פסקי דין על יובל רכבי | פסקי דין על עפר ברונשטיין

1872-05/14 א     30/07/2014




א 1872-05/14 יובל רכבי נ' עפר ברונשטיין








בית משפט השלום בכפר סבא



ת"א 1872-05-14 רכבי נ' ברונשטיין

תיק חיצוני
:



מספר בקשה:
10

בפני

כב' הרשם הבכיר
צוריאל לרנר



מבקש (תובע)

יובל רכבי


נגד


משיב (נתבע)

עפר ברונשטיין




החלטה

1.
לא הוגשה תגובה בהמשך להחלטתי מיום 28.7.2014 בבקשה זו (מס' 10 בתיק הממוחשב), ולפיכך תינתן החלטה זו, בשאלת הסמכות והמועדים, בלא המתנה נוספת לתגובת הנתבע, ואף בלא צורך בחקירות, שכן לעניין המועדים מתבססת ההחלטה על העובדות להן טוען הצד שידו על התחתונה בהחלטה זו: התובע.

2.
הח"מ אינו מוסמך להכריע בבקשה לדחיית התביעה על הסף, בהיותה מבוססת על תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות"), וסכום התביעה חורג מהסמכות המיוחדת הנתונה לח"מ כרשם בכיר. לפיכך, כל סמכותו היא לשקול את שאלת הסמכות העניינית בגדר הדיון בסעד הזמני (מכוח ההוראה המקובצת של סעיפים 104 ו-79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

3.
על פני הדברים, לא נעדר בית משפט זה סמכות לדון בחלק מרכיבי התביעה (ואולי רכיביה העיקריים) – בהיותה מבוססת על עילות שבפקודת הנזיקין, גם אם לכאורה חלק מעילות התביעה (אלה המבוססות על סע' 31 לפק' הנזיקין ועל חוק עשיית עושר ולא במשפט) אכן מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

4.
יכול והפתרון הוא פיצול התביעה (ברוח הדברים שנכתבו בע"א 2618/03 פי.או.אס. נ. ליפקונסקי (פד"י נ"ט(3) 497)) - אולם דיה להכרעה בשעתה, ומאת המותב המוסמך.

5.
לפי שעה, לעניין העיקולים הזמניים, די בכך שאין מקום בשלב זה להורות על העברת התיק לבית הדין האזורי לעבודה. אעיר בשולי הדברים, כי אפילו הייתי קובע שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בתובענה כולה, כי אז לא היה דין העיקולים לפקוע, וההלכה בעניין זה ידועה.

6.
אלא, שבעניין המועדים התוצאה היא שונה, ואכן יש לקבוע כי העיקולים הזמניים פקעו.

7.
מקובלת עלי, לצורך זה, גרסת התובע בדבר המועדים, כפי שהובאה בתגובתו (נקלטה כבקשה מס' 10 בתיק הממוחשב): הגם שההחלטה המטילה את העיקול ניתנה ביום 1.5.2014, אכן רק ביום 18.5.2014 הופקו ההודעות למחזיק ונמסרו לב"כ התובע או מי מטעמו. מקובלת עלי גם הטענה, שקודם למועד זה לא החל מניין 3 הימים הנקובים בתקנה 367(ב) לתקנות.

8.
ברם, לא מקובלת עלי הספירה המתחילה במועד מסירת הצווים למחזיקים (19.5.2014). מועד זה – עניין הוא לשיקולי התובע וזריזותו במיצוי זכויותיו, ואין הוא משליך על חלוף הזמן המוקצב למסירה לנתבע.

9.
משכך, המועד האחרון למסירת המסמכים לנתבע לא היה 22.5.2014, כטענת התובע, אלא 21.5.2014; ולא זו בלבד שהתובע לא המציא את המסמכים לנתבע (ולצורך הדיון אני מוכן להניח כי אכן המצאה לב"כ הנתבע בהליך המקביל כדין המצאה לנתבע עצמו) ביום בו אמור היה לעשות כן אפילו לשיטתו (22.5.2014), אלא מסרם רק ביום 25.5.2014. אכן, מדובר בשני צדיו של סוף-שבוע אחד, אולם יש מידה של עזות מצח בטענה, שאין הבדל בין יום חמישי אחר-הצהריים לבין יום ראשון, מקום בו מתקין התקנות קבע מועד מפורש, אשר פקע – לשיטת התובע – ביום חמישי אחר-הצהריים.

