פסקי דין על קובי צצנה | פסקי דין על לורד בארים | פסקי דין על רן סאסי | פסקי דין על דוד סאסי |

2786-06/12 א     16/07/2014




א 2786-06/12 קובי צצנה נ' לורד בארים בע"מ, רן סאסי, דוד סאסי








1
בתי המשפט
בבית משפט השלום
בירושלים

ת"א 2786-06-12



בפני
: כב' השופט אלכסנדר רון


תאריך: י"ח תמוז תשע"ד, 16 יולי 2014




בעניין:

קובי צצנה
ע"י ב"כ עו"ד אייל אבידן

התובע





נ ג ד


1. לורד בארים בע"מ
2. רן סאסי
3. דוד סאסי
ע"י ב"כ עו"ד אבי סגל





הנתבעים




פסק דין


1.
כללי


פסק דין
בתביעה שהוגשה על בסיס החוק לאיסור אפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 [ - "החוק"]. אבן הפינה של כתב התביעה בטענת התובע המגולמת בסעיף 3 לתביעתו, לפיה לכשהגיע למועדון הריקודים ופאב – "קונסטנטין", כי אז – "... במעמד רכישת כרטיסי הכניסה נתווחר לתובע, כי בעוד שבית העסק גובה דמי כניסה בסך 40 ₪ בלבד מנשים, הרי שמגברים נגבים דמי כניסה כפולים, בסך 80₪".





2.
טענות הצדדים


א.
טענות התובע

בהתבסס על החוק, מבקש התובע לנקוט בטענה כפולה – הן על פי סעיף 3 (א) לחוק, והן על פי סעיף 4 לחוק;


ב.

טענות ההגנה

1.
במישור העובדתי הבסיסי לא ביקשה ההגנה לחלוק על טענת התובע, תוך שניתן בסעיף 19 לכתב ההגנה אישור לכך, כי: "מועדון הקונסטנטין הפעיל מספר מסיבות בימי שבת בערב בו גבו דמי כניסה קבועים בשער הכניסה למועדון, גברים בסך של 80 ₪ ונשים בסך של 40 ₪... ובתמורה יכלו אורחי המועדון ליהנות משתיה חופשית ללא הגבלה".

2.
ואולם, במקביל, בהמשך סעיף זה, פורטה טענת ההגנה המרכזית לפיה: "הבדלים אלו במחירי הכניסה אותם גובה מועדון הקונסטנטין נעשו בהסתמך על מחקרים סטטיסתיים המוכיחים כי נשים בכלל (ובישראל בפרט) צורכות אלכוהול בכמות פחותה עדיין מזו של הגברים וכן עלות מוצרי האלכוהול שנשים שותות ככלל הינו זול מהותית ממוצרי האלכוהול הנרכשים ע"י ציבור הגברים הבליינים". באשר מי שנכנס בשערי המועדון זוכה ל"שתיה חופשית", הרי, כך משתמע בבירור מהטיעון, מוצדק כלכלית לחייב את הגברים בדמי כניסה גבוהים יותר.




3.
לצד האמור, ולחלופין, נטען להיעדר אחריות אישית של הנתבעים 2 ו-3.

3.
המסגרת הנורמטיבית

א.
תחילה, ללשון סעיף 3 (א) לחוק הקובע כדלקמן: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". עוד מבקש התובע, כאמור, להתבסס על סעיף 4 לחוק, הקובע כדלקמן: מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפרסם מודעה שיש בה משום הפליה אסורה לפי סעיף 3".

