פסקי דין על דבירה לין רובין | פסקי דין על נחמיה רובין | פסקי דין על רחל אוחנה | פסקי דין על אדוניה מסעוד ישראל אדיר | פסקי דין על אליעזר רותאריאל אסולין |

6654-09/13 תק     22/06/2014




תק 6654-09/13 דבירה לין רובין, נחמיה רובין נ' רחל אוחנה, אדוניה מסעוד ישראל אדיר, אליעזר רותאריאל אסולין








בית משפט לתביעות קטנות בירושלים



ת"ק 6654-09-13 רובין ואח' נ' אוחנה ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
ד"ר אוהד גורדון


תובעים

1
.
דבירה לין רובין

2
.
נחמיה רובין


נגד


נתבעים

1.רחל אוחנה
1.אדוניה מסעוד ישראל אדיר
2.אליעזר רותאריאל אסולין




פסק דין


רקע
1.
בפני
תביעה על סך 33,200 ₪, שיסודה בחוזה להשכרת דירה אשר נכרת ביום 31.7.2012 בין התובעת 1 לבין הנתבע 3. בהתאם לתנאי החוזה, הושכרה לנתבע 3 דירה בת 5 חדרים ברחוב אדמור מרוז'ין 35/2 בירושלים (להלן: "הדירה" או "המושכר") לתקופה שמתחילה ביום 5.8.12 ומסתיימת ביום 4.8.13. זאת, תמורת דמי שכירות חודשיים של 5,800 ₪.
2.
לטענת התובעים, הנתבע 3 הפר את הסכם השכירות בכך שהותיר אחריו חובות בגין דמי השכירות ובגין השימוש במושכר וכן גרם נזקים למושכר. מכאן התביעה נגדו ונגד הנתבעים 1 ו-2, שערבו לחיוביו על-פי החוזה.
3.
כתב הגנה הוגש מטעם הנתבעת 1 בלבד . גרסתו של הנתבע 3 הוצגה בדיונים.
4.
לגבי הנתבע 2, לא הוצגה המצאה כדין של כתב התביעה ושל ההזמנות לדיונים. הודעה על כך נמסרה לתובעים ממזכירות בית המשפט. התובע 2 מסר בדיון שלא עלה בידו לאתר את הנתבע 2 (עמ' 6 לפר' מיום 3.3.14) . בנסיבות אלה, דינה של התביעה נגד הנתבע 2 להימחק.

דיון

5.
גרסאות הצדדים נפרשו במהלך שתי ישיבות בהן העידו התובעת 1, בנה התובע 2 (להלן: "התובעת" ו"התובע"), וכן הנתבע 3 וחמותו, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבע" ו"הנתבעת"). מהעדויות שנשמעו ומהמוצגים שהוגשו עולות המסקנות הבאות:
6.
בהתאם לחוזה השכירות התחייב הנתבע להפקיד במעמד חתימת החוזה דמי שכירות עבור חודשיים (חודש ראשון וחודש אחרון לשכירות) וכן עשרה שיקים דחויים בסך 5,800 ₪ כל אחד עבור יתרת דמי השכירות. להבטחת חיוביו על-פי החוזה התחייב להפקיד בידי התובעת במעמד חתימת החוזה פיקדון בסך 5,800 ₪ במזומן, המחאה בנקאית על סך של 10,000 ₪ וכן חמש המחאות נוספות לא מוגבלות בסכום, לביטחון עבור השימוש בדירה (ס' 4 , 5 ו-15 לחוזה). עוד התחייב לשאת בתשלום עבור השימוש בדירה ובכלל זה עבור השימוש בגז, חשמל, מים, מיסי ארנונה וועד הבית (ס' 6 לחוזה).
7.
השכירות החלה ביום 5.8.12 והופסקה ביום 7.4.13 לאחר שהתובע החליף את המנעולים לדירה (עדות התובע בעמ'
5 ש' 21-26 לפר' מיום 3.3.14 ועדות הנתבע בעמ' 9 ש' 9 לפר' מיום
16.6.14). לפי הודעה שנמסרה למחלקת הארנונה בעיריית ירושלים בחתימת התובעת (נ/2), הנתבע 3 עזב את המושכר ביום 16.6.13, אך כאמור אין זה התאריך המדויק לפי דברי הצדדים. מסקנתי, לאור כך ששני הצדדים העידו על השכרת הדירה לשוכרים חדשים בחלוף תקופה מדודה, היא כי מדובר בעיתוי בו הושכרה הדירה לשוכרים האמורים ומכאן הדיווח לעיריה על שינוי המחזיק.
8.
בחינת הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו מעלה שהנתבע 3 הפר את חוזה השכירות עם התובעת באופן המצדיק את קבלת התביעה במלואה. אפרט:

