פסקי דין על לב העץ בע"מ | פסקי דין על נגרית עלי וסלמאן | פסקי דין על עלי ח'יר | פסקי דין על סלמאן ח'יר |

20778-01/11 א     23/07/2014




א 20778-01/11 לב העץ בע"מ נ' נגרית עלי וסלמאן בע"מ, עלי ח'יר, סלמאן ח'יר








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 20778-01-11 לב העץ בע"מ
נ' נגרית עלי וסלמאן בע"מ
ואח'


בפני

כב' השופטת
אספרנצה אלון

התובעת
לב העץ בע"מ


ע"י ב"כ עוה"ד נ' קונפורטי


נגד

הנתבעים
1.נגרית עלי וסלמאן בע"מ
2.עלי ח'יר

ת.ז. 020841029
3.סלמאן ח'יר
ת.ז. 055780977

ע"י ב"כ עוה"ד ח' פואד ואח'




פסק דין


תביעה כספית על סך של 250,861 ₪ שהגישה תובעת, חברה העוסקת בייבוא ושיווק עצים, כנגד הנתבעת 1 (להלן: "החברה") , שהנה חברה בפירוק וכנגד בעלי המניות בה ומנהליה – נתבעים 2 ו- 3 (להלן: "הנתבעים"). היש לחייב את הנתבעים בחוב החברה, זו השאלה שבמרכז פסק הדין.

1.
טענות התובעת
לטענת התובעת היא סיפקה סחורה (עצים) לחברה בשנת 2008 בסכום כולל של 276,861 ₪ וקיבלה תמורתה המחאות על סך של 175,752 ₪. רק שתי המחאות על סך 13,000 ₪ כל אחת נפרעו; יתר ההמחאות סורבו.
באשר לגובה החוב- טוענת התובעת כי מעולם לא הוכחש ולפיכך יש לחייב החברה והנתבעים במלואו.
הנתבעים ידעו, בעת הזמנת הסחורה, כי החברה נמצאת בקשיים כלכליים ולא יהיה ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה ולפרוע את חובה. הנתבעים הבטיחו באופן אישי לפרוע את החוב, מנהל התובעת האמין להבטחותיהם ובשל כך הוגשה התביעה רק בינואר 2011.

בתביעתה עתרה התובעת להטיל על הנתבעים אחריות אישית לחובות החברה וזאת מכוח עילת התרמית, עילה נזיקית, עילה חוזית וחוסר תום לב בניהול משא ומתן בביצוע העסקה ועשיית עושר ולא במשפט. לחילופין, עתרה לחיובם באופן אישי בשל הרמת מסך- בטענה זו התמקדה התובעת בסיכומיה.
לטענתה, כבר בחודש יוני 2008, בעת רכישת הסחורה הראשונה ידעו הנתבעים כי החברה לא תוכל לשלם את תמורת הסחורה; על אף זאת, המשיכו הנתבעים להזמין סחורה בסכומים גבוהים גם בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2008. לטענתה הוכח כי במועד רכישת הסחורה, הייתה כבר החברה בקריסה כלכלית ולשם התחמקות מחובות החברה, הקימו הנתבעים חברה שניה היא, חברת משטחי פקיעין בע"מ (להלן: "חברת משטחי פקיעין").
לתימוכין לטענה זו מפנה התובעת לעדות הנתבע 2, אשר אישר כי את חברת משטחי פקיעין
הקימו הנתבעים לאחר קריסת החברה
(החל מש' 32 לעמ' 17 וכן עמ' 18 לפרוטוקול) וכן כי נתבע 2 אף אישר, כי חברת משטחי פקיעין הוקמה לצורך כיסוי חובות של החברה (ש' 29 ואילך עמ' 17 לפרוטוקול). לטענתה, ארבעת ההמחאות שמסרה חברת פקיעין בע"מ על סך 2,500 ₪ כל אחת, נמסרו על חשבון חוב החברה ולא לצורך עסקה נפרדת של חברת משטחי פקיעין, כטענת הנתבעים. מסקנה זו מתיישבת עם מאזן החברה לשנת 2006, ממנו עולה כי לחברה היה ציוד, מכונות וכלי רכב בשווי של 1,826,203 ₪ ובניכוי פחת- 1,040,734 ₪. במהלך שלוש שנים הצליחו הנתבעים להעלים ציוד זה שעלותו יקרה ביותר. לנתבע 3 לא היה כל הסבר להיעלמות הציוד וברי כי החברה השנייה, משטחי פקיעין בע"מ, לא הייתה יכולה להפעיל נגרייה ללא ציוד. מכאן המסקנה היחידה היא שציוד החברה הועבר לחברה החדשה- חברת משטחי פקיעין.
עוד עולה ממאזני החברה כי המלאי הועבר אף הוא לחברת משטחי פקיעין, אחרת לא ניתן להסביר כיצד סחורה בשווי כולל של 6,485,483 ₪, אשר אמורה לשאת רווח של מאות אחוזים, נמכרה ברווח מזערי/אפסי של 7,086,150 ₪ בלבד.
ממסמכי הבנק של החברה עולה, כי החברה חרגה תקופה ממושכת ממסגרות האשראי שאושרו לה ע"י הבנקים – 260,000 ₪ בבנק מרכנתיל (מ/2) ו- 350,000 ₪ בבנק הפועלים (מ/3 ו- מ/4), שם חרגה החברה באופן קבוע מהמסגרת במאות אלפי שקלים. לטענת התובעת, היה על הנתבעים, כמנהלי החברה, לידע את הספקים באשר לקשיי החברה ולעובדה כי היא נמצאת בהפסדים כבדים. נתבע 3 לא מסר כל הסבר להפסד של 6,209,635 ₪ וכן לא מסר הסבר מדוע לא יידע את הספקים אודות הפסד זה.
התובעת טוענת, כי הנתבעים הקימו שתי חברות על מנת להתחמק מתשלום החובות- חברת משטחי פקיעין, שקרסה, וחברה שלישית, היא מרכז הדלתות והגבס נ.ח. בע"מ (להלן: "מרכז הדלתות"); מרכז הדלתות פועלת באותו מקום ומנוהלת כביכול ע"י בנו של הנתבע 3, שהנו בן 22 ומעולם לא היה לו ניסיון קודם בתחום העץ/נגריה. לטענתה, מעדויות הנתבעים עולה כי הם עבדו גם בחברה זו והטענה כי מדובר בעסק שלהם, לא נסתרה.