ב.
ומעבר לכך, חשיבות יתירה לעניינה של תביעה זו נתונה לפסיקת בית המשפט העליון שבנסיבות דומות אמרה את דברה לפני זמן לא רב ביחס למועדון שהבחין בין גברים לנשים מבחינת גיל הכניסה. גם בפרשה דהתם, היו אלה הגברים שהופלו לרעה, ולפיכך על הפרק

פסק דין
אנלוגי לפרשה זו:

במרבית המקרים שנזדמן לבתי המשפט לעסוק בסוגיות של הפליה דובר בהפליה של קבוצה אשר לגביה מתקיימת הפליה היסטורית מתמשכת. עם זאת, סבורני כי לשון החוק, כוונתו של המחוקק בעת חקיקתו, עליה ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק, ותכליתו של החוק, תומכים כולם בגישה לפיה חוק איסור הפליה אוסר בגדרי התפרשותו על כל הפליה מהטעמים המנויים בו, בין אם היא מופנית כלפי קבוצה הסובלת מהפליה מתמשכת ובין אם היא מופנית כלפי קבוצה "חזקה", בין אם היא כוללת אלמנטים של השפלה ופגיעה באוטונומיה ובין אם לאו... לשונו של סעיף 3 לחוק ברורה וחד משמעית, והיא אינה מבחינה בין קבוצות לגביהן מתקיימת היסטוריה של הפליה לבין קבוצות שלא סבלו מהפליה היסטורית... בכך יש ללמדנו כי שתיקת סעיף 3 בכל הנוגע לזהות "הקבוצה" המופלית לרעה אינה מקרית ודומה כי המחוקק סבר שכל הפליה מחמת הטעמים המנויים בסעיף 3 פסולה היא... ברי שהמחוקק לא התכוון להגביל את היקף התפרשותו של חוק איסור הפליה רק להגנתן של אותן קבוצות אשר סבלו וסובלות מהפליה מתמשכת.. אף הגשמת תכליותיו של החוק – מניעת הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים וקידום השוויון בין פרטים הנמנים על קבוצות שונות בחברה ושמירה על כבודם – מחייבת דחיית הפרשנות לה טוענת המשיבה. פסילת הפלייתם של גברים משרתת את תכלית החוק ועוזרת לקידום השוויון באופן שמטיב עם החברה כולה. הפליה על בסיס השתייכותו של אדם לקבוצה מסוימת נושאת מסר של דחייה כלפי מאפיין הטבוע בזהותו של האדם ומשכך פוגעת בכבודו... הפגיעה בכבודו של אדם תהיה קשה במיוחד כאשר הפלייתו מבוססת על סטיראוטיפים. סטריאוטיפים קיימים גם כלפי מי שנמנה על קבוצה אשר אינה סובלת מהפליה היסטורית... המקרה שלפנינו, בו הוצדקה ההפליה באמצעות סטריאוטיפים שיוחסו לקבוצת הגברים, משמש דוגמא מובהקת לכך. פגיעות מסוג זה אינן מתיישבות עם ערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ואותן התכוון המחוקק למגר, בין היתר, באמצעות חוק איסור הפליה מושא ענייננו... כדי לשרש את ההפליה ההיסטורית יש לדחות כל ניסיון להבחין בין נשים לגברים על בסיס טעמים שאינם רלבנטיים. כל הבחנה שכזו, לא רק שפוגעת בכבודו של המופלה לרעה ומשמרת סטריאוטיפים קיימים, אלא מחדדת ומשמרת הבדלים לא רלבנטיים או הבדלים הנשענים על אותם סטריאוטיפים. משכך, אף אם במקרה הספציפי, כגון זה שלפנינו, ההפליה אינה מופנית כלפי מי שנמנה על קבוצה הסובלת מהפליה היסטורית, סופה לשמר את אותה הפליה היסטורית ובכך להזיק יותר מכל דווקא לאותה קבוצה
[דברי כבוד השופט דנציגר ברע"א 8821/09 פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ; להלן - "פרשת לילה טוב הפקות"].

4.
דיון והכרעה

א.
ראשית, נמצא לציין, שנוכח לשונו הברורה של המחוקק ונוכח פסיקתו המפורשת של בית המשפט העליון, היה מקום לשאלה, האם, אף בהינתן שעלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם, עד כמה היה בטענתם כדי לעמוד חוצץ בפני
טענות התובע. יוטעם, שגם אם סברה חברת לילה טוב הפקות לבסס את הבדלי אחרים באופן אחר (הבדלי גיל בין גברים לנשים), האבחנה, אותה אבחנה היא, והכרעת בית המשפט בפרשה דהתם, משליכה במישרין גם על הפרשה דנן. ברם, כמפורט בהרחבה להלן, דומה, פטור בית המשפט מדיון בשאלה זו באשר, על פני הדברים, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם.

