פסקי דין על דינה בר נתן | פסקי דין על דניאל עזר

35923-12/13 תאק     14/07/2014




תאק 35923-12/13 דינה בר נתן נ' דניאל עזר








בית משפט השלום בטבריה



תא"ק 35923-12-13 בר נתן נ' עזר




תיק חיצוני:




בפני

כב' הרשמת
ברכה לכמן


תובעת

דינה בר נתן


נגד


נתבע

דניאל עזר



החלטה

זוהי בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית בסדר דין מקוצר בסך של 21,600 ₪ בגין דמי שכירות של נכס המצוי בחלקה 25 בגוש 15026 (להלן: "המושכר"). כתב התביעה הוגש בהסתמך על נסח רישום, חוזה שכירות מיום 6/10/02, חוזה שכירות מיום 20/12/12 וכתב הצהרה והתחייבות מיום 25/5/06 בנוגע לשימוש במחסן הקיים במושכר.

בפתח ההחלטה אציין כי לבקשת ב"כ הנתבע ובהסכמת התובעת, שניתנה מבלי להודות בטענות הנתבע או במסמכים הרפואיים,
מונה לנתבע אפוטרופוס לדין, מר ענגל שמשון, בשל מצבו הרפואי של הנתבע.

ב"כ התובעת ויתר על חקירת המצהיר מטעם הנתבע והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

לטענת הנתבע, חתימתו על גבי הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה, נחתם שלא מדעת מבלי שהנתבע היה מסוגל לשקול את תנאי ההסכם ולדאוג לאינטרסים שלו, על כן, החתימה על גבי ההסכם אינה בת תוקף וגם לא על גבי כתב ההצהרה מיום 25/5/06. עוד נטען על ידי הנתבע כי את דמי השכירות היה על חברת מ.ג.ע.ר לשלם ישירות לתובעת והנתבע אינו מעודכן האם שולמו כספים לתובעת ואם כן, מה שולם.

למען השלמת התמונה, אציין שהנתבע זנח בסיכומיו את טענת ההתיישנות, אשר נטענה בבקשת רשות להתגונן, לפיכך אני רואה את הנתבע כמי שוויתר על טענה זו.
מנגד, טענה התובעת בסיכומיה, כי בקשת רשות להתגונן לא מעלה כל טענת הגנה אפשרית כנגד התביעה. הנתבע מודה בחוב ומודה בעובדה שלא שילם את החוב, עובדה שגם נקבעה בפסק הדין שניתן בתא"ח 35754-12-13. עוד טענה התובעת כי מצב נפשי כזה או אחר של הנתבע, אין בו כדי לגבור על זכותה הקניינית. באשר לטענת הנתבע כי חתם שלא מדעת על ההסכמים שצורפו לכתב התביעה, טוענת התובעת, שאם כך, אזי מכוח מה נמצא הנתבע במושכר לאורך כל השנים ועל סמך מה שילם את תשלומיו בעבר.

דיון והכרעה

ההלכה הנוהגת היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך יטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני
התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה.

עסקינן בתביעה לתשלום חוב דמי שכירות שחב הנתבע לתובעת, בסך של 800 ₪ לחודש, בגין דירה הנמצאת ברחוב התבור 7 בטבריה, שבבעלות התובעת, אשר הושכרה לנתבע בהתאם לחוזה שכירות שהתחדש מדי שנה בשנה החל משנת 2002. חוזה שכירות אחרון נחתם בין הצדדים ביום 20/12/12 ובגין שימוש במחסן על פי כתב הצהרה והתחייבות מיום 25/5/06, בסך של 50 ₪ לחודש כהשתתפות בתשלום ארנונה.

כעולה מכתב התביעה, הנתבע הפסיק לשלם את חיוביו בגין הדירה החל מחודש 7/13 בסך של 800 ₪ לחודש ובגין המחסן בסך של 50 ₪ לחודש החל מיום השימוש, למעט ביצוע של תשלום אחד. עוד נטען כי הנתבע שילם בשנים האחרונות דמי שכירות באופן חלקי בסך של 650 ₪ לחודש והוא נותר חייב הפרשים, כמפורט בכתב התביעה.

התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה לפינוי מושכר בתא"ח 35754-12-13, תביעה שהתקבלה וכנגד הנתבע ניתן

פסק דין
לפינוי. על פסק הדין הוגש ערעור תלוי ועומד.

בפתח ההחלטה אדרש לטענת הנתבע שהחתימות של הנתבע הן חתימות שלא מדעת, זאת בשל מצבו הרפואי של הנתבע. אני סבורה שדין טענה זו להידחות. עובדה היא שהנתבע מתגורר במושכר ועושה בו שימוש מספר שנים לא מבוטל ואין חולק שאף שילם את דמי השכירות, לאורך שנים רבות. בנסיבות אלו, אין כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבע לביסוס הטענה, נהפוך הוא, עובדות אלו סותרות את טענת הנתבע שחתם על המסמכים שלא מדעת.

בנוסף, הלכה היא "אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב, חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראה
ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק פ"ד מ"ד
(1) 341).

הלכה זו מתחזקת, לאור נסיבות העניין, לפיהן הנתבע שכר את המושכר לאורך שנים, החל משנת 2002 ועד לשנת 2013, ועל פי כתב התביעה, הסכם השכירות התחדש מדי שנה בשנה, עובדה שלא נסתרה או הופרכה על ידי הנתבע, עובדה זו מחזקת את המסקנה שדין הטענה שהנתבע חתם על מסמכי התביעה שלא מדעת – להידחות.

בנוגע לטענה שאת תשלומי דמי השכירות היה על צד שלישי לשלם, אני מוצאת שטענה זו נטענה בעלמא, באופן סתמי, ללא כל תשתית ראייתית לביסוסה, ודי בכך כדי לדחות טענה זו.

אני מוצאת כי הנתבע טען טענות הסותרות אחת את השנייה. מחד, טען המבקש שחתם שלא מדעת על מסמכי התביעה ומכאן שאין להם תוקף משפטי, מנגד, טען כי חובת התשלום מכוח אותם מסמכים, מוטלת על צד שלישי. מדובר בדבר והיפוכו והעלאת טענות סותרות ודין טענות אלה להידחות יחדיו ולו בשל כך. על סמך גרסאות סותרות, עמומות וסתומות, אין לתת רשות להתגונן. (ראה
ע"א 2418/90 רלפו ישראל בע"מ נגד בנק למסחר בע"מ פ"ד מז
(5) 133).

יתר על כן, הנתבע אינו כופר בגובה חוב התביעה ואין בפיו כל טענה באשר לסכום התביעה.

אשר על כן ובהינתן האמור, אני דוחה את בקשת רשות להתגונן של הנתבע. פסק הדין יינתן בנפרד.

אני מחייבת את הנתבע בהוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.


ניתנה היום, ט"ז תמוז תשע"ד, 14 יולי 2014, בהעדר הצדדים.













תאק בית משפט שלום 35923-12/13 דינה בר נתן נ' דניאל עזר (פורסם ב-ֽ 14/07/2014)