לצורך הוכחת טענותיה, הגישה התובעת תצהיר מר שפיצר דוד, מנהלה וכן דו"ח חוקר של מר קובי ונטורה. כן מסתמכת התובעת על דוחות רואה החשבון (צורפו לתצהיר הנתבעים וסומנו במספרים 4-40) ותדפיסי הבנק, אשר הוגשו לתיק ביהמ"ש וסומנו מ/2-מ/4.

התובעת מפנה בסיכומיה לפסה"ד המנחה לשיטתה בנושא של הרמת מסך והוא
ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ
(16.10.05) ופסיקה נוספת וטוענת, כי תקופה ממושכת החברה הייתה במצב של מימון דק, הנתבעים לא גילו לספקים אודות מצבה הכספי הקשה של החברה , לא נותנים כל הסבר באשר להעלמות ציוד ומלאי, כאשר מנגד, מוקמת חברת משטחי פקיעין, מיד לאחר קריסת החברה, דבר המסביר היעלמות זו. גם חברה זו קורסת והנתבעים עוברים לחברה שלישית – כל אלה ביחד מעמידים את בעלי המניות במצב של אחריות אישית כלפי הנושים.

2.
טענות הנתבעים
בצד ההכחשה הכללית, טענו הנתבעים בכתב ההגנה כי מעולם לא לקחו סיכון לא סביר וכי מעולם לא צפו את מצבה הכלכלי הקשה של החברה . עוד טענו הנתבעים כי התובעת ידעה כי מדובר בחברה בע"מ שנמצאת בקשיים כספיים ולכן הסכימה לדחות תשלומים. הנתבעים מעולם לא התחייבו באופן אישי לפרוע כל חוב של החברה .

בסיכומיהם טענו הנתבעים כי הטענה של הרמת מסך בין שתי חברות הינה הרחבת חזית אסורה, כי טענה זו לא הוכחה כלל, לא צורפה חוות דעת להוכיח כי הנתבעים היו מודעים למצב הכלכלי אליו נקלעה החברה בעת רכישת הסחורה. התובעת לא הזמינה עדים רלוונטיים, לא הגישה כרטסות עבודה מלאות של החברה ולא הוכיחה כי החברה חרגה מהיקף העסקאות הרגילות שבוצעו שנים קודם לכן, במהלך ההתקשרות העסקית רבת השנים ביניהם.
הטענה לנטילת סיכונים בלתי סבירים ולתרמית המצדיקים הרמת מסך אינה מתיישבת עם עדות מנהל התובעת לפיה הנתבעים ידועים בשוק באמינותם. הנתבעים עשו כל שביכולתם על מנת לפרוע חוב החברה. טענת הנתבעים כי החברה כיבדה את התחייבויותיה עד אשר הפסיק הבנק את האשראי בפתאומיות נתמכת בדפי החשבון מ/3 ולא נסתרה. כך גם ניתן ללמוד מדפי החשבון מ/1 כי הבנק סמך על החברה והגדיל את מסגרת אשראי. כיצד יכלו הנתבעים, מנהלי החברה, לצפות כי הצ'קים יחוללו והבנק לא יאשרם, כאשר שנים התנהלו במתכונת זו- תמה ב"כ הנתבעים.
העד מטעם התובעת, מר שפיצר, לא ידע להסביר למה לא הגיש כרטסות קודמות ולא חשף עסקאות קודמות, אישר כי ידע עת התקשר עם החברה כי מדובר בחברה בע"מ עמה עבד שנים רבות ולא ידע להסביר מדוע לא החתים הנתבעים על ערבות אישית. מר שפיצר סתר את טענתו בתצהירו כי היה בטוח שהנתבעים ידעו אודות מצב החברה בטרם הספקת הסחורה.

תצהירו של מר ונטורה אינו רלוונטי כלל וכך גם הדו"ח שביקש לבסס עדותו עליו, שכן מדובר בעדות שמועה מפי מר רוני כהן, שלא העיד ולא נחקר. התמונה שהציג החוקר היא תמונה שזויפה, שכן השלט אינו קיים במציאות. לא בכדי הסכימה התובעת להוצאת התמונה מהתיק.
התובעת לא הוכיחה כל קשר בין ההמחאות שנמסרו בשנת 2010 מחברת משטחי פקיעין לבין חוב החברה ו/או התנהלות בשם החברה, במיוחד שהמחאות אלו אינן מופיעות בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה.

לאחר שמיעת הראיות הסתמא כי לעלי ח'יר
, הנתבע 2, אין כל נגיעה לתיק והתביעה נגדו הוגשה בחוסר תום לב. חקירת מנהל התובעת, העלתה כי אינו מכיר כלל את הנתבע 2 וכי מי שהיה בקשר מטעמו עם הנתבעים היה מר חיים שלא הובא לעדות כלל.
עדות הנתבעים נותרה, גם לאחר החקירה הנגדית, רציפה ואמינה.



דיון והכרעה
3.
המסגרת הנורמטיבית:
3.1
סעיף 4 לחוק החברות תשנ"ט- 1999 (להלן: "החוק") קובע את הכלל הבסיסי בדיני חברות:

"4.
חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד."

החריג הוא סע' 6 לחוק, הקובע:
"6.(א) הרמת מסך
(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."

3.2
באשר לפרשנות סעיף 6 בדבר נטל ההוכחה הנדרש לאחר תיקון מס' 3 לחוק מ- 2005 ראה ע"א (מחוזי מרכז) בירנצוויג נ' מזרחי מעקות אלומניום בע"מ (16.8.2013):
"
בדרך כלל יש לעשות שימוש בצעד הקיצוני של הרמת מסך, רק לאחר ברור קפדני של העובדות ועל בסיסן ניתן להגיע למסקנה כי עובדות המקרה מתאימות לחריג בו מורם המסך.
הנטל לשכנע את בית המשפט בקיומן של אותן העובדות מוטל על כתפי מי שמבקש להרים את מסך ההתאגדות.