ב.
ומכאן, עם כל הבעייתיות הגלומה בה, לטענת ההגנה המרכזית, לגופה. הראיה הראשונה בכיוון זה מגולמת בתצהירי ההגנה, ברם, אין בכך כדי לספק. ראשית יוער, שמשלושת תצהירי ההגנה לא נותר אלא אחד, לאחר ששנים נמחקו בשל אי נכונות שני המצהירים להתייצב לשני דיונים שנקבעו לצורך זה (ראה החלטה מיום 30.4.14). ואולם, דומני, אפילו היו העדים מתייצבים, ספק עד כמה היה בעדותם כדי לשנות. קונספטואלית אין הדעת נותנת, שכל מקום בו יסבור מאן דהוא לעקוף את הוראות החוק, יבוא ויטען שלהערכתו יש הבדל בעלויות השירות, ודי יהא בכך כדי להצדיק שונות במחיר. מעבר לכך, ולפחות במאמר מוסגר יוער, שייתכן ויש מקום לשאלה, האם, בהינתן, שרב המועדונים אינם נוהגים כפי שעשתה הנתבעת 1 (ובהמשך, גם היא שינתה מטעמה), מדוע גובים הם דמי כניסה שווים, למרות שהרגלי השתיה של גברים ונשים, מן הסתם, אינם משתנים בין המועדונים.

ג.
חוות דעת ראויה לשמה, ולו גם אחת, לא הוגשה לי.

ד.
לעומת זאת, ביקשו הנתבעים להתבסס על ארבע כתבות 'שהורדו' מהאינטרנט וצורפו כנספחים לתצהיר הנתבע 3. לתפיסתי, קיימת בעייה לראות במאמרים מהאינטרנט כראיה, זאת מכל היבט שניתן להעלות על הדעת, בכלל זה גם בהיבטי קבילות (מה טיבו, מעמדו ותוארו של מי שכתב; ומי שכתב לא התייצב לחקירה, וכי זו ראיה שניתן לאשר?!), ומעבר לכך, כפי שלימדנו בצדק, בא כוחו של התובע את שחקר נגדית את הנתבע 3, אף ספק עד כמה יש בכתבות אינטרנט אלה כדי לבסס עניינית את הנטען. המאמר הראשון – כותרתו
"מדוע אלכוהול משפיע יותר על נשים?". ברם, גם אם, אולי, משתמע, שמשפיע אלכוהול יותר על נשים, עדיין יש לעבור כברת דרך כדי לבסס את המסקנה שבשל כך צורכות הן פחות אלכוהול. המאמר אף אינו מתיימר לגשר על הפער. המאמר השני – כותרתו
are women more vulnerable to alcohol's effects?
. תוכנו, גבולי לא פחות, ולכל היותר ניתן ללמוד מהפסקה השניה שבו, שבארצות הברית לפחות 34 אחוז מהנשים דיווחו על צריכת אלכוהול ברמה המצוינת במאמר, לעומת 56 אחוז ביחס לגברים. עם זאת, שימת לב, לכך, שביחס לנשים הנתון הוא, כאמור לעיל – "לפחות" 34 אחוז. מכאן, שגם אם יש הבדל, שיעורו נמוך בהרבה מכפי המשתמע מטענות ההגנה בפרשתנו. המאמר השלישי כותרתו – "
do men and women process alcohol differently?
". תוכנו מתייחס להליכי הפירוק של אלכוהול בגוף, ולכל היותר ניתן 'לזקוף לזכות המאמר' שיש בו התייחסות קונקרטית להבדל בין גברים ונשים, ובעקיפי עקיפין משתמע ממנו משהו בכיוון הנטען. ברם, גם בו, אין חיזוק ממשי וישיר לטענה. המאמר הרביעי כותרתו –
gender differences in the relationship between alcohol consumption and drink problems are largely accounted for by body water
. תוכנו מלמדנו על מגמה של 'סגירת פערים', וכי ניתן דווקא לזהות עליה בצריכת אלכוהול על ידי נשים:
alcohol consumption has become


much more common place among women….
. וכי מאמר שכך נאמר בו, מהווה חיזוק לטענות הנתבעים?!

