פסקי דין על עיריית ירושלים | פסקי דין על אריה מזרחי

701589/07 א     24/07/2014




א 701589/07 עיריית ירושלים נ' אריה מזרחי








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 701589/07 עיריית ירושלים
נ' מזרחי

ת"א 47317-12-13 עירית ירושלים נ' מזרחי




לפני



כב' השופטת
תמר בר-אשר צבן

התובעת
עיריית ירושלים


נגד

הנתבע
אריה מזרחי


בא-כוח התובעת: עו"ד עדו גרינבוים
בא-כוח הנתבע: עו"ד רוני דובר


פסק דין


בשתי התביעות המאוחדות עתרה התובעת לחיוב הנתבע לשלם חובות ארנונה עבור נכס באזור התעשייה עטרות. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת זהות המחזיק בנכס בתקופות הרלוונטיות, האם הנתבע הוא מי שהחזיק בנכס באותן תקופות, כפי שטענה התובעת (להלן גם – עיריית ירושלים
או העירייה) או שמא, כטענת הנתבע, חברה שבבעלותו החזיקה בנכס בתקופות אלו ולפיכך אין לחייבו לשאת בתשלום חובות מסי הארנונה.

א.
עיקרי העובדות

2.
שתי התביעות המאוחדות מתייחסות כאמור, לחובות ארנונה עבור נכס באזור התעשייה עטרות שבירושלים (גוש 30510 חלקה 090/001. מספר נכס בעירייה: 30510-090-001-0177) (להלן – הנכס). שתיהן הוגשו בהליך של סדר דין מקוצר ובהסכמת התובעת, ניתנה לנתבע רשות להתגונן.

בתביעה בת"א 701589/07 (הוגשה ביום 14.3.2007) נתבע חוב ארנונה בסך של 78,421 ₪ עבור השנים 2000 עד 2006 (יוער, כי ביום 19.5.2011 הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שהסכום הנתבע יועמד על סך של כ-163,000 ₪ וזאת לאחר שנטען שנפלה טעות בסכום שנתבע בתחילה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 6.11.2012 (החלטת כבוד השופטת שירלי רנר, שלפניה נשמעה התביעה באותה עת)).

התביעה בת"א 47317-12-13 (הוגשה ביום 26.12.2013) נתבע חוב ארנונה בסך של 109,171 ₪ עבור השנים 2007 עד 2013.

על-פי הנטען, סכום חוב הארנונה הכולל עבור הנכס, מאז שנת 1997 ועד היום, עומד על סך של כ-900,000 ₪, אולם כאמור, התביעות מתייחסות רק לתקופות האמורות.

3.
הנושא המרכזי השנוי במחלוקת בין הצדדים הוא בשאלת זהותו של המחזיק בנכס. התובעת טוענת, כי המחזיק בנכס הוא הנתבע, בעוד שהנתבע טוען כי חברה שבבעלותו, חברת אריה מזרחי
מכונות נגרות בע"מ (להלן – החברה), היא זו המחזיקה בנכס מאז שנת 1997.

אין מחלוקת על כך שהסכם השכירות לשכירת הנכס נחתם ביום 15.5.1997 (להלן – הסכם השכירות). על-פי הסכם השכירות, המשכיר הוא שלמה גולדהור (להלן גם – בעל הנכס) ואילו השוכרת היא "אריה מזרחי
– מכונות נגרות בע"מ" (החברה). עם זאת, לצד שמה של החברה לא מופיע מספר החברה (מספר ח"פ), אלא מופיע מספר תעודת הזהות של הנתבע וכן מצוינת כתובתו הפרטית. לאורך כל ההסכם, חתום הנתבע על ההסכם, הגם שלצד שמו הוסיף "בע"מ", בעוד שאין כל חותמת של החברה (נספח 2 של התצהיר מטעם הנתבעת). עם זאת, הנתבע מצדו הציג העתק של ההסכם, שעליו מופיעה במספר מקומות חותמת של החברה.

עובדה נוספת שאינה שנויה במחלוקת היא שביום 8.11.1998 ניתן נגד הנתבע פסק-דין בהיעדר הגנה בת"א 17148/98, שלפיו חויב בתשלום חוב ארנונה בסך של 40,633 ₪ עבור הנכס הנדון. לאחר שהנתבע לא שילם את הסכום שחויב ננקטו נגדו בשנת 2003 הליכים בלשכת ההוצאה לפועל ובהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל, עד היום משלם הנתבע את החוב בתשלומים.

4.
החלטה על איחוד שתי התביעות ניתנה ביום 23.3.2014 (לאחר שביום 5.1.2014 הועברה התביעה הראשונה להמשך שמיעתה לפניי ולאחר שביום 21.2.2014 הועברה גם התביעה השנייה לשמיעה לפניי), וביום 24.5.2014 נשמעו ההוכחות בשתי התביעות המאוחדות. מטעם התובעת העידה הגב' ענבר צידון, מנהלת מחלקת אכיפת גביה בגזברות בעיריית ירושלים
(להלן – צידון) ואילו הנתבע היה העד היחיד מטעמו.

לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב, כך שמטעם התובעת הוגש ביום 2.6.2014 ומטעם הנתבע הוגש ביום 9.7.2014.

ב.
עיקרי טענות הצדדים

עיקרי טענותיה של התובעת

5.
התובעת טוענת, שמי שהמחזיק בנכס הוא הנתבע ולא החברה. בהיבט העובדתי, סמכה התובעת את טענותיה בעיקר על האמור בתצהירה של צידון ובמסמכים שצורפו לתצהירה.