דמי שכירות
ובטחונות
9.
התובעת הגישה מסמך, בו סיכמה בזמן אמת את התשלומים והבטחונות שהועברו במהלך השכירות ובקשר אליה (ת/2). הנתבע 3 לא כפר בנכונות הנתונים המופיעים בת/2, וכפי שנראה בהמשך, עדותו לעניין התשלומים שביצע עולה בקנה אחד עם התיעוד במסמך.
זהו המקום לציין כי שני התובעים הותירו עלי רושם של אנשים ישרים וכנים. התובעת הקפידה לתעד את הסכומים שקיבלה ואת סיכומיה עם הנתבע, לרבות סכומים הפועלים לזכותו (ראו הדיון בהמשך במוצג ת/1). רישומיה הולמים ראיות שונות שהוצגו, ואשר תפורטנה בהמשך. החישובים שהוצגו בתביעה נתמכים אף הם במכלול הראיות, כפי שנראה להלן. על רקע כל אלה, אני מוצא לקבל את נתוני וחישובי התובעים המתועדים בת/2, כמשקפים את העברות הכספים הרלבנטיות.
10.
הנתונים העולים מת/2 ומהעדויות שנשמעו הם כדלקמן:
במעמד חתימת החוזה נמסרו לתובעת תשלומים במזומן: סך של 11,600 ₪ ע"ח דמי השכירות לחודשיים מראש, וכן סך נוסף של 5,600 ₪ על חשבון הפיקדון להבטחת חיוביו של הנתבע. הנתבע לא המציא לתובעת, עד למועד כניסתו לדירה, את יתר ההמחאות שנדרש להמציא כמפורט לעיל, פרט להמחאה לביטחון ע"ס של 10,000 ש"ח שנמסרה לדרישת התובעת לפני תחילת השכירות (פסקה 3 לתגובת התובעים לכתב ההגנה מיום 4.11.13). אין מחלוקת על כך שאותה המחאה היתה של הנתבעת ונמסרה לתובעת כביטחון זמני עד להחלפתה בהמחאתו של הנתבע 3 עם הסדרת ענייניו הכספיים (כתב הגנתה של הנתבעת 1 ועדותה בעמ' 2 בפר' מיום 3.3.14. כך עולה גם מת/2 בו תועדה ההמחאה כ"שיק ביטחון זמני" לצד חתימותיהן של התובעת והנתבעת).
גם לאחר תחילת השכירות לא העביר הנתבע המחאות לכיסוי יתרת דמי השכירות, כפי שנדרש בחוזה. במועד שלא הוברר מסר ארבעה שיקים לביטחון עבור השימוש בדירה. זאת, הגם שבחוזה התחייב כאמור להמציא חמש המחאות (ראו מכתבו שצורף בתמיכה לכתב ההגנה של הנתבעת 1, ותיעוד בכתב ידה של התובעת על גב המוצג ת/2).
עוד עולה מת/2 שמלבד תשלום שבוצע במזומן ביום 5.9.12 עבור דמי השכירות לחודש ספטמבר 2012 (החודש השני לשכירות), יתר התשלומים לא בוצעו במועדם ולא בסכומים שנקבעו בחוזה. לפי ת/2 שילם התובע, פרט לשני חודשי השכירות שבגינם שילם במועד חתימת החוזה, חמישה תשלומים לפי הפירוט הבא: 5,800 ₪ (ביום 5.9.12), 4,890 ₪ (24.10.12), 4,500 ₪ (16.12.12), 3,800 ₪ (21.1.13) ו-8,500 ₪ במהלך חודש פברואר 2013.
סך התשלומים שבוצעו על חשבון דמי השכירות עומד על 39,090 ₪. שני הצדדים מסכימים שהסכום הכולל ששולם כיסה את דמי השכירות עד חודש מרץ 2013, היינו דמי השכירות עבור שבעת חודשי השכירות הראשונים (עדות של התובע בפרוט' מיום 3.3.14 עמ' 3 ועדות של הנתבע בעמ' 8 ש' 16-17 לפר' מיום 16.6.14). יצוין, כי דמי השכירות עבור שבעת חודשי השכירות הראשונים, לפי החוזה, מסתכמים בסך של 40,600 ₪ ( 5,800 ש"ח לחודש עבור שבעה חודשים), ולכן סבירה עדותו של התובע כי הצדדים ראו בתשלומים שבוצעו כאמור ואשר מתקרבים לסכום זה, משום סילוק החוב עבור שבעת חודשי השכירות ועבורם בלבד.
