פסקי דין על אלירן חובה | פסקי דין על עו"ד יורם יוסיפוב

16854-08/11 תאק     27/07/2014




תאק 16854-08/11 אלירן חובה נ' עו"ד יורם יוסיפוב








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ק 16854-08-11 חובה נ' יוסיפוב


תיק חיצוני:


בפני
כב' השופט משה סובל
-שלום ת"א

התובע
אלירן חובה
באמצעות ב"כ עו"ד יוחאי נעמן



נגד


הנתבע
עו"ד יורם יוסיפוב
אבמצעות ב"כ עו"ד זוהר לוי





פסק דין
א.
מבוא
1.
בפני
תביעה כספית ע"ס 104,918 ₪, שנפתחה בהליך של סדר דין מקוצר, שהגיש
התובע, מר אלירן חובה
, נגד הנתבע, עו"ד יורם יוסיפוב
, לתשלום חוב בהתאם לכתב התחייבות בלתי חוזר מיום 9.2.11.


2.
במרכז התביעה כתב התחייבות בלתי חוזר מיום 9.2.11, במסגרתו התחייב הנתבע לשלם לתובע סכום של 23,000 לירות שטרלינג לא יאוחר מיום 21.6.11 (להלן- "כתב ההתחייבות").


3.
הצדדים חלוקים באשר לנסיבות חתימתו ונפקותו של כתב ההתחייבות. לטענת הנתבע, עסקינן במסמך למראית עין בלבד שהוצא ע"י הנתבע בדרך של כפייה. התובע מצידו טוען, כי על הנתבע לפעול בהתאם להתחייבותו המגוללת בכתב ההתחייבות.

4.
במסגרת הליך הבאת הראיות הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים ונשמעו בפני
העדויות כדלקמן: מטעם התובע הוגש תצהיר עדותו הראשית של התובע וכן של מר יניב דוידוביץ. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדותו הראשית של הנתבע. כל העדים נחקרו בישיבה שהתקיימה ביום 22.1.14.

ב.
נטל השכנוע ומידת הראיה הנדרש בהליך אזרחי
5.
נטל השכנוע מוטל על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פירושו, כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו, וזאת על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה".

6.
מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר השקילות ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע.

7.
על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו (ראו בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548).

8.
במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פד"י אכ (2) 451, 471).


9.
נטל המשנה, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראייה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע, אינה חובה במשמעותה הרגיל, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות נגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי ביהמ"ש יפסוק כנגדו. היעדר ראייה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי (ראה: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1540).


10.
עוד ראוי להזכיר את סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים, הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט.

11.
ההכרעה שהמחלוקת לפני תעשה על בסיס העקרונות האמורים אופיין ומהותן של טענות ההגנה שהעלה הנתבע, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו, וכן מידת האמון והמשקל שמצאתי שיש ליתן לעדים ולמי מהם.




ג.
גרסאות הצדדים בתמצית
גרסת התובע
12.
לגרסת התובע, ביום 9.2.11 חתם הנתבע על כתב ההתחייבות, במסגרתו התחייב
לשלם לתובע ללא כל תנאי או מגבלה, סך של 23,000 לירות שטרלינג לא יאוחר מיום 21.6.11. לטענת התובע, הנתבע לא עמד בהתחייבותו כאמור. בעקבות פניות חוזרות ונשנות של התובע לנתבע, שילם האחרון סך של 5,000 לירות שטרלינג מהחוב וזאת רק כעבור
15 יום לאחר המועד האחרון בהתאם לכתב ההתחייבות. הנתבע לא עמד בהתחייבותו הבלתי חוזרת ולא שילם לתובע יתרת חובו בסך 18,000 לירות שטרלינג.


גרסת הנתבע
13.
לגרסת הנתבע, בשנת 2007 הוא התקשר בחוזה לביצוע עבודות בניה בלונדון עם חברה בשם

