנהגותו.
עוד טענה המאשימה, כי לא היה זה אירוע חד-פעמי, באשר הנאשם הודה בביצוע העבירה בשתי הזדמנויות שונות באירועים נפרדים לחלוטין מבחינת זמן, מקום ומהות.
משכך מנוע הנאשם מלטעון למעידה חד-פעמית.
בנוסף, לשיטת המאשימה, הנאשם פעל בצורה מתוכננת ולא בהיסח הדעת.

אשר לנזק שנגרם כתוצאה מביצוע העבירות, טען ב"כ המאשימה כי בעבירה מסוג זה אין הכרח להצביע על נזק מוחשי, קונקרטי וספציפי. ביצוע העבירה אינו כרוך בהכרח בפגיעה חומרית בציבור, או בהפקת תועלת כלכלית אישית לנאשם או למי ממקורביו, אלא די שהפרת האמונים תפגע באמון הציבור במערכת השלטון.
מעשיו של הנאשם נעשו בעת שהיה מופקד על משאבי המועצה וכספי ציבור, והיה עליו להקפיד על שימוש בהם בהתאם לנהלים, באופן שלא יהא שום ספק לא רק שהמטרה ראויה, אלא גם שיהיה ניכר וגלוי שהדרך היא תקינה ונקיה מכל שמץ של שיקולים זרים ושל אינטרס אישי.

ב"כ המאשימה הוסיף וטען, כי יש צורך לקבוע רף ענישה גבוה יותר בגין עבירות של שחיתות שלטונית וסטיות של עובדי ציבור מן השורה. זאת, במטרה להרתיע עבריינים בפועל ובכוח ולהגן על טוהר השלטון והאינטרס הציבורי.

עם כל זאת, בסיכומם של טיעונים טען ב"כ המאשימה, כי בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות במקרה דנן, מלמדנו כי אין מדובר בעבירות מהרף הגבוה.
בהתחשב בכך, כמו גם בהתחשב בעובדה כי הנאשם הודה ולקח אחריות על המיוחס לו, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, העדר עבר פלילי וממצאי התסקיר החיובי בעיקרם, עתרה בסופו של דבר המאשימה לגזור על הנאשם עונש של מאסר על תנאי, קנס ועבודות של"צ.

אשר לבקשת הנאשם להימנע מהרשעתו, טענה המאשימה, כי מבחני הפסיקה לאי הרשעה אינם מתקיימים בעניינו של הנאשם.
לדברי ב"כ המאשימה, עבירת מרמה והפרת אמונים מעצם טיבה אינה יכולה להיחשב כקלה וגם נסיבות ביצועה, בדרך כלל, אינן קלות. משכך, לא ניתן לומר שתוצאת הרשעת הנאשם תעמוד ביחס בלתי סביר לחומרת העבירה עצמה. לכן יש להרשיע נאשם שאשמתו בעבירה זו הוכחה.
יתר על כן, הטלת "סטיגמה" במבצעי עבירות "הצווארון הלבן" בכלל, ומרמה והפרת אמונים בפרט, היא חלק ממטרות הענישה וההליך הפלילי, ולכן עצם ההרשעה היא נדבך חשוב באכיפת החוק במקרים כאלה.
ב"כ המאשימה הפנה לקריטריונים, שלאורם יש לבחון אם ניתן יהיה שלא להרשיע נאשם בעבירה, כפי שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, אשר מרכזי מהם הינו פגיעה אפשרית בשיקומו של הנאשם והנזק שיגרם לו כתוצאה מההרשעה. להשקפת המאשימה, אין בהרשעה במקרה דנן, כדי לפגוע באופן ממשי וקונקרטי בנאשם, העוסק כיום לפרנסתו בניהול משקו החקלאי.
לשיטת המאשימה היה ותישלל מן הנאשם היכולת לכהן בתפקידים ציבוריים בעטיה של ההרשעה, גם בכך אין כדי להכריע הכף כנגד הרשעתו בדין, ובענין זה אין לנאשם להלין אלא על עצמו.
המאשימה סבורה כי העבירה בה הודה הנאשם, אינה מאפשרת ויתור על הרשעה. הרשעת הנאשם מחוייבת כקביעה ערכית, לפיה עובד ציבור המשחית מידותיו יורשע, ובפרט במקרה דנן, בו מדובר במנכ"ל ששימש בתפקיד בכיר ביותר, ממנו מצפה הציבור לניקיון כפיים כפול ומכופל.
המאשימה סבורה כי גם כשיש לנאשם כף זכות בגין מעשים טובים, נורמטיביות ומצויינות לאורך שנותיו, אין די בהם כדי להטות את כפות המאזניים לעבר אי הרשעה.
בעבירות צווארון לבן אין להתחשב בסבל שנגרם לנידון העובר ממעמד גבוה ומוערך למעמד של מורשע בפלילים, שהרי ממרום מעמדו נגזרות חובות שהנאשם הפר.
עצם ההרשעה בפלילים אכן פוגעת במרקם החיים ובעתיד של עובד הציבור שמורשע, אך השארת ההרשעה הולמת את שמירת הערכים המוגנים.
עוד טענה המאשימה, כי הנאשם אמנם הודה וקיבל אחריות למעשיו, יחד עם זאת יחסו של הנאשם לעבירות, כעולה ממצאי התסקיר בעניינו, בעייתית, בשים לב לעובדה כי הנאשם לא מפנים את האלמנטים הפליליים בהתנהגותו ומתקשה לראות בהתנהגותו ככזו המגלמת בתוכה היבטים עברייניים.
ב"כ המאשימה סבור כי הנאשם לא הפנים עד תום את הפסול שבמעשיו.

מכל האמור עתרה המאשימה להרשיע את הנאשם.
אשר לעונש שנתבקש, כאמור, המאשימה סבורה כי הוא משקף האיזון הנכון בין חומרת העבירה ונסיבותיה, לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם והפרשה, נסיבות אשר לולא התקיימו, הייתה עמדתה העונשית של המאשימה מחמירה יותר.