10.
הדברים חמורים כמובן בהרבה, שכן המועד בפועל פקע כבר ביום רביעי, 21.5.2014, אולם דרכו של התובע לא אצה לו, והוא סבר ככל הנראה שדי לו אם ימציא את המסמכים ביום 25.5.2014 – לא פחות מ-7 ימים לאחר שנמסרו לידיו ההודעות למחזיק, דהיינו: בחלוף למעלה מכפל מספר הימים שקצב מחוקק המשנה.

11.
על פי עיקר הדין – פקעו העיקולים הזמניים ביום 22.5.2014, זאת נוכח הוראת תקנה 370(3) לתקנות.

12.
אמנם, הפסיקה מאפשרת – ובמקרים מסוימים מאפשרת אף בקלות יחסית – את הארכת המועד, על בסיס הסיפא לאותה תקנה 370(3), המאפשרת לבית המשפט לקבוע "אחרת" (וקלות זאת היא חרף הדרישה בתקנה האמורה ל"טעמים מיוחדים שיירשמו"), ברם, לא נכון לטעמי לעשות שימוש בסמכות זו של בית המשפט במקרה זה, וזאת מהצטברותם של 3 טעמים אלה:

12.1
ראשית, לא רק תקנה 367(ב) לתקנות קבעה את סד הזמנים של 3 הימים, אלא שגם צו העיקול עצמו הפנה להוראות תקנה 370, ובכך נתן גושפנקא מדעיקרא לכך שלא נקבע "אחרת" ממועד 3 הימים;

12.2
שנית, לא נתבקשה, ומכל מקום לא נתבקשה כדין, הארכת מועד שלושת הימים, ובכל הכבוד הראוי, בקשה אגב אורחא, כלאחר יד, כמופיע בסעיף 18 לתגובת התובע – לאו בקשה היא, ואין בה הנמקה המבוססת על הסיבות לאיחור, אלא רק כזו המתייחסת להעדר נזק כתוצאה ממנו;

12.3
ושלישית, דומה שיחס התובע למועדים שנקבעו מתחיל להסתמן כהרגל (אשר מוטב לו אם ייקטע עתה, כשהוא באיבו): כך, בהחלטה מיום 17.6.2014 (בקשה מס' 2 בתיק הממוחשב) נקצב זמן לתגובת התובע על עניין הסמכות והמועדים עד ליום 22.6.2014; בקשה להארכת מועד זה הוגשה רק ביום 22.6.2014, בשעות הערב (18:30 על פי המידע בתיק הממוחשב), דהיינו, לאחר שכבר פקע המועד שנקצב (וזאת למרות שעסקינן בסעד זמני, בו לוח הזמנים הוא צפוף מטבע הדברים, ובו ברגיל נקבע מועד דיון תוך 7 ימים מיום שנתבקש ביטול העיקול), ונתבקשה הארכתו עד 27.6.2014; בקשה זו התקבלה בהחלטה מיום 23.6.2014, אולם התגובה לא הוגשה, בפועל, אלא ביום 29.6.2014 (שוב, בשעת ערב מאוחרת, הפעם 19:30), ללא הסבר, וללא בקשה נוספת להארכת מועד. במאמר מוסגר אעיר, כי לא נתעלמה ממני העובדה, שיום 27.6.2014 חל ביום שישי, ואני מניח לטובת התובע, כי לא היה ער לכך מראש, ולא ניסח את בקשתו, מראש, כדי להביא להגשה ביום 29.6.2014 – מועד שעד אליו יכול ולא היתה ניתנת הארכת מועד; ברם, בעידן בו ניתן טכנית, ועורכי הדין מרשים לעצמם בפועל, להגיש כתבי טענות בשעות שאינן שעות עבודה, לרבות ביום שישי, חובה היה להגיש את התגובה עד ליום 27.6.2014.