ik design

(להלן בהתאמה- "הפרויקט" ו-"החברה") המצויה בבעלות מר איגור קלמן (להלן- "קלמן"). כל המגעים בעניין הפרויקט התנהלו מול קלמן. לגרסת הנתבע, היכרותו עם התובע הייתה רק לאחר שהחל הפרויקט והתובע הוצג בפני
ו כעובד של החברה. בהמשך בשנת 2011, בעקבות הליך משפטי שהתנהל בין הנתבע לצד ג' בלונדון בקשר לפרויקט (להלן- "התביעה בלונדון"), נתבקש התובע על ידי הנתבע ליתן תצהיר עדות ראשית מטעמו וכך עשה. לגרסת הנתבע, ימים ספורים לפני מועד חקירתו הנגדית של התובע בתביעה בלונדון, גילה הוא לנתבע, כי הוא היה שותף עם קלמן בחברה וכי הסתכסך עם קלמן, תוך שדרש מהנתבע שישלם לו ישירות את חלקו בחוב הנטען של הנתבע לחברה- 40% מהחוב כפי טענתו. לגרסת הנתבע, הוא הסביר לתובע, כי אין יריבות בינו לבין התובע, כי סכום החוב הנטען אינו נכון וככל שקיים חוב, הרי שזהו חוב שהוא חב לחברה ולא לתובע. לטענת הנתבע, התובע הודיע לו שהוא דורש כתנאי למסירת עדותו שהנתבע יחתום על כתב התחייבות פיקטיבי ואיים, כי אם הנתבע לא יחתום על כתב ההתחייבות הוא לא יופיע להיחקר בחקירה נגדית על תצהירו. לגרסת הנתבע, בלית ברירה ומתוך כוונתו לא להרע את מצבו בתביעה בלונדון, נאלץ הוא לחתום על כתב ההתחייבות, כאשר התובע הבטיח לו שמסמך זה משמש לביטחון בלבד, עד שיוסדרו העניינים בינו לבין קלמן. ביום 18.2.11 מסר התובע עדותו במשפט בלונדון. לטענת הנתבע, בהמשך לאחר בקשות רבות של התובע שטען שהוא במצב כלכלי קשה, הסכים לפנים משורת הדין, לשלם לתובע סך של 5,000 ליש"ט וזאת על חשבון חובו של הנתבע לחברה ותוך שהתובע אישר במפורש ובכתב, כי אם יתבקש הנתבע לשלם סכום זה לחברה, התובע ישיב לו סכום זה. לגרסת הנתבע, מר קלמן הודיע לו, שהחברה לא תכיר בשום תשלום לתובע כתשלום על חובו של הנתבע לחברה.


14.
לטענת הנתבע, כתב ההתחייבות הינו מסמך שהוצא ע"י הנתבע בכפיה ובדרכי מרמה, תחבולה ותוך מצג, כי מדובר במסמך למראית עין בלבד.

ד.
דיון
15.
בפתח הדברים ובטרם אכנס לגופן של טענות, אציין, כי התחבטתי רבות בין הגרסאות שמסרו הצדדים לתובענה דנן. מקריאת התיק עולה התחושה ששני הצדדים לא פעלו די להצגת התמונה המלאה, לרבות בדרך של העדת עדים נוספים שיתכן ועדותם הייתה שופכת אור על חלק מהגרסאות הנוגדות שהועלו. הואיל ועסקינן בהליך אזרחי, התוצאה אליה הגעתי מבוססת על סבירות הגרסאות ועל בסיס כל הראיות שבתיק. אקדים את המאוחר ואומר כבר כעת, כי על בסיס הראיות שבתיק, מצאתי שגרסתו של התובע יותר הגיונית מגרסתו של הנתבע והיא עולה בקנה אחד עם חומר הראיות גם בהנחה ונטל הראיות מוטל עליו, הכל כפי שיפורט להלן.


כתב ההתחייבות

16.
הנתבע חתם על כתב התחייבות, במסגרתו התחייב לשלם לתובע סכום של 23,000 לירות שטרלינג, לא יאוחר מיום 21.6.11.


17.
כאמור, לגרסת הנתבע, במסגרת התביעה בלונדון, ביקש הוא מהתובע שימסור תצהיר עדות ראשית מטעמו. התובע מסר תצהיר מטעמו וימים ספורים לפני המועד שנקבע לשמיעת עדותו, הודיע התובע שהוא דורש כתנאי למסירת עדותו, שהנתבע יחתום על כתב התחייבות פיקטיבי, תוך שאיים, כי ככל שהנתבע לא יחתום על כתב ההתחייבות, הוא לא יופיע לחקירה נגדית על תצהירו. משכך, לגרסת הנתבע, לא הייתה בידיו ברירה, אלא לחתום על כתב ההתחייבות.


הנתבע העיד לגבי כתב ההתחייבות, כדלקמן: "החוזה הוא חוזה למראית עין כיוון שלשני הצדדים שחתמו עליו היה ברור וידוע שאין שום חוב ושום עילה משפטית כלשהי מצידי לצד התובע. מעולם לא הייתה. כל החבות שלי הייתה כלפי חב' אי.די.דיזיין. מעולם לא הייתי חותם על המסמך אלמלא הצורה שנדרשתי לחתום. המסמך לא משקף את המציאות העובדתית הנכונה כיוון שלא היה כל חוב שלי אל התובע ובטח לא בסכום הזה בכלל. בא אלי אדם ואומר לי חשבונית אתה חייב לי כי כך וכך אני לא בדקתי את החשבון אני לא חייב לו כסף ונאלצתי לחתום על החוזה בגלל הנסיבות שאילצו אותי. יתרה מזאת גם כשחתמתי על הדבר הזה אמרתי לתובע שאני לא אשלם את הסכום פעמיים. אם איגור יאשר שזה החשבון חוב לחברה ואחרי שאני אסכם איתו על הסכום הנכון לחברה. זה מסמך שהתובע הביא מהארץ לאנגליה (פרוטוקול מיום 22.1.14, עמ' 30 ש' 5-13).