ה.
המעניינת, ואולי הפיקנטית, שבטענות ההגנה התייחסה להשוואה בין התמורה המשולמת לספר גברים תמורת תספורת, לעומת זו המשולמת על ידי נשים. ברם, הגם שניתן לראות להגיונה של טענה זאת, לסופו של יום נמצא לדחותה. עניין לנו בחוק ספציפי המיוחד למקומות בילוי כגון מועדונים, ויש קושי בהשוואה מנקודת מבטם של עסקים מסוג אחר. מטעם זה, ככל הנראה, עד שהגענו לסיכומים, נזנחה הטענה.

ו.
רבות עסקו הצדדים במהלך ההוכחות בדיון סביב שאלת הנזק שנגרם לתובע, אם וככל שנגרם לו, בפרט על רקע שאלת עגמת הנפש, ופרק הזמן בו שהה במועדון. ברם, טענות התובע במישור זה שביקשו להעצים את עגמת הנפש שנגרמה לו, לוקות, לטעמי, במידה של מלאכותיות. מכל מקום, בשים לב לסעיף 5(ב) לחוק,
המאפשר מתן פיצוי ללא הוכחת נזק, אניח לכך. עתיד אני לפסוק את שיעור הפיצויים, שלא על בסיס דיון בטענות התובע לעגמת הנפש שנגרמה לו, שמהימנותן מוטלת בספק, אלא כפיצוי ששיעורו אינו מותנה בשאלת הנזק.

ז.
בד בבד נטען על ידי בא כוחם הנכבד של הנתבעים, שמלכתחילה, הגיעו התובע למועדון (יחד עם אשתו) רק כדי להניח אבן פינה לתביעה זו, ולא בתום לב. ראיה לדבר מוצא בא כח הנתבעים, ולטעמי אף יש לכך בסיס, בפרק הזמן הקצר בו שהו במועדון התובע ואשתו (נחלקים הצדדים ביחס לאורך הזמן, אך, בכל מקרה, ברור שהמדובר בפחות משעה אחת). מן הצד האחד, נוטה דעתי להערכה, שעובדתית, יש אחיזה לטענת ההגנה שלא הגיעו אלה למועדון, אלא רק כדי להניח בדרך זאת בסיס לתביעה שהיה בדעתם לעשות להגשתה למחרת. די אם אציין בנקודה זו, שלהערכתי, אנשים סבירים, אם ולאחר שכבר נכונים היו לשלם את הסכומים שבמחלוקת, כבר היו מנצלים זאת ומבלים במועדון כפי יכולתם: הרי, ממילא, כבר שילמו (ומה גם שלא נטען על ידי התובע לעגמת נפש ניכרת נוספת במועדון, למשל, בשל רמת השירות וכל כיוצא בזה); ואולם, מן הצד האחר, אין בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי התביעה לגופה. בפרט ביחס לעוולות לגביהן קבע המחוקק מטעמים ערכיים ועקרוניים שיש בהם כדי לזכות בפיצוי גם ללא הוכחת נזק, אין התנהלות התובע בלתי לגיטימית, ולכל היותר יש להצר על כך שייתכן ולא הקפיד בדבריו בבית המשפט וניסה ליצור מצג מלאכותי של בליין שקופח. בתוך כך אף נחלקו הצדדים בשאלה האם התפתח וויכוח בין התובע לקופאית במועדון, ואולם, בשאלה זו לא מצאתי כל טעם, ולאף כיוון: השאלה אם התפתח וויכוח כאמור, אין בה, בין כדי להעלות, ובין כדי להוריד, בשאלה המרכזית האם בוצעה עוולה ובשאלה אם זכאי התובע לפיצוי. סיכומה של פסקה זו במסקנה, שגם אם לא ביקש התובע אלא לסלול את הדרך לתביעה זו, כשעל הפרק עוולה מן הסוג שעל הפרק, אין הדבר בלתי לגיטימי, ולמיטב ההערכה משתמע שכך גם קרה בפרשת לילה טוב הפקות שהסתיימה בפסיקה ברורה של בית משפט העליון, כאמור לעיל.