ראיות הנאשם לעונש וטיעוניו

הגב' רחל בולטון העידה כעדת אופי מטעמו של הנאשם. הגב' בולטון הציגה עצמה ופועלה במשך השנים, כמי שניהלה עסק גדול, שימשה כחברת דירקטוריון בחברת אפריקה ישראל ונבחרה לאחת מ-26 הנשים המובילות במדינה.
לדבריה, מכירה את הנאשם למעלה מ-40 שנה על רקע עבודה משותפת באולפנת מירון.
הגב' בולטון ביקשה להדגיש את העשייה המבורכת ורבת ההישגים של הנאשם, הן בפועלו לטובת חקלאי הגליל והן בפועלו במסגרות חב"ד בארץ ובעיקר בחו"ל.
מהיכרותה האישית, תיארה העדה את פועלו של הנאשם, הנעשה בהתנדבות מלאה, ככל שהוא נוגע לסיועו ותיווכו בקשרי חוץ וביטחון לבתי חב"ד ברחבי העולם.
הגב' בולטון הביעה דעתה, לפיה הרשעת הנאשם בפלילים תמנע ממנו קשרים ותסגור בפני
ו דלתות, מה שיפגע באופן ממשי באפשרות של בתי חב"ד בעולם להסתייע ביכולותיו ובקשריו הענפים, לצורך ההתמודדות עם הקשיים והמוגבלויות הרבות הקיימות באופן טבעי בפעילותם בעולם.

ב"כ הנאשם טענה, כי מן הראוי, בנסיבותיו החריגות והמיוחדות של תיק זה, לאמץ המלצת שירות המבחן, להימנע מהרשעת הנאשם ולהשית עליו עבודות שירות לתועלת הציבור.

לתמיכה בעתירתה זו טענה את הטענות המרכזיות הבאות:
כתב האישום המתוקן שונה מהותית מכתב האישום המקורי, באופן שכיום לא מיוחסות עוד לנאשם עבירות מתחום טוהר המידות.
מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי אין חולק שמעשי הנאשם לא נבעו ממניעים פסולים. הפגם שנפל במעשי הנאשם הוא בדרך שפסלה את המעשים. פגם שכל כולו פרי הפעלת שיקול דעת שגוי על רקע תחושות לחץ בהן היה נתון הנאשם, הן מבחינת הטיפול בנושאים שהונחו לפתחו והן מבחינת האיומים להם היו נתונים הוא ובני ביתו.
לדבריה, לפער בין כתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן יש, כשלעצמו, השפעה על העונש, ובכלל זה על שאלת ההימנעות מהרשעת הנאשם. הנאשם הואשם מלכתחילה בעבירות חמורות מאוד, נאלץ לעבור הליך ארוך על מנת להוכיח חפותו מעבירות המרמה שיוחסו לו, ובסופו של יום הורשע בעבירות הפרת אמונים, עליהן לקח אחריות למן היום הראשון של חקירתו במשטרה.
הנאשם נפגע קשות מכתב האישום המקורי ושילם בגינו מחירים כבדים במישור התעסוקתי, האישי, המשפחתי והציבורי.
בהקשר זה הטעימה, כי הנאשם היה נכון מתחילת ההליך ועוד בשלב השימוע, לקבל אחריות על מעשיו, כפי שבאים לידי ביטוי בכתב האישום המתוקן. אלא שהתביעה עמדה על כתב האישום המקורי, בחרה לנהל התיק במלואו, ונאותה לתקן את כתב האישום רק לאחר שנוכחה לדעת, בתום שמיעת מסכת הראיות, כי אין בידיה ראיות להוכחת רוב המיוחס לנאשם ובעיקר אותן עבירות חמורות שיוחסו לו מלכתחילה.
ב"כ הנאשם סבורה, כי משעה שכתב האישום תוקן כפי שתוקן, כשאין טענה כי הנאשם פעל מתוך כוונות מרמה, או קיבל דבר מה במרמה, אנו מצויים בעבירת הפרת אמונים על הרף הנמוך ביותר שבה, שהינה גם גבולית בנסיבותיה, ודומה יותר להתנהלות מנהלית בלתי תקינה מאשר לעבירה פלילית ולמעשים שדגל שחור מתנופף מעליהם.

אשר לנסיבות ביצוע העבירות, בכל הנוגע ל"פרשת המצלמות" טענה, כי הנאשם כשל בכך שלא ביקש את אישור מנהלת מועצת הלול עובר להתקנת המצלמות, הא ותו לא.
הנאשם מיהר והתקין המצלמות טרם שפנה לקבלת אישור הממונים עליו, לאחר שרכבו הוצת לא פחות משלוש פעמים, כמו גם הוצתה דלת ביתו באישון לילה. הנאשם פעל בפזיזות ומתוך לחץ קיומי והישרדותי ומבלי שחשב על השלכות מעשיו.
לדבריה, לא מדובר במי שפעל במחשכים ובדרכי מרמה וניסה להסתיר את מעשיו.
בהקשר זה הוסיפה, כי עם סיום עבודתו במועצה, המצלמות פורקו והוחזרו לספק ותמורתן התקבל ציוד שמשמש את רשות הפיקוח עד עצם היום הזה.
עוד ביקשה להדגיש, כי המועצה מכירה עד עצם היום הזה בצורך לאבטח את העומד בראשה. עובדה עליה אין חולק היא, כי גם בבית המנכ"ל הנוכחי מותקן ציוד אבטחה ומעבר לכך הוא מלווה באופן רצוף וקבוע במאבטח אישי.
משכך, מיגון ביתו של הנאשם באמצעות מצלמות אינה באה בגדר התנהלות חריגה ולא מקובלת, נהפוך הוא.
חטאו היחיד של הנאשם, אם כך, בכך שקודם עשה ולאחר מכן דיווח לממונים עליו וביקש אישור.
אלא שיש להשקיף על מעשה זה במשקפי הנאשם, המשקפים את תחושות הלחץ והחרדה שהיה נתון בהן עת פעם אחר פעם התנכלו לו, על דרך הצתת רכבו וניסיון הצתת ביתו באישון לילה כשרעייתו וילדיו הקטינים ישנים בתוכו.

