פסקי דין על יניב איינס | פסקי דין על פורטונה איינס | פסקי דין על מרכז רפואי ע"ש ברוך פדה | פסקי דין על פוריה |

17752-07/10 א     06/07/2014




א 17752-07/10 יניב איינס, פורטונה איינס נ' מרכז רפואי ע"ש ברוך פדה, פוריה








בית משפט השלום בטבריה



ת"א 17752-07-10 איינס ואח' נ' ע"ש ברוך פדה,פוריה


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
אוסילה אבו-אסעד


תובעים

1
.
יניב איינס

2
.
פורטונה איינס


נגד


נתבע

מרכז רפואי ע"ש ברוך פדה
,פוריה




פסק דין



1.
לפני תביעה לפסיקת פיצויים בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים שנגרמו לתובעים כתוצאה מטיפול רפואי שניתן לתובע מס' 1 (יקרא להלן: "התובע"),
על ידי הנתבע.

בעלי הדין וטיעוניהם:

2.
התובע, יליד 1974, סבל עוד מצעירותו מהשמנת יתר.

בנוסף להשמנת היתר ממנה סבל התובע כאמור, וכתוצאה ממנה, התובע סבל מקוצר נשימה ומסכרת ובעצת רופאו המטפל קיבל את ההחלטה לבצע ניתוח לקיצור קיבה.

בטרם נקבע המועד לעריכת הניתוח, התובע נפגש עם מנהל המחלקה הכירורגית אצל הנתבע, ד"ר גרון נסים, וזה האחרון סיפר לו על הניתוח אותו הוא עתיד לעבור. לטענת התובע, במהלך הסבריו הנ"ל, ציין ד"ר גרון באוזני התובע כי מדובר בניתוח פשוט האורך כשעה לערך והמבוצע כדבר שבשגרה אצל הנתבע. עוד הסביר ד"ר גרון לתובע, לטענתו של זה, כי הניתוח נטול סיכונים או סיבוכים משמעותיים וכי הסיבוכים העלולים להיגרם בעטיו מתמצים בחום
גבוה או דליפה מחיבור הצינורות המוחדרים לבטן במהלך הניתוח. עוד הסביר ד"ר גרון לתובע כי ב- 99% מן הניתוחים מן הסוג האמור אין סיבוכים כלל.

נוכח הסבריו הנ"ל של ד"ר גרון, נתן התובע הסכמתו לביצוע הניתוח ובהתאם לכך, ביום 2.9.08, לאחר שעבר את בדיקות ההתאמה הדרושות, אושפז התובע אצל הנתבע לצורך ביצוע הניתוח, בבוקר היום שלמחרת מועד האשפוז. הניתוח תוכנן לשעות הבוקר ובשעה 09:30 הוכנס התובע לחדר הניתוח ובחלוף כשעה הוא הורדם. מאז, חלפו להן כ-12 שעות תמימות עד להתעוררותו, כאשר בכל אותה העת אמו, התובעת מס' 2, המתינה לו בדאגה רבה מחוצה לחדר הניתוח.

רק בבוקר שלאחר מועד הניתוח ובמהלך ביקור של צוות רופאים שנערך במחלקה בה אושפז התובע, גילה האחרון לתדהמתו כי במהלך הניתוח שבוצע בו יום קודם לכן, נשכחה מחט בבטנו.

לטענת התובע, לעובדה כי המחט נשכחה בבטנו עד להוצאתה, בניתוח נוסף שנערך לצורך כך, השלכה ישירה על משך אשפוזו, החלמתו ומצבו הרפואי שלאחר הניתוח. בכלל זאת, טען התובע, בעוד שבניתוח רגיל של קיצור קיבה נמשך האשפוז מהלך של יומיים בלבד, נאלץ התובע להתאשפז בבית החולים משך תקופה ארוכה בהרבה וליתר דיוק משך 15 ימים. בנוסף, ובעוד שניתוח רגיל, מן הסוג האמור, אמור היה להותיר בגופו של המנותח צלקות קטנות בארבע נקודות בצדי גופו, הרי שהניתוח להוצאת המחט הותיר במרכז בטנו של התובע צלקת באורך של כ- 10.5 ס"מ. בנוסף, טען התובע, כי כתוצאה מן הניתוח שעבר להוצאת המחט, הוא סבל מכאבים עצומים בבטנו
ובכלל זאת קשיים וכאבים בעת הטלת שתן, הפרשות וכאבים בטבור, וכאבים בעת שכיבה על הבטן. בנוסף, מנוע התובע היום מלהרים משקלים והזמן שנדרש לתובע לצורך החלמה התארך באופן משמעותי.

במשך כל התקופה שעד להחלמתו נאלצה אם
התובע, התובעת מס' 2 (תיקרא להלן:

"התובעת"
),, לסעוד את בנה התובע ובכלל זאת נאלצה זו לקלחו. בגין העזרה שניתנה על ידה לבנה התובע ובגין עוגמת הנפש, הכאב והסבל שנגרמו לה, החל ממהלך הניתוח עצמו, בעת שהמתינה בדאגה מחוץ לחדר הניתוח במשך כל שעות הניתוח שהלכו והתארכו, ועד להחלמתו של התובע מהניתוח המורחב, עתרה התובעת לפסיקת פיצויים בעבורה בנפרד.

3.
הנתבע, בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, טען כי מדובר בתביעה משוללת בסיס בהיות כל הנזקים הנטענים, במידה וישנם, הם תוצאה של מצב בריאותו של התובע עובר לאירועים נשוא כתב התביעה וללא קשר אליהם. בעניין זה נטען על ידי הנתבע, כי התובע ידוע כסובל מסוכרת לא מאוזנת, מהשמנת יתר, מאסטמה ומיתר שומנים בדם. בנוסף, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות וזאת אף בשל העובדה כי לא צורפה לה חוות רפואית כדרישת הדין.

על מהלך הניתוח והבדיקות שקדמו לו, נטען על ידי הנתבע בכתב הגנתו, כי במהלך חודש פברואר 2009, כ- 7 חודשים לפני מועד הניתוח נשוא התביעה, פנה התובע למרפאות החוץ בבית החולים שם הוא נפגש עם ד"ר נסים גרון, מנהל המחלקה הכירורגית, קיבל ממנו הסברים מפורטים ביחס לסיכויי וסיכוני הפעולה הכירורגית והוא הופנה על ידו לביצוע סדרה של בדיקות טרום ניתוחיות. בהמשך ולאחר ביצוע הבדיקות הטרום ניתוחיות הנ"ל, שב התובע בחודש יוני 2009 לביקור חוזר במרפאות החוץ בבית החולים, וגם במסגרת ביקורו זה התובע קיבל פעם נוספת הסבר מפורט לגבי סיכויי וסיכוני הניתוח שנמשך בדרך כלל בין 2 – 2.5 שעות לכל הפחות.

לצורך ביצוע הניתוח של קיצור הקיבה, המכונה בלועזית
lap gastric bypass
, אושפז התובע בבית החולים ביום 2.9.09 וביום שלמחרת, לאחר שעבר בירור מקיף הכולל בדיקות שונות שלא הדגימו ממצאים אובייקטיביים, ובדיקה נוספת של רופא מרדים, עבר התובע את הניתוח האמור.

הטיפול הרפואי שניתן לתובע, על כל שלביו, היה מיומן, יעיל, זהיר, סביר ואחראי והנתבע ו/או מי מטעמו לא התרשלו במאומה, כך טען הנתבע.

התובע שוחרר ביום 9.9.09, שבוע ימים לאחר מועד אשפוזו (ולא כפי שנטען בכתב התביעה), במצב כללי טוב ובמהלך חמשת החודשים שלאחר הניתוח הוא אף ירד ממשקל 125 ק"ג למשקל 87 ק"ג.

באשר למשפחת התובע, הרי שזו עודכנה בזמן אמת על ידי הגורמים האחראים, הן בעובדת ניתוק המחט והן באשר לטיפול הרפואי הנוסף שבוצע לתובע לרבות הרחבת הניתוח להוצאת המחט כאמור. נטען גם על ידי הנתבע כי לפעולות אלו ניתנה הסכמתו המפורשת של התובע המאושרת בחתימתו על "טופס ההסכמה" לניתוח.

העדויות בתיק:

4.
העדויות בתיק נשמעו לפני בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 8.12.13.

5.
עובר לישיבה הנ"ל, הקדימה הנתבעת והגישה חוות דעת רפואית מטעמה, מאת פרופ' אורי פרויינד, מומחה בתחום הכירורגי.

על פי ממצאיה של חוות הדעת הנ"ל "הטיפול הרפואי שקיבל מר יניב איינס
במחלת ההשמנה החולנית ממנה סבל בבית החולים "פוריה
" התנהל על פי סטנדרטים מקצועיים גבוהים".

עוד נקבע, במסגרת חוות הדעת הרפואית הנ"ל, כי האירוע או התקלה של אבוד מחט במהלך ניתוח בבטן הינו אירוע נדיר אולם ידוע ומוכר, ומהווה חלק מהסיכונים של הניתוח. ככלל, לפני כל ניתוח המתבצע בגישה לפרוסקופית
מוסבר למנותח כי ייתכן מעבר לגישה "פתוחה", הכרוכה בפתיחת דופן הבטן. בטופס ההסכמה לניתוח עליו חתום התובע,
נכתב "הוסבר לי ואני מבין כי קיימת אפשרות שתוך מהלך הניתוח העיקרי יתברר שיש צורך להרחיב את היקפו, לשנותו או לנקוט
בהליכים אחרי נוספים, לרבות פעולות כירורגיות נוספות שלא ניתן לצפותם כעת בוודאות או במלואם, אך משמעותם הובהרה לי, לפיכך אני מסכים גם לאותם הרחבה, שינוי, או ביצוע הליכים אחרים או נוספים, לרבות ניתוחים שלדעת רופאי בית החולים יהיו חיוניים או דרושים במהלך הניתוח העיקרי".