18.
התובע דחה גרסתו של הנתבע, תוך שלגרסתו
"זה לא נכון שאני התנתי את עדותי בחתימת המכתב" (שם, עמ' 20 ש' 28) ובהמשך הוסיף והעיד: "...בייעוץ ובחתימה לא היה קשר לעדות וזה רק מקרה שהחתימה הייתה שבוע לפני מועד העדות" (שם, עמ' 21 ש' 16-17).

19.
כאמור לגרסת הנתבע, כתב ההתחייבות הוצא ממנו בכפיה.

20.
סע' 17 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973,


קובע כדלקמן:

"מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

21.
הכלל הנהוג הוא, כי שימוש באמצעים לגיטימיים ומקובלים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינם מקימים את עילת התביעה, חתימה מתוך כפייה תתגבש במקום שבו "לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה ובחופש הרצון החוזי של המתקשר יחשבו לפגמים ברצון" (ראה ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני פד"י נ"ח (5) 193 (2004) בעמ' 198, להלן: "פרשת ארביב" וכן ראה ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח (5) 705705, 721, להלן "פרשת מאיה"). הטוען לקיומם של אותם לחצים ולקיומו של פגם בכריתה עליו נטל ההוכחה, שהינו נטל הוכחה מוגבר.

בגדרו של סעיף זה לחץ כלכלי עשוי להיחשב ל"איום", בתנאי שהוא נוגע בחוסר חוקיות או בעדר לגיטימיות (ראה: ג. שלו, "דיני חוזים", מהדורה שנייה, תשנ"ה בעמ' 234-236; ד.פרידמן ונ. כהן, "חוזים", כרך ב', תשנ"ג, בעמ' 898-899; פרשת ארביב הנ"ל פסקה 6 לפסק הדין).

בעניין זה כבר נפסק כי: "ההכרעה בשאלת קיומה של עילת כפייה סבה את השאלה אם הייתה לצד הנפגע מן הלחץ אפשרות סבירה שלא להיכנע...במקרים של לחץ כלכלי שאלה זו נבדקת על פי מבחן המשלב רכיב סובייקטיבי, המתמקד בבחינת ההשפעה על הנפגע הספציפי, ורכיב אובייקטיבי, שנועד לבחון אם אדם במצבו של הנפגע היה עשוי להיכנע ללחץ" (ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קלבנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117,137).


בפרשת מאיה הנ"ל נאמר, בעמ' 719:
"לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים – "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו – והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבוליהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום. ענייננו הוא ב'מוסר העסקים' בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר-עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט".

זאת ועוד, גם אם הנתבע מפעיל כלפי התובע לחצים בעוצמה ובאיכות המסוגלות לפי
הדין לעלות כדי כפייה, עדיין קיום הכפייה היה נשלל, או לפחות נחלש במידה ממשית, אם התובע נעזר ביעוץ משפטי והיה מסוגל לפנות לערכאות על מנת למנוע את הפעלת האיום (ע"א 700/83 אברהם כהן נ' י. הרשקוביץ חברה לבנין בע"מ, פ"ד לט (4) 471, 475).

22.
הנתבע העלה את הטענה, כי אולץ לחתום על כתב ההתחייבות, לראשונה, רק ביום 4.8.11, בעקבות מכתב התראה ששלח אליו ב"כ התובע עובר להגשת התביעה (שם, עמ' 27 ש' 23-28).

23.
הנתבע נשאל בחקירתו בתיק דנן, האם במסגרת חקירתו בתביעה באנגליה העלה את הטענה שכתב ההתחייבות הוצא ממנו בכפייה והוא השיב בשלילה: "לא אמרתי דבר כזה. גם אם הייתי נשאל לא הייתי אומר את זה. אני לא זוכר שנשאלתי על כך. לא הבעתי טרוניה בקשר למסמך בביהמ"ש באנגליה" (ההדגשה אינה במקור- מ.ס. שם, עמ' 27 ש' 17-20).