בכל הנוגע ל"פרשת גזית" טענה, כי גם כאן לא מדובר במקרה הקלאסי של עובד ציבור המועל בתפקידו. אין טענה כי לנאשם צמחה טובת הנאה כלשהי מהעסקתו של גזית, או כי הייתה ביניהם איזושהי הכרות מוקדמת מכוחה העדיף הנאשם לשכור את שירותיו של גזית דווקא.
הנאשם שכר מלכתחילה את שירותיו של גזית באופן שלא נפל כל פגם בדרך בה נהג, שכן הייתה נתונה לו הסמכות המלאה, מכוח המנדט שניתן לו, לשכור שירותי יועצים.
מלכתחילה ההתקשרות לא הצריכה כל מכרז, באשר דובר בעבודה הדורשת יחסי אמון, ושלפי ההערכה באותה העת סכומה לא היה אמור לעלות על הסכום הקבוע בתקנות ופטור אוטומטית ממכרז (בהתאם לתקנה 3 לתקנות המכרזים).
לימים, משעלה הצורך להרחיב את הביקורת החשבונאית ולהעמיקה, הסתבר שסכום ההתקשרות בנסיבות הללו עולה על הסכום הקבוע בתקנות, ועלה הצורך להביא הדברים בפני
ועדת המכרזים למתן אישור לפטור ממכרז (בהתאם לתקנה 5 לתקנות המכרזים).
בנסיבות הללו לאחר שהובא לידיעת גזית, על-ידי הנאשם, שיש צורך להשיג הצעות מתחרות, פנה גזית לאותם רואי חשבון שהעבירו לידיו הצעות "פיקטיביות", אותן העביר לנאשם ואותן הציג הנאשם, במהלך ישיבת ועדת המכרזים, שהחליטה ליתן את הפטור ממכרז.
ב"כ הנאשם ביקשה להדגיש, כי על פי נוסחו של כתב האישום המתוקן, הנאשם לא ביקש מגזית בשום צורה ודרך להביא הצעות "פיקטיביות". הנאשם אמנם כשל בכך שפנה לספק השירותים וביקש ממנו להביא עוד הצעות, כשצריך היה להבין ולדעת שלא מבקשים ממתמודד לדאוג להצעות מתחרות לו עצמו, אך לא יותר מכך.
ב"כ הנאשם ביקשה להדגיש את העובדה, המצוינת בכתב האישום, לפיה עבודתו של גזית הניבה בסופו של יום תוצאות משמעותיות, כך שמסקנותיה מיושמות עד עצם היום הזה.
בנסיבות הללו לא רק שהעסקתו של גזית לא הסבה נזק כלשהו לאינטרס הציבורי, היא הטיבה עמו.

ב"כ הנאשם הוסיפה וטענה, כי למרות הטענות הקשות שנשמעו נגד התנהלותו של גזית, והעובדה עליה אין חולק, לפיה הוא זה שדאג להביא הצעות "פיקטיביות", במטרה ברורה – שהללו לא יוכלו להתחרות בהצעתו, לא הוגש כנגדו כתב אישום, התיק הפלילי בעניינו נסגר ואף לא ננקטו כנגדו כל הליכים משמעתיים במועצת רואי החשבון.
לדבריה, הלכה למעשה, העבריין העיקרי שיזם ודאג להצעות "הפיקטיביות", שהביאו בסופו של יום לעובדה כי ההתקשרות עמו קיבלה פטור ממכרז, יצא פטור בלא כלום, והנאשם הינו היחיד שהועמד לדין.
התנהלותה זו של התביעה, שיכולה הייתה להקים טענת הגנה מן הצדק, פועלת, כך נטען, גם לטובת הימנעות מהרשעת הנאשם.

ב"כ הנאשם הוסיפה ומיקדה טענותיה בחלוף הזמן הרב מאז ביצוע המעשים ועד הגשת כתב האישום (5 שנים) ומאז ועד הלום (למעלה מ-4 שנים). נטען כי 10 שנים רובצת עננה בדמות כתב אישום של שחיתות מעל ראשו של הנאשם. לדבריה, גם אם לא ייוחס לתביעה השיהוי הרב בטיפול בתיק, יש מקום לזקוף את חלוף הזמן לזכות הנאשם, ולו בהיבט שחיי הנאשם שובשו באופן משמעותי בתקופה זו. מכל מקום טענה כי חלוף הזמן בנסיבות שאינן באשמת הנאשם, הוא שיקול משמעותי לקולא בגזירת הדין.

עוד ביקשה להדגיש את הנזקים הרבים, שנגרמו לנאשם בעטיה של החקירה וההליך, וטענה כי הפרשה הסבה לו נזק עצום. הנאשם סיים את עבודתו במועצת הלול מיד עם פתיחת החקירה, לא הועסק יותר בשירות המדינה, וכל הפעילויות שהוא עושה בשירות הציבורי הן התנדבותיות בלבד.

הסנגורית ביקשה לקחת בחשבון את עברו המפואר של הנאשם, את פועלו למען הציבור בשנות עשייה ארוכות ואת היותו אדם נורמטיבי שעברו הפלילי נקי לחלוטין. לדבריה, הנאשם משך שנים ארוכות שירת את הציבור נאמנה, במכלול עיסוקיו ותפקידיו, והרשעה כמוה כהטבעת אות קלון על מצחו.
הסנגורית שבה והדגישה, כי העבירות בוצעו מתוך טעות בשיקול הדעת, באופן אימפולסיבי וללא תכנון מוקדם, בעטים של לחצים בהם היה נתון הנאשם, ואינן משקפות דפוס עברייני.

הסנגורית הוסיפה ועתרה לנקוט כלפי הנאשם במידת הרחמים, שכן הרשעתו תפגע באופן ממשי בהמשך פועלו כאיש דת וחינוך, כמו גם בפועלו החשוב והמבורך כמי שמסייע רבות בקיום קשרי חוץ וביטחון בבתי חב"ד ברחבי העולם.