11.
לטענת הנתבע, הוא שילם עבור חודש השכירות האחרון בו שהה בפועל בדירה (מיום 4.3.13 ועד יום 7.4.13) באמצעות הפקדון שהפקיד בעת עריכת החוזה, בסך 5,800 ₪. לכן, לשיטתו לא נותר חייב לתובעת בגין דמי שכירות.
איני מקבל טענה זו. היא מנוגדת לחוזה השכירות, בו התחייב הנתבע לשלם עבור יתרת דמי השכירות בנפרד, בשיקים דחויים מראש. הפקדון האמור הוא סוגייה נפרדת. הוא הופקד בידי התובעת כביטחון לשם הבטחת חיוביו של הנתבע ולא כאמצעי תשלום עבור דמי השכירות בגין חודש מחודשי השכירות לפי ראות עיניו של הנתבע. הנתבע לא הראה כי קיבל את הסכמתם של התובעים לשימוש בפיקדון לתשלום השכירות. לפיכך, המסקנה היא, כי גם נכון למועד עזיבת הנכס, דמי השכירות ששילם הנתבע 3 לא כיסו את מלוא דמי השכירות שהיה חייב בהם לפי חוזה השכירות.
12.
הצדדים חלוקים בשאלה אם הנתבע חב בתשלום דמי השכירות עבור תקופת השכירות של כחודשיים ושבוע ימים, בהם כבר פונה מן המושכר ועד להשכרתו לשוכרים החדשים. הנתבע טוען שהחוזה בא אל קיצו בהסכמת התובעים, ולכן אינו חב בתשלום דמי השכירות מעבר לתקופה שבה הנכס היה בחזקתו.
הטענה נדחית. חוזה השכירות בא אל קיצו בנסיבות של הפרת החוזה מצד הנתבע, לאחר שלא עמד בתשלומי השכירות. בנסיבות אלה היתה לתובעת זכות חוקית לדרוש את פינויו (ס' 7 -9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") וכן ס' 13 לחוזה השכירות). הסכמת הנתבע להתפנות מן המושכר לפני תום תקופת השכירות בנסיבות האמורות אינה מקנה לו חסינות מחובתו לשלם פיצוי בגין הנזק שגרם לתובעת עקב הפרת החוזה בדמות דמי השכירות לתקופה בה נמנע מהתובעת לקבל דמי שכירות, שכן נדרשה לשקם את הנזקים שגרם הנתבע (על כך בהמשך) ולאתר שוכר חלופי. אני סבור כי התקופה שהדבר ארך בפועל עד לכניסת השוכרים החדשים היא תקופה סבירה, ויש לפצות בגינה (סעיף 10 לחוק התרופות). זאת ועוד, פינוי הנתבע מן המושכר לא בוצע בדרך המלך. הוא לא הציע שוכר חלופי במקומו ולא יזם את הפינוי. הוא לא טען שנתן לתובעים התראה מראש המספיקה למציאת שוכר חלופי. התובעים אף נאלצו להחליף את מנעולי הדירה כדי לפנותו. בנתונים אלה, פרק זמן של כחודשיים ושבוע לשיקום הדירה ולהשכרתה מחדש הוא פרק זמן סביר, ויש לחייב את הנתבע בפיצוי בגין אובדן דמי השכירות לתקופה זו.
13.
הסכום שנתבע בתביעה עבור דמי השכירות הוא
21,810 ₪. חישוביהם של התובעים לעניין זה מדויקים. הסכום הינו הפרש של דמי השכירות החודשיים עבור תקופה של עשרה וחצי חודשי השכירות עד לכניסתם של שוכרים חלופיים באמצע יוני 2013. סכום השכירות הכולל לתקופה זו, לפי חישוב של 5,800 ₪ לחודש, עומד על 60,900 ₪, והסכום הכולל ששולם עבור דמי השכירות הוא, כאמור, 39,090 ₪.
כך,
חובו של הנתבע בגין דמי השכירות עומד על סך של 21,810 ₪.