במקרה של ספק, פועל הספק לטובת הנתבע לגביו מתבקש הסעד של חיוב בחובות החברה לאחר הרמת המסך.
"

צא ולמד – מלכתחילה הרמת מסך הייתה סעד חריג (ראה סקירת הפסיקה בעניין זה בספרה של ד"ר חביב סגל, עמ' 312-315) ונטיית בתי המשפט הייתה להימנע מהטלת אחריות אישית, מקום שבעלי מניות בחברה ביצעו פעולות מתוך כוונה ותקווה להתאושש ולהחזיר את חובות החברה- בא התיקון לחוק, צמצם והגביל האפשרויות של הרמת המסך.
פסק הדין בעניין דלתות חמדיה, עליו מסתמכת התובעת, ניתן טרם התיקון לחוק, לא רק שהעובדות שם שונות מהעובדות דנן, אלא שקביעותיו שם, לאחר התיקון, אינן רלוונטיות עוד לענייננו.


4.
מהכלל אל הפרט:
לאחר שהתרשמתי באופן ישיר מהעדים, בחנתי את הראיות ועיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי לא הוכחו בפני
י נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות. לא הוכח כי
הנתבעים עשו שימוש במסך ההתאגדות לצורך הונאה ו/או קיפוח התובעת או שמא נטלו סיכון בלתי סביר ביחס ליכולת החברה עת רכשו את הסחורה, מבלי להודיע על מצבה זה. אציין כי אותן הנחות וסברות שהניחה התובעת אינן משוללות כל יסוד, אך לא ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך שבפני
י.

אך סביר וידוע הוא, כי חברה הנקלעת לקשיים, מנסה "לשרוד" את התקופות הקשות, לרבות בדרך של נטילת הלוואות או הגדלת אשראי או בדרך של רכישת סחורה בהיקף גדול לצורך ובתקווה להגדלת ההכנסות וכיסוי החובות. המציאות הכלכלית מגלה כי רבים הם בעלי המניות והשליטה המתנהגים מתוך תקווה כי לאחר שיעברו תקופה קשה, יוכלו לשוב ולנהל עסקיהם כרגיל. לא כל מצב של חברה הנקלעת למצב שכזה ולבסוף מפסיקה את פעילותה, מצדיק הטלת אחריות על בעלי מניותיה. יש להוכיח כי פעולות הנתבעים בוצעו, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות ותוך כוונה להונות את התובעת ו/או תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, ביחס ליכולת החברה והרי גם ביחס לפרשנות הסעיף הרחב יותר נקבע כי "תנאי בסיסי להרמת מסך הינו כי פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה" (ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (1.8.2010), פסקה שנייה לסע' 80 לעמדת השופט דנציגר).

במקרה שבפני
י,
אכן, חלק מהפעולות מעידות על ניסיונם של הנתבעים להמשיך ולשרוד, גם באופן אישי, לאחר נפילת החברה, אולם לא הוכח בפני
י כי עשו זאת תוך כוונה להונות את הנושים, הברחת נכסים או בכל צורה המעידה על ניצול מסך ההתאגדות לרעה. אף לא הוכח בפני
י, כי הנתבעים פעלו מתוך ידיעה כי לא יוכלו לפרוע את חובותיהם כלפי החברה.

4.1
התביעה כנגד הנתבע 2 – מר עלי ח'יר


מצאתי לנכון להבהיר כבר עתה, כי דין התביעה כנגד הנתבע מס' 2 להידחות. כאמור, הסע' הרלוונטי לענייננו, הינו סע' 6 במתכונתו הנוכחית, היינו, הסע' הדורש יסוד של ידיעה. ראה לעניין זה חביב סגל, עמ' 322-323.


התרשמתי באופן אישי מהנתבע 2 והשתכנעתי, כי תרומתו לחברה הייתה במישור המקצועי בלבד, היינו בעבודות הנגרות וכי לא היה מעורב כלל במישור הכלכלי והחשבונאי של החברה. ראה תצהירו של הנתבע 2 וכן ראה עדותו בש' 29-33, עמ' 18 וש' 1-5, עמ' 19 לפרוטוקול:
"ש. ידעת אם יש כסף בחברה?
ת. לא ידעתי. עבדתי על המכונות. לא ידעתי. בכסף ובנקים לא התעסקתי.
ש. ידעת אם החברה מרוויחה או מפסידה?
ת. לא התעסקתי. אני עבדתי רק 8 שעות. לא ידעתי אם החברה מרוויחה או מפסידה. אני האמנתי בו באמונה שלמה.
ש. חשבת שהחברה מרוויחה או מפסידה?
ת. כל זמן שזה עובד חשבתי שזה מרוויח. כשהיא נסגרה ידעתי שאנחנו מפסידים ואז הפסקנו, השכרנו או נתנו לחבר, לא זוכר איך זה היה.
ש. כלומר, עד שסגרתם, חשבתם שאתם מרוויחים?
ת. כן."


ראה גם עדותו של הנתבע 3, ש' 14-16, עמ' 19 לפרוטוקול:
"ש. הקמת יחד עם אחיך את הנגריה?
ת. כן. אני הקמתי. אני מבקש שתגיד בדיוק. הוא הסביר לך שהוא עובד בנגריה
והוא עובד במכונות. אני הקמתי. הוא הגיע לעשות את העבודה. אנחנו
שותפים בחברה."

וכן בעמ' 23, ש' 9-10:
"ש. יש 4 צ'קים של משטחי פקיעין. אחיך אמר קודם...
ת. גם את זה הוא לא ידע. מה שהוא אמר הוא לא ידע. אני ניהלתי את הכל. אח שלי אמר לי מה שאתה רוצה תעשה."


גם מנהל התובעת העיד כי לא הכיר כלל את הנתבע 2: "אישית לא ראיתי אותו אף פעם" (ש' 15, עמ' 4 לפרוטוקול וראה גם ש' 32-33, עמ' 6) וכי עד לשיחה שהתנהלה איתו לאחר שההמחאות חוללו, הוא לא דיבר איתו מעולם (ש' 24-33, עמ' 8 לפרוטוקול). התרשמתי והשתכנעתי כי מדובר באיש "עבודה" שהיה מופקד על הצד התפעולי בחברה ולא על הצד העסקי/בנקאי.