הנאשם בדברו האחרון לעונש טען כי הבין והפנים במאת האחוזים את הפגם שנפל בהתנהלותו באירועים נשוא כתב האישום.
הנאשם ביקש להדגיש את תרומתו העצומה לחקלאים ולקופתה של מדינת ישראל
בתקופת כהונתו במועצה.
הנאשם התייחס לנזקים שצפויים להיגרם לו לו יורשע בדין וביקש שלא למנוע ממנו להמשיך פעילויותיו ברחבי העולם, שכל כולן עשיה התנדבותית לטובת השמירה וההגנה על ביטחונם של יהודים וישראלים ברחבי העולם.





דיון והכרעה


במוקד הדיון ניצבת השאלה במחלוקת בין הצדדים, האם יש מקום להימנע מהרשעת הנאשם.
כלל הוא כי משעבר נאשם עבירה המיוחסת לו בכתב האישום, מורה האינטרס הציבורי על הרשעתו והענשתו לשם הגשמת מטרות הענישה.

בע"פ 5102/03
מד"י נ' קליין
(04.09.07) נקבע בהקשר זה, כך:

"...הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא חוליה טבעית הנובעת מהוכחת האשמה בהליך הפלילי. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את אכיפת החוק באופן שוויוני, ומונעת איפה ואיפה בהחלת ההליך הפלילי....ההרשעה הפלילית של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי; הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת.

....יש לשקול במבט רחב את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללו, ואת המסר החברתי שאי ההרשעה טומן בחובו בנסיבות הענין הספציפי".

משכך בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים "מיוחדים בלבד", בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק שייגרם לו כתוצאה מהרשעתו.
כך נקבע בע"פ 9150/08 מד"י נ' ביטון (23.07.09):

".....הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב".

בע"פ 2083/96
כתב נ' מד"י (21.08.96) הובאו קריטריונים מפורטים יותר לשיקולים המובאים בחשבון בעת בחינת סוגיית אי ההרשעה, ביניהם, בין היתר, חומרת נסיבות העבירה, הצורך בהרתעה והצורך בהוקעה של מעשה העבירה:

"מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, או הוקעת מעשי העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה..... כל אלו משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם......".

כב' השופטת דורנר קבעה שני גורמים שבהצטברם ניתן להמנע מהרשעה:


"המנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

וכך הותווה איזון האינטרסים בין הציבור לפרט-הנאשם, בע"פ 2669/00 בעניין מד"י נ' פלוני:
"....נדרש איזון שיקולים, המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת נשקל מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השיוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף, ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.
כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים עליו, ובינהם – טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו, והנזק הצפוי לו מן ההרשעה".

בגדר השיקולים שיש לשקול, אם כן, יש ליתן את הדעת לחומרת העבירה ונסיבותיה, חלקו של הנאשם בביצועה ותוצאותיה של העבירה. בנוסף יש לבחון את הרקע לעבירה, האם מדובר במעידה חד-פעמית ומהי סבירות הישנות המעשים. בהקשר זה יש משמעות, כמובן, לדרך נטילת האחריות. לצד שיקולים אלה יש לבחון את השפעת ההרשעה על אופק חייו הנוכחי והעתידי של הנאשם, ועל תפקידו בחברה במישור הכלכלי-תעסוקתי, משפחתי ובריאותי.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, התרשמתי מתסקיר והמלצת שירות המבחן, ובחנתי יישום אמות המידה הנזכרות בנוגע לאפשרות הימנעות מהרשעה ביחס לנאשם שבפני
י, תוך שקלול הטעמים הנוגעים למהות המעשים שבביצועם הודה, ונסיבות ביצועם, אל מול נסיבותיו האישיות והשפעת ההרשעה עליו, באתי לכלל מסקנה כי יש להימנע מהרשעת הנאשם.

שוכנעתי כי במקרה שבפני
י הוצגו נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות חריגה מכלל ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה, ואלה נימוקיי:

בענייננו ברור כי להרשעה בדין תהיה השפעה לא מבוטלת על הנאשם. הנאשם נטול הרשעות קודמות, אדם מן היישוב שקריירה מפוארת מאחוריו.
אם יורשע אין ספק כי תיגרם לו פגיעה תדמיתית (פנימית וחיצונית) שאין לזלזל בעוצמתה.
ברור גם כי הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות נמוכה ביותר ומעשיו המפורטים בכתב האישום, הגם שבאים בגדר מעידה בשתי הזדמנויות שונות, אינם משקפים, לטעמי, דפוס של התנהגות כרונית.

הנאשם הינו איש דת וחינוך, אשר לאורך שנים ארוכות ועד עצם היום הזה מתפקד ותורם מעצמו. מדובר במי שמשמש כיום כנציג מירון וחבר בהנהלת המועצה האזורית מרום הגליל ובנוסף וכחלק מרכזי בעשייתו מסייע בתפקידים רבניים ובקשרי חוץ וביטחון מול בתי חב"ד ברחבי העולם. פעילותו הציבורית של הנאשם נעשית כל כולה בהתנדבות, כשלפרנסתו הוא מחזיק בנחלה בה מגדל פטם ומעבד כרמי יין.
הנה כי כן הנאשם מעורב כיום בעשיה ציבורית משמעותית, שלא ניתן להמעיט בחשיבותה ובתרומתה.
בנסיבות הללו לא ניתן לשלול את טענתו, כי הרשעתו בדין תחסום אותו בעתיד מלהמשיך באותה עשייה מבורכת.

ניתן איפוא לסכום ולומר כי הנאשם, אדם נורמטיבי נעדר עבר פלילי, העוסק בהתנדבות בעשייה ציבורית משמעותית בתפקידים הדורשים מעורבות וגילוי אחריות ומחויבות, יינזק מהרשעה בפלילים.
הנזק העתיד להיגרם לנאשם הוא משמעותי.

משכך נותר לבחון האם סוג העבירה, חומרתה, נסיבות ביצועה ושיקולים נוספים, מאפשרים לוותר על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה.
סוג העבירה

כאמור בכתב האישום המתוקן, הנאשם עבר בשתי הזדמנויות שונות עבירה של מרמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

הרציונל העומד בבסיס עבירה זו הינו כי עובד ציבור, משמש כנאמן הציבור. נוכח מעמדו המיוחד והצורך לשמור על אמון הציבור בו ובטוהר כפיו, באה העבירה הנדונה ונועדה להוות מחסום מפני פיתוי שיגרום לו למעול באמון שניתן בו. על כן נחשבת עבירה זו כחמורה, ואף המחוקק הביע עמדתו כך, בקובעו לצידה עונש מרבי של שלוש שנות מאסר.