מהימנות הנתבע ותשלום החשבונות
14.
בניסיון להתגונן מפני התביעה העלה הנתבע טענות שהופרכו במהלך המשפט, חלקן במסמכים שהוגשו שהיה צד לעריכתם וחלקן בעדויות של הנתבע עצמו, שחשפו את חוסר עקביותו.
15.
דוגמה בולטת להתנהלותו האמורה היא ביחס לתביעה בגין דמי השכירות, שנדונה לעיל. הנתבע טען להגנתו ששילם את מלוא דמי השכירות לתובעת, בעוד המניע להגשת התביעה נגדו היה ניסיון של התובע להסתיר את התשלום האחרון ע"ס 8,500 ₪ ע"ח שכר הדירה, שקיבל מהנתבע ואשר הופקד בחשבונו האישי (עמ' 8 ש' 9-18 לפר' מיום 16.6.14). הנתבע לא הרפה מטענתו, גם לאחר שהתובעת הבהירה בעדותה שהתשלום האחרון הועבר לה על ידי בנה (התובע) במזומן לאחר חזרתה ארצה, וכי תשלום זה תועד בת/2 בתור תשלום במזומן ונלקח בחשבון בחישוב של חובו של הנתבע לתובעת (עמ' 9 ש' 13-15 ועמ' 10 ש' 17-19 לפר' מיום 16.6.14). התרשמתי שדובר בניסיון פגום להטיל רפש בתובע, גם במחיר של סטייה מן האמת.
16.
גם גרסאותיו של הנתבע לעניין רכיבי התביעה הנותרים אינן מסייעות לו. באשר לחשבונות בגין השימוש בדירה, הנתבע לא חלק על כך שלא שילם אותם, פרט לשני תשלומים: תשלום לחברת החשמל ע"ס 300 ₪ עבור חודש נובמבר 2012, שבוצע ביום 13.2.13 (נ/3) וכן תשלום בסך של 340 ₪ לועד הבית, עבור החודשיים הראשונים של השכירות (נ/4). הנתבע התגונן בטענה שבחשבונות השוטפים אותם קיבל גולם חיוב עבור ארבעה נכסים שונים שבבעלות התובעת ואשר נמצאים כולם באותו מיקום, וטען כי לא היתה לו אפשרות לברר את הצריכה של דירתו, במנותק מיתר הנכסים ולכן סירב לשלם את החשבונות (עמ' 8 ש' 31 –עמ' 9 ש' 6 לפר' מיום 16.6.14). אלא, שגם טענה זו הופרכה במסמך שהוגש במהלך המשפט כת/1, שבו אישר הנתבע 1 בחתימת ידו על גבי שרטוט הנכס שהוא מודע לקיומן של שתי יחידות דיור נוספות בבעלות התובעת, אשר מושכרות לדיירים אחרים. על גבו של אותו המסמך פורטו דרכי ההתחשבנות עבור השימוש במים, חשמל וארנונה ביחס ליתר יחידות הדיור. במסגרת זו סוכם על החזרת סכומים לנתבע בגין חלקו היחסי. חתימת התובעת לצד סיכום זה אשר מצוי על גב המסמך ת/1 נושאת תאריך 31.7.12, היינו תחילת תקופת השכירות. אמנם הנתבע אינו חתום בגב המסמך, אך הוא לא כפר במשפט שהאמור במסמך הובא לידיעתו, זאת גם לאחר שניתנה לו הזדמנות להתייחס למסמך במפורש (עמ' 8 ש' 6 ואילך לפר' מיום 16.6.2014). זאת ועוד, אף לאחר הגשת ת/1 המשיך הנתבע לטעון שחיובי הצריכה שלו התייחסו לארבעה נכסים שונים. לשאלותיי נאלץ לאשר, כי לצד דירתו הייתה רק דירת סטודיו אחת נוספת ומחסן שנותר בשימוש התובעת (עמ' 8 ש' 31-עמ' 9 ש' 6 לפרוטוקול מיום 16.6.2014).