לכך יש להוסיף, כי מנהל התובעת העיד, כי מי שקיים את הקשר עם הנתבעים היה איש מכירות בשם חיים ולא הוא בעצמו (ש' 16-20, עמ' 4 לפרוטוקול). אילו ביקשה התובעת להוכיח מעורבותו של הנתבע 2 בענייני ההזמנות, התשלומים וכל העניינים הכספיים ובכך לסתור את הטענה כי הנתבע 2 אינו קשור לפן זה של התנהלות החברה , הרי שהיה עליה להזמין את אותו חיים למתן עדות ולא להסתפק בעדותו של מנהל התובעת, שעדותו לענין זה אינה רלוונטית.

כאמור, סע' 6 לחוק החברות הוסיף יסוד של ידיעה, כאשר גם "עצימת עיניים" תהווה ידיעה, אך לא די ברשלנות גרידא.


אשר על כן – התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.


לאור האמור, הבחינה האם התקיימו התנאים להרמת המסך, תיעשה ביחס לנתבע 3 בלבד, מר סלמאן ח'יר
וזאת לפי סדר הטענות המועלות ע"י התובעת ואשר יש בהן, לטענתה, להוכיח שימוש לרעה במסך ההתאגדות והצדק להרמת מסך.

4.2
רכישת הסחורה

כאמור, התובעת טוענת כי כבר בעת רכישת הסחורה הראשונה בשנת 2008, בחודש יוני, הנתבעים ידעו כי החברה לא תוכל לשלם את תמורת הסחורה ועל אף זאת, המשיכו להזמין סחורות בסכומים גבוהים בחודש ספטמבר ואוקטובר 2008. לטענתה, מעדותו של הנתבע 2 עולה אף כי במועד רכישת הסחורה, החברה הייתה כבר לאחר הקריסה הכלכלית (עמ' 17 ו- 18 לפרוטוקול), טענה הנתמכת בתדפיסי הבנק שהוגשו וסומנו מ/2-מ/4 ובמאזני החברה שצורפו לתצהירי הנתבעים. אבחן הראיות/הטענות אחת לאחת:


4.2.1
דפי החשבון – מוצגים מ/2-מ/4 - עיינתי בדפי החשבון עליהם מסתמכת התובעת ומצאתי כי המסקנות אותן מבקשת התובעת ללמוד מדפים אלו, הן מסקנות אפשריות, אך לא יחידות.


כך למשל ניתן לראות כי אכן חשבונות הבנק היו בחריגות ממסגרות האשראי במשך חודשים, דבר המעיד על מצבה הכספי הרעוע של החברה ואולם מנגד ניתן לראות, כי על אף החריגה, הבנקים התירו את המשך הפעילות ואף לעיתים, הגדילו את מסגרת האשראי (ראה למשל המסגרת בדף 17 ודף 23 למוצג מ/2), דבר התומך בטענת הנתבעים, כי סברו כי יוכלו להמשיך ולהתנהל במצב זה, כפי שעשו תקופה ארוכה. ראה לעניין זה עדותו של הנתבע 3, ש' 16-22, עמ' 20:
"ש. אחיך אומר שהוא לא יודע אבל אתה הכרת את החשבונות של הנגרייה. מתי היא החלה להיקלע לקשיים כספיים?
ת. הקשיים הכספיים בשבילי הם להחזיק צ'קים. כל זמן שכיבדו לי צ'קים לא הייתה לי שום בעיה, ולפי הגודל שעבדנו והמוניטין שהיה לי, יכולתי לכסות כל גרעון שהיה, אילו הבנקים היו עומדים לצידי עוד קצת, והם ידעו את זה. לכן הוא רשם בדו"ח שלו שיש לנו מוניטין ושם. אנחנו עבדנו המון שנים וכיבדנו הכל, עד סוף 2010 כשהבנק עצר אותי, זה היה קו אדום. לא הפחיד אותי הגרעון, ההפסד. הוא אומר הפסד מצטבר של 6 מיליון ₪ וזה לא שנתיים, ושרדתי שנתיים שלוש עם הפסד. כל הזמן שהבנק נתן לי.."



ובהמשך ש' 27-28
עמ' 20:
"ש. אתה מסכים שאי עמידה בקו האשראי מצביעה על קשיים כספיים?
ת. אני לא מסכים איתך."



ובש'
7-10 עמ' 21:
"ש. בכל העמוד הראשון לא עמדתם אפילו פעם אחת באשראי שלכם.
ת. אתה מדבר איתי על 260 אש"ח כשאני בחריגה של 18 אש"ח. זה בעסקים חשוב מאוד. זה לא חריגה. אם הייתה חריגה היו מחזירים לי על המקום בצ'קים. הבנק נותן את זה. זה כמה אחוזים".
וראה גם המשך חקירתו בעניין זה, עמ' 20-21 לפרוטוקול.


מסקנה נוספת שהתובעת מבקשת ללמוד מחשבונות הבנק נובעת מהעובדה שקיימות פעולות של החזרת המחאות ע"י הבנק, עוד בטרם ובמהלך התקופה של הזמנת סחורות מהתובעת – יוני עד אוקטובר 2008. גם מסקנה זו אפשרית אך אינה חד משמעית, שכן מעיון בתדפיסים עולה, כי באותן תקופות, הופקדו סכומים נכבדים בחשבון הבנק (ראה למשל מ/2 החל מדף מס' 15) , דבר שאף הוא מעיד על ניסיונות להמשיך בניהול החברה וניסיונות הצלתה, להבדיל מניסיון להתחמק מתשלומים ולהסתתר מאחורי מסך ההתאגדות.

עוד ניתן ללמוד מהתדפיסים, כי המחאות רבות שהופקדו בחשבון החברה, כנראה מלקוחות החברה, חזרו מסיבות אלו ואחרות.