24.
התנהלותו של הנתבע מול התובע, אף לאחר שהתובע כבר מסר עדותו בתביעה באנגליה, אינה תואמת התנהלות של אדם שחווה כפייה. ובמה דברים אמורים? מהחומר שלפני עולה, שלאחר שהתובע מסר עדותו בתביעה בלונדון, שיגר אליו הנתבע הודעת

sms
, במסגרתה הודה לו על עדותו ואף שיבח אותו על עדותו (שם עמ' 25 ש' 30-31 וכן נספח י' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). בנוסף, הנתבע הזמין את התובע למסיבת ניצחון בביתו לאחר הזכייה במשפט בלונדון (שם, עמ' 25 ש' 28-29). לא סביר בעיני שאדם הטוען שלא מכבר נכפה עליו לחתום על מסמך, מזמין, את האדם לגביו נטען שהוא הכופה, למסיבת ניצחון או שולח לו הודעה חיובית המשבחת אותו על אופן מתן עדותו. כל ההתנהלות של נתבע, אינה תואמת מצב של כפייה. הגיונם של הדברים מלמד אותי שהלך הרוח שקדם לחתימת הנתבע על כתב ההתחייבות, היה מעט שונה ממה שמנסה הנתבע להציג. לתחושתי, הגרסה שמשקפת את הלך הדברים הינה גרסה המשלבת בתוכה את הגרסאות של שני הצדדים. ודוק- לטעמי, סמוך למועד בו היה התובע אמור למסור עדותו, פנה הוא לנתבע, גולל בפני
ו את המחלוקת שנתגלעה בינו לבין קלמן, תוך שביקש ממנו לחתום על כתב ההתחייבות להבטחת תשלום עבור עבודתו וזאת, שוב, נוכח היחסים העכורים ששררו בינו לבין קלמן. הנתבע, אשר התובע היה עד חשוב ונחוץ עבורו, נתן הסכמתו לחתום על כתב ההתחייבות וכך עשה ובהסכמתו זו דאג לשמור על יחסים חיובים עם התובע, שכן היה לו אינטרס שהתובע יעיד בלב שלם ולא בלב כבד. יתכן שהנתבע אף סבר שיוכל לשכנע את קלמן לשלם את חלק מחובו לחברה ישירות לתובע (בהתאם לחלקו של התובע). מודע אני לכך שגרסה זו אינה משקפת את גרסתו הקוהרנטית והשלמה של מי מהצדדים, ברם, גרסה זו עולה בקנה אחד עם החומר שלפני ועם הגיונם של הדברים.

25.
הנתבע אף הוסיף ואישר בחקירתו, כי לא הגיש תלונה במשטרה על מעשה הסחיטה הנטען (שם, עמ' 27 ש' 21-22).

26.
איני מוצא שהתנהגותו של התובע בעניינינו נכנסת להגדרה של "כפייה" ומכל מקום אף אם לצורך העניין כן הייתי סבור שהמדובר בכפייה, הנתבע היה צריך
לבקש לבטל את כתב ההתחייבות ובפרט לאחר שאיום הכפייה הוסר, היינו לאחר שהתובע מסר עדותו בתביעה בלונדון.


27.
בנוסף, ככל שיש ממש בגרסתו של הנתבע, לפיה כאשר חתם על כתב ההתחייבות, סיכם עם התובע, כי יפעל בהתאם למסמך רק לאחר ובכפוף לאישורו של קלמן שזהו החוב ורק לאחר שקלמן ייתן הסכמתו לכך שהנתבע ישלם חלק מחובו לחברה לתובע ישירות, הרי שלא קיבלתי תשובה מדוע עניינים מהותיים אלה לא באו לידי ביטוי בכתב ההתחייבות עליו חתם, הרי שבמועד בו חתם הנתבע על כתב ההתחייבות הוא ידע שהיחסים בין התובע לקלמן אינם תקינים. עסקינן בעניין מהותי שהייתי מצפה מהנתבע שידאג שיהיה מעוגן במסגרת כתב ההתחייבות.

28.
זאת ועוד, לא נהיר לי, מדוע הנתבע לא פעל כנגד האיום הנטען של התובע שלא יתייצב לעדות אלא אם הנתבע יחתום על כתב ההתחייבות, במסגרת הדרכים המוקנות בחוק למצבים בהם עד שמסר תצהיר עדות ראשית מטעמו אינו מעוניין למסור עדותו וחלף כך, בחר הנתבע לחתום על מסמך שאינו משקף את המציאות. ובמה דברים אמורים? ככל שבסמוך למועד הדיון מסר התובע שלא יתייצב לדיון, אלא רק אם התובע יחתום על כתב ההתחייבות, היה על הנתבע לכפות על התובע התייצבות לדיון, באמצעות צו הבאה.