17.
מכל אלה עולה, כי חיובי הצריכה המשותפים היו בידיעתו ובהסכמתו של הנתבע, אשר נתן את הסכמתו לחלוקת החיובים בחשבונות הארנונה, מים וחשמל. ההסכמות שבין הצדדים גילמו גם נתונים אלה. לגבי חיובי החשמל, העיד התובע בישיבה הראשונה כי הותקן מונה חשמל נפרד בדירה שהושכרה לנתבע 3, שבו נרשמה צריכת החשמל שנעשתה בדירת הסטודיו. עוד העיד התובע, שמהחוב הנתבע בתביעה זו ובהתאם לסיכום עם הנתבע, הופחת חלקה של הדיירת בדירת הסטודיו בהתאם לקריאות המונים ביום השכרת הדירה לנתבע (קריאות המונים של חשמל, מים וגז של המושכר יחד עם קריאת מונה החשמל של דירת הסטודיו מתועדות בת/2 , עדות התובע בעמ' 4 ש' 4-12 לפר' מיום 3.3.14). הנתבע לא הכחיש את קיומו של המונה הנוסף בדירתו. הוא גם לא ביקש לבדוק את נכונות החישוב של חיובי החשמל שערכו התובעים וממילא לא טען לטעות בחישוביהם. עוד יש לקחת בחשבון שבחיובי החשמל שקיבלה התובעת במסגרת "הודעה לפני/על ניתוק חשמל" מיום 8.4.14 פורט חוב על סך של 6,759 ש"ח, בעוד שהחוב שנתבע עומד על סך של 4,709 ש"ח בלבד (ת/4). לפיכך, ולאור האמור לעיל,
יש לקבוע כי בוסס חובו של הנתבע 3 בגין צריכת החשמל.
בדומה, יש לקבל את התביעה לגבי החובות בגין שימוש במים (סך 2,970 ש"ח), גז (332 ש"ח) וועד הבית (1,462 ש"ח). הנתבע אישר שלא שילם את החשבונות, פרט לתשלום דמי ועד הבית עבור החודשיים הראשונים של השכירות בסך 340 ש"ח. הוא לא טען כי סכום זה נכלל בשגגה בחוב הנטען. לגבי החוב עבור השימוש במים, הסכום שנתבע עומד על 2,970 ש"ח, בעוד שבפירוט החוב שנצבר בתקופה שבין 21.10.12-24.4.13 מופיע סכום של 3,411 ש"ח (ת/3). גם כאן עולה, כי התובעים דרשו מהנתבע רק חלק יחסי של הצריכה, בהתאם לסיכום עמו בת/1.
על רקע כל אלה אני מקבל את תביעת התובעים גם בגין החובות שצבר הנתבע בגין השימוש במושכר, בסך כולל של 9,473 ש"ח .
סך הסכומים בגין דמי השכירות ובגין השימוש במושכר בהם חב הנתבע עומדים על סך של 31,283 ש"ח. הסכום שנתבע בתביעה עומד על 33,200 ש"ח. היינו, לכל היותר, יוכלו התובעים לזכות בסך נוסף של 1,917 ש"ח אם יוכיחו את יתר רכיבי תביעתם. נותר, אפוא, לבחון אם הנזקים שגרם הנתבע למושכר עולים כדי סך של
1,917 ש"ח.