13.
כאמור, למרבה הצער מלמדת התנהלות התובע על תחילתו של דפוס של התייחסות כלאחר יד למועדים שקוצב בית המשפט או שקוצבות התקנות; ובהליך של סעד זמני ההלכה העקרונית היא, שיש לדקדק עם התובע כקוצו של יו"ד. ראו דבריו הנכוחים של כב' הש' רובינשטיין בבע"מ 4808/04 פלונית נ. פלוני, פד"י נט(3) 132, בסעיף 5(ג) של פסק-הדין, כדלקמן:

"נקודה שראוי לדעתי להטעימה גם מעבר לתיק זה, היא כי עסקינן בהליך זמני המתנהל במעמד צד אחד, שעה שלצד שכנגד אין כל אפשרות לעקוב מיוזמתו אחרי החלטות בית המשפט, והוא תלוי לחלוטין במגיש הבקשה לסעד הזמני. לפיכך, אם נפלו בהליך כזה פגמים, יש לדקדק בהם אף מעבר לרגיל, ואף אם אינם יורדים לשורשו של ההליך..."

14.
אין מדובר, אפוא, באיחור חד-פעמי וקצר, שיש לו הסבר מוצדק, לגביו ניתן להתייחס בסלחנות ולהאריך למפרע את המועד הקפדני שנקבע בתקנה 367(ב) האמורה; אלא באיחור משמעותי (יחסית), בלתי מוסבר, שמקורו ככל הנראה בתחושה ש"המצאת מסמכים ביום 25.5.2014 במקום ביום 22.5.2014 הינה חסרת משמעות בעליל..." (כלשון סעיף 18 לתגובה) – לאמור: באדישות הגובלת בזלזול כלפי מועדים קצובים.

15.
לפיכך, אין מנוס אלא לקבוע, כי לא רק מעיקר הדין פקעו העיקולים – אלא כי אכן פקעו, ואין מקום לקבוע אחרת בעניינם.

16.
אני קובע, אפוא, כי העיקולים פקעו ביום 22.5.2014. משכך, מתייתר הדיון בבקשה לבטלם, ודיון זה – שנקבע ליום 12.8.2014 – מבוטל.

17.
התובע ישא בהוצאות הנתבע, בקשר עם הליך זה, בסך של 3,600 ₪.

בשולי הדברים
18.
מאחר שהמועד להגשת תגובת התובע על הבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה ותביעה שכנגד (בקשה מס' 8 בתיק הממוחשב) פקע זה מכבר, הרי שאני נעתר לה, ומאריך את המועד להגשת כתבי הטענות האמורים עד 14 יום לאחר מתן החלטה בבקשה לדחיית התביעה על הסף. אעיר, כי ה"התנגדות" שהובעה בבקשת התובע "להבהרת החלטה מיום 17.6.2014", שהוגשה ביום 15.7.2014, אינה מספקת לעניין זה, וממילא הוגשה באיחור ניכר, ולא הוגשה על דרך תגובה.

19.
עוד בשולי הדברים, מאחר שלטעמי חלף זה מכבר גם המועד להגשת תגובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף (בקשה מס' 7 בתיק הממוחשב), בהמשך להחלטתי מיום 17.6.2014 (שלא לומר: בהמשך להוראות התקנות, הקוצבות מועד זהה הנמנה כבר מהמצאת הבקשה, אף בלא החלטה), ותגובה כזו לא הוגשה, תעביר המזכירות את התיק לעיון שופט, לשם מתן החלטתו באותה בקשה.

20.
בהקשר זה של האמור בסעיף 19 לעיל, תשומת לב המותב הדן בבקשה לכך, שבתגובה מיום 29.6.2014, שהוגשה על בקשה אחרת, ושלגביה ניתנה ההחלטה דלמעלה, התייחס התובע גם לעניין הסמכות העניינית.


ניתנה היום, ג' אב תשע"ד, 30 יולי 2014, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 1872-05/14 יובל רכבי נ' עפר ברונשטיין (פורסם ב-ֽ 30/07/2014)