29.
במענה לשאלת מותב זה, אישר הנתבע, כי העובדה שלאחר שהתובע נתן תצהיר ניתן היה לכפות עליו להתייצב בבית המשפט ולהיחקר עליו, הייתה ידועה לו (שם, עמ' 32 ש' 19-21) וכשנשאל מדוע בנסיבות אלה חתם על כתב ההתחייבות, הוא השיב: "המשפט נקבע חצי שנה מראש בפני
שופט דן יחיד שיושב בתיק הזה בלבד, שבוע ימים רצוף, מתחילת החקירה הראשית עד סיום הסיכומים כך מתנהל המשפט. אם במקרה מסוים עד לא יכול להגיע מה יעזור לי צו הבאה? התצהיר נחתם באוגוסט 2010 והדיון בפברואר 2011. לאחר שנחתם התצהיר הודע לתובע מועד הדיון שלא בדרך פורמאלית והוא הגיע אלי עם המסמך רק שבוע לפני מועד הדיון ואם לא הייתי חותם הוא לא היה מתייצב, הוא לא אמר לי במפורש שאם לא אחתום הוא לא יבוא אבל היה ברור לי במפורש שאם לא אחתום הוא לא יבוא. הוא דרש שאחתום מיד ולאלתר לפני ביהמ"ש" (שם, עמ' 32 ש' 22-30) ובהמשך הוא הוסיף: "...הייתי בלחץ וחששתי שכל תקלה תפיל תביעה בסדר גודל של מיליונים ותגרום לי לנזק עצום" (שם, עמ' 33 ש' 1-2).


תשובתו זו של הנתבע, מחזקת את התחושה, שהוא היה חרד לכך שמשהו יפגע בתביעה בלונדון ולכן היה מוכן לחתום על כתב ההתחייבות.

עוד יצוין שבמסגרת תשובתו זו של הנתבע, מסר הוא, בין היתר: "...הוא לא אמר לי במפורש שאם לא אחתום הוא לא יבוא..." (ההדגשה אינה במקור- מ.ס). אמירה זו, אינה עולה בקנה אחד עם הצהרתו של הנתבע, כפי שהובאה בבר"ל (סע' 6): "המשיב איים באופן ברור ומפורש כי אם המבקש לא יחתום על 'התחייבות' זו, הוא לא יופיע להיחקר בחקירה נגדית על תצהירו... (ההדגשה אינה במקור- מ.ס)"

30.
ואם בכל האמור לא די, הרי שככל שגרסתו של הנתבע כאמור לעיל, משקפת את מהלך הדברים כהווייתו, הייתי מצפה ממנו, שידאג לבטל את כתב ההתחייבות, או למצער יביע מחאה בגין חתימתו על כתב ההתחייבות ודברים אלה יפים בפרט לתקופה שלאחר שאיום הכפייה הנטען הוסר, קרי לאחר שהתובע מסר עדות מטעם הנתבע בתביעה בלונדון.

31.
הנתבע העיד בעניין זה כדלקמן: "...יכול להיות שטעיתי שלא שלחתי לתובע מכתב לאחר העדות על ביטול המסמך באותה תקופה האמנתי שאכן נתנהל עם המסמך הזה כפי שסיכמנו נפנה לאיגור ונברר את סכום התשלום ונקבל את הסכמתו ואז אשלם. ידעתי באותו מועד שיש קצר בין התובע לאיגור" (שם, עמ' 30 ש' 17-20).


32.
מחומר הראיות שלפני עולה, כי הנתבע מעולם לא הביע מחאה גלויה בגין חתימתו על כתב ההתחייבות וכן מעולם לא ביטל את כתב ההתחייבות. עובדה זו נכונה, גם ביחס לתקופה שחלה לאחר שהתובע כבר מסר את עדותו מטעם הנתבע בתביעה בלונדון. מבלי לפגוע באמור לעיל, יוער, כי העובדה שהנתבע הינו עורך דין, רק מעצימה את התהייה לנוכח התנהלותו בעניין והיה מצופה ממנו להתנהלות שונה.

33.
מבלי לפגוע בכל האמור לעיל, אציין, לא נסתרה מעיני גרסת הנתבע, לפיה הוא התקשר עם החברה ולא עם התובע באופן אישי וכפועל יוצא חובו היה כלפי החברה ולא כלפי התובע
ומשכך לטענתו, בהעדר יריבות ובהעדר תמורה שניתנה לו, התובע אינו זכאי לקבל ממנו דבר. לדידי, במקרה דנן, טענות אלה אינן מעלות ואינן מורידות וזאת נוכח חתימתו הבלתי מוכחשת של הנתבע על כתב ההתחייבות. כתב ההתחייבות נחתם בהינתן הנסיבות שהיו מוכרות לנתבע לחלוטין, היינו- כי הוא לא התקשר עם התובע באופן אישי אלא עם החברה. ברם, הוא בחר להסכים לבקשת התובע ולשלם לו בנפרד מהחברה. כפי שציינתי כבר, הנתבע לא טרח להוסיף לכתב ההתחייבות את הסייג לו הוא טוען, לפיו הכספים ישולמו לתובע, רק בהינתן אישורו של קלמן ולפיכך אין לנתבע אלא להלין על עצמו. ודוק- במועד החתימה על כתב ההתחייבות לא הלין התובע על כך שהתקשר עם החברה ולא עם התובע והוא בחר לחתום על כתב ההתחייבות בנוסח כפי שהוצג ולהבטיח את התשלום לתובע. בכל נימוקיו וטיעוניו מתעלם הנתבע מדבר אחד- חתימתו הבלתי מוכחשת על כתב ההתחייבות. בנוסף, בניגוד לטענתו של הנתבע, אין צורך לערוך חישוב של חובו כלפי החברה, הגם שאף גרסתו שלו בעניין זה מבולבלת וקשה מאוד לעקוב אחר התשלומים שלטענתו שילם לחברה, שכן הסכום רשום מפורשות בכתב ההתחייבות. מכל אלה, אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע.