במקרה דנן, קבע פרופ' פרויינד, "היעלמותה הזמנית של המחט זוהתה מיד.
המנתח והצוות ביצעו חיפוש קפדני כפי שהוא מתואר במפורט בפרוטוקול הניתוח. כפי שיוסבר להלן גם בשימוש בצילום רנטגני של הבטן יש קושי באיתור המחט. למרות שבתחילה לא אותרה המחט בצילומי הרנטגן, התעקש המנתח להמשיך בחיפוש עד שבעזרת שיקוף רנטגני המחט אותרה". ...."המחט הוצאה לאחר הרחבת הפתח של אחד הטרוקרים לרוחב כ 8 ס"מ המאפשר החדרת יד המנתח לחלל הבטן" ... "לא היה שום ניסיון ל "הוציאה (את המחט א"פ) באמצעות צינור אשר הוכנס דרך פיו של התובע" (?! א"פ) כפי שנכתב, כנראה מתוך בורות, (סעיף 16) בכתב התביעה". ..."לאחר הניתוח
אושפז יניב למשך 7 ימים בלבד. המהלך היה תקין לחלוטין" ... "לתלונות המתוארות בכתב התביעה בסעיפים 29 עד 31 אין כל קשר להרחבת הניתוח המינימלית לשם שליפת המחט. מקצת מהתלונות הן תחושות אופייניות אחרי ניתוח מעקף קיבה". ... "במהלך 5 חודשים לאחר הניתוח ירד יניב במשקלו 38 ק"ג ... תסמיני הסוכרת והאסטמה נעלמו. אין צל של ספק שמטרת הניתוח הושגה במלואה".

6.
פרופ' פרויינד נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו הנ"ל ביום 8.12.13.

בחקירתו הנגדית ציין פרופ' פרויינד כי לצורך הכנת חוות דעתו התבסס על מסמכים רפואיים (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 20). כמו כן, העיד פרופ' פרויינד,
כי במהלך השנים הרבות שבהן עסק במקצועו, ביצע בעצמו ניתוחי מעקף קיבה, דוגמת הניתוח שבוצע לתובע, הגם שהניתוחים בוצעו על ידו בשיטה פתוחה (ע'מ 5 לפרטוקול שורה 2). פרופ' פרויינד ציין בחקירתו הנגדית כי הוא מכיר את השיטה שבה בוצע הניתוח נשוא התיק דנן (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 7). עוד העיד פרופ' פרויינד כי באלפי הניתוחים לקיצור קיבה שהוא ביצע בעצמו, במספר פעמים המחט נפלה (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 15).

פרופ' פרויינד נשאל בעדותו לאופן שבו נקשרת המחט למכשיר המשמש את המנתח לצורך ביצוע הניתוח. בתשובתו לשאלה, הבהיר פרופ' פרוייד את הדברים באופן הבא:
"המנתח משתמש במשהו שנקרא מחזיק מחט, הוא מכשיר ארוך, כי הבטן אינה פתוחה אלא עובדים דרך צינורות שנקראים טרוקרים והמנתח יש לו טלסקופ שמכניס אותו דרך אחד הצינורות ורואה מה שיש בתוך הבטן ויש מסך טלויזיה, המנתח רואה את המסך ולא את הניתוח, ועל פי זה הוא עובד, הוא עובד עם מכשירים ארוכים עם ידית בסוף והמכשיר בקצה יש לו מצבט ותופס בו את הרקמות ואת המחט שהוא תופר בה"(עמ' 5 לפרוטוקול שורות 18-22).

במקרה דנן, העיד פרופ' פרויינד: "המנתח תופר את חלל הבטן וכשהוא גומר את התפירה הוא רוצה להוציא החוט החוצה והמחט הוא עובד דרך צינורית, הצינורית לא סתם צינור פתוח אלא עם מסתם, כי כדי לעבוד בתוך חלל בטן צריך ליצור רווח, מה שעושים מחדירים גז לתוך חלל הבטן והוא מנפח את הבטן ואפשר לעבוד שם ולתמרן בתוך חלל הבטן, וכדי שזה לא יברח יש מסתם בתוך הטרוקר והוא עשוי מחומר פלסטי גמיש, המכשיר עובר דרך המסתם ובפני
ם צריך להוציא את החוט ומחט, אם יחזיק את המחט בזמן ההוצאה הוא יקרע את המסתם הזה, ומה שעושים אנו מחזיקים לא את המחט עצמה אלא את החוט, שקשורים יחדיו מבית היצרן, החוט מוכנס לקצה המחט שהיא עגולה, והחוט בתוך הקצה האחד שלה והיצרן מהדק את זה, ואפשר למחוט במחט והחוט נמשך וההיפך. כדי להוציא את המחט והחוט בלי שיגרום נזק לטרוקר, המנתח מחזיק בחוט ושולף החוצה, ולא נגרם נזק למסתם. וזה מה שעשה המנתח, הוא גמר לתפור ורצה לשלוף את המחט והחוט, והוא החזיק בחוט ופתאום ראה שאין מחט, הוא הבין שהוא איבד את המחט באיזה מקום. יש כמה אפשרות שהיא נתקעה בתוך הטרוקר ובזמן ההוצאה נתלש החוט והיא תקועה, היא יכלה לצאת החוצה בלי לשים לב לקפוץ, יכולה גם להישאר בתוך הבטן. את החלל בבטן הוא רואה בטלסקופ, הוא הסתכל ולא ראה את המחט, אחרת היה מחזיק אותה בחזרה, הוא לא ידע איפה היא, הוא עלה בדעתו או שבתוך הטרוקר או בחוץ, ועשו חיפושים ולא מצאו, התחילו לבדוק בחוץ את כל הסדינים והכל עשו חיפושים נרחבים ולא מצאו" (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 27-32
ועמ' 6 שורות 1-10).

פרופ' פרויינד אישר כי הינתקות של מחט הינה בגדר תקלה (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 21), אולם לדבריו הוא לא ידוע איך מונעים תקלה מסוג זה (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 23). בעניין זה הדגים פרופ' פרויינד הדבר דומה למצב שבו אדם מחזיק בידו מזלג וזו נשמטת ממנו (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 25).

באשר לשלב שבו הבחין המנתח בכך שהמחט ניתקה, העיד פרופ' פרויינד, כי צריך להפנות את השאלה למנתח (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 25), ובתשובה לשאלה "אמרת שהוא מסתכל תוך כדי ההוצאה", השיב פרופ' פרויינד: "יש שלב שאתה לא רואה אותו, כשהחוט והמחט עוברים דרך הטרוקר אתה לא רואה יותר, הטלסקופ הוא רק בחלל הבטן, ברגע שנכנס לטרוקר הוא מוסתר, ושם קרתה התקלה, לדעתי" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 27-28).

בנוסף, העיד פרופ' פרויינד שאם המחט נפלה בחלל הבטן יכול להיות מצב שבו המנתח רואה אותה מידית ויש מצב שלא (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 4 וכן באותו עמ' שורה 17).

פרופ' פרויינד, שלל קיומה של חובה להודיע למשפחת המנותח שממתינה מחוץ לחדר הניתוח במידה וקורה מקרה שבו מחט מתנתקת מהחוט ונעלמת (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 31, ועמ' 9 לפרוטוקול שורה 5). בעניין זה, הסביר פרופ' פרויינד: "כשאתה נכנס לניתוח אתה אומר למנותח ומשפחתו שבדרך כלל הניתוח עלול לקחת יותר, אנו לא יודעים, זה טיול מסובך עם כל מיני דברים והכול יכול לקרות, ניתוח שנועד לקחת שעתיים יכול לקחת גם 6 שעות. לפעמים אתה מרגיש שאתה רוצה להרגיע את המשפחה בחוץ אז אתה שולח הודעה שהניתוח מתעכב, אבל זה עניין של המנתח אבל לא כל עיכוב מודיעים למשפחה. ואי אפשר לעמוד תחת הלחץ כל הזמן, למנתח יש מספיק בעיות" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 7-11).

ובאשר להסכמת המשפחה להרחבת הניתוח, העיד פרופ' פרויינד בתשובה לשאלה שהופנתה אליו בחקירתו הנגדית, כי אינו בטוח באם הוא היה פונה למשפחה ושואל לדעתה (עמ' 9 שורה 23).

ביחס למשך הזמן הנדרש לאיתור מחט בחלל הבטן, העיד פרופ' פרויינד: "זה דיי מסובך היה, כי המחט נעלמה לי באיזה שהוא מקום, ולא יכולתי לראות, חיטטתי ולא ראיתי שום דבר, לכן מזמינים צילום על שולחן הניתוחים ומחט מתכתית יש סיכוי שייראו, לא תמיד אפשר לראות, זו מחט עדינה וקשה לעשות צילום, התנאים בחדר ניתוח לא אידיאליים ויש בעיות עם זה, אבל זה האמצעי היחיד בנסיבות, לכן אתה מזמין רנטגן, צריך לבוא טכנאי עם מכונה ניידת ולהגיע לעשות צילום, לפתח ואם הצילום מטושטש זה לוקח זמן עד האבחון, ואז יש לך מושג איפה זה, וזה דבר לא פשוט, ויש שם איברים שאתה לא רוצה לפגוע בהם, אתה לא מחטט שם חופשי, וצריך בעדינות לחפש מחט בערימת שחת. אחרי הצילומים וכל זה העניין יכול לקחת שעה וחצי בקלות, באותו המקרה היה אותו דבר ומצאתי אותה מתחת לסרעפת באושר גדול, הדברים קורים כל כך קשה ולפעמים אין ברירה ולמנתח אין ברירה ואין לו מה לעשות, אני מצדיע לד"ר שהמאמץ שהוא עשה כדי להוציא את המחט הוא מאמץ ראוי לכל שבח" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 26-32 ובעמ' 10 לפרוטוקול שורות 1-3). בהקשר זה, פרופ' פרויינד הוסיף וציין: "אני אומר שיש מצב שרופא אחר היה נואש קודם ומשאיר את המחט בגוף. אני לא יודע אם עמדת בחדר ניתוח וחיפשת כך שעות, ואם היית מתנסה היית יכולה להבין שזה דבר קשה, מסובך ומורט עצבים וצריך הרבה שלווה ונחישות והרבה ניסיון לעשות את מה שהוא עשה" (עמ' 10 שורות 5-7).

7.
התובע בעדות הראשית בעל פה, התבקש לפרט מה בדיוק הוסבר על ידי הרופאים עובר לניתוח והוא העיד:
"באחד המפגשים שהיו לי עם ד"ר גרון שאלתי איזה ניתוח עומד לעשות לי, הוא אמר שיש שני ניתוחים לא זוכר את השמות, יש ניתוח אחד שעוקף את הקיבה ואחד שרוול, עד היום אני לא יודע מה עשו לי. הוחלט על אחד מהניתוחים האלה, קבענו על סוג הניתוח, הוא אמר שהניתוח יקח בין שעה וחצי לשעתיים. שאלתי אותו מה אחוזי ההצלחה אמרתי לו 7 הוא אמר 70 אחוז זה מעט מאוד, הוא אמר שבין 90 ל-95 אחוז אין נזקים ואפילו יותר. שאלתי אותו מה הסיבוכים של הניתוח, הוא אמר ששני סיבוכים סבירים, או דליפה מהחיבור של צינורות המעיים, או חום. שאלתי זהו כל הסיבוכים והוא אמר שכן. נקבע יעד לניתוח ופגשתי אותו עוד פעמיים, שלוש, בגלל שאני אסמטי פגש אותי מרדים שאמר מבחינת אסטמה אין בעיה לעשות את הניתוח ואני כשיר. נקבע תאריך לניתוח" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 22-28 ועמ' 12 שורות 1-2).