השאלה הנשאלת אם כן הינה האם, בדומה לפסיקה בעניין עבירת השוחד (ע"פ 2083/96 בענין תמר כתב נ' מד"י), סוג העבירה שלפנינו אינו מאפשר לשקול הימנעות מהרשעת נאשם.

שאלה זו נדונה זה מכבר בפסיקה, וכך באו לידי ביטוי הדברים בת"פ (ת"א) 217/97 מד"י נ' אברהם דותן (14.08.02):

"פס"ד כתב, דן בנאשמת שהואשמה בביצוע עבירת שוחד (לפי סעיף 290(א) לחוק, אשר העונש המירבי הקבוע בחוק בגינה הינו 7 שנות מאסר), נמצא כי ביצעה עבירה זו, בית-משפט שלום, קיבל עמדת שירות המבחן ולא הרשיעה. בערעור, הורשעה על-ידי בית-משפט מחוזי (ברוב דעות) ובית-המשפט העליון , הותיר ההרשעה על כנה, באמרו:

"עבירת השוחד נמנית עם העבירות שבהן הקורבן אינו הפרט אלא הציבור, ואחת ממטרות הענישה בעבירה זו הינה הטבעת אות קלון על מבצע העבירה והבעת סלידתה של החברה ממעשי השוחד בצורה שתרתיע את הרבים...מכאן ההלכה כי ככלל, העונש ההולם מבצע עבירת שוחד הוא מאסר בפועל. זאת, גם במקרים קלים באופן יחסי, שבהם הנאשם משודל לשוחד וטובת ההנאה הנובעת לו מן המעשה היא קטנה... גם כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל לטובת הנאשם אין לוותר על הרשעתו אלא, לכל היותר, יש לתת ביטוי לכך באמצעות הקלה בעונש ...יוצאים מכלל זה אותם מקרים חריגים שבהם הצטברות הנסיבות הקשורות בנאשם ובעבירה שעבר מצדיקה שלא להטביע בנאשם אות קלון של פליליות. עמד על כך השופט גולדברג בע"פ 419/92, 643, 651 מדינת ישראל
נ' כהן ואח'; סיבוני ואח' נ' מדינת ישראל
[5], בעמ' 835:
'על-פי מדיניותו של בית-משפט זה משכבר הימים, העונש ההולם עברייני שוחד הוא מאסר בפועל, כעונש מרתיע...
אולם גם אם נסיבות מיוחדות יצדיקו סטייה מהכלל, עדיין חובה על בית המשפט להטביע על עבירת שוחד חותם פליליות, בדרך של הרשעת הנאשם בעבירה. שאם לא כן, מעביר בית המשפט לציבור מסר הפוך מן המתחייב, כאומר כי יש שעבירת שוחדת 'נסלחת'. מכאן שאין על בית המשפט לפטור את מי שגרם להשחתת מידות במינהל הציבורי בלי להרשיעו, אלא במקרים יוצאי דופן, שבהם מחייבות הנסיבות שלא להדביק לנאשם אות קלון של הרשעה בפלילים'. (שם, עמ' 342,343)(ההדגשות שלי – ר.מ.)

נמצא, כי עבירת שוחד, ככלל, מחייבת הרשעת העבריין, אולם, על אף חומרתה המופלגת, ניתן, במקרים יוצאי דופן, על מנת שלא להטיל על הנאשם "אות קלון של הרשעה", לוותר על הרשעתו. נראה, כי קל וחומר שהדבר אפשרי, לגבי עבירה של מרמה והפרת אמונים, אשר המחוקק ראה בה כ"קלה" יותר מעבירת שוחד. ואכן, למשל, בע"פ 7119/97, מדינת ישראל
נ' דוד בוסקילה (בית-משפט מחוזי בבאר-שבע, לא פורסם), הודה הנאשם (ראש עירית שדרות ויו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה שם), במסגרת הסדר טעון, כי ביצע עבירה של מרמה והפרת אמונים ועבירה נוספת (לפי חוק התכנון והבניה) ונקבע שם, הן בבית-משפט קמא והן בערעור, בין היתר, כי נוכח העובדה כי קיימת אפשרות שהעבירות שהנאשם הודה בהן יש עמן קלון ובעקבות זאת, קיים חשש שכהונתו כראש עיר תופסק, יש לראות בכך הצדקה, לאי-הרשעתו (שם, בעמ' 9)".

נוכח הדברים הללו, הגם שעבירה לפי סעיף 284 לחוק היא מן הסוג בו הקורבן הוא הציבור ולא הפרט, ואחת ממטרותיה המובהקות היא הטבעת אות קלון על מבצעה והבעת סלידתה של החברה בצורה שתרתיע את הרבים, לא אוכל לקבוע כי סוג העבירה, כשהוא לעצמו, מונע מבית המשפט לשקול להימנע מהרשעה.

ומן הכלל אל הפרט. הגם שהעבירה בה הודה הנאשם בפני
עצמה, מעצם טבעה, חמורה, הרי לפי נסיבותיה, אין חולק, כי מעשי הנאשם היו ברף הנמוך ביותר של חומרתה.
בענין זה יצוין ויודגש כי גם המאשימה בטיעוניה לעונש אמרה בהקשר זה את הדברים הבאים:
"בנסיבות האמורות, מדובר בעבירות מרמה והפרת אמונים שאינן מהרף הגבוה" (פרוטו' עמ' 339 שו' 27).
אף עתירת המאשימה – הגם שלהותיר ההרשעה על כנה – לפיה אין להשית על הנאשם מאסר ולו כזה שירוצה בעבודות שירות, מצביעה על כי גם בעיניה, אין מדובר בעבירות ברף חומרה גבוה.