34.
לאור כל האמור לעיל, אין בידי לקבל את הטענה שכתב ההתחייבות נחתם על ידי הנתבע בעקבות כפייה.


תשלום בסך
5,000 ליש"ט
35.
כפי שעולה מהחומר שלפני, ביום 13.7.11 שילם הנתבע לתובע סך של 5,000 ליש"ט.

36.
לגרסתו של הנתבע, הוא שילם לתובע סך זה: "...בעקבות בקשותיו והפצרותיו ובכפוף להבטחתו שאם אאלץ לשלם גם לחברה הוא יחזיר לי" (שם, עמ' 27 ש' 30-31).

37.
התובע דחה גרסה זו של הנתבע, למעט אישורו, כי קיבל סך זה וחתם כי קיבל.

38.
בנקודה זו לא נהיר לי, מדוע, בשלב שלאחר שהתובע כבר העיד מטעם הנתבע בתביעה בלונדון ואלמנט הכפייה לא היה קיים עוד, שילם הנתבע לתובע סכום של 5,000 ליש"ט. אף אם לצורך העניין, הייתי מתעלם מהעובדה שהנתבע לא ביטל את כתב ההתחייבות, איני יכול להתעלם מכך שהנתבע העביר לידי התובע כספים ופעל בהתאם להתחייבות שנטל על עצמו בכתב ההתחייבות. גרסתו של הנתבע בעניין זה, לפיה התובע הפציר בו, כי הוא במצב כלכלי קשה ולכן הוא החליט להעביר לו את הכספים, אף היא אינה עולה בקנה אחד עם טענת הכפייה שהועלתה כאמור.


המסמך
מיום 13.7.11
39.
במסגרת טענות ההגנה מסתמך הנתבע על המסמך מיום 13.7.11 (להלן- "המסמך מיום 13.7.11"), עליו מתנוססת חתימת התובע (נספח 1 לבר"ל). במסגרת מסמך זה אישר התובע, בין היתר, שקיבל מהנתבע סכום של 5,000 ליש"ט. הנתבע אישר בחקירתו, כי היה אמון על ניסוח מסמך זה (שם, עמ' 28 ש' 1).


40.
מעבר לאישור שנתן התובע על קבלת סך של 5,000 ליש"ט, מסמך זה כולל שלוש שורות נוספות נפרדות, שתוכנן, הינו, אישור התובע שסכום זה שולם לו חלף תשלום לחברה הואיל והוא ושותפו קלמן נפרדו ובמקרה שהחברה ו/או קלמן ידרשו את הסכום ששילם הנתבע לתובע, ישיב התובע לנתבע סכום זה.

41.
ודוק- כאמור, מסמך זה נוסח על ידי הנתבע. לנתבע הייתה הזדמנות נוספת במסגרת מסמך זה לבטל את כתב ההתחייבות. ברם, שוב הוא לא פעל לבטלו.

42.
בדיון שהתקיים ביום 13.12.12, ביקש ב"כ התובע להעביר את המסמך לבדיקת מומחה שיחווה דעתו האם שלושת השורות הוספו לאחר החתימה אם לאו (פרוטוקול מיום 13.12.12, עמ' 1 ש' 9-13). בהחלטה מאותו יום אישרתי את הבקשה.

בדיון שהתקיים ביום 5.3.13 טען ב"כ התובע, ש"המסמך מזויף. שלושת השורות האחרונות הוספו לאחר שהמסמך נחתם על ידי הצדדים. הנתבע מודה כי קיבל 5,000 יורו וחתם על אישור בכתב שקיבל. יש להניח כי נספח 1 הוא האישור בכתב על קבלת הכסף, מבלי שלושת השורות שהוספו".

