פסקי דין על וייץ אבנרי | פסקי דין על לימון גני אירועים | פסקי דין על רוני לוי | פסקי דין על אלון ולין |

41378-10/13 תק     25/07/2014




תק 41378-10/13 וייץ אבנרי נ' לימון גני אירועים בע"מ, רוני לוי, אלון ולין








בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה



ת"ק 41378-10-13 אבנרי נ' לימון גני אירועים בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' הרשמת בכירה
אושרית הובר היימן


תובעים

וייץ אבנרי


נגד


נתבעים

1.לימון גני אירועים בע"מ
2.רוני לוי
3.אלון ולין




פסק דין


ביום 15.08.13, ערך התובע את חתונת בנו באולם שמחות שבבעלות הנתבעת 1 (להלן – "האולם" /הנתבעת 1").
בעיצומו של האירוע, ביקש התובע להביא את חמותו המרותקת לכסא גלגלים אל רכב "יד שרה" שהגיע למקום על מנת לאסוף אותה (להלן – "רכב האיסוף"). אולם, השער החשמלי בכביש הגישה לאולם היה סגור. מכאן, החלה מסכת ניסיונות של התובע, לפתוח את השער ולחלופין להוביל את חמותו אל עבר מכונית האיסוף שעמדה מעברו האחר.

לטענת התובע, בשל מחדלי הנתבעים אשר לא דאגו לצייד את השער בציוד האלקטרוני המתאים (כדוגמת מצלמה או אינטרקום) אשר היה מאפשר פתיחה מידית של השער ואשר לא דאגו לעדכנו מראש באשר לנעילתו של השער והנוהל המאפשר פתיחתו, החמיץ חלק נכבד מן החתונה (משך שעה ורבע, ולטענת התובע 20% ממשך האירוע).
בגין האמור, עתר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בסך 28,000 ₪, סך המהווה לטענתו 20% מן התמורה ששולמה בגין האירוע לנתבעת 1.

בכתב הגנתם, טענו הנתבעים, ראשית – כי אין כל יריבות בין התובע לנתבעים 2-3 בהיותם שכירים של הנתבעת 1. עוד נטען, כי השער החשמלי הוצב בכביש הגישה אל האולם בהתאם לדרישת משטרת ישראל וכוחות כיבוי האש, וכי הינו נשלט ע"י גורמים בקיבוץ עינת. עוד נטען, כי קיימת גישה קלה ונוחה לנכים מן החניון של האולם, והיה על התובע להשתמש בה. טענה עיקרית נוספת, הינה כי מחדליו של התובע עצמו, אשר פעל באופן בלתי סביר לפתיחת השער, חלף פנייה למנהל האירוע או כל גורם אחר אצל הנתבעת 1 שנכח באותה העת במזכירות האולם, מה שהיה מוביל לפתרונה של הבעיה בתוך דקות אחדות.

בדיון שהתקיים בפני
העידו התובע ואשתו. כן, העידו הנתבעים 2 ו - 3.

בעדותם, פרשו בפני
התובע ואשתו את השתלשלות העניינים.
כפי העולה מעדותם, בערב האירוע, בשעה 22:00 לערך הגיע אל האולם נהג של רכב "יד שרה" על מנת לקחת את חמותו של התובע, אשר הינה נכה המרותקת לכסא גלגלים והמלווה באופן צמוד ע"י מטפלת. הנהג, דיווח לאשת התובע, כי השער בכביש הגישה לאולם סגור ועל כן אין באפשרותו להיכנס עם הרכב עד לכניסת האולם. אשת התובע, אשר לא ידעה כיצד להתמודד עם הבעיה, פנתה אל התובע וביקשה ממנו כי יצא החוצה על מנת לסייע בידי הנהג.
במקביל, הוצאה חמותו של התובע, יחד עם המטפלת, אל הכניסה לאולם.