התובע העיד כי נכנס לניתוח בשעות 09.30 09.40 בבוקר
ויצא ממנו בשעות הערב, "בערך 19.30 עד 20.00" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 4 ו- 6).

על מצבו לאחר הניתוח העיד התובע: "קמתי מהניתוח היו לידי אמי, לא יכולתי לדבר כי היה לי צינורית של חמצן בפה, עוכבתי בחדר התאוששות לזמן מה כי מי שהשגיח עליי, אמר לי שפה יותר טוב עד שתעלה למעלה כי ניתן להשגיח עליך, סבלתי מכאבים חזקים ובלילה קיבלתי משככי כאבים, עד לבוקר שד"ר גרון בא לעשות ביקור רופאים, בביקור רופאים בא ד"ר גרון עם העוזרים שלו וסיפר מה עשיתי בניתוח וידעתי שאני הבן אדם המאושר ששכחו לו מחט בבטן והוציאו לו אותה. שאלתי את ד"ר גרון מה זאת אומרת, והייתי תחת משככי כאבים, הוא אמר לי שבמהלך הניתוח שעשינו נפלה להם מחט, אם אני לא טועה הוא אמר שגילו את המחט שנפלה אחרי שסיימו את הניתוח ולא בעת הניתוח, אם אני לא טועה, בגלל זה הם חיפשו בזבל, לפני שצילמו אותו, וגם בבגדים ובחדר ניתוח, כשלא מצאו הם התחילו לחפש בבטן דרך המכשיר ובגלל שלא מצאו הזמינו מכונת צילום, לאחר צילומים נמצאה המחט ליד הכליות, באזור המפשעה. ניסו להוציא אותה עם מכשיר שלא זוכר את שמו, לשלוף אותה דרך הפה, הם אמרו לי שניסו להכניס מכשיר מגנט וכנראה שהמחט זזה, הפכו אותי כדי לצלם עוד כמה פעמים ולא מצאו וחיפשו בחדר ובזבל, וד"ר גרון התעקש ומצא אותה ליד האשכים" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 8-19).

בעת שהתבקש לספר על תהליך ההחלמה שעבר, העיד התובע: "הייתי שתי שבתות בבי"ח, התאשפזתי ביום רביעי, וביום חמישי היה הניתוח, למיטב זכרוני, היו לי כאבים חזקים לקחתי משככי כאבים, לא יכולתי לכופף את הבטן ממצב שכיבה לישיבה, בגלל התפרים כי פתחו את הבטן, לא יכולתי להטיל שתן כמה ימים, לא יודע אם זה בגלל שנפתחה הבטן אך סביר להניח. לא יכולתי ללכת ולעמוד כמה ימים, הייתי במיטה. בין 3,4 ימים הייתי בחדר שיושב מול הדלפק, שיוצאים מחדר הניתוח" (עמ' 12 שורות 28-31).

ובאשר לשינוי שחל במצבו בעקבות הטיפול הרפואי המורחב שניתן לו, העיד התובע: "הפתח היה צריך להיות 4 חורים שניים בכל צד, וזה הצלקות שהיו צריכות להיות. היום בגוף יש לי בין הטבור לאיבר המין שלי חתך אנכי שלא היה צריך להיות, בניתוח שנכנסתי ד"ר גרון אמר שאין סיבה לפתוח את הבטן" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 15-17).

ביחס לתופעות הלוואי, מהן סבל התובע, העיד האחרון כדלקמן: "לאחר שנטלתי שתן היה לי קשה לעשות קיבה, אחרי הרבה מאוד זמן לא הצלחתי לעשות קיבה, ולאחר ששוחררתי עשו לי חוקן" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 19-20. ובהמשך: "היה לי כאבים בגלל הטבור שהיה לו הפרשות, בגלל הצורה ההנדסית של הטבור אי אפשר לתפור אותו והוא צריך להידבק לבד, היו לי הפרשות והוא אמר שבגלל שנתנו לי אינסולין באשפוז, וזה גורם לאי כרישת דם וזה לוקח זמן" (עמ' 13 שורות 25-27). ובהמשך העדות: "חצי שנה עד 8 חודשים, היה לי קשה לעשות פיפי וצרכים, היה לי קשה לשכב על הבטן ולגעת בה, כל החצי שנה לא יכולתי לעשות כלום והיו צריכים לטפל בי בבית, לא יכולתי לצאת לעבוד. שאלתי את ד"ר גרון באחת הפעמים לפני הניתוח כמה זמן יקח לי עם העבודה. הוא אמר יש כאלה שבועיים ויש כאלה חודש. בין 6 ל-8 חודשים לא יכולתי לעשות כלום, גם לא יכולתי לאכול. הכמות שהדיאטנית נתנה לי לאכול, לא הצלחתי לאכול, היו לי כאבים בבית." (עמ' 13 שורות 29-31
ובעמ' 14 שורות 1-2). את התפרים, העיד התובע, הוציא ד"ר גרון כשבוע ימים לאחר מועד השחרור מבית החולים (עמ' 13 שורה 22).

בחקירתו הנגדית של התובע עלה כי הוא עובד היום בגינון (עמ' 16 לפרוטוקול). עבודתו הנ"ל כוללת שתילה או השקיה אך היא אינה כוללת הרמת דברים. קודם לעבודה הנ"ל עבד התובע במשך 8 חודשים "במפעל של צימרים שנותן ציוד לצימרים כגון כביסה, מצעים וכו'" (עמ' 17 לפרוטוקול). שנתיים וחצי לפני הניתוח התובע לא עבד בכל עבודה (עמ' 18 לפרוטוקול).

באשר לקבלת ההחלטה לעבור את הניתוח, העיד התובע, כי הוא התייעץ עם רופא המשפחה שלו
שהסכים לניתוח והפנה אותו לנתבע (עמ' 18 ו- 19 לפרוטוקול).

ביחס להסברים שקיבל מד"ר גרון, העיד התובע: "הוא אמר שחום ודליפה מהצנרת. עוד צחקנו על זה ושאלתי כמה מתים מזה הוא אמר 99 אחוז חיים מזה, אתה צעיר" (עמ' 19 לפרוטוקול).

התובע אישר בעדותו את חתימתו על טופס ההסכמה לניתוח (מוצג נ/4) עמ' 19 לפרוטוקול).

גם בחקירתו הנגדית נשאל התובע על תופעות הלוואי והטיפולים הרפואיים שניתנו לו בעקבות הניתוח, ואלה היו דבריו לעניין זה: "ניגשתי לרופא משפחה ד"ר סולימאן כאמל שהפנה אותי למיון בעפולה, ניגשתי לשם ובדק אותי רופא במיון עפולה, ואמר שהכל בסדר והלכתי הביתה. היו עוד כמה פעמים שהגעתי לד"ר גרון והוא המליץ לי לעשות צילום כי אמרתי שיש לי כאבים והפרשות ונתן לי לעשות צילום שיקוף ששותים מים כאלה, התאריך שנקבע לי היה במילואים והתאריך השני שנקבע לי לא יכולתי ובפעם השלישית ד"ר גרון לא היה בבי"ח אלא בחו"ל, ואז אמר שלא צריך את הצילום כי הכאבים סטנדרטים ואז הגיע הניתוח השני" (עמ' 19-20 לפרוטוקול). ביחס למספר הפעמים שבהם פה התובע לטיפול רפואי העיד התובע
כי המדובר
בכמה וכמה פעמים. ביחס למסמכים רפואיים רלבנטיים, העיד התובע, "אפשר לבדוק" (עמ' 20 לפרוטוקול).

התובע אישר כי בעקבות התאונה ירד במשקל וכי אינו סובל יותר ממחלת הסכרת (עמ' 20 לפרוטוקול). חרף זאת, התובע העיד כי "הניתוח לא הצליח, הוא שיפר את מצבי במידה מסוימת" (שם).

8.
התובעת, בעדותה הראשית התבקשה לאשר כי נסעה עם בנה התובע לבית החולים פוריה
ביום הניתוח והשיבה:
"כן. בלילה לפני הניתוח הייתי עם יניב בבי"ח, בא המרדים ושאלתי אותו אם זה מסוכן, הוא אמר שאל תדאגי תוך שעה וחצי שעתיים גג יצא בשלום. שאלתי אותו באיזה שעה, הוא אמר שהוא השני, בערך בסביבות 09.30 10.00 מכניסים אותו. ישנתי לידו ובבוקר באו והזריקו לו זריקת טשטוש. אני המתנתי כל הזמן ליד דלת של חדר הניתוח, מהבוקר ועד הצהרים, בצהרים התחלתי לזמזם ושאלתי מה המצב של יניב איינס
, אמרו לי שהתהליך של הניתוח בסדר, אל תדאגי , שבי בשקט. בסביבות הצהרים המאוחרות, הילד לא יצא, אני רואה אנשים רצים ומכונות צילומים, וצילצלתי ואף אחד לא יוצא, הבן שלי סובל מאסטמה, הוא נולד גדול, כמעט 6 ק"ג ובלע את מי השפיר שלי, כל הזמן שמרתי עליו כמו יהלום. הילד הזה אף אחד, הרופאים רצים והאחיות רצות והפסיקו לענות לנו, היה ערב והחשיך, ואף אחד לא יוצא לא מרגיע אותנו ולא אומר מה עם הילד שלי. אם הוא מת או חי"
(עמ' 21 לפרוטוקול). ובהמשך דבריה (באותו עמ') "התקשרתי בזמזם ולא עונים לי היה ערב וחושך ואף אחד לא עונה. הבן הקטן שלי מעזה בא, דפקנו על הדלתות ואף אחד לא עונה, מהבוקר הכניסו אותו עד הערב, ראינו אחיות ורופאים רצים, ורציתי רק לדעת אם הכל בסדר, ולא עונים לי, התחלנו לדפוק על הערב, בסוף הערב, היה חושך, יצא הרופא, ואמר לי אני הרופא והתחלתי לנשק לו את הרגלים, ושאלתי אותו על הבן שלי, הוא אמר תשבי, אנו עשינו לו ניתוח, והיינו צריכים לפתוח לו כי אבדה לנו המחט, חיפשנו את המחט והיינו חייבים לפתוח את הבטן, רציתי לראות אותו, והוא אמר שלא כרגע עוד שעה אפשר להכניס אותו. כשנכנסתי ראיתי מכשירים מצד ימין ומצד שמאל, היה רופא או אח לידו, והוא אמר לי גברת הצלנו אותו, עשינו לו ניתוח, אמרתי לו לא דיברו על ניתוח רק שני חורים, אמר לי גברת לא היה לנו זמן בשבילך, כולנו בכינו מהבוקר עד הערב. אף אחד לא יצא להרגיע ולא להגיד מילה. אמרתי למרדים שהוא סובל מקוצר נשימה, הוא אמר לי לא היה לנו זמן בשבילך, באותו רגע היינו עסוקים מאוד, זה יותר חשוב לנו. כשלא עשה פיפי פתחתי לו ברז, ושפכתי לו מים, ולא יכל להתכופף. הוא אמר לי לתת לו מכות על הגב. הוא היה כמו סוס, הוא היה שמן כל הזמן היה שמן".