על-פי טענת העירייה, אמנם בהסכם השכירות מופיע שם החברה בתור שוכרת הנכס, אולם כפי שכבר הוזכר לעיל, לצד שם החברה מופיע מספר תעודת הזהות של הנתבע ומופיעה כתובתו הפרטית (הסכם השכירות – נספח 2 של תצהירה של צידון (ההפניות הן אל נספחי התצהיר שהוגש בת"א 47317-12-13)). בעותק ההסכם שנשלח אל העירייה לא מופיעה חותמת החברה וזאת בשונה מעותק ההסכם שהגיש הנתבע, שבו מוטבעת חותמת החברה.

על-פי תיק הנכס בעירייה, עותק הסכם השכירות הנזכר, צורף אל מכתבו של בעל הנכס מיום 1.1.1998, שבו נאמר במפורש ששוכר הנכס הוא הנתבע בעצמו. במכתב זה כתב בעל הנכס, שעוד ביום 17.6.1997 שלח הוא אל העירייה הודעה על החלפת הדיירים ואליה צורף הסכם השכירות, אך ככל הנראה הודעה זו נשלחה אל מספר פקסימיליה שגוי ולכן שלח את מכתב זה, שאליו צירף שוב "העתק מהחוזה עם הדייר החדש". עוד כתב בעל הנכס במכתבו: "נא לחייב את מר אריה מזרחי
(הדייר החדש) בתשלום הארנונה בהתאם". לנוכח התקלה שהייתה במשלוח המכתב הקודם, הוסיף בעל הנכס כי "אני מקווה שהפעם זה ייקלט ותחייבו את מר אריה מזרחי
בתשלום הארנונה, החל מיום 15.5.1997" ( המכתב – שם, נספח 1).

משלא שילם הנתבע את חובות הארנונה עבור הנכס, הוגשה נגדו תביעה לתשלום החוב וכאמור ביום 8.11.1998 ניתן נגדו פסק-דין בהיעדר הגנה (ת"א 17145/98 שהוזכר לעיל. כתב התביעה ונספחיו ופסק הדין – שם, נספחים 6-3). משלא שולם החוב על-פי פסק הדין, נפתח נגד הנתבע הליך בהוצאה לפועל (מספר תיק 03-34044-98-9). לדיון בחקירת יכולת שנקבע ליום 30.4.2003, התייצבה אשתו של הנתבע במקומו ובהתאם לצו מיום 2.6.2003, חויב הנתבע בתשלומים חודשיים בסך של 250 ₪ בכל חודש, שהוא משלם מידי חודש (פרוטוקול והחלטה בהליכי ההוצאה לפועל – שם, נספחים 8-7).

על-פי מידע מרשם החברות, החברה היא בבעלות הנתבע (המידע על פרטי החברה – שם, נספח 10). על-פי האמור בתצהירה של צידון, סך כל חובות הארנונה של החברה בשל נכסים שונים הוא בסכום העולה על 14,000,000 ₪, שהעירייה אינה מצליחה לגבות (פירוט חובות החברה – שם, נספח 11). לאחרונה הוגשה נגד החברה תביעה לתשלום חוב בסך של כ-11,000,000 ₪ אל בית המשפט המחוזי בירושלים (תא"ק 62200-12-13 – ת/1). ביום 15.3.2005 התקיים דיון בשלכת ההוצאה לפועל בעניין חובותיה של החברה, ובחקירתו טען הנתבע כי "החברה לא פעילה. היא לא פעילה בארבע השנים האחרונות ..." (פרוטוקול הדיון בלשכת ההוצאה לפועל – שם, נספח 12. הציטוט מהעמוד הראשון).

באשר לסכום החוב, צורפו דפי חשבון של אגף השומה והגבייה בעירייה (שם, נספחים 11 ו-13)

6.
לטענת התובעת, הלכה היא שהחיוב בתשלום ארנונה חל על המחזיק בנכס, שהוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס" (בר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(1) 341 (1985) (להלן – חברת בתי גן)). לטענתה, מכלל הראיות ובעיקר מחקירתו הנגדית של הנתבע עולה, כי הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס ולא החברה שבבעלותו.

עוד טענה התובעת, כי טענת הנתבע היא "אני איני המחזיק" בנכס שלגביו קיים חוב הארנונה, וכי טענה זו ניתן להעלות רק ברשות בית המשפט ובהתקיים התנאים שנקבעו בפסיקה לשם העלאת טענה זו ובין השאר בעניין ע"א 4452/00, ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירל הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002) (להלן – ט.ט. טכנולוגיה). לטענתה, בית המשפט אינו מוסמך להידרש לטענה זו של הנתבע, מאחר שאינו עומד בתנאים המאפשרים את העלאתה ואף לא הורשה לטעון זאת. לפיכך טענה התובעת, כי די בכך כדי לקבל את התביעות הנדונות.

7.
עוד טענה התובעת בהרחבה, כי בעדותו של הנתבע נמצאו סתירות רבות, אשר יש בהן כדי ללמד שגרסתו אינה אמת. כך בכל הקשור בפעילות החברה וכך גם בכל הקשור בכך שהחברה היא זו שלכאורה, שכרה את הנכס. לנוכח כל הסתירות הרבות ובהיעדר ראיות כי החברה היא זו ששכרה את הנכס או השתמשה בו, טענה התובעת, כי הנתבע הוא זה ששכר את הנכס או למצער, בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס ועל כן יש לחייבו לשלם את חובות הארנונה בגינו.