התובע, אשר הגיע אל השער ומצא אותו סגור, חיפש במקום אינטרקום או מצלמה, שכן סבר שהשער נפתח באופן חשמלי באמצעות שליטה מרחוק ע"י גורם זמין. לטענת התובע, סברתו זו התגבשה הואיל ובכל יתר הפעמים שהגיע אל המקום עובר לאירוע (5-6 פעמים), השער נפתח באופן אוטומטי. משלא עלה בידי התובע לאתר במקום אמצעי קשר כלשהו, החל מתרוצץ הלוך וחזור בין השער הנעול, לכניסת האולם, כשהנהג דוחק בו ככל שנוקף הזמן, ובעוד חמותו ישובה על כסא הגלגלים בכניסה לאולם. כן, ניסה התובע לגלגל את כסא הגלגלים אל עבר השער, כל זאת ללא הצלחה, הואיל וטענתו הדרך לא הייתה פנויה ונוחה דיה. לטענת התובע, גם הגישה אל מתחם החניה לנכים בחניון נחסמה בכלי הרכב הרבים של אורחי האירוע ורכב האיסוף לא יכול היה להגיע אליו כלל, ולכן חנה רחוק. לדברי התובע, חרף נסיונות מאומצים, לא הצליח להביא את חמותו עד לרכב האיסוף בשל הרווחים הקטנים שנותרו בין המכוניות החונות בחניון.

לטענת התובע, פנה אל המאבטח שישב בכניסה לאולם ושאלו כיצד ניתן לפתוח את השער. בכתב התביעה, נכתב כי המאבטח צייד את התובע במספר טלפון שגוי, ואילו בעדותו בפני
טענו התובע ואשתו כי המאבטח כלל לא ידע כיצד לפתור את הבעיה. לבסוף, לאחר מסכת הניסיונות הארוכה, עבר במקום חבר קיבוץ, אשר פתח עבור התובע את השער ובכך אפשר את כניסת רכב האיסוף לפתח האולם.
או אז, נתחוור לתובע, כי חלף פרק זמן משמעותי מאז יצא את האולם (משך כשעה ורבע) וכי החמיץ חלק נכבד מחתונת בנו, לרבות את ריקוד הורי החתן והכלה וצילום ובילוי עם קרוביו ומכריו.
בשלב זה, נכנס התובע למשרדי הנתבעת 1, וטען בכעס רב בפני
הנתבע 3, אודות מחדלה של הנתבעת בנושא השער.

לשאלות בית המשפט, אישר התובע כי היה אחראי על תכנון האירוע, על כל פרטיו, קטן כגדול, וכי כל התנהלותו עד ערב האירוע הייתה אל מול הנתבע 3.
בחקירתו הנגדית, אישר התובע, כי משרדי הנתבעת 1, ממוקמים כ – 40 מטרים מן הכניסה לאולם, שם ישבה כל אותה העת חמותו, וכן אישר כי לא פנה אל מנהל האירוע, או גורם אחר במזכירות, לרבות הנתבע 3, למשך כל ההתרחשות. התובע טען כי לא חשב על כך כלל הואיל והיה נתון בלחץ רב.

מנגד, טענה הנתבעת 1 כי המדובר בשער של הקיבוץ, אשר לנתבעת אין כל שליטה עליו. השער נסגר באופן קבוע, בשעה 18:00, מדי יום. נטען, כי לסברתו השגויה של התובע, כי השער נפתח באופן אוטומטי, וכי קיימת מצלמה במקום באמצעותה צופה גורם כלשהו בבאים, לא היה כל בסיס, שכן מעולם לא נאמר לו ע"י מי מטעם הנתבעת 1 שכך נעשה. עם זאת, בהתאם לנוהל ברור וקבוע בין הנתבעת 1 לקיבוץ, ברגע של צורך ובפני
ה של הממונים בנתבעת 1 אל הגורם הרלוונטי בקיבוץ, השער נפתח. עוד נטען, כי חניון הנתבעת 1 שהינו מסודר ומסומן, כולל מתחם חניה לנכים. ממתחם זה, ישנה גישה קלה ונוחה, אל הכניסה לאולם, במרחק של מטרים ספורים. לטענת הנתבעים, לו היה חונה רכב האיסוף באותו המתחם, ניתן היה להוביל אליו, ללא כל קושי את חמותו של התובע על כסא הגלגלים. הנתבעים מייחסים לתובע התנהלות רשלנית מצדו, אשר הובילה לטענתם לאובדן זמן יקר באירוע של בנו. לטענת הנתבעים, בשום שלב של האירוע לא ניגש התובע אל מנהל האירוע או אל מזכירות האולם, אף שמזכירות זו ממוקמת עשרות מטרים בלבד מן הכניסה אליו. חלף זאת, בחר התובע להתרוצץ הלוך ושוב ברחבי הקיבוץ, ולתור אחר פתרונות בלתי סבירים לבעייתו. לטענת הנתבעים, לו היה פונה התובע אל גורמי המזכירות או ההנהלה שנכחו במקום בעת האירוע, עם היוודע לו אודות הבעיה, ניתן היה לפתור אותה בתוך דקות אחדות, והתובע יכול היה לשוב ולהתפנות, שמח וטוב לב, לבלות באירוע של בנו.
הנתבע 3, העיד בפני
כי התובע התנהל מולו בכל נושא תכנון החתונה, וכי לא הייתה לו כל בעיה לפנות אליו, אף בנושאים פחותים בחשיבותם, עובר לאירוע.