התובעת העידה כי כי היו יחד עמה, מחוצה לחדר הניתוח, בתה, הנכה בשתי רגליה,
ובנה הבכור (שם). כמו כן, בשלב מאוחר יותר הוזעק למקום בן הצעיר המשרת במסגרת שירות קבע בצה"ל בעזה.

בנוגע לטיפול שנתנה לתובע לאחר הניתוח, העידה התובעת: "כל הזמן תחבושות, מוגלה היתה יוצאת לו, עשו לו עוד ניתוח ולא יכל לאכול, כל מה שאכל הרופא אמר לו תשתה אשל ומרק בקש, הוא היה שותה כפית קטנה ומקיא. אמרתי לרופא שהוא מקיא ולא אוכל כלום, הוא אמר שלא צריך שיאכל עד שיוריד מה שיש לו, אח"כ אמרו שיש לו סתימת מעיים. הוא סבל מה שאכל הוא הקיא בכל הבית, אפילו מים. הסבל שלי שפחדתי לאבד אותו. יש לי עוד בנים אך הוא היה יקר עד עכשיו".

בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי בנה, התובע, לא סבל מכל מחלה מלבד ההשמנה עמה נולד (עמ' 22 לפרוטוקול). כמו כן, העידה התובעת כי ההשמנה ממנה סבל התובע לא הקשתה עליו במהלך
חיי היום-יום (עמ' 23). התובעת שללה כי התלוותה לבנה במהלך בדיקות ההכנה (עמ' 23 לפרוטוקול), והיא שללה שהייה במחיצתו בעת החתימה על טופס ההסכמה לניתוח (שם).

התובעת שללה כי עודכנה במהלך הניתוח על מצבו של בנה (עמ' 23 לפרוטוקול). לאחר שהרופא יצא ועדכן אותה היא נורא נבהלה (עמ'23). בנוסף, העידה התובעת: "דאגתי, הוא אמר שהאריכו לו את ההרדמה, ואמרתי לו שהוא אסמטי והוא אמר שאין ברירה וצריך להציל את החיים שלו, והוא אמר שחיפשו את המחט והביאו מכשירים, ואז אמר שהוציאו אותה ועוד שניה תכנסי לראות את הבן שלך" (עמ' 24).
התובעת העידה כי היא ידעה על עניין המחט בסוף הניתוח ולא כפי המפורט בכתב התביעה (עמ' 24 לפרוטוקול).

ביחס למצבה הנפשי לאחר הניתוח, שללה התובעת קבלת טיפול רפואי או נפשי לאחר הניתוח ובתשובה לשאלה כמה זמן אושפז בנה (התובע) בבית החולים השיבה כי אינה זוכרת. בנוסף, העידה התובעת כי לא התלוותה לבנה (התובע) בביקורות אצל ד"ר גרון (עמ' 24-25 לפרוטוקול).

9.
ד"ר גרון העיד בחקירתו הראשית כי הוא מבצע
ניתוחים לפרוסקופיים מזה למעלה מעשרים שנה (עמ' 26 פרוטוקול שורה 25).

בעת שהתבקש לתאר את מהלך הניתוח, העיד ד"
ר גרון:
"התובע עבר ניתוח שנקרא ניתוח מעקף קיבה שהוא מורכב להשמנת יתר, הוא בוצע בגישה לפרוסקופטית בלי פתיחת הבטן, למרות מורכבות ומשקל עודף של המטופל עבר בשלום וללא חריגות, וממש בתפירה האחרונה של הניתוח כשהוצאתי את המכשיר שהחזיק במחט, התברר שאין מחט בקצה החוט ומאחר ולא היה ברור איפה המחט נפלה אם בחוץ או בפני
ם, בשלב ראשון עשינו חיפוש וספרנו את כל המחטים, ובודקים בין הסדינים ועל הרצפה ובכל מקום בחוץ, מאחר ולא מצאנו הסתכלנו בתוך הבטן עם מצלמה וסרקנו את הבטן לכל אורכה, כמה שניתן, יש מגבלה של המשקל שמקשה על החיפוש, קוטר המחט הוא עשרים מ"מ ומדובר בבטן גדולה והחיפוש היה קשה, והמחט לא נמצאה. בשלב הזה הזמנו צילום שיקוף מאחר והחט מתכתית אפשר לאתר את המחט אם היא בבטן או לא, עד שהוזמן ונעשה שיקוף, עדכנתי את המשפחה בתקלה, אציין כי התגובה של המשפחה היתה מפתיעה, הם לא התעניינו בשלום המטופל אלא איימו עליי בתביעה. הסברתי שאני מתכוון למצוא את המחט ולהוציא אותה, חזרתי לחדר הניתוח ועשינו את הצילומים, בצילום הראשון לא מצאנו את המחט בגלל עובי הבטן ועובי המחט, מאחר ולא מצאנו את המחט בחוץ והיה חשוב לי למצוא את המחט לאור הבריאות וטובת המטופל, הזמנתי צילום מיוחד ובעזרת השיקוף הצלחנו לאתר את המחט בחלל הבטן. בשלב הזה מתוך מחשבה שהשיקול העיקרי הוא בריאות המטופל, להשאיר מחט בבטן מהווה סכנה, היא חדה מאוד ויכולה לדקור כל איבר בבטן, התחלנו להוציא את המחט. בשלב ראשון הכנסנו את המצלמה ובעזרת השיקוף ניסיתי לאתר את המחט ולהוציא אותה, הדבר לא צלח, בידינו, ניסינו כארבעים דקות לאתר את המחט ולהוציא אותה, אך לא הצלחנו להגיע אליה בגלל לולאות המעי, בשלב הזה החלטתי שאין ברירה וצריך לנסות ולעבור לגישה פתוחה וגם את החלק הזה עשיתי באופן הדרגתי בשלב ראשון החלטתי שמספיק לבצע חתך קטן שמאפשר ליד להיכנס החלטתי להכניס את היד ולחפש פנימה למרות שזה סיכון בשבילי להידקר, ובשניה שהכנסתי את היד מצאתי את המחט, ובזה הסתיים הניתוח, זה היה תהליך של שתי דקות. לאחר מכן סיימנו את הניתוח יצאתי לעדכן את המשפחה, החולה עבר להתאוששות ושהה במחלקה 6 ימים לאחר הניתוח, ההחלמה היתה תקינה, ומספר המעקבים שהיה במחלקה היה ללא שום בעיה. מבחינת הניתוח, והמעקב שהיה בידי, הוא ירד יפה במשקל, הוא ירד לפחות 30 ק"ג והסכרת שסבל ממנה השתפרה ולדעתי חלפה וגם האסטמה השתפרה" (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 29-30 ועמ' 27 שורות .1-23).

ביחס למפגשים שהיו לו עם התובע עובר למועד הניתוח, העיד ד"ר גרון: "ראיתי אותו לפחות שלוש פעמים לפני הניתוח, פעם אחת הוא קיבל הסבר על הניתוח ובחנו את הפרוצדורה ועל האפשרויות של הניתוח, ולגבי סיבוכים ולאחר מכן נשלח לבדיקות וחזר עם הבדיקות, עברנו על הבדיקות והפניתי למרפאת טרום ניתוחית ושוב חזר אליי וקיבל הסבר לגבי הניתוח ונקבע לו תור לניתוח, התהליך ארך בסביבות שנה" (עמ' 27 שורות 25-28).

ובתשובה לשאלה לגבי מהות הסיכונים והסיכובים עליהם הסביר לתובע, העיד ד"ר גרון:
"אנו מסבירים על הסיכונים העיקריים הסיבוך העיקרי נקרא דלף בניתוח יש חיתוך וחיבור של רקמות וזה יכול לדלוף, הסברתי על סיבוך של דימום, וסיבוכים של תסחיף ריאתי ואנו מסבירים על צורך של לקיחת ויטמנים ותוספי מזון על מנת שלא יווצרו חוסרים, אנו מסבירים שמתחילים בניתוח לקרסוקופי ולא יודעים איך יסתיים. אלה הסיבוכים העיקריים שמסבירים" (עמ' 27 שורות 30-31 ועמ' 28 שורות 1-2).

בנוסף ניתנו על ידי ד"ר גרון בעדותו פרטים ביחס לגודל החתך שביצע בבטנו של התובע ונטען כי אם המקרה היה מתרחש בשנית הוא היה נוהג בדיוק באותה דרך (עמ' 28 שורות 4 ו- 12). עוד ניתנו על ידי ד"ר גרון פרטים ביחס למשך האשפוז הנדרש בעקבות ניתוח כאמור (עמ' 28 שורה 14), וביחס לזמן הניתוח, העיד ד"
ר גרון, כי "
הניתוח בד"כ לוקח שעתיים שעתיים וחצי, אם היה שואל זו התשובה שהיה מקבל"
(עמ' 28 שורות 26-27).