כאמור, הפסול העיקרי במעשי הנאשם בכל הנוגע ל"פרשת המצלמות" נוגע לעובדה, שפעל להתקנת המצלמות קודם ליידוע ולקבלת אישור הממונים עליו.
אין ולא יכול להיות ספק כי מדובר בהתנהלות בלתי תקינה העומדת בניגוד לנהלים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנאשם פעל באופן אימפולסיבי בשל בהלה שאחזה בו, ותחושות של לחץ קיומי והישרדותי על רקע ההתנכלויות האישיות שנחשף להן במלוא עוצמתן באירועי ההצתה, ומבלי שחשב על השלכות מעשיו. הנאשם דאג ראשית לכל ולפני הכל לבטחון משפחתו וילדיו, לבל יפגע הבטחון האישי שלהם עקב עיסוקו ותפקידו. קשה לבוא חשבון פלילי בנסיבות אלה עם הנאשם שפעל להגנת הקן המשפחתי.
חשוב לציין בהקשר זה כי גם כיום מכירה המועצה בצורך לממן סל אבטחה לעומד בראשה.
לפיכך, גם אין ספק בעיני כי אילו היה הנאשם מקדים ופונה למנהלת בבקשה טרם הרכישה – הדבר היה מאושר.
בנסיבות אלה ניטל העוקץ מחומרת העבירה והיא קרובה הרבה יותר לטעות בשיקול הדעת.
התרשמתי כי הנאשם כשל בהפעלת שיקול דעתו ובדרך בה בחר, אך לא עשה מעשיו בכוונת מרמה ומתוך רצון להשתמש בסמכות לרעה לשם השגת טובת הנאה פרטית.

הפסול, שנפל במעשיו בנוגע ל"פרשת גזית", נוגע לעובדה כי משנודע לנאשם כי יש לקבל הצעות מתחרות להצעת גזית לצורך קבלת פטור ממכרז, הביא זאת לידיעת גזית. גזית הוא זה שדאג להשיג את אותן הצעות "פיקטיביות" מצדדים שלישיים, העבירן לנאשם והוא שהציגן בפני
ועדת המכרזים. ויודגש כי על פי כתב האישום המתוקן לנאשם לא היה כל קשר ו/או חלק בפני
ה לאותם רואי חשבון אליהם פנה גזית. הוא לא הכיר אותם ולא יזם את הפניה אליהם.
בעובדות כתב האישום המתוקן, להבדיל מעובדות כתב האישום המקורי, אין עוד זכר לטענה כי הנאשם קיבל דבר במרמה.
עוד אין טענה, על-פי כתב האישום המתוקן, כי הנאשם פנה לגזית וביקש הצעות "פיקטיביות" במטרה לפעול בדרכי מרמה מול ועדת המכרזים.
פנייתו של הנאשם לגזית פסולה בשל העובדה שצריך היה הנאשם לדעת ולהבין כי לא פונים למי שמתמודד ומבצע זה מכבר את העבודה על מנת שהוא יהיה זה שיביא הצעות מתחרות ולו בשל הפוטנציאל כי האחרון ידאג להצעות שאינן יכולות להתחרות עם הצעתו, בבחינה "לתת לחתול לשמור על השמנת".
יחד עם זאת חשוב להדגיש מבחינת נסיבות ביצוע העבירה, כי בעניין זה הובהר על-ידי עוה"ד טומי מנור – עד התביעה 11, היועץ המשפטי של מועצת הלול ויו"ר ועדת המכרזים, כי ההליך של פטור ממכרז הוא לא הליך תחרותי. לדבריו מדובר ביחסי אמון והתקנה קובעת שצריך לבחון מספר הצעות שבאות בחשבון. לכן לא מדובר בהליך של תחרות אלא בהליך של אמון.
בנסיבות הללו הסביר עוה"ד מנור, כי העובדה שלא נמסר לוועדה מלוא המידע הנוגע להצעות, קרי העובדה שההצעות המתחרות הובאו על-ידי גזית, הייתה סוג של תכסיסנות שיכלה להביא לפסילת ההתקשרות אך בעיקר בשל פועלו של גזית ולא רק בשל פועלו של הנאשם (פרוטו' עמ' 147 שו' 11-21).
בהקשר זה חשוב גם להדגיש, כי מהראיות שנשמעו עלה ברורות ומפורשות, שלא הייתה כל משמעות כספית להצעת הצעות מתחרות, שכן בכל מקרה מועצת הלול שילמה עבור שעת עבודה על פי תעריף חשכ"ל, יהא ספק השירותים אשר יהא.

עוד עלה מהראיות שנשמעו בנוגע להעסקתו של גזית, שאין פסול מהותי בעובדה שוועדת המכרזים מתכנסת לאחר שיש כבר גורם/ספק שמבצע את העבודה בפועל, וששירותיו נשכרו מלכתחילה, בהתאם להוראת תקנה 3 הפוטרת כליל ממכרז מקום בו הצפי הינו כי ההתקשרות אינה עולה על סכום מסוים. ברבות הימים, ככל שמסתבר כי היקף ההתקשרות עם אותו גורם גדל ולפיכך מצריך קבלת פטור, כפי שהיה במקרה שבפני
נו, מכונסת הוועדה וניתן פטור ממכרז (ראה עדות עד התביעה 11 – עו"ד טומי מנור – היועץ המשפטי של מועצת הלול, עמ' 143-145).

מכל האמור עולה כי נסיבות ביצוע העבירות, אינן מן הסוג שאינו מאפשר להימנע מהרשעת הנאשם.

לפי עובדות כתב האישום המתוקן הנאשם פעל באופן נמהר. מעשיו קרובים הרבה יותר לטעות בשיקול הדעת מאשר למעשי שחיתות, מרמה וניגוד עניינים שבוצעו מתוך מניעים פסולים.
המעשים המתוארים בכתב האישום אינם מצויים בלב הפגיעה בטוהר המידות.
חשוב לזכור שגם עובד ציבור הוא ככל האדם בחיי המעשה.
אמנם מעמדו המיוחד מציב לפניו חובת אמינות גבוהה, אחריות והגינות כלפי מעבידו והציבור גם יחד – המצפים ממנו לרמת התנהגות הולמת, נקיה מרבב של סטיה מדרך הישר. אולם, גם אדם כזה, יהא הוגן ככל שיהא עלול להיכשל, בשיקול דעת מוטעה, בהתנהגות פזיזה ונמהרת או במעשה פגום.
חשוב וראוי כי כל מעשה יבדק ויבחן לגופו ולנסיבותיו.
אמנם אין עוד חולק כי מעשיו של הנאשם חרגו מהתחום האסתטי ועקרונות האתיקה ובאו ונכנסו להם לתחום האיסורים הפליליים, אך גם אז שומה עלינו ליתן הדעת, לשקול ולבחון אם נמנים הם בגדר המעשים החמורים המחייבים תגובה עונשית הולמת, או שמא מדובר במעשים קלים הנושקים בנסיבותיהם לאי תקינות מנהלית המצדיקים המנעות מהרשעה.