5.
שאלת האחריות האישית


נוכח סעיף 8 לחוק, מאבדת טענה זו את עיקר טעמה. לשון הסעיף ברורה: "מקום שהעוולה נעשתה על ידי תאגיד, יהיה אדם אחראי גם הוא לעוולה, אם היה אותה שעה מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר האחראי לנושא הנדון, אלא אם כן הוכיח שניים מאלה: (1) העוולה נעשתה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט אמצעים סבירים בנסביות הענין כדי למנוע את העוולה". לפיכך, אף לא ניסו הנתבעים להיאחז בהגנה האפשרית שמאפשר סעיף 8. טול את תצהיר הנתבע 3: הפוך בו והפוך בו, והצהרה, למשל, על כך שנקט באמצעים סבירים למניעת העוולה, בתצהיר זה, לא תמצא. גם נימוק אחר לפטור מאחריות אישית, אין בו. ולמעשה, אף קו ההגנה בבסיסו אינו מאפשר כלל את ההגנה הקבועה בחוק: על פי הנטען, נעשתה ההבחנה בכוונת מכוון, במודע, על בסיס שיקול עסקי מנומק, ולטענת ההגנה – גם מוכח. לא בכדי, אף לא נחקר הנתבע 3 בכיוון זה. ואשר לנתבע 2 – זה האחרון כלל לא הגיש תצהיר, וממילא, שמט בכך את האפשרות לטעון להגנתו.

6.
גובה הפיצוי

א.
מתבססת פסיקה זו, ובמובהק, על פסיקת בית המשפט העליון בפרשת לילה טוב הפקות. העילה – דומה למדי, הנסיבות – דומות למדי, ובנסיבות אלה אינני רואה סיבה מדוע אף הפיצוי לא יתאם לזה שנפסק באותה פרשה. ער אני לטענות באי כח הצדדים, שביקשו, כל צד כשיטתו, 'למשוך' את בית המשפט לפסיקה ברמות הקיצון: התובע, בין היתר, תוך שהדגיש את עגמת נפשו ונימוקים נוספים, וההגנה, תוך שהפנתה לפסיקת בתי משפט בעבר, אך רובה ככולה, קודם שפסק בית המשפט העליון את דברו, תוך שגם קבע בכך את 'הרף'. כאמור בסעיף 39 של פסק הדין בענין לילה טוב הפקות, זכה התובע דהתם, ללא הוכחת נזק, בפיצוי בסך 20,000 ₪. אשר להוצאותיו הנלוות פסק בית המשפט העליון לטובתו את הסך של 10,000 ₪.

ב.
לא נעלמה מעיני טענת התביעה גם לכפל פיצוי, בשים לב לכך שבוצעה על ידי הנתבעים עוולה כפולה – הן על פי סעיף 3 לחוק, והן על פי סעיף 4 לחוק. עובדתית



ומשפטית, אכן הוכח, שנכון הדבר. ואולם, לאחר שנתתי את דעתי לכך, הגעתי כדי מסקנה, שבנסיבות הענין, לא יהא הדבר נכון. המדובר בהסתעפויות של אותה עוולה, והעובדה שעסק מבחין במחיריו, וכדרכו של כל עסק גם נותן לכך ביטוי פומבי, הן, בפועל, שני צידיו של אותו המטבע. אף ספק אם יש במישור זה שוני בין פרשתנו, לבין פרשת לילה טוב הפקות. אמנם, בפרשה דהתם, לא אובחנו שתי עוולות, אך ברי, שמבחינה מהותית אין כל הבדל: למיטב ההערכה, גם המועדון ההוא, בנוסף להבחנה שיצר בגילאי באי המועדון (לרעת הגברים), נתן לכך פרסום, ולא הצניע את הדבר. אינני רואה כל קושי להחיל את ההלכה הנ"ל על פרשתנו, במישור הפיצוי, גם אם, אכן, צודק בא כח התובע, שעל פי לשון החוק ניתן לייחס לנתבעים שתי עוולות.