בנוגע לשיקולים שהיו לו בעת שקיבל את ההחלטה להוציא את המחט במהלך הניתוח, העיד ד"ר גרון,
"השארת מחט חדה בבטן מהווה סכנה בריאותית למטופל כשצריך להחליט אם להשאיר או להוציא את המחט, אין ספק שצריך להוציא אותה, היא דבר חד ויכולה לגרום לדקור את המעי ולגרום לתכולה שלו לצאת החוצה ולגרום לדלקת בבטן היא יכולה לדקור כלי דם ולגרום לדימום."
(עמ' 28 שורות 29-31), ובתשובה לשאלה מדוע לא ניתן לעשות את הניתוח להוצאת המחט בשלב מאוחר יותר, השיב ד"ר גרון: "כל זמן שיעבור הסיכון קיים, אם הוא קם ומסתובב ועובר יום או שעות, הסיכון מתחיל להתמש רציתי לחסוך את זה. מדובר בסכנה של הרדמה כפולה" (
עמ' 29 שורות 1-2).


ד"ר גרון העיד גם לגבי משך הניתוח (עמ' 29 שורות 18-24).

בחקירתו הנגדית, נשאל ד"ר גרון על המועד שבו הבחין לראשונה בהינתקות המחט והשיב: "בשניה שהוצאתי את המכשיר מהבטן" (עמ' 29 שורה 30).

כמו כן, העיד ד"
ר גרון כי במהלך הניתוח עיניו מופנות למסך המתעד את המתרחש בבטן המנותח
וכי ברגע שהמכשיר יוצא החוצה הוא מסתכל עליו (עמ' 30 שורות 15-16).


10.
ד"ר ח'טיב איהאב היה עוזרו של ד"ר גרון בניתוח נשוא התיק, ובעדותו הוא התבקש לספר מה זכור לו לגבי המקרה. על פי עדותו: "זה ניתוח של מעקף קיבה שחיפשנו מחט והניתוח הוארך והוצאנו את המחט בסוף והעניין הסתיים" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 28-29). ד"ר ח'טיב הוסיף ופירט: "... זה ניתוח לקרוסקופי, הבאנו צילום ולא ראינו ואז הבאנו שיקוף ואז ראינו שהמחט בתוך הבטן בגלל שזה בהשמנה לא הצלחנו להוציא אותה, ולכן בוצע חתך והמחט נשלפה." (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 31-32).

ד"ר ח'טיב נשאל בחקירתו הראשית, האם מישהו יצא לעדכן את המשפחה והשיב: "ד"ר גרון ואני התלוויתי אליו, היתה מישהי גם בכסא גלגלים, הוא אמר להם שהניתוח מתארך כי יש מחט בבטן, אני זוכר שמישהי אמרה אני אעדכן את העו"ד שלי" (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 2-3). ובתשובה לשאלה האם נאמר על ידי ד"ר גרון משהו נוסף, השיב ד"ר ח'טיב: "לא, הוא עידכן אותם שהניתוח מתארך. עשינו צילום ואז שיקוף ואז ראינו את המחט" (שורה 5 באותו עמ'). ובהמשך העדות, במהלך חקירתו הנגדית, העיד ד"ר ח'טיב : "לא זוכר, יצא ד"ר גרון ודיבר עם המשפחה ואמר שלא מוציאים את המחט והניתוח מתארך". .... "אני עמדתי איתו והיתה מישהי עם כסא גלגלים שאמרה שהיא תדבר עם העו"ד שלהם, כשחזרנו הוא אמר לי שמעתם מה קורה. זה היה לפני שהוצאנו את המחט" (עמ' 34 לפרוטוקול שורות 16 ו- 18-19).

ביחס לשיקול הדעת של הצוות הרפואי בחדר הניתוח, בעת קבלת ההחלטה להוציא את המחט, העיד ד"ר ח'טיב: "כשרואים מחט בבטן מוציאים את זה ולא משאירים את זה. ד"ר ניתח חצי מדינה, זה לא ניתוח ראשון ולא שני אלא אלפי ניתוחים, אני שואל מה עדיף להשאיר מחט או להוציא, עדיף להוציא, כל רופא היה מחליט כך" (עמ' 32
לפרוטוקול שורות 7-9).
בחקירתו הנגדית נשאל ד"ר ח'טיב על השלב שבו הבחין שאין מחט והוא השיב: "גזרנו את החוט, הוציא את החוט ואין מחט לא ידענו איפה המחט נפלה" (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 13). ובתשובה לשאלה מדוע לא ניתן היה לדעת היכן המחט, השיב: "אי אפשר לראות המחט קטנה, לפעמים המחט נופלת על הרצפה" (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 15).

בדומה לד"ר גרון, העיד ד"ר ח'טיב כי המצלמה רלבנטית במשך כל הניתוח ובמילותיו: "מה ז"א לא רלוונטית כל הזמן אנו מסתכלים" (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 24).

עו"ד העיד ד"ר ח'טיב: "אנו לא דגים ושולפים את המחט, מדובר בדבר עדין שאתם אמורים להוציא חוט עם מחט ולוודא שמחט קשורה לחוט, למה לא ראיתם למעלה בקצה הצינור שאין מחט" (עמ' 34 לפרוטוקול שורות 9-10).

ובתשובה לשאלה "כמה זמן ארך כל התהליך הזה" השיב ד"ר ח'טיב: "לא יודע בדיוק" ולאחר מכן "בוא נגיד שעה" (עמ' 34 שורות 29 ו- 31).

ד"ר ח'טיב העיד כי אין זה הניתוח הראשון שבו נופלת מחט במהלך ניתוח (עמ' 35 שורה 3-4), ובסיום עדותו בתשובה לשאלה: "למה מחט צריכה ליפול" הוא השיב: "כשפוגעים במעי זה צריך לקרות, זה חלק מהניתוח. את הולכת בכביש ויש אחריות שלא תעשי תאונה?" (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 6-7).

דיון והכרעה:

11.
התובעים, בסיכומי טענותיהם, הגדירו את השאלות העיקריות השנויות במחלוקת בתיק דנן, באופן הבא:

א.
האם עצם נפילתה של מחט בחלל בטנו של התובע מהווה רשלנות (בין אם של הרופא המטפל ובין אם של השימוש במכשיר לא תקין);

ב. האם העובדה שסיכון זה של נפילת המחט לא הובא לידיעת התובע טרם
הניתוח, מהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין (כשאין מחלוקת שסיכון זה לא הובא לידיעתו);

ג. האם הניתוח להוצאת המחט מהווה עוולת תקיפה;

ד. האם האופן בו נהג הצוות הרפואי עם התובעת אשר המתינה מחוץ לחדר הניתוח, מהווה עוולה נזיקית;"

למען הנוחיות אמקד את הדיון בפרק זה בשאלות הנ"ל, כפי שהגדירו אותן התובעים בסיכומי טענותיהם, לאו דווקא בהתאם לסדר הופעתן לעיל, והכל תוך התייחסות לחומר הראיות שהובא לפני, בסוגיות האמורות.

אולם, בטרם אחל בבחינת השאלות האמורות לעומקן, אקדיש מספר מילים לטענת הנתבע להרחבת חזית, כפי שזו הועלתה בסיכומי טענותיו, בנוגע לטענת התובע לפגיעה באוטונומיה. כזכור, בסיכומי טענותיהם התובעים התייחסו
לניתוח שבוצע בתובע לשם הוצאת המחט, וטענו כי זה נעשה ללא הסכמת התובע.
הדבר, טענו התובעים, מהווה פגיעה באוטונומיה של התובע ומזכה אותו בפיצוי לא ממוני בנוסף לפיצוי הנתבע בגין הכאב והסבל.

הנתבע, בכתב סיכומיו, טען כי נושא זה של הפגיעה באוטונומיה הינו בבחינת הרחבת חזית אסורה, ורק לחילופין נטען על ידו כי בכל מקרה, בהתאם לרוח הנושבת כיום בפסיקת בית המשפט העליון, אבות הנזק בגין "כאב וסבל" ו"פגיעה באוטונומיה" חוסים תחת "נזק לא ממוני", כלומר, כך טען הנתבע, מדובר
בראש נזק אחד שאין לפצלו ופסיקת פיצוי נוסף בגין "פגיעה באוטונומיה" תהווה, למעשה, פיצוי כפול בניגוד לדיני הנזיקין.

בנושא זה ולאחר בחינת מחודשת של כתב התביעה ניתן לגלות כי טענה זו ביחס לאי קבלת הסכמת התובע לביצוע הניתוח להוצאת המחט, הועלתה על ידי התובעים בכתב תביעתם (סעיף 35.7 שם). אומנם, בכתב תביעתם לא הגדירו התובעים את טענתם הנ"ל כחוסה בצילה של 'הפגיעה באוטונומיה', אולם ברי כי זו היא מהות הטענה ולפיכך אין לומר כי התובעים הרחיבו את חזית המחלוקת, בצורה אסורה, בעת שכללו בסיכומיהם טענות לעניין זה ועתרו לפסיקת פיצוי בגין הפגיעה הנ"ל.

12.
מכאן, אגש לבחינת השאלות עליהן עמדו התובעים בסיכומיהם ועמדתי לעיל, ואפתח בטענת התובעים לקיומה של התרשלות
מצד הנתבע, בעצם התנתקות המחט במהלך הניתוח ונפילה בחלל בטנו של התובע - התרשלות המזכה את התובע, לטענתו, בפיצוי.

עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. סעיף 35 קובע בזו הלשון: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".
עולה מהוראת הסעיף הנ"ל כי כדי להצליח בתביעת רשלנות, על הניזוק להוכיח את כל יסודות העוולה המפורטים בסעיף 35 הנ"ל
ובסעיף 36 ובמילים אחרות, עליו להוכיח התרשלות של המזיק, חובת זהירות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק, קיום נזק לניזוק בעטיה של התרשלות המזיק, תנאי הידוע בספרות המשפטית ובפסיקה, קשר סיבתי.

13.
נשאלת עתה השאלה, האם עלה בידי התובע להוכיח את היסודות הדרושים להוכחת עוולת הרשלנות? בענין חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, הבחינה הינה קלה יחסית. ניתן לקבוע ודומה כי הנתבע אינו חולק על כך, כי על הנתבע חלה חובת זהירות כלפי התובע בתוקף חובת הזהירות שחייב רופא כלפי חולהו.

מכאן, נדרש לבחון את היסוד השני שעניינו התרשלות המזיק, ובמילים אחרות, האם עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע התרשל בכך שבמהלך הניתוח שנערך לתובע ניתקה מחט ונעלמה באופן זמני בבטנו של התובע. בשאלה זו, ביקשו התובעים, בסיכומי טענותיהם לשכנע כי עצם העובדה כי מחט נפלה במהלך ניתוח בבטנו של התובע אינה יכולה אלא להיחשב כאירוע רשלני. נטען לעניין זה על ידי התובעים כי אין זה עולה על הדעת כי מכשיר המוכנס לבטנו של חולה לא יופעל באופן מקצועי אשר ימנע סיכונים מסוג זה ו/או לא יהיה תקין. מלבד הטיעון הכללי הנ"ל לא הרחיבו התובעים לעניין ההתרשלות בסיכומי טענותיהם, ככל שעניינם הטיפול הרפואי שניתן לתובע.