מסקנתי היא, כי מקום שניתן להסיק יותר ממסקנה אחת, הרי שהדבר פועל לחובת מי שעליו הנטל להוכיח עילה להרמת מסך – היא התובעת. מקובלת עלי טענת הנתבעים, לפיה שומה היה על התובעת להגיש חוות דעת חשבונאית, אשר תתמוך במסקנה הנלמדת, לטענתה, מתדפיסים אלו ומשלא עשתה כן, ובהתקיים מסקנות אחרות הניתן להסיקן, הרי שלא ניתן לקבוע כי התובעת הוכיחה כנדרש, כי תדפיסים אלו מעידים על ידיעת הנתבעים כי לא יוכלו לפרוע את חובם כלפי התובעת, עת ביצעו את רכישת הסחורה.


4.2.2
מאזני החברה - האמור לגבי תדפיסי הבנק, נכון גם לגבי המאזנים של השנים 2006-2009 שצורפו לתצהירי הנתבעים וסומנו כנספחים 4-40.


אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לנתח מאזנים אלו והסקת מסקנות התומכות בהרמת מסך – במבט על, התמונה העולה מהמאזנים היא זו של חברה שהתנהלה בהפסדים, כבר משנת 2006, הפסד שהצטבר וגדל, עד לקריסתה הכלכלית הסופית של החברה . אולם מכאן ועד לקביעה, כי מצב זה מצדיק הרמת מסך, הדרך ארוכה. לא די בהמשך התנהלות עד לקריסה הכלכלית, בכדי להוכיח עילה להרמת מסך ויש להוכיח כי בעת רכישת הסחורה הנתבעים – במקרה זה הנתבע 3 – נטלו סיכון בלתי סביר וידעו כי החברה לא תוכל עוד להמשיך ולהתנהל בהפסדיה ולכן, גם לא תוכל לשלם את התמורה בעד הסחורה.


כאמור, כבר משנת 2006 החברה התנהלה במצב כספי דומה, היינו בהפסד, אולם ולמרות זאת, הצליחה לשמור על מוניטין של חברה אמינה וכזאת העומדת בהתחייבויותיה, כך גם לפי עדות מנהל התובעת בתצהירו (סע' 6) ובפני
י (ש' 21, עמ' 7). לא מדובר בתקופה של מספר חודשים עד לקריסה, אלא בתקופה של מספר שנים, בהם הצליחה החברה
לעמוד בהתחייבויותיה, על אף ההפסדים ובכך לשמור על המוניטין רב השנים. מסקנה זו, תומכת בטענות הנתבע 3, לפיה סבר כי יוכל להמשיך ולהתקיים ולדבריו: "ב 2006-2008 שרדתי עם החוב הזה. איך אתה מסביר את זה? אתה אומר שהיה חוב. החוב הזה לא הבהיל אותי. המחזור הזה, לעומת ה 260 אש"ח שהוא תבע, זה לא היה מבהיל אותי. זה היה רגיל ולגיטימי. לא קיבלתי ממנו 2 מליון ₪. אם הייתי רוצה לרמות אותו, למה רק 260 אש"ח? יכולתי במליונים." (ש' 7-10, עמ' 26 לפרוטוקול וראה גם עדותו בעמ' 22, החל משורה 5 ואילך).


התובעת מבקשת ללמוד ממאזני החברה, כי ציוד שהיה קיים בשנת 2006, בעלות של 1,826,203 ₪, בניכוי פחת בשווי 1,040,734 ₪, הועבר לחברת משטחי פקיעין, שכן במאזן שנת 2009 מלאי זה נעלם. מדובר בהשערה בלבד, שאין לה על מה להתבסס. הנתבע 3 טען, בסע' 3 בתצהירו, כי "זוכים בלשכת ההוצל"פ רוקנו את מחסני החברה" וגם בחקירתו הנגדית, עת נשאל באשר להפרש בין המלאי בשנת 2006 לעומת 2009 השיב (ש' 6-9, עמ' 20 לפרוטוקול):

"ת. הרבה לקחו את זה. אתה מדבר איתי על 2006 לעומת 2008. במהלך השנתיים האלו היו הרבה תזוזות בעסק.

ש. כלומר מכרתם ציוד?

ת. חלק לקחו גם חובות. הרבה אנשים."


עוד עולה מהמאזנים, כי מדובר במלאי ישן עם פחת גבוה ומכל מקום, נוכח העובדה שהחברה נקלעה לקשיים והפכה לחדלת פרעון, הרי שהטענה כי נושי החברה "רוקנו" את הציוד, לא נסתרה וטענת התובעת, נותרה בגדר השערה.


מסקנה נוספת שהתובעת מבקשת להסיק מהמאזנים נובעת משווי המלאי והרווח ממכירתו בשנת 2008. לטענתה, מלאי כולל של 6.5 מליון ₪, בעסק שבו הרווחיות עומדת על מאות אחוזים, נמכר במחיר עלות, דבר המוכיח שהמלאי ו/או חלקו הארי, הועבר לחברת שטיחי פקיעין.

אכן, מנהל התובעת העיד כי: "אנשים שלוקחים ב 260,000 ₪ סחורה אמורים לייצר סחורות בלמעלה מ 2.5 מליון ₪.." (ש' 14-15, עמ' 9 לפרוטוקול), אולם טענה זו לא הוכחה בפני
י ואף אינה מתיישבת עם העולה מהמאזנים, שכן גם בשנת 2006, השנה בה ההפסד היה קטן יותר והרבה לפני הקמת חברת משטחי פקיעין, ההכנסות ממכירת המלאי היו דומות (ראה נספח 16 ונספח 26 לתצהירי הנתבעים). עובדה זו מתיישבת גם עם
עדות הנתבע 3, לפיה: "..מר שפיצר אמר שהיינו קונים ב 260 אש"ח, היינו צריכים לעשות מליון וחצי. לא יודע למה מר שפיצר הגיע לסכומים כאלו, אבל המכירה הייתה אמורה להיות ב 270 אש"ח." (ש' 8-10, עמ' 22 לפרוטוקול).