באשר לתעודות המשלוח שצירף הנתבע לתצהירו, כדי להוכיח את טענתו באשר לפעילות החברה, טענה הנתבעת, כי מדובר בתעודות משלוח שכולן משנות התשעים של המאה הקודמת. מכאן שאין בהן כדי להוכיח דבר, שכן שתי התביעות הנדונות מתייחסות לחוב שראשיתו בשנת 2000. לפיכך אפילו באותן שנים היה הנכס מושכר לחברה ואפילו החברה הייתה פעילה באותן שנים, הרי שגם לפי גרסת הנתבע מאז שנת 2001 עמד הנכס ריק ולכאורה, הוא עצמו סיפק לנכס רק שירותי שמירה. מכל מקום, לא הובאה כל ראייה לכך שהנתבע או החברה פעלו בנכס ואף לא לתשלום דמי שכירות עבור הנכס ולכן אין כל בסיס לטענה שהחברה היא זו שהחזיקה בו.

טענה נוספת של התובעת היא כאמור, כי משחויב הנתבע בפסק הדין משנת 1998 (שכאמור, ניתן בהיעדר הגנה), בתשלום חוב הארנונה המתייחס אל הנכס עבור השנים 1997 ו-1998 ואף משלם מאז את החוב, הרי שהוא מושתק מלטעון שאף לא החזיק בנכס במועד מאוחר יותר. כך לנוכח העובדה שמאז לא חל כל שינוי בזהות המחזיק בנכס הרשום בתיק הנכס בעירייה.

עיקרי טענותיו של הנתבע

8.
טענת הנתבע היא, כי אינו מחזיק בנכס וכי שוכרת הנכס והמחזיקה בו היא החברה. לטענתו, הנכס מיועד למסחר ולתעשייה וכי הנתבע לא עשה בו שימוש אישי, אלא רק שימוש מתוקף תפקידו בחברה. לפיכך ולאור העיקרון שלחברה אישיות משפטית נפרדת, אין לייחס לנתבע את חובה של החברה.

באשר לטענת התובעת כי על הסכם השכירות המקורי לא הוטבעה חותמת החברה טען הנתבע, כי אין לכך כל השלכה. לטענתו, די בכך שמנהל החברה חתם על הסכם השכירות בשם החברה וכי אין בעובדה זו כדי להטיל עליו חבות אישית. בעניין זה אף טען, שגם חתם בתור ערב לחובות החברה מכוח ההסכם, כך שאילו דובר בהסכם שהוא היה צד לו באופן אישי, ממילא שלא הייתה דרושה חתימתו בתור ערב. כך שגם בכך יש כדי לתמוך בטענתו שמדובר בהסכם שנחתם להשכרת הנכס לחברה, ולא לנתבע באופן אישי. עוד טען הנתבע בעניין הסכם השכירות, כי בתור השוכר נכתב בהסכם שמה של החברה וכי בכל המקומות שבהם חתם כתב "אריה מזרחי
בע"מ". בדומה, גם בהסכמים להארכת תקופת השכירות, שנחתמו ביום 13.5.1999 ומועד מאוחר יותר, המתייחסים לשכירות עד שנת 2009), נכתב שהשוכרת היא החברה ואף מופיעה חותמת החברה על ההסכמים (נספח 2 של תצהיר הנתבע).

מכל מקום, לטענת הנתבע, אין בהיעדרה של חותמת החברה כדי להטיל אחריות על הנתבע שחתם בשמה, אם לא התכוון לקבל על עצמו לחוב בשם החברה. בעניין זה טען, כי כבר נפסק שהיעדרה של חותמת של חברה אינה מטילה אחריות אישית על מנהליה, שחתמו בשמה. לתמיכה בטענה זו הפנה הנתבע אל פסק הדין בע"א 209/83, סוליפלסט הגליל בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לח(1) 340 (1984) (כבוד השופטת ש' נתניהו).

טענת הנתבע היא אפוא, שרישומו בתור המחזיק בנכס נבע מטעות, אך הוא מעולם לא החזיק בו. לפיכך לטענתו, אף לא חל לגביו הכלל שלפיו מחזיק בנכס ייחשב כזה לעניין חובתו לשלם ארנונה, כל עוד לא מסר לרשות המקומית הודעה בכתב על כך שהפסיק להחזיק בנכס. שכן לטענתו, הוא מעולם לא החזיק בנכס ולכן אף לא נדרש להודיע על כך שהפסיק להחזיק בו.

9.
באשר לפסק הדין שניתן נגד הנתבע בשנת 1998 בהיעדר הגנה טען הוא, כי לא התגונן מפני התביעה בשל מצבו הרפואי שממנו הוא סובל עד היום. כך שרק מטעם זה הוא נאלץ לשלם את החוב שנקבע בפסק הדין עד היום, הגם שלטענתו, לא היה מקום לחייבו. עוד טען הנתבע, שמחקירתו בלשכת ההוצאה לפועל לא ניתן להסיק שהוא המחזיק בנכס, אלא דווקא את ההפך, שהחברה היא זו המחזיקה בו.

הנתבע הוסיף וטען, כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה ואף נמנעה מהבאת עדים מהותיים וכי יש בכך כדי לפעול לחובתה. כך בין השאר, התובעת לא זימנה את בעל הנכס למתן עדות, הגם שרישום המחזיק נעשה על-פי הודעתו. הנתבע טען עוד בעניין זה, כי לא ניתן לסמוך על עדותה של צידון, אשר לא ידעה מי מסר לתובעת את הסכם השכירות ואף לא ידעה דבר בעניין נסיבות חתימת הסכם זה ובכל מקרה, כל עדותה נסמכת רק על מסמכים מתיק הנכס בעירייה.