בהמשך, קיבלו הצדדים הצעת מותב זה, למנות מומחה שיבחן את הטענה ששלושת השורות כאמור הוספו למסמך לאחר שחתם התובע על המסמך.

43.
המומחה עו"ד יונתן נפתלי, מונה כמומחה לבחינת טענת התובע כאמור והוא נתבקש לבחון "את האפשרות לכך ששלושת השורות האחרונות במסמך הנושא את התאריך 13.7.11...הוספו במועד מאוחר לחתימת המסמך על ידי מר אלירן חובה
ולכתיבת שתי השורות הראשונות שבמסמך".

44.
המומחה סיכם חוות דעתו כדלקמן:

"(1). "אין אינדיקציה לכך שטקסט המחלוקת הוסף לאחר החלק הראשון במסמך המחלוקת.
(2). סביר שניתן היה לזהות אינדיקציה לתוספת מאוחרת לפחות בחלק מהפרמטרים שצוינו לעיל, לו זו הייתה מבוצעת בטווח של מעל לכחצי שנה ממועד חתימת המסמך.
(3). לפיכך בנתונים הקיימים קיימת אפשרות סבירה שלא בוצעה תוספת של טקסט המחלוקת
לאחר כחצי שנה ומעלה ממועד חתימת מסמך המחלוקת.
(4). לא ניתן בנתונים הקיימים לקבוע האם בוצעה תוספת כאמור בסמוך למועד החתימה ועד חלוף כחצי שנה ממועד זה".

45.

כפי שניתן להבחין בנקל, חוות הדעת כאמור, אינה קובעת מסמרות לגבי התקופה שתחילתה במועד החתימה על המסמך מיום 13.7.11 ועד כחלוף חצי שנה ממועד זה. משכך, חוות הדעת אינה יכולה לסייע למי מהצדדים.

46.
התובע העלה גרסאות שונות ביחס לחתימתו על המסמך מיום 13.7.11. חלק מהגרסאות אף סותרות האחת את השנייה, שכן התובע אינו יכול לטעון, מחד, כי במועד חתימתו על המסמך לא שם לב לשלושת השורות נשוא המחלוקת (סע' 12.3 לתצהירו) ובאותה נשימה ממש, לטעון ששלושת השורות כאמור הוספו לאחר חתימתו על המסמך. נוכח האמור אין בידי לקבל מי מבין שלל גרסאות התובע בעניין זה. יחד עם זאת, אין בידי לקבל אף את גרסתו של הנתבע בעניין זה, הואיל והיא אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר ועם הראיות שבפני
. ובמה דברים אמורים? התובע אינו מכחיש שחתם, למצער על חלק מהמסמך. מוכן אני ללכת רחוק מכך ולקבל את הגרסה שהתובע אף חתם על המסמך בנוסחו המלא, היינו- לרבות שלושת השורות הנוספות. ברם, איני מוצא הגיון בכך שהתובע שאוחז בידו את כתב ההתחייבות, היה מוכן להרע מצבו ולחתום על המסמך כאמור, תוך שהוא אינו לוקח בחשבון את כתב ההתחייבות. הגיונם של הדברים, הינו שהטעם שהתובע חתם על המסמך, היה נעוץ בכך, שהוא היה מעוניין לקבל לידיו לפחות חלק מהכספים שהנתבע התחייב שיעביר לו במסגרת כתב ההתחייבות. בעניין זה, הנתבע אישר בחקירתו, שהתובע היה לחוץ מאוד לקבל כסף (שם, עמ' 28 ש' 10). הרציונל לכך שהתובע הסכים לכך שככל שהחברה/קלמן לא יכירו בתשלום זה על חשבון חוב הנתבע לחברה, הוא ישיב לנתבע
סכום זה, נעוץ בכך שהוא אחז בידו את כתב
ההתחייבות, במסגרתו התחייב בפני
ו הנתבע לשלם לו את כל הסכום, כפי שצוין בכתב ההתחייבות. התובע העדיף בשלב זה לקבל חלק מהכסף, תוך מחשבה שקיים סיכוי שהחברה לא תדרוש את הכספים ששולמו לו ותוך שלקח את הסיכון שככל שיהא עליו להשיב לנתבע את הכספים, הוא אוחז בידיו במסמך אחר- כתב ההתחייבות, במסגרתו מעוגנת התחייבות הנתבע לשלם לו את הכספים להם הוא זכאי.

47.
מבלי לפגוע באמור לעיל, אציין, שלגרסת הנתבע, קלמן הודיע לו שאינו מקבל את הסכום ששילם לתובע ע"ח הסכום שהנתבע חב לחברה. מעבר לכך שטענה זו כלל לא הוכחה, לא נהיר לי, מדוע אם כפי טענתו של הנתבע אכן קלמן לא הכיר בתשלום זה ע"ח חובו של הנתבע לחברה, לא פנה הנתבע לתובע ודרש ממנו שישיב לו את הסך של 5,000
ליש"ט חזרה. מכל מקום אין עדות לפנייה כזו.