רוצה לומר, כי גם המסקנות העולות, לטענת התובעת, ממאזני החברה אינן חד משמעיות ודווקא מחקירות הפרקליטים ומתשובות העדים עולה כי כל צד מנתח את הנתונים בצורה המתאימה לטענותיו. במצב כגון זה ומשנטל ההוכחה מוטל על התובעת, הרי שהיה עליה להגיש חוות דעת מומחה, אשר תתמוך בטענותיה. ללא חוות דעת ונוכח האמור לעיל, הנני קובעת כי לא ניתן לבסס עילה של הרמת מסך, על הנתונים שבמאזני החברה.


4.2.3
על אף התמונה שעולה מכתב התביעה ומתצהיר מנהל התובעת, כאילו הרכישה שבוצעה בחודש 6/2008 היא העסקה הראשונה בין שתי החברות וכי הסכומים של העסקה הינם חריגים, הרי שבחקירתו הנגדית אישר מנהל התובעת את טענת הנתבעים, לפיה בוצעו עסקאות קודמות בין הצדדים בסכומים גבוהים ולא מדובר בפני
ה לספק חדש בניסיון "לעקוץ" אותו ולרכוש סחורה ללא תמורה (ש' 12-14 וש' 29-31, עמ' 6 לפרוטוקול).

הדבר נלמד גם מהכרטסת אשר צורפה לתצהיר הנתבעים וסומנה כנספח 3, בה נראות עסקאות קודמות באותה שנה (מחודש 2-3/2008).

בכדי להוכיח כי הנתבעים נטלו סיכון בלתי סביר ביחס ליכולת החברה לפרוע את חובותיה, עת רכשו את הסחורה נשוא התביעה, היה על התובעת להוכיח, כי מדובר ברכישה חריגה מבחינת הסכומים ביחס לרכישות קודמות וכי בניגוד לעסקאות קודמות שתמורתן שולמה, על אף היות החברה בהפסדים, הרי שבעסקה זו הנתבעים סברו כי לא יוכלו לשלם תמורת סחורה.
לא רק שהתובעת לא הוכיחה זאת, אלא שהיא אף לא הזכירה קיומן של עסקאות קודמות בכתב התביעה ו/או בתצהיר מנהלה.


4.2.4
אין חולק, כי שתי המחאות ראשונות שנמסרו ע"י החברה , על סך 13,000 ₪ כל אחת, נפרעו. יתר ההמחאות לא כובדו מחמת העדר כיסוי. מנהל התובעת טען בפני
י, כי הנתבעים דאגו לפרעון שתי ההמחאות הראשונות בכדי להבטיח קבלת סחורה נוספת: "ב22.10.08 קיבלו ממני 57,102 ₪ סחורה. אני רואה את זה בתוך הכרטסת. חשבונית 52473. אם הם לא היו משלמים את ה 26 אם לא היו מקבלים את ה27." (ש' 28-31, עמ' 10).

גם טענה זו לא הוכחה בפני
י. ההמחאות הוחזרו בהעדר כיסוי ולא לאור ביטולן ע"י החברה . תעודת המשלוח האחרונה נושאת תאריך 30.10.08 ואילו ההמחאה השנייה שנפרעה הינה, כעולה מהכרטסת שצורפה לתצהיר הנתבעים, מיום 31.10.08. נשאלת השאלה, מה מנע מהנתבעים, אילו ביקשו להונות את התובעת ולקבל סחורה ללא תשלום, להזמין ולקבל את כל הסחורה בטרם נפרעה המחאה אחת? עובדה היא, כי עד למועד ההמחאה הראשונה, הוזמנה סחורה בסכומים גבוהים, מבלי שהתקבל כל תשלום מראש וכדברי הנתבע 3: "ואם הייתה לי כוונה לרמות אף אחד בעולם אני יכול לקחת מיליונים על המוניטין שהוא אמר שיש לי".




דווקא העובדה ששתי המחאות נפרעו, מלמדת על כך שלא הייתה כל כוונה להונות ו/או לרכוש סחורה מבלי לשלם עבורה כל תמורה. לאור קיומם של עסקים קודמים בין הצדדים והמוניטין של החברה , אפשר היה, אילו לכך התכוונו, להזמין סחורה ללא תשלום ולו אגורה.


אשר על כן, דווקא מהעדויות והמסמכים עולה, כי מדובר ברכישה של סחורות המבוצעת על ידי החברה, המתנהלת מזה שנים במצב של הפסד, אך מנגד, מצליחה לשמור על מוניטין טוב בקרב לקוחותיה, ספקיה והבנקים. לא הוכח כי לפני רכישת הסחורה ידעו הנתבעים כי דווקא אז, יתדרדר מצבה של החברה עד למצב של קריסה ולא יוכלו להמשיך ולהתקיים, כפי שעשו זאת בשנים האחרונות.


הנתבע 3 מנסה לתלות את הכישלון העסקי ב- "גורמי חוץ": "מעולם לא ידענו כי מוסר התשלומים הישראלי הגרוע, פשיטת רגל של חברות, מלחמת לבנון השנייה, הפסקת מימון אשראים ע"י הבנקים יגרמו לחברה להיקלע לקשיים ובמיוחד משבשנת 2008 הבנק הפסיק האשראי שהעניק לחברה מבלי כל אתראה ובאופן מיידי" (סעיף 2 לתצהירו).

כך גם העיד בפני
י: "אתה לא יכול להגיד שלא הלך טוב, אם למעלה מ- 18 שנים בנגריה ושילמתי וכולם נתנו לי והכל היה בסדר- אל תשכח גם את המיתון שהיה ב 2008. וגם מלחמת לבנון השניה הייתה סיבה עיקרית בהקשר זה. אנחנו לא עבדנו כמעט חודש. אתה יודע מה קורה כשלא עובדים שבוע אחד? אני לא רוצה להתחמק..." (ש' 32-33, עמ' 25 וש' 1-2, עמ' 26).