הנתבע טען עוד, שהוא פנה אל העירייה פעמים רבות וביקש שתשנה את רישום המחזיק בנכס ותייחס את החובות לחברה, אך לטענתו, פניות אלו נענו בסירוב. לטענתו, אף פנה אל הגב' צידון באופן אישי, אך היא סירבה לשנות את הרישום כפי שביקש. בעניין זה נעיר כבר עתה, כי מעדותה של צידון עלה שהפניה של הנתבע הייתה רק ביום 31.7.2013, אז הגיע הנתבע אל משרדה של צידון, אך לנוכח מועד הגעתו, אין לכך רלוונטיות לתביעות הנדונות.

10.
לעניין טענת התובעת כי חובת תשלום הארנונה חלה על בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס טען הנתבע, כי הכוונה היא לרוב, למי שמשתמש בנכס בפועל, גם אם ישנם מחזיקים נוספים בכוח, כמו בעלי הנכס. לטענתו, העיקרון העומד בבסיס כלל זה הוא שתשלום הארנונה הוא בתמורה לשירותים שמספקת הרשות המקומית לתושביה. מאחר שמדובר בנכס הנמצא באזור תעשיה שהושכר למטרת נגריה, הרי ששירותי הרשות המקומית ניתנו לחברה ולא לנתבע עצמו. מכאן טען הנתבע, שבעלת הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס היא החברה ולכן אין משמעות לרישום השגוי בתיק הנכס בעירייה.

הנתבע שב והדגיש שלאור העיקרון הקבוע בסעיף 4 בחוק החברות, התשנ"ט-1999, כי חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות חובה או פעולה המתיישבים עם אופייה, הרי שאף אין כל יריבות בין התובעת לבין הנתבע, שהוא בעליה של החברה.

באשר לטענת התובעת שהחברה מחזיקה בנכסים נוספים שבגינם יש חובות ארנונה טען הנתבע, כי הנכס הנדון אינו שונה משאר הנכסים ולכן אין כל הצדקה לייחס לו באופן אישי את חובות החברה עבור הנכס הנדון.

ג.
דיון והכרעה


דחיית גרסת הנתבע

11.
עוד קודם לדיון בטענות הצדדים ראוי להבהיר, כי לנוכח ריבוי הגרסאות בעדותו של הנתבע וריבוי הסתירות שנמצאו בדבריו וכן לנוכח אופן עדותו ואמירותיו נטולות ההיגיון, שאף לא נתמכו במסמכים כלשהם, לא ניתן לקבל את גרסת הנתבע ולא ניתן לבסס עליה דבר. לא רק שדברי הנתבע לא נתמכו בדבר ממשי, אלא שאופן עדותו, הסבריו התמוהים והיעדר ההיגיון בגרסותיו, מוביל למסקנה שאף אין לתת אמון בדבריו. דוגמאות לכל אלו נמצאו לאורך כל עדותו ולצורך העניין, נביא מספר דוגמאות.

12.
כבר בפתח חקירתו הנגדית אמר הנתבע שהחברה אינה פעילה כבר מאז שנת 1999 או שנת 2000, מאז שהפך לנכה, אך לטענתו ומבלי שידע להסביר זאת, לא ניתן לסגור את החברה (עמ' 11 שורה 18 ואילך). כך גם טען, כי לחברה אין הכנסות והוצאות (עמ' 12 שורות 13-10). עם זאת טען, שהחברה שוכרת את הנכס ומשלמת דמי שכירות עבור הנכס ונכס נוסף (שם, שורות 22-20). מיד לאחר מכן הוסיף כי אין תשלום של דמי שכירות עבור הנכס וכי אין קבלות (שם, שורות31-30). הנתבע התבקש להסביר את הסתירה שבדבריו ותשובתו הייתה, שזה כמה שנים שאינו משלם דמי שכירות, מכיוון שבעל הנכס ויתר לו על התשלום בשל המצב הכלכלי שאינו מאפשר תשלום ולנוכח יחסי הידידות בין הנתבע לבין בעל הנכס (עמ' 13, שורות 17-1). בהמשך אף הוסיף שהחזיר את מפתחות הנכס לבעל הנכס וכשנשאל מתי היה זה השיב שהיה זה בחודש דצמבר 2013 (שם, שורה 22 ואילך). הנתבע נשאל מה נעשה בנכס בין שנת 2000 לשנת 2012 והשיב על כך שהנכס עמד ריק רוב הזמן (עמ' 13 שורה 31 ואילך), אך בהמשך (בעמ' 16, שורה 23, מיד עם חידוש עדותו לאחר דיון בהתנגדות של בא-כוח הנתבע), טען שבשנת 2007 חל שינוי במחזיק הנכס. אז נשאל הנתבע מה היה הקשר של החברה לנכס בשבע השנים האחרונות, ובעניין זה טען, שהחברה "שומרת אותו" לבעל הנכס במקום חברת שמירה (שם, שורה 26 ואילך). הנתבע אף טען שהוא מקבל תלוש משכורת על כך שהוא עובד חלקית כעשר שנים (שם, שורה 29), אך חרף הסבר תמוה זה, סירב הנתבע להבהיר ממי הוא מקבל את תלוש המשכורת. חרף ניסיונות לקבל מהנתבע תשובה או הסבר (עמ' 18-17), הסברו בסופו של דבר היה משונה. הנתבע טען שהוא מקבל משכורת מחברה אחרת, חברת "הישג", כי המשכורת אינה קשורה בנכס ואף לא ניתן היה להבין מה כוונתו באותה "שמירה" שעליה דיבר, אשר לדבריו אינה "כמו בחברת שמירה" (עמ' 18 שורות 10-1). גם באשר לעבודתו של הנתבע בחברת "הישג" לא ניתן הסבר ברור, הנתבע טען שהפסיק את העבודה שם לפרק זמן מסוים ולא הוברר הקשר, ככל שישנו, לנכס או לעניין הנדון (עמ' 18 שורה 20 ואילך). כל ניסיון להבין למה התכוון הנתבע בכך שהנכס עומד ריק, בנושא השמירה או בטענת הנתבע שהעירייה לכאורה, הייתה הגורם שהתנגד להשכרת הנכס לגורם אחר, עלו בתוהו (שם, עמ' 20-19).