48.
נקודה זו מחזקת את קביעתי, כי אין עסקינן בכפייה וכי הנתבע בחר לחתום על כתב ההתחייבות. בנוסף אין במסמך מיום 13.7.11 כדי לפגוע בהתחייבות שנטל הנתבע על עצמו בכתב ההתחייבות.

חוב הנתבע לחברה
49.
מעל הנחוץ יוער, כי מהחומר שלפני לא נהירה לי ההתחשבנות שערך הנתבע עם קלמן בגין חובו לחברה.

50.
בהתאם לעדותו של הנתבע, הוא נפגש עם קלמן לצורך סגירת החשבון ביניהם, כאשר הסיכום שהושג ביניהם היה: "...שמתוך הסכום המגיע לו משהו כמו 43,167 פאונד אני אשלם לו 20,000 פאונד ובזה יגמר החשבון. הסיבה לכך היתה שבאמת כפי שאמר התובע הפרויקט לא נגמר בסופו של דבר, היה צריך להיות 5 אחוז שצריך להגמר ולא באשמת החברה לא נגמר. זה מכומת בסכום שסוכם שלא אשלם" (שם, עמ' 28 ש' 30-32, עמ' 29 ש' 1-2) ובהמשך הוא הוסיף והעיד:
"...לאחר הגשת התביעה וכפי שהעדתי הגעתי עם איגור להסכמה לפיה אשלם לו 20 אלף פאונד לסגירת החשבון. מנספח ו' יש להפחית בסך הכל 29,250 ולכן סכום החוב הנכון לחברה על פי נספח ו' צריך היה להיות 38,167 פאונד (למרות שהסכום של 5 אלף פאונד שולם לתובע לאחר נספח ו'). כאשר הגעתי להסדר עם איגור לסגירת החשבון בתשלום של 20 אלף פאונד החוב היה 38,167 והסכום ששילמתי לתובע אשר איגור לא הכיר בו. דהיינו איגור ראה את החוב בסך כולל של 43,167 פאונד (שם, עמ' 31 ש' 13-19).

51.
לא קיבלתי תשובות ברורות ומדויקות לשאלה מדוע מחל קלמן לנתבע על חלק מהחוב, שלא לומר על כמחצית מהחוב (כאשר כפי עדותו של הנתבע, הוא שילם לתובע 20,000 ליש"ט כאשר החוב עמד על 43,167 ליש"ט). הנתבע אף אינו אוחז בקבלות מהן נוכל ללמוד במדויק מה שילם לקלמן (שם, עמ' 29). עדותו של קלמן בעניין זה וכן בשאלות נוספות, לרבות בשאלה אם סירב להכיר בתשלום ששילם הנתבע לתובע, כתשלום לחברה, ע"ח חוב הנתבע לחברה, כפי שטוען הנתבע, הייתה יכולה לסייע ולהוות תמיכה בגרסת מי מהצדדים. ההלכה באשר לאי העדת עד רלוונטי ידועה ובמקרה דנן, הואיל ועד זה הינו בבחינת עד נדרש לשני הצדדים, הרי שאי הבאתו של קלמן פועלת באופן זהה לחובת שני הצדדים.


52.
כמפורט בהרחבה בגוף פסק הדין, כל הראיות מובילות לכך, שהנתבע חתם מרצונו ומשיקוליו על כתב ההתחייבות. הנתבע לא התנהג כמי שכפו עליו לחתום על כתב ההתחייבות והוא אף העביר לתובע חלק מהכספים בהתאם להתחייבותו. בנוסף לכך, למרות שהיו לנתבע מס' הזדמנויות, הוא לא ביטל את כתב ההתחייבות. המסמך מיום 13.7.11 לא ביטל את כתב ההתחייבות ואין במסמך זה כדי לגרוע מההתחייבות שהנתבע נטל על עצמו. הואיל ודחיתי את הגרסה שכתב ההתחייבות נחתם תחת כפייה, הרי שהוא נדרש לפעול בהתאם להתחייבותו ולהעביר לתובע את הכספים כמפורט בכתב ההתחייבות.

ו.
סיכום
53.
לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה.
54.
הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה 104,918 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה-9.8.11 ועד לתשלום המלא בפועל.

55.
הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.




המזכירות תעביר העתק פסה"ד לב"כ הצדדים



ניתן היום,
כ"ט תמוז תשע"ד, 27 יולי 2014, בהעדר הצדדים.














תאק בית משפט שלום 16854-08/11 אלירן חובה נ' עו"ד יורם יוסיפוב (פורסם ב-ֽ 27/07/2014)