מבלי להיכנס להכרעה האם נכונה טענתו ובין אם לאו, אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש הקבוע בחוק ובפסיקה לחיוב אישי. ראה לעניין זה פסקה 21 לע"א 8713-01-13
(מחוזי מרכז) בירנצוויג נ' מזרחי מעקות אלומניום בע"מ (16.8.2013):
"הקלעות

למצב

מסחרי

כזה

היא

אפשרית
,
ולא

פעם

בשוק

הישראלי

אף

שכיחה

יחסית

ובשל

כך

מי

שלא

רוצה

לקחת

סיכון
,
ייטיב

לעשות

אם

יבקש

ערבויות

בכלל

וערבויות

אישיות

בפרט

של

בעלי

חברה

למפרע

ולא

יחפש

בדיעבד "בכוח" את

עילת

הרמת

המסך

כדי

להגיע

לאותה

תוצאה

שהייתה

מתקבלת

מערבות

אישית

שלא

נדרשה
.
"


יכולתי לסיים פסק דיני בנקודה זו, שהרי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש, אך מאחר ושני הצדדים הרחיבו בסיכומיהם ובחקירותיהם לעניין שתי החברות הנוספות אוסיף מספר מילים.

4.4
חברת משטחי פקיעין בע"מ

התובעת טוענת, כי הקמת חברת משטחי פקיעין ולאחר מכן, חברת מרכז הדלתות, נועדה לצורך הברחת נכסי החברה
והתחמקות מתשלום חובותיה. לטענתה, מדובר באותה חברה אשר הוקמה לאחר קריסת החברה
ובמטרה להמשיך באותה פעילות, ללא תשלום חובות החברה .


חברת משטחי פקיעין בע"מ, נוסדה ביום 9.7.2008 (נספח ו' לתצהיר מנהל התובעת). בקשה לרישום חברה זו הוגשה ביום 12.6.2012 (מוצג מ/1). לטענת התובעת, הנתבע 2 העיד כי חברה זו הוקמה לאחר "נפילת" החברה
(עמ' 17, ש' 32 ואילך) ומכך ביקשה ללמוד שתיים – האחת, על מצבה הקשה של החברה
אשר היה כבר במועד הקמת חברת משטחי פקיעין, סמוך לרכישת הסחורות מהתובעת, ועל ידיעת הנתבעים באשר למצב זה. השנייה, על העובדה שהמחסור במלאי ובציוד, כפי שעולה ממאזני החברה, נובעים מהעברתם לחברה זו, מתוך כוונה להבריח נכסים ולהתחמק מתשלום לנושים.


הנתבעים טוענים כי מדובר בחברה בעלת עיסוק שונה לחלוטין, אשר הוקמה בזמן שהחברה
הייתה פעילה ובטרם הופסק האשראי ע"י הבנק והחלה ההתדרדרות במצבה וזאת, לצורך הרחבת פעילות לתחומים נוספים ולא לצורך התחמקות מתשלום חובות. על טענתם זו חזר הנתבע 3 בעדותו ש' 14-18, עמ' 25:
"ש. אתם הקמת יחד את משטחי פקיעין – אתה ואחיך?
ת. כן.
ש. רציתם לעבוד שם ולהחזיר חובות?
ת. רצינו להקים את החברה בגדול, להגדיל את החברה, בתיאום עם רו"ח עם כל אנשים – אם משטחי פקיעין מצליחה לתת באופן חוקי לנגרייה, לא הייתה לנו בעיה."
ראה גם המשך עדותו בעניין זה החל משורה 19, עמ' 25.


אינני יכולה לקבוע, על סמך עדותו של הנתבע 2, לפיה חברה זו הוקמה לצורך כיסוי חובות שלהם, כי הכוונה הייתה להברחת נכסים ו/או הונאה כלשהי. עובדה היא, שגם לאחר הקמתה בחודש יוני 2008, הופקדו בחשבונות הבנק של החברה סכומים נכבדים, המעידים על ניסיון להציל את החברה ולהמשיך בניהולה.


אכן, הקמת החברה הנוספת – משטחי פקיעין בע"מ בשלב זה מעלה חשד כלשהו, אך חשד זה לא בוסס כלל ועיקר. ראוי היה כי התובעת תפעל לקבלת דוחות חברה זו ולהוכחת טענתה כי ציוד החברה
והמלאי שלטענתה נעלמו, הועברו לאותה חברה. כאמור, לא ניתן ללמוד זאת ממאזני החברה בלבד. לא די בעצם הקמת החברה, בכדי ללמד על כוונה להבריח נכסים ו/או להתחמק מחובות ויש לתמוך מסקנה זו בראיות חיצוניות, שלא הובאו בענייננו.

להוכחת טענה זו טען מנהל התובעת בסע' 19 לתצהירו, כי הנתבע 3 הגיע בשנת 2010 לבית העסק של התובעת ומסר, על חשבון החוב, 4 שיקים על סך 2,500 ₪ כל אחד (נספח ה' לתצהיר). לנתבע 3 הייתה גרסה אחרת באשר להמחאות אלו ולפיה, נמסרו לצורך עסקה נפרדת, עם משטחי פקיעין ולא על חשבון חוב החברה
(סע' 7 לתצהיר).
גם טענה זו אין בידי לקבל - מחקירתו הנגדית של מנהל התובעת עלה, כי המחאות אלו, שנמסרו כביכול על חשבון חוב החברה , לא מופיעות בכרטיס הלקוח של החברה
ולא הוכח כל קשר ביניהם לבין החוב הנטען (ראה חקירת מנהל התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול).


אשר על כן הנני קובעת, כי לא הוכח בפני
י שחברת משטחי פקיעין בע"מ, שהפסיקה פעילותה לאחר פרק זמן קצר, הוקמה לצורך התחמקות מחובות החברה והברחת נכסיה. לא הוכח כי בהקמתה, פעלו הנתבעים להונאת נושה- היא התובעת.

4.5
חברת מרכז הדלתות והגבס בע"מ

התובעת ממשיכה וטוענת, כי לאחר קריסת חברת משטחי פקיעין, הנתבעים הקימו את חברת מרכז הדלתות, המנוהלת ע"י בנו של הנתבע 3, בן 22 שלא היה לו כל ניסיון קודם בניהול עסק.