עוד יוער, כי הגם שכאמור, הנתבע טען שבשנת 2007 חל שינוי במחזיק בנכס (עמ' 16 שורות 25-23), הרי שעל-פי הסכמי השכירות שצירף, החברה לכאורה, שכרה את הנכס עד שנת 2009 (נספחים 1 ו-2 של תצהיר הנתבע). בנוסף לכך, בהמשך דבריו טען, שבשנת 2007 פנה בעל הנכס אל העירייה כדי לרשום את החברה בתור המחזיקה בנכס (עמ' 20 שורות 3-2). אולם דבר מאותן פניות לא ברורות לא נתמך בראיה כלשהי.

13.
בנוסף לחוסר הבהירות ולתמיהות, בלשון המעטה, שעלו מעדותו של הנתבע, שהייתה מבולבלת ונעדרת כל אחיזה בעובדה מוכחת או במסמך כלשהו, נמצאו סתירות רבות בין עדותו של הנתבע לבין תצהירו.

הדוגמה המובהקת ביותר, היא בכל הקשור לפעילות החברה. בתצהירו טען הנתבע, כי "במושכר פעלה חברת מכונות נגרות לאורך כל השנים" וכי מעולם לא ניהל עסק במושכר שלא באמצעות החברה. לעומת זאת, בעדותו כאמור, טען הנתבע שהנכס עמד ריק וללא כל פעילות במשך כל השנים. לאחר שהבין שתשובתו בעייתית, תיקן את דבריו ואמר שהיו מכונות, אך הן פעמיים עיריית ירושלים
לקחה אותן (עמ' 14). כל זאת, מבלי שהוצג מסמך התומך בכך ובסתירה לטענת הנתבע עצמו בדיון שהתקיים בלשכת ההוצאה לפועל, ששם אמר שהמכונות עוקלו במסגרת הליך אחר בהוצאה לפועל (נספח 12 של התצהיר מטעם התובעת). בנוסף לכך, לא רק שהנתבע אמר שהנכס עמד ריק, אלא שבעדותו, בניגוד לאמור בתצהירו, העיד כאמור לעיל, כי מאז שנת 1999 או 2000 החברה כלל אינה פעילה.

בנוסף לכך, לתצהירו צירף הנתבע הסכמי שכירות מהשנים 1997, 1999 ו-2004, כדי לתמוך בטענה שלכאורה, החברה המשיכה לשכור את הנכס לצורך פעילותה (נספחים 1 ו-2 של תצהיר הנתבע). לעומת זאת, בעדותו כאמור לעיל, אמר הנתבע, כי לא הייתה זו שכירות לצורך פעילות החברה, שחדלה מלפעול, אלא לצורך "שמירה" שלו על הנכס. בתצהיר נאמר, שהחברה לכאורה, שוכרת את הנכס ומחזיקה בו מכוח הסכם השכירות (שם, פסקאות 2 ו-12), אך בעדותו אישר הנתבע שאין שכירות בפועל, לא משולמים דמי שכירות וכי מדובר במחויבות אישית של הנתבע מכוח קשרי הידידות שלו עם בעל הנכס (עמ' 13-12).

14.
מכל האמור עולה בין השאר, כי בניגוד לתמונה שהצטיירה מתצהירו של הנתבע, כאילו החברה שוכרת את הנכס, הרי שבפועל החברה אינה פעילה, אינה משלמת דמי שכירות, הנתבע לכל היותר "שומר" על הנכס ואולי אף מקבל משכורת עבור "שמירה" זו. לכל אלו יש להוסיף כאמור, את העובדה שניכר היה שהנתבע מנסה להתאים את התשובות לשאלות, מבלבל בין העובדות ובעיקר נמנע ממתן תשובות אמת לשאלות שנשאל. בסופו של דבר, אף לא ניתנה תשובה לשאלה, על שום מה חברה שאינה פעילה מאז שנת 1999 או מאז שנת 2000 ממשיכה להחזיק בנכס שעל-פי טענת הנתבע, אף עומד ריק.


דיון בשאלת זהות המחזיק בנכס לעניין חובת תשלום ארנונה

15.
הוראת סעיפים 325 ו-326 בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות), מטילות על מי שחדל להחזיק בנכס למסור על כך הודעה בכתב לעירייה. רק לאחר מסירת הודעה כאמור, אין המחזיק חייב עוד בתשלומי ארנונה, אולם כל עוד לא נמסרה הודעה, חייב המחזיק הקודם בתשלומי הארנונה. זו אפוא, לשון הוראות סעיפים אלו:

325.
חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

326.
נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.