נזקים למושכר
18.
בתביעה פורטו נזקים של תיקון חורים בקירות והורדת צבעים מהקירות בסך 2,700 ש"ח, ניקוי בסך 2,500 ש"ח, ציוד וניקיון בסך 500 ש"ח, ורשתות, לחלונות, וילונות, תיקון מנורות בסך 3,500 ש"ח.
19.
במהלך המשפט הוגשו תמונות המתעדות את מצב הדירה לפני השכרתה ולאחר עזיבת הנתבע.
בתמונות נראים לכלוך ופסולת שנותרו בדירה, נזקי צבע, חורים בקירות, נזקי חשמל ותאורה, רשתות ותריסים שבורים. זאת, בהשוואה למצב הדירה בעת השכרתה. הנתבע כפר אמנם בנזקים, אך לא הכחיש שלא הספיק לצבוע את הקירות, ולטענתו היה עושה כן אילולא הוחלפו המנעולים בידי התובע. עוד טען שהדירה נותרה במצב נקי ומסודר בשל סמיכות פינוי הדירה לחג הפסח באותה שנה, וכי בעת פינויה נותרו בדירה חפציו האישיים של הנתבע לרבות חומרי צביעה שלא הוחזרו לו (עמ' 4 ש' 15-19 לפר' מיום 3.3.14 ועמ' 9 ש' 7-10 לפר' מיום 16.6.14). בתמיכה לעדותו הוגשו מכתביהם של מי שנחזים כעדי ראיה למצב הדירה בעת פינויה (נ/7).
20.
על רקע הרושם הכללי מטענות הנתבע, כמתואר לעיל, אני מתקשה לקבל את טענותיו גם במישור הנדון. עורכי המכתבים האמורים לא התייצבו לעדות ואין דרך לוודא את אותנטיות הנטען במכתבים נ/7. מנגד, התמונות מדברות בעד עצמן וניכר, כי הנתבע הותיר נזקים של ממש בדירה.
21.
בהעדר קבלות על הסכומים שנדרשו לתיקון הנזקים, איני יכול לקבל את טענות התובעים במלואן. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את תביעתם בסכום הנותר עד לסכום התביעה הכולל העומד, כאמור, על סך 1,917 ₪. לעניין זה די בכך שהנתבע הודה בנזקים לקירות. המדובר בדירת 5 חדרים, וסכום של 1,917 ₪ לצביעתה הוא סביר וזאת על דרך האומדנה.
22.
באשר לחפצים האישיים של הנתבע 2 שנותרו לטענתו בדירה,
הרי שאין בפני
תביעה שכנגד או פירוט של טיב החפצים ושוויים. התובע שלל מכל וכל הישארותם של פריטים בעלי ערך כלכלי בדירה, פרט ל"מדחס אחד חיצוני", שהנתבע לא הסכים לקחתו (עמ' 5 ש' 4-6 לפר' מיום 3.3.14). גרסתו אמינה עלי, מה עוד שהנתבע לא הפריכה בראיות מהימנות.