אם לא די בכך, הרי שבמקרה שבפני
י קיימים מספר שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת אי-הרשעת הנאשם, ואלו הם:

-
הפער בין כתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן:

כתב האישום המקורי היה כתב אישום חמור ביותר. בנאשם הוטל דופי, הוא הואשם ב-3 אישומים שנדף מהם ריח מובהק של מעשי שחיתות ומרמה מובהקים.
כתב האישום המתוקן שונה בתכלית. אחריות הנאשם המתוארת בו קלה לאין שיעור מן האחריות שיוחסה לו בכתב האישום המקורי.

ראוי ונכון לזקוף לזכות הנאשם את העובדה, כי במשך תקופה ארוכה מאוד עמד מעל לראשו כתב אישום חמור, שחלקים מרכזיים ממנו נשמטו בסוף הדרך. נאשם שכזה חייו אינם חיים. שכניו, מכריו ועמיתיו למקצוע מתנכרים לו ומתנערים ממנו. הנאשם היה דמות ציבורית בכירה כמו גם דמות חינוכית וסמכות דתית, והחשיפה הטבעית לה זכה במעמדו זה רק העצימה את הפגיעה בו. הציבור ראה בו במשך השנים בהם התנהלו החקירה והמשפט, דמות מושחתת, וכל זאת כאשר בדיעבד שונים היו פני הדברים, ולא הייתה לדבר הצדקה.

מכאן כי יש לשקול לקולא את הפער בין מלוא מה שיוחס לו בכתב האישום המקורי, לבין אשמתו כפי שלבסוף נקבעה.

בענייננו התעצמה הפגיעה בנאשם, מן הטעם שהתקופה בה עמד כתב האישום המקורי כעננה מעל ראשו התארכה מעל ומעבר אפילו למצוי במקומותינו.

-
חלוף הזמן הרב מאז מועד ביצוע העבירות:

חלפו כ-10 שנים ממועד ביצוע העבירות ועד היום. טיפול עונשי באדם 10 שנים לאחר ביצוע העבירה הוא במקרים רבים כמעט חסר ערך. הציבור כבר אינו זוכר את העושה ואת המעשה. העובדה כי חלף זמן כה רב מעת ביצוע העבירות ועד היום מקהה את האפקטיביות שבהטלת עונש (והכתמת הנאשם בכתם של הרשעה בכלל זה), עד כדי כך שזו מוטלת בספק. ניתן כמובן להעלות על הדעת מקרים חמורים ועבירות חמורות, בהם יהא מוצדק להעניש גם לאחר שנים רבות, אך לא כך הדבר בענייננו.

בוודאי שבהקשר זה יש לקחת בחשבון את הנזק שנגרם לנאשם ממילא מעצם ניהול החקירה והמשפט כנגדו.

פסיקת בתי המשפט קבעה כי יש להתחשב בעינוי דין שעבר נאשם בשלב גזירת הדין, ופסיקה זו יפה גם להחלטה להימנע מהרשעתו (ראה ע"פ (נצ) 1282/07 מד"י נ' אחמד חילו; רע"פ 4606/01 יעקב סופר נ' מד"י).

-
הפליה בהעמדה לדין:

הנאשם טען לפני כי המדינה הפלתה בינו לבין אחרים, בכך שאלה לא הועמדו בדין ואף לא ננקט כל הליך משמעתי אחר בעניינם.
בהקשר זה פורט, כי מי שדאג לאותן הצעות "פיקטיביות" היה רואה החשבון גזית. הוא שעמד מאחורי אותן הצעות, שבסופו של דבר, בעקבותיהן ניתן פטור ממכרז והוכשרה העסקתו. כך שהלכה למעשה גזית היה הנהנה האמיתי מהמעשה הפסול.
חרף זאת לא הועמד גזית לדין ואף לא ננקטו כנגדו הליכים משמעתיים.
לדעת ההגנה, קיים קושי מובנה בכך שהנאשם, שהסתמך על ההצעות "הפיקטיביות" שהביא רוה"ח גזית, יורשע בביצוע עבירה שעניינה שותפות בקבלת פטור ממכרז שלא כדין, בעוד שרו"ח גזית, אשר סיפק את חוות הדעת "הפיקטיביות" וזכה בעבודה בעקבותיהן יצא פטור בלא כלום.

עוד הפנה הנאשם אצבע מאשימה כלפי גורמים נוספים ברשות ובמועצת הלול, כדוגמת חשב המועצה, אשר לאור הראיות שנשמעו, התברר כי הייתה להם מעורבות כזו או אחרת ב"פרשת המצלמות" ולו על דרך "עצימת עיניים" ואי-הקפדה על נהלי העבודה התקינים.
לטענת ההגנה, יש ליתן משקל לכך שגורמים מרכזיים נוספים המעורבים בפרשה לא הועמדו לדין.


כשלעצמי, סבורני כי מן הראוי לזקוף לזכות הנאשם את העובדה שבסופו של יום, מכל הגורמים שהיו מעורבים בפרשות, אם מעורבות פעילה של ממש ואם על דרך שותפות בדרך של עצימת עיניים, התעלמות ואי עמידה על המשמר בכל הנוגע למילוי כל הנהלים, כפי שתפקידם מחייב אותם, רק הנאשם עמד לדין פלילי, ואף עניין זה יבוא בחשבון בשאלת אי ההרשעה.