דיון והכרעה:
ראשית, אני מוצאת לקבל את הטענה המקדמית באשר להיעדר היריבות בין התובע לנתבעים 2-3. המדובר בעובדים שכירים של הנתבעת 1 ולא מצאתי כל ראיה כי אלו התרשלו או עוולו באופן אישי כלפי התובע, ועל כן אני מורה על דחיית התביעה האישית כנגדם.

ומכאן לטענות התובע לעניין אחריות הנתבעת 1 –

קל לשער, את תחושות התסכול וחוסר האונים שחש התובע, אבי החתן, אשר ביום כה חגיגי ומאושר בחייו נאלץ לעסוק בעניין טכני של גישת רכב האיסוף של חמותו הנכה אל הכניסה לאולם. תחושת ההחמצה הקשה עלתה באופן ניכר מעדותו של התובע ומעדותה של אישתו, ובית המשפט חש את צערם.
חתונה הינה אירוע שנחוג פעם בחיים, ואין ספק שמפח הנפש שחש התובע, שרצה לחגוג את נישואי בנו, היה רב ועצום.

לאחר שלמדתי טיעוני הצדדים בכתב ושמעתי טענותיהם בהרחבה בעל פה, אני סבורה כי יש
ליחס לנתבעת 1 אחריות מסוימת להתרחשות האירוע. יחד עם זאת, מצאתי כי לתובע רשלנות תורמת בשיעור ניכר ומכריע, והכל כפי שיפורט להלן.

אכן, התרשמתי כי התובעת דאגה לקיומו של מתחם חניה לנכים, כמו גם לקיומה של גישה אל הכניסה לאולם האירועים וממנה. כן, השתכנעתי, כי במועד האירוע, נכחו במשרדי הנתבעת ובאירוע עצמו גורמים מטעם הנתבעת 1, אשר ביכולתם היה לפתור את מצוקתו של התובע, תוך דקות.
יחד עם זאת, סבורני כי ראוי היה שמנהל האירוע ו/או כל גורם אחר מטעם הנתבעת 1, יעדכן את התובע – כבעל השמחה וכמי שהיה אחראי על תכנון האירוע – מבעוד מועד וטרם החל האירוע, אודות נעילתו של השער בכביש הגישה המוביל לאולם. עוד, היה מקום לעדכנו באשר לנוהל הקיים בין הקיבוץ לנתבעת 1 המאפשר את פתיחתו, ולו לשם שימוש במידע זה בעת חירום. כמו כן, הוכח בפני
כי משך פרק זמן ממושך, ישבה חמותו של התובע, שהינה אישה מבוגרת ונכה המרותקת לכיסא גלגלים, בכניסה לאולם לצדו של
המאבטח של הנתבעת 1. כל אותה העת, לא טרח המאבטח לפנות אל הגברת ולדרוש בסיבה בעטיה היא נאלצת לשבת שם.
אותו מאבטח וודאי חזה בתובע, מתרוצץ הלוך ושוב ברחבי החניון ומן השער וחזרה, ואף מנסה לדחוף את כסא הגלגלים אל עבר השער. למרות זאת, לא פנה המאבטח עצמו אל גורם רלוונטי בנתבעת 1 על מנת לנסות ולסייע בידם, הגם שמצוקתם וודאי הייתה ניכרת.
במחדליה האמורים, אני מוצאת כי הנתבעת 1 התרשלה כלפי התובע.