לא די בנסיבות העניין בטיעון כללי זה כדי להוכיח קיומו של מעשה רשלני מצד הנתבע. התובע וסיבותיו עמו נמנע מלתמוך את תביעתו ולהביא במסגרת ראיותיו חוות דעת רפואית התומכת בטענתו לעניין קיומה של התרשלות.

חומר הראיות היחיד שהובא לפני לעניין זה, מטעמו של הנתבע, מוביל באופן חד משמעי למסקנה שונה ולפיה הינתקות מחט מן המכשיר בו נעשה השימוש על ידי הרופא המנתח לצורך ביצוע ניתוח לפרוסקופי הינו מקרה ידוע ומוכר שיש לגביו התייחסות מפורשת בספרות המקצועית
וכי התרחשות המקרה אינה קשורה במידת מקצועיותו של המנתח ואינה תוצאה הכרחית של רשלנות מצדו. בעניין זה, העידו כזכור לפני שלושה עדים רלבנטיים. ד"ר גרון הרופא המנתח ועוזרו ד"ר ח'טיב וכן העיד לפני המומחה הרפואי מטעמו של הנתבע, פרופ' פרויינד. בהתאם לעדויותיהם של השלושה הנ"ל הטיפול הרפואי שניתן לתובע, כתוצאה ממחלת ההשמנה החולנית ממנה סבל, התנהל על פי סטנדרטים מקצועיים גבוהים.

ציין לעניין זה פרופ' פרויינד בחוות דעת "האירוע או התקלה של אבוד מחט במהלך ניתוח בבטן הינו אירוע נדיר אולם ידוע מוכר ומהווה חלק מהסיכונים של הניתוח". מדובר באירוע היכול להתרחש אצל טובי המומחים והמנתחים בעולם. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, לאחר
שאשר כי הינתקות של מחט הינה בגדר תקלה (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 21), הוסיף פרופ' פרויינד וציין כי אין הוא ידוע כיצד מונעים תקלה מסוג זה (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 23). בעניין זה הדגים פרופ' פרויינד הדבר דומה למצב שבו אדם מחזיק בידו מזלג וזו נשמטת ממנו (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 25).
עוד ציין פרופ' פרויינד בעדותו האמורה

ד"ר גרון, בעדותו תיאר את מהלך הניתוח ולרבות את השלב שבו משך את החוט הקשור במחט וגילה כי המחט איננה קשורה יותר לחוט. כמו כן, תיאר ד"ר גרון את החיפושים שנעשו על ידו ועל ידי שאר חברי הצוות הרפואי, בחדר הניתוח, לשם איתור המחט עד לאיתורה ועמד על העובדה כי משפחת התובע עודכנה במצב התובע ולרבות העובדה בדבר נפילת המחט, בטרם הסתיים הניתוח והמחט הוצאה.

גם
ד"ר ח'טיב העיד לעניין זה
כי אין זה הניתוח הראשון שבו נופלת מחט במהלך ניתוח (עמ' 35 שורה 3-4), ובסיום עדותו בתשובה לשאלה: "למה מחט צריכה ליפול" הוא השיב: "כשפוגעים במעי זה צריך לקרות, זה חלק מהניתוח. את הולכת בכביש ויש אחריות שלא תעשי תאונה?" (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 6-7).

מלבד עדויותיהם של שלושת הרופאים הנ"ל לא הובאו לפני עדויות נוספות כלשהן שיש בהן כדי להצביע על קיומה של התרשלות מצד הנתבע. בעניין זה כאמור, אינני סבורה כי די בעובדה הלא שנויה במחלוקת ולפיה מחט ניתקה ונפלה באופן זמני בחלל בטנו של המנותח כדי להצביע על קיומה של התרשלות של הרופא המנתח בין בביצוע הניתוח עצמו ובין כתוצאה משימוש שנעשה על ידו במכשיר לא תקין – נתון שלא הוכח על ידי התובע (גם לא נטען במפורש במסגרת פרשת התביעה).
משכך הם פני הדברים ניתן לקבוע כי בידי התובע לא עלה להוכיח בראיות כלשהן כי הנתבע, באמצעות ד"ר גרון, פעל שלא על פי סטנדרט רפואי סביר ומקובל וכי
היתה התרשלות במהלך הניתוח בגינה אמור הנתבע לחוב בנזיקין.

הנה כי כן, לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו להתרשלות מצד הנתבע ובעניין זה המסקנה אותה ביקש התובע להסיק מעצם הינתקותה של המחט לחלל בטנו בטרם הסתיים הניתוח, אינה מסקנה הכרחית ומכל מקום אינה פוטרת את התובע מעול הוכחת טענתו להתרשלות.

14.
ניסיון התובע להתבסס על הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אינו במקומו וזאת מן הטעם הפשוט שלפיו בנסיבות המקרה דנן לא קיימת אי וודאות ביחס לעובדות והלכה למעשה, לתובע קיימת ידיעה מלאה לגבי הנסיבות שגרמו לאירוע שבגינו הוא הגיש את תביעתו.
בנוסף, ועל כך אעמוד ביתר הרחבה להלן, לתובע לא נגרם כל נזק.


למעשה, השימוש אותו מבקש התובע לעשות בהוראת הסעיף הנ"ל הינו מרחיק לכת בנסיבות תיק זה, בו מוטל על התובע הנטל להוכיח את תביעתו בהיותו המוציא מחברו שעליו נטל הראיה, ומשמעו אחת – מתן פטור לתובע מהוכחת תביעתו ללא כל הצדקה של ממש.

15.
השאלה הבאה בה נדרש לדון, לאחר שנקבע כי בידי התובע לא עלה להוכיח טענתו לקיומה של התרשלות בביצוע הניתוח הלפרוסקופי, הינה האם היתה מצד הנתבע התרשלות בתהליך הוצאת המחט שניתקה, מחלל ביטנו של התובע.

בחינת חומר הראיות שהובא לפני בנוגע לסוגיה הנ"ל, מוביל לכלל מסקנה שלפיה, הנתבע לא התרשל בעת קבלת ההחלטה על הוצאת המחט ובביצוע תהליך ההוצאה הנ"ל.

בין שלושת הרופאים שהעידו לפני מטעמו של הנתבע, היתה אחידות דעים ביחס לכך שככל ומתרחש מקרה שבו מחט נופלת בחלל בטנו של מנותח, נדרש הצוות הרפואי להוציאה מוקדם ככל הניתן לבל יגרמו למנותח נזקים מעצם הימצאותה של המחט בחלל הבטן ואפשרות פגיעתה באיבריו הפנימים של המנותח.

גם בעניין זה, כקודמו, לא הובאה על ידי התובע ראיה ואף לא בדל ראיה לכך שרופא סביר היה מותיר את המחט בבטנו של המנותח, עד לרגע שבו מתעורר זה מהרדמתו ומקבל בעצמו את ההחלטה באם להוציא את המחט אם לאו ובאיזו דרך.

עלה למעשה מן הראיות שהובאו לפני כי תהליך קבלת ההחלטה להרחבת הניתוח לניתוח בגישה פתוחה היה הדרגתי וכי בטרם בוצעה הרחבת החתך שבוצע לשם החדרת אחד הטרוקרים, לשם ביצוע הניתוח המורחב, נעשה חיפוש אחר המחט בסביבת התובע ומיטת הניתוח עליה שכב, וכן בוצע חיפוש לפרוסקופי על פני המעיים במהלכו נסרקה בטן התובע במצלמה ששימשה קודם לכן את המנתח לצורך ביצוע הניתוח המקורי המתוכנן, חיפוש שלא צלח.

בשלב שלישי נעשה שיקוף בניסיון לאתר באמצעותו את המחט. במהלך השיקוף בוצעו ניסיונות להוציא את המחט תחת השיקוף, באמצעות לפרוסקופ תוך שימוש בטרוקרים השונים, ניסיון שנכשל אף הוא.

רק לאחר שנכשלו כל הניסיונות האמורים ונכשל ניסיון נוסף לחפש את המחט שוב באמצעות לפרוסקופ,
התקבלה ההחלטה לעבור לניתוח בגישה פתוחה ואף כאן, בוצע חתך שהינו למעשה הרחבה של אחד החתכים שבוצעו מוקדם יותר לצורך החדרת אחד הטרוקרים. ביחס לגודל החתך, העיד ד"ר גרון, כי מדובר בחתך קטן שאפשר הכנסת ידו פנימה (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 18-19).
עוד העיד ד"ר גרון כי בסמוך ממש להחדרת היד אותרה המחט ונשלפה החוצה.

בנסיבות העניין ומקום בו לא הובאה על ידי התובע חוות דעת רפואית התומכת בטענתו שלפיה מהלך הדרגתי זה שנעשה על ידי הצוות הרפואי והסתיים בהצלחה בהוצאה המחט, לא היה תקין, דין טענתו של התובע להתרשלות בעצם קבלת ההחלטה על הוצאה מחט דחייה.

חשוב להדגיש כי התובע, בעת שנשאל על כך בחקירתו הנגדית, העיד כי הוא שמח על כך שהמחט הוצאה מבטנו, ובנסיבות העניין, לא ברור כלל ועיקר על מה הוא מלין.

בנוסף, נראה כי כל החלטה אחרת שהיתה מתקבלת על ידי הצוות הרפואי ובכלל זאת המתנה עד לרגע שבו מתעורר התובע מהרדמתו וקבלת הסכמתו להוצאת המחט, היתה מסכנת את התובע והיו כרוכים בה סיכונים שהצוות הרפואי היה מעוניין למונעם. עמדו על כך שני הרופאים, גרון וח'טיב בעדויותיהם שתמציתן הובאה על ידי לעיל.

לעניין זה
התייחס גם מומחה הנתבע, פרופ' פרויינד בחוות דעתו שם הוא ציין כי בכינוס של החברה האמריקאית לכירורגיה אנדוסקופיה (לפרוסקופית), ב-שנת 2011 נדונה השאלה לגבי גישת המנתחים להתמודדות של מצב של אובדן מחט במהלך ניתוח לפרוסקופי והתברר כי למעלה ממחצית מהמנתחים מצדדים במעבר לגישה פתוחה.