לא למותר לציין בהקשר זה, כי לא נשמע מפי המאשימה בשום שלב של ההליך כל הסבר להחלטתה להעמיד לדין רק את הנאשם.
אציין כי טענת "אכיפה בררנית" הינה אחת הטענות המוכרות בפסיקה ככאלו המקימות "הגנה מן הצדק".
כידוע, עובדות שיכולות להקים טענת "הגנה מן הצדק" ניתן לשקול גם בשלב העונש, כסעד מידתי יותר מאשר ביטול כתב האישום, ואף כנימוק להימנעות מהרשעה (ראה ע"פ (מרכז) 44065-04-12 מד"י נ' בוריס דאנו; רע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מד"י).

סבורני כי בהצטבר מכלול השיקולים הנוספים, כמפורט לעיל, לשיקולים הרגילים המשמשים בסוגיית אי ההרשעה, קמה הצדקה במקרה חריג זה להימנע מהרשעת הנאשם.

סיכום

הנאשם כיהן בתפקיד בכיר מאוד בשירות הציבורי. הנאשם מונה כמנכ"ל מועצת הלול וכממונה על הארגון מחדש של המועצה.
הנאשם הסתבך בביצוע עבירות פליליות שעניינן סטיה מן השורה, חריגה מן הנהלים/הכללים/ ההנחיות ולא הקפיד על התנהגות תקינה וראויה המצופה מעובד ציבור, לא כל שכן עובד ציבור בכיר כמותו. ישנם נהלים, כללים, הוראות ודרך עבודה מתבקשת, סבירה ומקובלת שלפיהם היה אמור לפעול הנאשם, והוא לא עשה כן.
התוצאה מבחינת האינטרס הציבורי אינה זניחה.

אלא שמעשי הנאשם אינם באים בגדר מעשים שטבוע בהם יסוד של שחיתות המידות ושחיתות שלטונית במלוא מובן המילה. אין מדובר במעשים אשר נעשו תוך שימוש לרעה בכוח השררה השלטוני של אדם רם דרג ורם מעלה מתוך מניעים אינטרסנטים גרידא ותוך סטיה קשה מטוהר המידות המתחייב מעובד ציבור.
אין מדובר בנאשם שפעל בניגוד עניינים חריף. הנאשם לא ביקש לקדם אינטרסים פרטיים שלו. פעולתו לא הונעה משיקולים אינטרסנטיים וזרים, והוא לא עשה סמכותו – כוחו מנוף להתעשרות אישית או להגשמת שאיפות אישיות שבינן לבין התפקיד אין ולא כלום, כאשר הגשמתן עומדת בניגוד לתפקיד שהוטל עליו.
המעשים לא בוצעו בשיטתיות, פרי תכנון מוקדם ולאורך זמן ולא נגלה דפוס פעולה.
כפי שצוין לעיל, מעשי הנאשם המפורטים בכתב האישום המתוקן, קרובים הרבה יותר לטעות בשיקול הדעת מאשר למעשים שטבוע בהם יסוד של שחיתות המידות.

לנאשם עתיד להיגרם נזק כתוצאה מהרשעתו, ובהצטרף לעובדה זו מכלול השיקולים שפורטו לעיל ובמיוחד הפער הגדול בין אשר יוחס לנאשם בכתב האישום המקורי לבין העובדות והעבירות בהן הודה בכתב האישום המתוקן, עינוי הדין שנגרם לנאשם, המגולם בין היתר בחלוף הזמן הרב ביותר מאז ביצוע המעשים ועד להגשת כתב האישום, ומאז הגשת כתב האישום ועד הלום, והעובדה כי מכל המעורבים הוא היחיד שהתבקש ליתן את הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן במקרה זה להימנע מהרשעת הנאשם בגין המעשים אותם ביצע.

ארשה לעצמי להוסיף כי מעבר לשיקולי המבחנים הענייניים והמשפטיים, נטיתי חסד לנאשם, שגם אם חטא, התייסר רבות בגין חטאו זה. לא נאטם ליבי למצוקה הקשה ולייסורים שחווה הנאשם שאותותיהם ניכרו בו בבירור, כמו גם למחיר הכבד ששילם בגין אותם מעשים ששינו את מהלך חייו בשנים האחרונות.

בתיק זה כאמור נשמעו הראיות במלואן וניתנה לי האפשרות להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנאשם שהעיד.
התרשמתי כי הנאשם הבין היטב ועד תום כי פעל שלא כדין באופן פזיז ונמהר והפיק את הלקחים כנדרש.
אוסיף ואומר בהקשר זה כי הרושם הכללי הינו, כי תהא אשר תהא התוצאה הסופית, ההליך השיפוטי בוודאי השאיר חותמו על הנאשם.

הנאשם טעה ועל טעותו זו שילם מחיר יקר לאורך השנים.
בנסיבות העניין לא מצאתי כי יש מקום להוסיף למחיר הטעות אות קין של הרשעה.

מכל האמור, מצאתי לקבל עתירת ההגנה והמלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת הנאשם, ולהשית עליו את העונשים הבאים:

1.
ניתן בזאת צו של"צ בהיקף 240 שעות. הנאשם יבצע את עבודות השל"צ בעמותת "ידיד" בצפת.
מובהר לנאשם כי הפרת צו השל"צ עשויה לגרום להפקעתו, לחידוש משפטו ולגזירת דינו מחדש.

2.
קנס כספי בסך 20,000 ₪ או 5 חודשי מאסר תמורתו.
הקנס ישולם ב-4 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. הראשון מביניהם עד לא יאוחר מיום 1/6/2014 ובכל ראשון לחודש שלאחריו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתן בזאת צו כללי למוצגים, בהתאם לשיקול דעת הקצין הממונה על החקירה.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק ההחלטה לשירות המבחן.
ב"כ הנאשם תוודא קבלת ההחלטה בשירות המבחן.
<#4#>

ניתנה והודעה היום י"ג ניסן תשע"ד, 13/04/2014 במעמד הנוכחים.


שרית זמיר
, שופטת









הוקלד

על

ידי

ליאת

אבזו






פ בית משפט שלום 27470-05/10 מדינת ישראל נ' דוד מרדכי הלפרן בן דב (פורסם ב-ֽ 13/04/2014)