על-פי הוראת סעיף 1 (סעיף ההגדרות), ה"מחזיק" הוא "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".

נמצא אפוא, כי "על הנישום מוטלת החובה האקטיבית להודיע לרשות המקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מחזקה בנכס, שאם לא כן, רשאית העירייה להמשיך ולראות בנישום זה כחייב בארנונה" (

בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (2008), כבוד השופט י' דנציגר, פסקאות 26-25 (להלן – דור אנרגיה)).

תכליתה של ההוראה המטילה את חובת מסירת ההודעה על הנישום היא שלא להכביד יתר על המידה על הרשויות המקומיות באיתור המחזיק הנכון של הנכס. לפיכך בדרך כלל, לעניין חיוב מחזיקים בתשלום ארנונה לגבי נכס מסוים, רשאית הרשות המקומית להסתמך על הרישום ועל הודעות התושבים. לפיכך כל עוד לא נמסרה הודעה בהתאם להוראות סעיפים 325 ו-326 בפקודת העיריות, חלה חובת תשלום הארנונה על המחזיק הקודם, הרשום בעירייה (

ע"א 739/89

אהרון י' מיכקשוילי

נ' עיריית תל-אביב-יפו
, פ"מ מ"ה(3) 769 (1991), כבוד השופט ג' בך, בפסקה 6 (להלן - מיכקשוילי); דור אנרגיה, שם).

עוד נפסק, כי במקום שבו לא נמסרה הודעה, או שתוכנה שגוי, אין בכך כדי לפטור את המחזיק הרשום מתשלום הארנונה בתקופה שבה הוא רשום בספרי העירייה בתור מחזיק. במקרה זה, אפילו הדבר מסב נזק כספי למחזיק הרשום, אין בכך כדי לשלול את הסתמכות העירייה על ההודעה שנמסרה. על המחזיק הטוען לטעות ברישום להסדיר את המחלוקת בינו לבין הבעלים הרשום או מוסר ההודעה ובכל מקרה, אין העירייה צד למחלוקת זו (בר"מ 1008/08 יצחק טרכטינגוט נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב (2006), כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, בפסקאות 9-8; דור אנרגיה, כבוד השופט י' דנציגר, בפסקה 30).

עמדת כבוד השופט י' דנציגר, בעניין דור אנרגיה, שלפיה יש נסיבות שבהן על הרשות המקומית לוודא את זהותו של המחזיק האמיתי, וזאת מכוח חובת ההגינות החלה עליה בהיותה רשות מינהלית, לא התקבלה להלכה (שם, פסקאות 40-34). דעת הרוב, של כבוד השופטות א' פרוקצ'יה וע' ארבל בעניין זה הייתה
שאין להטיל חובה על העירייה לוודא את זהות המחזיק. באשר לשאלה אם ישנן נסיבות חריגות המצדיקות הטלת חובה זו על הרשות המקומית, עמדתן הייתה כי באותו מקרה אף לא הייתה דרושה הכרעה בשאלה זו.

16.
טענת הנתבע היא כאמור, כי הוראת סעיף 325 אינה חלה לגביו, מכיוון שמלכתחילה לא היה המחזיק בנכס, אלא החברה היא המחזיקה בו, ולכן לא חלה עליו חובה להודיע על שינוי המחזיקים. לטענתו, מלכתחילה רישומו בתור המחזיק הוא רישום שגוי שכן כאמור, החברה היא זו ששכרה את הנכס ובשל העיקרון שלפיו לחברה אישיות משפטית נפרדת, לא ניתן לגלגל עליו, בהיותו בעליה, את חובותיה של החברה. לפיכך לטענתו, סירובה של העירייה לתקן את הרישום, כך שהחברה תירשם בתור מחזיק הנכס, הוא בגדר חוסר תום לב מצד העירייה.

אין לקבל טענה זו של הנתבע. שכן על-פי רישומי העירייה הנתבע הוא המחזיק בנכס והנתבע שידע על כך כבר לפני שנים רבות, מעולם לא פעל לשינוי רישום זה.

כאמור לעיל, ביום 1.1.1998 שלח בעל הנכס הודעה בכתב לעירייה, בצירוף הסכם השכירות שנחתם עוד ביום 15.5.1997, תוך ציון מפורש כי השוכר הוא הנתבע ובקשה לחייב את הנתבע בתשלום הארנונה ממועד חתימת ההסכם. לפיכך רשאית הייתה העירייה להסתמך על הודעה זו, שלפיה הנתבע הוא המחזיק בנכס ולחייבו בהתאם בתשלום הארנונה עבור הנכס.

אף אין מחלוקת על כך שזה שנים רבות שהנתבע יודע שהוא זה שרשום בספרי העירייה בתור המחזיק של הנכס ולפיכך הוא זה אשר מחויב בתשלום ארנונה עבורו. הנתבע יודע על כך למצער, מאז שנת 1998, עת ניתן נגדו פסק הדין בהיעדר הגנה ולכל המאוחר, מאז תחילת 2003, עת ננקטו הליכי ההוצאה לפועל בשל אי תשלום החוב על-פי פסק הדין. למרות זאת, לא עשה הנתבע דבר כדי לשנות את רישומו בתור המחזיק של הנכס. גם הטענה של הנתבע, כי בשל המצבו הרפואי נמנע מלהתגונן מפני התביעה אינה יכולה להועיל לו. שכן, לא רק שהנתבע לא הראה שביקש את ביטול פסק הדין מהנימוק שנבצר ממנו להתגונן מפני התביעה בשל מצבו הרפואי, אלא שכלל לא הוכח שלא התגונן רק מטעם זה.