הנה כי כן, בידי התובע לא עלה להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו להוכחת התרשלות בקבלת ההחלטה על הוצאת המחט ו/או בביצוע התהליך ההדרגתי שבתומו הוצאה המחט מבטנו.

16.
ישנו מקום לבחון עתה את השאלה האם התובע הועמד במסגרת ההסברים שניתנו לו ביחס לניתוח ועובר לו על הסיכון הכרוך בנפילת המחט; וככל שלא, האם הדבר מהווה עוולה נזיקית.

בעניין
ההסברים שניתנו לו על ידי ד"ר גרון, עובר לניתוח העיד התובע כלהלן:
"הוא אמר שחום ודליפה מהצנרת. עוד צחקנו על זה ושאלתי כמה מתים מזה הוא אמר 99 אחוז חיים מזה, אתה צעיר"
(עמ' 19 לפרוטוקול).


ד"ר גרון, שבעת שנשאל על מהות הסיכונים והסיכובים אותם הסביר לתובע, העיד:
"אנו מסבירים על הסיכונים העיקריים הסיבוך העיקרי נקרא דלף בניתוח יש חיתוך וחיבור של רקמות וזה יכול לדלוף, הסברתי על סיבוך של דימום, וסיבוכים של תסחיף ריאתי ואנו מסבירים על צורך של לקיחת ויטמנים ותוספי מזון על מנת שלא יווצרו חוסרים, אנו מסבירים שמתחילים בניתוח לקרסוקופי ולא יודעים איך יסתיים. אלה הסיבוכים העיקריים שמסבירים" (עמ' 27 שורות 30-31 ועמ' 28 שורות 1-2).

פרופ' פרויינד העיד בעניין ההסברים אותם נהוג להעמיד מנותח דוגמת התובע, באופן הבא:
"ככלל, לפני כל ניתוח המתבצע בגישה לפרוסקופית
מוסבר למנותח כי ייתכן מעבר לגישה "פתוחה", הכרוכה בפתיחת דופן הבטן".

עולה מן העדויות הנ"ל ובפרט עדויותיהם של התובע ומנתחו, ד"ר גרון, כי התובע הועמד על הסיכונים העיקריים הקשורים לניתוח, שנפילתה של מחט אינה כלולה בהם. נתתי אמון בעדותו של ד"ר גרון, המוצאת במידה מסויימת תימוכין בעדותו של פרופ' פרויינד ובטופס ההסכמה, עליו חתם תובע, כי התובע הועמד בין היתר על האפשרות לעבור במהלך הניתוח מן השיטה הלפרוסקופית לשיטה הפתוחה.

בנסיבות העניין, השאלה העולה על הפרק עתה הינה
האם די היה בהסברים הנ"ל ובאמור בטופס ההסכמה לניתוח כדי לקבוע כי התובע נתן הסכמתו לביצוע ההרחבה של הניתוח שבוצעה תוך מעבר לגישה הפתוחה במטרה להוציא את המחט?

יש להשיב לשאלה הנ"ל בחיוב.

עלה מחומר הראיות שהובא לפני כי הגם שאפשרות הינתקותה של מחט בחלל בטנו של מנותח הינה מקרה העלול להתרחש בכל ניתוח אפילו מבוצע זה בידי המנתח הכי טוב בעולם, כדבריו של פרופ' פרויינד בעדותו לפני, הרי שהמדובר הוא במקרה לא שכיח ונפוץ אלא נדיר שהסיכויים להתרחשותו קיימים אך אינם גבוהים כלל ועיקר.

ד"ר גרון העיד לפני כי הגם שהוא מבצע ניתוחים מסוג הניתוח שבוצע בתובע מזה למעלה מ- 20 שנה, מקרהו של התובע הוא המקרה הראשון שבו מחט ניתקת במהלך ניתוח שכזה. על האחוזים הדלים להתרחשות תופעה זו עמד גם פרופ' פרויינד בחוות דעתו.

הנה כי כן,
עסקינן בסיכון קיים אך רחוק ומזערי שספק אם ישנו מקום לדרוש מרופא סביר, להרחיב ולהסביר עליו במסגרת פגישות ההכנה עם המנותח.

בית המשפט העליון עמד בפסיקתו על כך שלא ניתן לצפות שהיקף ההסברים הניתן למטופלים יהיה מוחלט ויכלול כל סיכון אפשרי במידה ומדובר בסיכון רחוק או בלתי משמעותי. ראה בעניין זה ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535,546. יפה גם לענייננו פסיקתו המאוחרת יותר של בית המשפט העליון, אליה הפנה הנתבע בסיכומי טענותיו, בעניין ע"א 718/06 סתחי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו). שם, יצויין, נדונה בהרחבה שאלת היקף חובת הידוע בניתוחים אלקטיביים כבעניינו.

טענת הנתבע כי דווקא העובדה כי מדובר בניתוח אלקטיבי האמור להיות מבוצע בשיטה הלפרוסקופית ולהותיר בגופו של התובע ארבעה חתכים קטנים ולא החתך שהותירה בגופו ההרחבה של הניתוח, אינה הגיונית בשים לב לעובדה כי התובע, בטופס ההסכמה עליו חתם, אישר כי:
"הוסבר לי ואני מבין כי קיימת אפשרות שתוך מהלך הניתוח העיקרי יתברר שיש צורך להרחיב את היקפו, לשנותו או לנקוט
בהליכים אחרי נוספים, לרבות פעולות כירורגיות נוספות שלא ניתן לצפותם כעת בוודאות או במלואם, אך משמעותם הובהרה לי, לפיכך אני מסכים גם לאותם הרחבה, שינוי, או ביצוע הליכים אחרים או נוספים, לרבות ניתוחים שלדעת רופאי בית החולים יהיו חיוניים או דרושים במהלך הניתוח העיקרי".

למעלה מן האמור אציין כי לטעמי היקפה של חובת הגילוי אמור להיקבע שלא במנותק מן המנותח עצמו ומידת התעניינותו בהליך הטיפולי אותו הוא עתיד לעבור,
מהות ומידת הסיכונים הכרוכים בו. רוצה לומר, מנותח הסומך את ידו על מנתחו ואוטם את אוזניו למשמע הסבריו ביחס לניתוח ולסיכונים הכרוכים בו, אינו יכול להישמע בטענה כי לא הסבירו לו. לעובדה זו עשויה להיות השלכה על מידת הפירוט ועל היקף ההסברים הניתנים לו על ידי רופאיו.

במקרה דנן, התובע העיד בעדותו הראשית, בעת שהתבקש לפרט מה בדיוק הוסבר על ידי הרופאים עובר לניתוח כי:
"באחד המפגשים שהיו לי עם ד"ר גרון שאלתי איזה ניתוח עומד לעשות לי, הוא אמר שיש שני ניתוחים לא זוכר את השמות, יש ניתוח אחד שעוקף את הקיבה ואחד שרוול, עד היום אני לא יודע מה עשו לי. הוחלט על אחד מהניתוחים האלה, קבענו על סוג הניתוח, הוא אמר שהניתוח יקח בין שעה וחצי לשעתיים. שאלתי אותו מה אחוזי ההצלחה אמרתי לו 7 הוא אמר 70 אחוז זה מעט מאוד, הוא אמר שבין 90 ל-95 אחוז אין נזקים ואפילו יותר. שאלתי אותו מה הסיבוכים של הניתוח, הוא אמר ששני סיבוכים סבירים, או דליפה מהחיבור של צינורות המעיים, או חום. שאלתי זהו כל הסיבוכים והוא אמר שכן. נקבע יעד לניתוח ופגשתי אותו עוד פעמיים, שלוש, בגלל שאני אסמטי פגש אותי מרדים שאמר מבחינת אסטמה אין בעיה לעשות את הניתוח ואני כשיר. נקבע תאריך לניתוח" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 22-28 ועמ' 12 שורות 1-2).

הנה כי כן, גם ביחס לפרטים מהותיים יותר הקשורים לניתוח ולרבות סוג הניתוח ושמו, התובע גילה חוסר אכפתיות ולדבריו עד היום אין הוא יודע 'מה עשו לו'.


בנסיבות, לא ברור על מה מלין התובע ולא ברור כלל ועיקר האם לו הוא היה מועמד על האפשרות להינתקותה של מחט ולצורך במעבר לגישה הפתוחה לשם איתורה, הוא היה מתנגד לביצוע הניתוח כולו. במילים אחרות, בידי התובע לא עלה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי הנטענת, לבין הנזקים הנטענים.

17.
נוסף על כן ולא פחות חשוב, בידי התובע
לא עלה להרים את הנטל הרובץ לפתחו להוכחת נזקיו. לנתון זה חשיבות לא רק ביחס להוכחת טענתיו של התובע לקיומה של התרשלות בביצוע הניתוח ובקבלת ההחלטה להרחבת הניתוח ובתהליך הוצאת המחט, אלא גם ביחס לטענת התובע לפגיעה באוטונומיה.


כידוע, הפגיעה באוטונומיה במקרה כשלנו המועלית בהקשר של תביעה לרשלנות רפואית, רלבנטית למקרה בהם הוכחה רשלנות באי מסירת מידע רלבנטי לידי המטופל או באי קבלת הסכמתו להליך רפואי בעבר, אום לא הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הרשלנות לבין הנזק. במילים אחרות, לא די בכך שהתובע מוכיח כי היתה מצד הנתבע רשלנות באי מסירת מידע או באי קבלת הסכמתו להליך הרפואי אלא נדרש ממנו להוכיח קיומו של נזק.


כב' השופט עמית בע"א 5476/08 בן צבי נ' היס (פררסם בנבו), קבע את הדברים הבאים היפים לענייננו:


"הפגיעה באוטונומיה הולכת ותופסת מקום של כבוד כמעט בכל תביעה בגין רשלנות רפואית. הכרה בפגיעה באוטונומיה כנזק העומד בפני
עצמו – במנותק מראש הנזק הלא ממנוי – משמעה כי ניתן לפסוק פיצויים לפלוני בכל מקרה בו לא ניתנה הסכמה מדעת, גם כאשר הניתוח הצליח ולא נגרם כגל נזק גוף בעקבותיו. לטעמי, ובאספקלריה של מדיניות משפטית, תוצאה זו אינה רצויה בעליל. תוצאה זו נוגדת את הגישה המקובלת בדיני הנזיקין ולפיה הפיצוי ניתן בגין הנזק התוצאתי לפגיעה, כגון אבדן הפסד השתכרות עקב קטיעת יד, להבדיל מעצם הפגיעה".
בעניין הנזק, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי שלושת הרופאים שהעידו לפני היו בדעה אחת ולפיה הניתוח השיג את מטרותיו והצליח. התובע בעצמו אישר כי כתוצאה מן הניתוח הוא ירד במשקל ומחלות שסבל מהן בשל המשקף העודף חלפו.