לצורך הוכחת הקשר בין שתי החברות, הגישה התובעת דו"ח החוקר מטעמה, מר קובי ונטורה, אולם בחקירתו הנגדית התברר, כי דו"ח החקירה נערך ע"י מר כהן רוני או מנהל המשרד "ששי" ולא מר ונטורה (ש' 1-6, עמ' 12 לפרוטוקול). שניהם לא זומנו למתן עדות. החוקר העיד כי מעולם לא ראה את הנתבעים (ש' 13-14, עמ' 12), כלל לא ביקר במקום (ש' 31-32, עמ' 12) ולא ידע להסביר היכן נמצא העסק. החוקר נחקר באשר להעתק של תמונה שצורפה לדו"ח לצורך ההוכחה כי במקום בו נוהל עסק החברה , ממשיך להתנהל אותו עסק בשם אחר והעיד, כי תמונה זו צולמה כביכול ע"י מר רונן כהן (ש' 14-18, עמ/ 12), כי אין לו את המקור של התמונה (ש' 23-24, עמ' 12) ועת עומת עם הטענה שמדובר בתמונה מזויפת, השיב: "אני לא יודע, אני צריך לברר" (ש' 1, עמ' 13). לבסוף הוריתי, לבקשת ב"כ הנתבעים, על הוצאת העתק התמונה מהתיק (החלטה בעמ' 13 לפרוטוקול).


לא מצאתי כי ניתן להסתמך על דו"ח חוקר, המבוסס רובו ככולו על עדות שמיעה ו/או לבסס עליו את הטענה כי מדובר באותה חברה, העוסקת באותם תחומים ו/או כי הנתבעים השתמשו בחברה זו לצורך הונאת הנושים והברחת נכסי החברה.

כל אשר ייתכן והוכח היה, כי הנתבע 3 עבד ו/או עובד בחברה זו.

4.6
התחייבות הנתבעים לפרוע את החוב
נראה כי התובעת זנחה את טענתה זו ואינה מבקשת להטיל חיוב אישי מכוח התחייבות אישית, אלא מכוח העילה של הרמת מסך ואולם, התובעת ממשיכה וטוענת כי הסתמכה על דברי הנתבעים, אשר הבטיחו לשלם את התמורה בגין הסחורה ובכך דחו את הגשת התביעה כנגדם.
גם הנתבע 3 הודה כי ביקש ממנהל התובעת כי יתאזר בסבלנות (ש' 5-8, עמ' 23 לפרוטוקול), אולם אין בכך התחייבות לפרוע את החוב.

כאן המקום להעיר, כי לפי עדותו של מנהל התובעת, הוא ידע שהוא מתקשר עם חברה בע"מ (ש' 21-22, עמ' 6) בעת רכישת הסחורה. עוד עולה מעדותו, כי לאחר שההמחאות לא כובדו, ידע כי מצבה של החברה קשה והסכים להימנע מהגשת תביעה, על סמך הבטחות מנהלי החברה
(ראה בין היתר, ש' 32-33, עמ' 8 לפרוטוקול). נשאלת השאלה, למה לא ביקש אז מנהל התובעת, לקבל ערבויות אישיות של הנתבעים (ראה עדותו ש' 18-21, עמ' 7). מדוע, לאחר שנודע לו על מצבה של החברה, לא דאג כי הבטחותיהם של מנהליה, יועלו על הכתב. מדובר באיש עסקים מצליח בעל ניסיון רב שנים ושיקוליו עמו.
ראה לעניין זה פסקה 21 לע"א 8713-01-13
(מחוזי מרכז) בירנצוויג נ' מזרחי מעקות אלומניום בע"מ (16.8.2013), המצוטטת לעיל.

4.7
לסיכום – לא מצאתי כי הוכח בפני
י שהנתבעים פעלו, בעת רכישת הסחורה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ו/או כי לאחר מכן,
פעלו מתוך כוונה להונות את התובעת ולהתחמק מתשלום חוב החברה .

אכן, תהיות רבות עולות מנסיבות המקרה ואינני יכולה לקבוע, כי התנהלותם של הנתבעים הייתה נקייה מכל רבב, אך מנגד, נוכח העדויות והראיות שבתיק זה, אינני יכולה לקבוע, כי התקיים אחד מהמקרים החריגים המהווים, כנוסח סע' 6 לחוק החברות, עילה להרמת מסך.
4.8
ערה אני לפסיקה, אשר בחלקה הובאה ע"י התובעת, באשר לחברה משפחתית (כגון ע"א 7496/07 אפריאט נ' רוזנבלט (20.12.07) ורע"א 2262/13 זוז תשתיות בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ (22.4.13)), אולם אין המקרה דנן נופל בגדר מקרים אלו, שכן לא הוכח בפני
י, כי הנתבעים ניהלו את החברה תוך עירוב נכסים וכאשר טובתם האישית היא העומדת בפני
הם ולא טובת החברה ו/או נושיה. אומנם, היותה של חברה, חברה משפחתית מהווה שיקול נוסף להרמת המסך ו/או בהטלת אחריות אישית, אך אין בה די ויש להוכיח כי אכן הנתבעים התנהלו באופן שטובתם בלבד הייתה בעיניהם ולא טובת החברה.


גם יתר העילות המועלות בכתב התביעה, אותם כאמור זנחה התובעת, לא התקיימו בענייננו ודי בעניין זה בהפניה לעמדתו של כבוד השופט דנציגר בעניין נשאשיבי ולתנאים הנוקשים הדרושים להוכחה לצורך הטלת אחריות מכוח העילות השונות שבדין.

5.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי המקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות והטלת אחריות אישית על הנתבעים. הנטל להוכחת התקיימותם של נסיבות המצדיקות זאת, מוטל על התובעת ובנטל זה לא עמדה.
אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 נדחית. מכוח סמכותי ובמסגרת שיקול דעתי, מצאתי שלא לחייב התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבעים.

התביעה כנגד הנתבעת 1- מתקבלת. אני מחייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 250,861 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום מתן פסק הדין- סך של 278,208 ₪.
כן אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובעת את החזר מלוא האגרה וכן הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום,
כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 20778-01/11 לב העץ בע"מ נ' נגרית עלי וסלמאן בע"מ, עלי ח'יר, סלמאן ח'יר (פורסם ב-ֽ 23/07/2014)