הנתבע אמנם טען, שניגש אל העירייה מספר פעמים כדי להסדיר את רישום החברה בתור מחקזיקת הנכס, אך הוא לא הניח אף לא ראייה אחת התומכת בכך ולא הראה שמסר הודעה בכתב, על כך שחדל להיות המחזיק של הנכס או שהחברה היא המחזיק הנכון. גם טענת הנתבע בעדותו, כי בעל הנכס פנה אל העירייה בשני מכתבים עוד בשנת 2007, כדי להסדיר את זהות המחזיק בנכס לא נתמכה בדבר (עמ' 20 שורות 5-1). לעניין זה אין לקבל את טענת הנתבע, כי היה על התובעת לזמן את בעל הנכס למתן עדות ומשלא עשתה כן, הדבר פועל לכאורה, לחובתה. שכן מדובר בטענה של הנתבע ולפיכך הנטל להוכחתה מוטל על טוען הטענה.

"דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט" (רע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן (2012), כבוד השופט י' עמית. כן ראו את פסקי הדין המובאים שם לעניין זה).

התיעוד היחיד הקיים בתיק העירייה לעניין ניסיון הנתבע לשנות את רישום המחזיק בנכס הוא כאמור, מיום 31.7.2013. בעניין זה העידה הגב' צידון כי על-פי רישומי העירייה "הנ"ל נכח במשרדנו, מבקש הוכחה בגין איזה חוזה רשמו את החוב הנ"ל על שם התעודת זהות ולא החברה אריה מזרחי
בע"מ"" (עמ' 10 שורות 4-3). אולם אין בכך כדי להועיל לנתבע, שכן לא רק שאין בכך משום הודעה בכתב על שינוי מחזיקים, אלא שמדובר בפני
ה של הנתבע לצורך עריכת בירור בלבד. מכל מקום, לנוכח מועד הפנייה, אף אין לכך רלוונטיות לעניין החוב הנתבע בתביעות הנדונות.

17.
נמצא אפוא, כי משידע הנתבע זה שנים רבות כי הוא זה שרשום בתור מחזיק בנכס ולא עשה דבר לשינוי הרישום, כך שהחברה תירשם בתור המחזיק, כפי שלטענתו, צריך היה להיות, אין הוא יכול עוד לטעון נגד הרישום.

גם את טענתו כי מלכתחילה היה הרישום שגוי, אין לקבל. שכן מן הראיות עולה שרישום הנתבע נעשה בהתאם להודעה שנמסרה לעירייה כמתחייב מהוראות סעיפים 325 ו-326 בפקודת העיריות.

העיקרון שעל-פיו לחברה אישיות משפטית נפרדת, אכן מחייב כי במקום שבו חברה היא זו ששוכרת נכס, תחול חובת תשלום הארנונה על החברה ולא על בעליה.

טענת הנתבע היא שהעובדה שלא נכתב בחוזה מספר החברה (מספר הח"פ), אלא מספר תעודת הזהות שלו, הייתה בבחינת טעות קולמוס, וכי היה על העירייה להבין זאת מתוכנו של ההסכם. בעניין זה טען כאמור, שבהסכם ישנה ערבות אישית שלו לחובות החברה ואין זה סביר שיחתום על ערבות אישית להבטחת חובותיו שלו, כך שלטענתו, מההסכם עצמו עולה שלא הוא שוכר הנכס.

גם את טענתו האחרונה של הנתבע אין לקבל. ככלל, מן הראוי שלא תיווצר אי בהירות לעניין המחזיק בנכס, אם מדובר בחברה או בבעליה. לעניין זה העיר בית המשפט, בהקשר אחר, דברים אלו: "לקראת סיום, אבקש להעיר כי ערבוב פרטים של אישיויות משפטיות שונות במסמכי ארנונה איננו דבר תקין. על הרשויות המקומיות להקפיד להחליט בצורה ברורה מיהו המחזיק בנכס ומי זה ש"יחויב" בארנונה. ניתן לרשום את שמו של איש קשר, אך יש לעשות זאת באופן ברור שאינו מותיר כל ספק לגבי זהות המחזיק ו/או ה'מחויב'" (
עע"מ 1024/10 מאיר מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמ
א
(2012), כב' המשנָה לנשיא השופטת מ' נאור בפסקה 54).

בעניינו, הרישום בספרי העירייה היה בהתאם למכתב של בעל הנכס שהודיע על שינוי המחזיקים, שתוכנו התיישב עם תוכן הסכם השכירות שצורף. בהסכם השכירות אמנם נכתב כי השוכר הוא "אריה מזרחי
מכונות נגרות בע"מ", אך הכתובת שנכתבה היא כתובתו הפרטית של הנתבע וכך גם נכתב מספר תעודת הזהות של הנתבע, ולא מספר החברה. בהסכם שנשלח וכאמור, גם לא הוטבעה חותמת החברה. מכאן אפוא, שאופן כתיבת פרטי השוכר בהסכם השכירות בצירוף מכתבו של בעל הנכס, הם שהובילו לכך שהנתבע הוא זה שנרשם בתור המחזיק. לעניין זה, אין לקבל את טענת הנתבע כי היה על העירייה ללמוד מתוכנו של ההסכם, כי החברה היא זו ששכרה את הנכס, שכן אין להטיל על העירייה חובה לבחון את תוכנם של הסכמי שכירות ולהסיק מהם מסקנות לעניין זהותו הנכונה של השוכר.