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת כנגד הנתבע במלואה.

ערבות הנתבעת
23.
בהתאם לתנאי חוזה השכירות מסרה הנתבעת לתובעת המחאה לביטחון ע"ס 10,000. זו, כבטוחה זמנית עד להחלפתה בהמחאתו של הנתבע. מן הראיות שהוצגו עולה, כי החלפה שכזו לא בוצעה מעולם. הנתבע, באמתלות שונות, לא הציג המחאה משלו.
24.
בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי הנתבע מסר לשליחה מטעם התובעת, גב' לאה מרוויס, ארבעה שיקים לביטחון אשר היו אמורים להחליף את ההמחאה של הנתבעת. הטענה נטענה על סמך האמור במכתבו של הנתבע שצורף לכתב ההגנה מטעמה. באותו מכתב טען הנתבע כי ההמחאה נמסרה בנוכחות התובעת והנתבעים 1 ו-3 וכי בסוף שנת 2012 מסר לשליחה מטעם התובעת ארבעה שיקים לביטחון, להחלפת ההמחאה של הנתבעת.
אלא, שגם בסוגיה זו עדותו של הנתבע לא היתה עקבית. בדיון בבית המשפט נאלץ לאשר שלא מסר המחאה שלו כנגד המחאתה של הנתבעת, וזאת לטענתו משום שהתובעת לא הייתה בארץ ולא הצליח לקבל את ההמחאה של הנתבעת משכנה שתיווכה בינו לבין התובעת (עמ' 9 ש' 31-32 לפר' מיום 16.6.14). לא הוצגו תימוכין לכך שדרישתו לקבל חזרה את ההמחאה מהתובעת נתקלה בסירובה של האחרונה. בכך, למעשה, אישר הנתבע שלא קיים את הסיכום עם התובעת, שלפיו התחייב למסור המחאה חלופית לתובעת כנגד המחאתה של הנתבעת.
25.
לכך יש להוסיף, שלטענתה של הנתבעת הסיכום בין הצדדים היה שההמחאה תהווה ביטחון לתקופה של שבועיים-שלושה, במהלכה יעביר הנתבע לתובעת המחאות חלופיות (עמ' 9 ש' 22-25 לפר' מיום 16.6.14). הראיות מלמדות על כך שאף בחלוף תקופה זו ועד תחילת חודש דצמבר 2012 שהתה
התובעת בארץ, ופעלה ליידע הן את הנתבע והן את הנתבעת בדבר הפרת החוזה הרלבנטית (מכתב התראה מיום 19.12.2012 המופנה אל כל הנתבעים צורף אל כתב התביעה). הן הנתבעת והן הנתבע לא כפרו שקיבלו את המכתב, וממילא לא טענו בזמן אמת בתגובה לאמור בו, כי נבצר מהם למסור המחאות חלופיות או כי פג תוקף ערבותה של הנתבעת. התובע גם העיד שהתובעת חזרה ופנתה לנתבע בעניין ההמחאות שעליו להמציא, אך הוא התחמק בתירוצים שונים (עמ' 10 ש' 9-13 לפר' מיום 16.6.14).
מכאן, שהנתבע לא עמד בהתחייבותו ולא מסר המחאה לתובעת או למי מטעמה, להחלפת המחאתה של הנתבעת.
26.
על כן, גם אם אקבל את טענת הנתבעת כי השימוש בהמחאתה נועד כאמצעי זמני עד להתקיימות תנאי מפסיק (המצאת המחאה חלופית של הנתבע), הרי משהוכח שלא קוים התנאי אין היא יכולה לטעון כי היא משוחררת מקיום ההתחייבות שנטלה על עצמה מכוח השטר.
27.
זאת ועוד, מן הראיות שהוצגו עולה כי לנתבעת, קרובת משפחתו של הנתבע, היתה מעורבות פעילה בהתרחשויות, ובכלל זה איתרה את הדירה עבור הנתבע וסייעה לו בהתקשרות עם התובעת. התובעת פנתה אליה בזמן אמת, בנוגע למחדלי הנתבע. לא מדובר אפוא במעורבות פורמלית בלבד, אלא במי שבעיני הצדדים שימשה ככתובת לטענות בדבר מחדלי התובע וחדלה בעצמה מלהביאו לקיים את חיוביו.
28.
המחאתה של הנתבעת גילמה ערבות, בגבול הנקוב בשטר, לעמידת הנתבע בחיוביו. משלא הומצאה המחאה חלופית, לא פגה הערבות. לכן, משהפר הנתבע את חיוביו, יש לחייבה יחד ולחוד עם הנתבע, חיוב המוגבל בסכום הערבות של 10,000 ₪.

הכרעה

29.
אני מחייב את הנתבעים 1 ו-3 לשלם, יחד ולחוד, לתובעת 1 סך של 10,000 ₪. הסכום ישולם עד ליום 1.8.14 אחרת יתווספו לו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
30.
בנוסף, אני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעת 1 סך 23,200 ₪, וכן הוצאות משפט בסך 500 ₪. הסכום ישולם עד ליום 1.8.14 אחרת יתווספו לו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
31.
היות שהתובע 2
אינו צד לחוזה השכירות, החיובים אינם נפסקים לזכותו.
32.
התביעה כנגד הנתבע 2 נמחקת.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.
ניתן היום,
כ"ד סיוון תשע"ד, 22 יוני 2014, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 6654-09/13 דבירה לין רובין, נחמיה רובין נ' רחל אוחנה, אדוניה מסעוד ישראל אדיר, אליעזר רותאריאל אסולין (פורסם ב-ֽ 22/06/2014)