יחד עם האמור, מצאתי כי לתובע רשלנות תורמת ניכרת ומכבידה, בהתרחשות נשוא תביעתו.
התובע, אשר העיד כי היה מעורב בכל פרטי תכנון החתונה ואשר הכיר את מנהליה וגורמי המזכירות בה, לא פעל באופן שאדם סביר היה פועל בנסיבות המקרה ולא פנה אל מי מהם, עת התגלתה הבעיה. אף שהיה מצופה מן התובע, שיעשה את המעשה המתבקש, ויכנס אל מזכירות הנתבעת 1, אשר הייתה ממוקמת אך עשרות מטרים מהכניסה לאולם, ויבקש סיוע בפתיחת השער, התובע לא חשב כלל לעשות כן. עפ"י עדותו, הדבר אף לא חלף לרגע במוחו. אם לא חשב התובע לפנות אל מזכירות האולם כבר בדקות הראשונות של ההתרחשות, נשאלת השאלה, מדוע לאחר שנקף הזמן
- לאחר רבע שעה, או מחצית השעה, או אפילו לאחר 45 דקות, לא עלתה מחשבה זו בראשו?
מדוע ידע להיכנס אל מזכירות האולם ולהלין בפני
הנתבע 3, רק לאחר שהסתיימה ההתרחשות? אם לא רצה לעזוב את נהג רכב האיסוף מחשש שהלה יסתלק – מדוע לא יצר קשר טלפוני מהשער עם מזכירות האולם או עם הנתבע 3 ? (והרי מעדותם של התובע ואשתו עולה כי התובע היה מצויד בטלפון הנייד שלו בעת ההתרחשות).
די היה בפני
ה פשוטה לכל אחד מן הגורמים שישבו במזכירות האולם, שמיקומה עשרות מטרים בלבד מן הכניסה אליו, בכדי שכל ההתרחשות הייתה מצטמצמת לפרק זמן קצר ועוגמת הנפש של התובע ומשפחתו הייתה נחסכת.
נוכח האמור, אני מייחסת לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 90%.
באשר לפיצוי שנתבע –
התובע דרש פיצוי על פי נוסחה מתמטית, וביקש לפצותו בשיעור 20% מן התשלום ששילם לנתבעת 1, כנגד 20% ממשך האירוע אותו החמיץ.

אולם, נזק

מסוג

של

"עוגמת

נפש" הינו נפסק בדרך

של

אומדן, כאמור בע"א 8279/02, זאב

גולן

ואח' נ.


עזבון

המנוח

דר

מנחם

אלברט

ז
"
ל, פ"ד סב(1) 330 [2006], בסעיף
31
לפס
"
ד
:
"אכן, הלכה

היא

כי

העדר

יכולת

לחשב

באופן

מדויק

את היקף הנזק

שנגרם

לתובע

אינו

שולל

ממנו

את

זכאותו

לפיצויים... מקום
שהוכח

קיומו

של

נזק

רשאי

בית

המשפט

לאמוד

את

גובהו. התנאי

לכך הוא

שקיים

קושי

אובייקטיבי, לאור

אופיו

וטיבו

של הנזק,

להוכיח בדייקנות

ובוודאות

את

מידת

הנזק

לו

אחראי

הנתבע, ושהתובע

הביא את

אותם

נתונים

אשר

ניתן

באופן

סביר

להביאם..."

בנסיבות העניין, בשים לב למחדליה של הנתבעת 1 מחד, ולרשלנותו התורמת הניכרת של התובע, מאידך, מצאתי לפסוק לטובת התובע פיצוי בסך 2500 ₪.

סוף דבר:
אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע פיצוי בסך 2500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

כן, הנתבעת 1 תשלם לתובע הוצאות בסך 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.


בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים
ניתן היום,
כ"ז תמוז תשע"ד, 25 יולי 2014, בהעדר הצדדים.











תק בית משפט לתביעות קטנות 41378-10/13 וייץ אבנרי נ' לימון גני אירועים בע"מ, רוני לוי, אלון ולין (פורסם ב-ֽ 25/07/2014)