מכל מקום וכפי שכבר נאמר, אפילו היה רישום שגוי, הרי שהנתבע לא עשה דבר כדי לשנותו, חרף ידיעתו על אופן הרישום. לא זו בלבד, אלא שאין מחלוקת על כך שהנתבע הוא זה אשר ממשיך לשלם את החוב מכוח פסק הדין משנת 1998 שלפיו הוא זה שחויב בתשלום הארנונה עבור הנכס. מאחר שמאז ניתן פסק הדין לא חל כל שינוי ברישום המחזיק בנכס, הרי שאין מקום לטענת הנתבע
היום, כי רישומו בתור המחזיק בנכס לכאורה, שגוי.

18.
לכל האמור אף יש להוסיף, כי הנתבע כלל לא הוכיח שהחברה היא זו ששוכרת את הנכס. הנתבע עצמו העיד שהחברה כלל אינה פעילה מאז שנת 1999 או שנת 2000 וכי החברה אף לא שילמה דמי שכירות במרוצת כל השנים שביחס אליהן הוגשו שתי התביעות הנדונות. הנתבע אף לא הראה שהייתה פעילות כלשהי של החברה מהנכס בשנים הרלוונטיות, שכן תעודות המשלוח שצירף, היו משנות התשעים של המאה הקודמת, עוד בטרם נחתם הסכם השכירות והתקבלה הוראת בעל הנכס לחייב את הנתבע בתשלום הארנונה. לכך יש להוסיף, שאף לא הובאה כל ראיה הקושרת את תעודות המשלוח אל הנכס הנדון.

עוד עלה מעדותו של הנתבע, שעל עיקריה עמדנו קודם לכן, שבכל מקרה, הוא זה אשר מחזיק בנכס, בכך שהוא שומר עליו עבור בעליו. לא ברור מה מהותה של אותה שמירה, אך כן ברור, שבהיעדר פעילות של החברה בנכס, "השומר" הוא הנתבע ולא החברה, כך שבכל מקרה, נמצא שהוא זה המחזיק בו. אפילו הנתבע אינו מחזיק בנכס בפועל, הרי שבהיעדר כל פעילות של החברה בנכס, הנתבע הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס, ובתור שכזה, חלה עליו החובה לשלם את הארנונה עבור הנכס (חברת בתי גן
, כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, בפסקה 2).

כך גם אין רלוונטיות לטענת הנתבע שעניינה בשאלת הגורם הנהנה משירותי העירייה הניתנים עבור הנכס, אם מדובר בחברה או בנתבע. אף אין רלוונטיות לשאלה, אם הנכס משמש לפעילות בו בפעול או שהוא עומד ריק. חובת תשלום הארנונה חלה גם במקום שבו הנכס עומד ריק (רע"א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (2007), כבוד השופט א' חיות, בפסקה 8; מיכקשוילי בפסקה 8, חברת בתי גן, שם)

.


סמכות בית המשפט להידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס"

19.
לפני סיום נבקש להתייחס בקצרה לטענתה של התובעת, כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בטענת הנתבע כי אינו מחזיק בנכס.

סעיף 3 בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כי מי שחויב בתשלום ארנונה רשאי להשיג על החיוב לפני מנהל הארנונה, בין השאר בטענה כי אינו מחזיק בנכס. על-פי הוראת סעיף 3(ג), נקבעה סמכות מקבילה גם לבית המשפט להידרש לטענה זו, בכפוף לקבלת רשות מבית המשפט להעלותה. בעניין זה כבר נקבע, כי בית המשפט מוסמך להידרש לטענה זו, אפילו לא הוגשה השגה במועד, אך הדבר נתון לשיקול דעתו (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (2008), כבוד השופטת ע' ארבל, בפסקה 7). עם זאת נפסק, כי בית המשפט יידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס" רק בנסיבות שבהן עולות שאלות בעלות חשיבות עקרונית וציבורית (רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נ(4) 481 (2000), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה 494-492; ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת, כבוד השופט י' אנגלרד, 480-479), אם הוכח שהאזרח לא היה מודע להליכי ההשגה המינהליים (ט.ט. טכנולוגיה, שם), או שנטענה טענה לרשלנות מצד הרשות המקומית (רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214 (1998); עניין י.ח. יזום והשקעות).

ספק אם אחד החריגים האמורים אמנם התקיים בענייננו, אולם נראה שככלל, משניתנה לנתבע רשות להתגונן בעוד שטענתו העיקרית הייתה כי אינו מחזיק בנכס, יש קושי לחסום אותו מלהתגונן כפי שהורשה.

ד.
סיכום ותוצאה

20.
המסקנה העולה מכל האמור היא שלעניין חיוב בתשלום הארנונה עבור הנכס הנדון, הנתבע הוא המחזיק בנכס.

בהתאם לכך, התביעות מתקבלות ועל הנתבע לשלם לתובעת כלהלן:

עבור השנים 2000 עד 2006 – סך של 78,421 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.3.2007 (מועד הגשת התביעה בת"א 701589/07).

עבור השנים 2007 עד 2013 – סך של 109,171 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.12.2013 (מועד הגשת התביעה בת"א 47317-12-13).

כן ישלם הנתבע לתובעת סך של 20,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט.

סכומים אלו ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.



ניתן היום,
כ"ו תמוז תשע"ד, 24 יולי 2014, בהיעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 701589/07 עיריית ירושלים נ' אריה מזרחי (פורסם ב-ֽ 24/07/2014)