7.
סוף דבר

עקרון השוויון חצוב בסלע, וחוט השני מחבר, גם בהיבט זה, בין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דרך עשרות חוקים אחרים, ועד החוק המהווה בסיס גם לדיון זה. לא נעלמה מעיני תקוות בא כוחו הנכבד של התובע לפסיקה נוספת שתוסיף נדבך נוסף לבניין רם הקומה ההולך ונבנה שבראשו עקרונות השוויון על נגזרותיהם בתחומי החיים השונים. ואכן, מקום שנכון הדבר, זכות היא לבית המשפט לתרום במישור זה. ואולם, ספק בידי, אם הליך בו היה בעמדות שני הצדדים כדי להותיר על בית המשפט תחושה של אי נוחות, הוא ההליך המתאים לכך, ולהלן אפרט.

1.
ראשית, ולדידי אין זה העיקר, בכל הקשור לאפליית גברים במועדונים, הרי אמר כבר בית המשפט העליון את דברו אך לאחרונה, וייתכן שאף מידת הצניעות מחייבתני, שלא להיחפז ולהוסיף, כביכול, על מה שבית המשפט העליון סבר לפסוק לפני זמן לא רב.

2.
אך חשובה לא פחות תחושתי, שאין לחלוטין להוציא מכלל אפשרות, שייתכן ויהא מי שיסבור, שנקלעו שני הצדדים לטיעונים שהיה בהם מעט מן הגבוליות, וספק אם הליך שכזה אמור להוות את הפלטפורמה לפסיקות עקרוניות: התובע, עת ביקש להעצים את עגמת הנפש שנגרמה לו, טיעון מיותר לחלוטין לגופו, בשים לב לכך שעוולה מן הסוג שעל הפרק מזכה בפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף מלאכותי על פניו, שהרי איש לא הכריחו להגיע ל"קונסטנסטין", ומתחרים נוספים בשוק, לא חסרים ( - ויש אף מקום לתהיה, האם הגיע למועדון, רק במקרה, חדשים ספורים לאחר שנתפרסם פסק הדין בפרשת לילה טוב הפקות); ואשר לנתבעים, שאין להוציא מכלל אפשרות שאת טענת ההגנה בדבר ההבדל בהרגלי והיקפי השתיה בין גברים לבין נשים, המציאו הם אך לצורך תיק זה. כזכור, גם בפרשת לילה טוב הפקות, שאפו מנהלי המועדון להקל על נשים להיכנס, גם אם סברו לנסות ולספק לכך הסבר שנגזר משאלת הגיל. נוטה, לפיכך, הדעת, לשאלה, האם אין גורמים המביאים מפעילי מועדונים לנסות לתמרץ הגעת נשים, אך משיקולים כאלה ואחרים, לאחר שמגיעים הדברים לבית המשפט, בוחר בעל הדין בנימוק מאולץ, שהוא, גם, קצת מלאכותי. בהינתן שיש מעט ממש בהערכה, שעל הפרק טענת הגנה מאולצת, אף ספק אם ניתן להוציא מכלל אפשרות, שיהא מבין קוראיו של

פסק דין
זה מי שיסבור, שהטעם להבחנה במחירים שונה מכפי שנטען, ומטעמים עלומים, לא סברו הנתבעים להביא בפני
בית המשפט את הטעם האמיתי להבחנה.

ומעבר לכל זאת, כאמור, לאחר שאמר כבר בית המשפט העליון את דברו בנדון דידן, ברורות ומפורשות, דומה, ראוי היה לצדדים לסכם את הנושא ביניהם על בסיס הפסיקה המנחה בנושא. זאת, ללא צורך בהליך מיותר זה.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את הסך של 30,000 ₪.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ד, 16 יולי 2014, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 2786-06/12 קובי צצנה נ' לורד בארים בע"מ, רן סאסי, דוד סאסי (פורסם ב-ֽ 16/07/2014)