לעניין הנזקים, העיד התובע: "הפתח היה צריך להיות 4 חורים שניים בכל צד, וזה הצלקות שהיו צריכות להיות. היום בגוף יש לי בין הטבור לאיבר המין שלי חתך אנכי שלא היה צריך להיות, בניתוח שנכנסתי ד"ר גרון אמר שאין סיבה לפתוח את הבטן" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 15-17).

ביחס לתופעות הלוואי, מהן סבל התובע, העיד האחרון כדלקמן: "לאחר שנטלתי שתן היה לי קשה לעשות קיבה, אחרי הרבה מאוד זמן לא הצלחתי לעשות קיבה, ולאחר ששוחררתי עשו לי חוקן" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 19-20. ובהמשך: "היה לי כאבים בגלל הטבור שהיה לו הפרשות, בגלל הצורה ההנדסית של הטבור אי אפשר לתפור אותו והוא צריך להידבק לבד, היו לי הפרשות והוא אמר שבגלל שנתנו לי אינסולין באשפוז, וזה גורם לאי כרישת דם וזה לוקח זמן" (עמ' 13 שורות 25-27). ובמשך העדות: "חצי שנה עד 8 חודשים, היה לי קשה לעשות פיפי וצרכים, היה לי קשה לשכב על הבטן ולגעת בה, כל החצי שנה לא יכולתי לעשות כלום והיו צריכים לטפל בי בבית, לא יכולתי לצאת לעבוד. שאלתי את ד"ר גרון באחת הפעמים לפני הניתוח כמה זמן יקח לי עם העבודה. הוא אמר יש כאלה שבועיים ויש כאלה חודש. בין 6 ל-8 חודשים לא יכולתי לעשות כלום, גם לא יכולתי לאכול. הכמות שהדיאטנית נתנה לי לאכול, לא הצלחתי לאכול, היו לי כאבים בבית."

למותר יהא לצין כי התובע לא תמך טענותיו הנ"ל לנזקים בתיעוד רפואי או אחר כלשהו ובכלל זאת חדל התובע מלעשות את הדבר הפשוט ביותר בנסיבות הענין והוא תיעוד הפצע שנותר בגופו כתוצאה מן המעבר לניתוח הפתוח לצורך הוצאת המחט. מחוות דעתו של פרופ' פרויינד עלה כי החתך עליו עמד התובע בעדותו אינו חתך נוסף אלא הרחבה של חתך שבוצע בשלביו המוקדמים של הניתוח לצורך החדרת אחד מארבעת הטרוקרים.

חוות דעת רפואית מטעמו של התובע המפרטת את הנזק ומסבירה אותו, לא הוגשה על ידי התובע.

באותו בעניין, קבע
המומחה הרפואי מטעמו של הנתבע, פרופ' פרויינד,
בחוות דעתו דברים אחרים לחלוטין ועל פיהם: "לתלונות המתוארות בכתב התביעה בסעיפים 29 עד 31 אין כל קשר להרחבת הניתוח המינימלית לשם שליפת המחט. מקצת מהתלונות הן תחושות אופייניות אחרי ניתוח מעקף קיבה".

רוצה לומר, התסמינים עליהם עמד התובע, לא הוכחו כולם על ידי התובע ובכל מקרה לא עלה בידי התובע להוכיח כי מדובר בתסמינים שהם תוצאה של הרחבת הניתוח לקיצור הקיבה לשם הוצאת המחט.

אין לשלול את האפשרות כי מדובר בתסמינים האופניים למנותח דוגמת התובע בתקופת ההחלמה שלו, גם בהנחה שהניתוח לא הורחב כפי שהורחב. גם בעניין זה לא הובאה מטעמו של התובע ראיה ואף לא בדל ראיה המצביעה על קיומו של הנזק, לא כל שכן על קיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנטען על ידו (ולא מוכח), לבין מעשי ההתרשלות הנטען (ולא מוכח אף הוא).

לא הוכחו גם בראיות כלשהן נזקיו הנטענים הנוספים של התובע לרבות הנזקים הכרוכים בפגיעה במיניות,
בהוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג'.

18.
בנסיבות אלו ומקום בו הנטל להוכחת קיומו של נזק מוטל על התובע, שוכנעתי כי ישנו מקום לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו. כמו כן, ובמאמר מוסגר גם אוסיף ואציין כי את קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לנזק הנטען, הלא מוכחים כאמור, לא עלה בידי התובע להוכיח. בכלל זאת לא עלה בידי התובע להראות כי התסמינים מהם סבל היו תוצאה מעשה הרשלנות הנטען ולא תסמינים אופייניים למנותח דוגמתו. גם בעניין זה יפה ההפנייה הנ"ל לאמור בחוות דעתו של פרופ' פרויינד שלא נסתרה כלל ועיקר.

הנה כי כן, בידי התובע לא עלה להוכיח קיומה של התרשלות, וכן לא עלה בידו להוכיח קיומו של נזק וקשר סיבתי ובנסיבות אלו, דין תביעתו ככל שזו נסמכת על עוולת הרשלנות הקשורה להינתקות המחט, להידחות. כך גם דינה של התביעה ככל שעילתה עוולת התקיפה והוא הדין ביחס לטענת התובע לפגיעה באוטונומיה.

19.
ובאשר לתובעת, התובעים בסיכומי טענותיהם, ולא בכדי ככל הנראה, לא פירטו מה היא עילת התביעה המזכה את התובעת בקבלת פיצוי.


ככל שעסקינן, בתובעת הנמצאת במעגל המורחב והרחוק ו לא ברור כל עיקר מדוע התובעת זכאית לפיצויים ומדוע חב הנתבע כלפיה חובת זהירות מושגית או קונקרטית. התובע הינו אדם בגיר, כשיר ולא חסוי ובנסיבות העניין מידת החובה המוטלת על הצוות הרפואי לעדכן את התובע בהתפתחויות החלות במהלך הניתוח מוטלת בספק.

מקל וחומר נכונים הדברים בשעה שבידי התובע לא עלה להוכיח קיומה של רשלנות או תקיפה מצד הנתבע, לא ברור כל ועיקר מדוע התובעת זכאית לפיצויים ומדוע חב הנתבע כלפיה חובת זהירות מושגית או קונקרטית.


אומנם, הפסיקה הכירה במצבים מיוחדים בזכותם של ניזוקים במעגל השני, הרחוק, לפסיקת פיצויים (ראה למשל בתביעות תלויים בניזוק, כגון אלמנתו ויתומיו של נהרג בתאונות דרכים), אולם המקרה דנן אינו נופל בגדרם של אותם מקרים מיוחדים.

גם לגופם של דברים, טענת התובעת ביחס למועד עדכונה ביחס להרחבת הניתוח להוצאת המחט, והתמשכות הניתוח מעבר למצופה, נסתרה מניה וביה בעדויותיהם של ד"ר גרון וח'טיב. השנים העידו לעניין זה כי משפחת התובע עודכנה בדבר הינתקות המחט בטרם הסתיים הניתוח ובטרם הוצאה המחט, בזמן שהצוות הרפואי, בחדר הניתוח, המתין לעריכת הצילום.

ד"ר ח'טיב נשאל בחקירתו הראשית, האם מישהו יצא לעדכן את המשפחה והשיב: "ד"ר גרון ואני התלוויתי אליו, היתה מישהי גם בכסא גלגלים, הוא אמר להם שהניתוח מתארך כי יש מחט בבטן, אני זוכר שמישהי אמרה אני אעדכן את העו"ד שלי" (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 2-3). ובתשובה לשאלה האם נאמר על ידי ד"ר גרון משהו נוסף, השיב ד"ר ח'טיב: "לא, הוא עידכן אותם שהניתוח מתארך. עשינו צילום ואז שיקוף ואז ראינו את המחט" (שורה 5 באותו עמ'). ובהמשך העדות, במהלך חקירתו הנגדית, העיד ד"ר ח'טיב : "לא זוכר, יצא ד"ר גרון ודיבר עם המשפחה ואמר שלא מוציאים את המחט והניתוח מתארך". .... "אני עמדתי איתו והיתה מישהי עם כסא גלגלים שאמרה שהיא תדבר עם העו"ד שלהם, כשחזרנו הוא אמר לי שמעתם מה קורה. זה היה לפני שהוצאנו את המחט" (עמ' 34 לפרוטוקול שורות 16 ו- 18-19).

נתתי אמון בעדויותיהם הנ"ל של ד"ר גרון וח'טיב ובעניין זה בחרתי שלא ליתן אמון בעדותו של התובעת, בעלת דין המעוניינת בתוצאות המשפט שלא הביאה למתן עדות בבית המשפט עדים נוספים המצויים בשליטתה (בניה ובתה).

יש לזכור כי התובעת, בכתב תביעתה, נתנה גרסה אחרת ביחס למועד שבו הובא דבר הינתקות המחט בגוף בנה התובע, ובעדותה לפני היא טענה כי הגרסה שהובאה שם (בכתב התביעה), אינה הנכונה.

במאמר מוסגר אציין גם ביחס למהות הנזקים הנטענים, בידי התובעת לא עלה לבסס כדבעי את טענתה. התובעת אישרה בעדותה כי לא התלוותה לבנה, התובע, לא במהלך בדיקות ההכנה לניתוח ולא בביקורות שנערכו לאחריו. גם עובדות מהותיות דוגמת משך האשפוז וההחלמה לא ידעה התובעת לפרט. התובעת, יש לציין, העידה כי הינה עקרת בית ואין בפיה טענה להפסד שכר ו/או לנזק נפשי שהצריך קבלת טיפולים רפואיים.

בנסיבות אלו, דין תביעתה העצמאית של התובעת דחייה.

סוף דבר:

20.
לאור כל המקובץ, שוכנעתי כי דין התביעה של שני התובעים דחייה.

התביעה נדחית איפוא בזאת ובנסיבות העניין, הריני מחייבת את התובעים יחד לשלם לנתבע בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד סכום כולל של 10,000 ₪.

סכום ההוצאות הנ"ל ישולם תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן - ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ניתן היום,
ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 17752-07/10 יניב איינס, פורטונה איינס נ' מרכז רפואי ע"ש ברוך פדה, פוריה (פורסם ב-ֽ 06/07/2014)