פסקי דין על שאול אסרף | פסקי דין על שאול אסרף ובניו - חברה לבנין | פסקי דין על י' אדלר ובנו חברה להשקעות בע"מ

83/95 א     02/01/2005




א 83/95 שאול אסרף,שאול אסרף ובניו - חברה לבנין בע"מ נ' י' אדלר ובנו חברה להשקעות בע"מ




1
ב

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 83/95


לפני:
כבוד השופט מ' גל


02/01/2005





התובעים - הנתבעים שכנגד
1. שאול אסרף

2. שאול אסרף ובניו - חברה לבנין בע"מ
בעניין:


- נ ג ד -





הנתבעת - התובעת שכנגד

י' אדלר ובנו חברה להשקעות בע"מ




עו"ד א' גל
בוע

בשם התובעים והנתבעים שכנגד:

עו"ד צ' אגמון

בשם הנתבעת והתובעת שכנגד:


פ ס ק - ד י ן

א' כללי

פתח דבר
1. עניינן של התביעות ההדדיות שלפני הוא בנזקים, שלטענת הצדדים נגרמו להם בקשר עם עבודות שונות אשר התובעים ביצעו עבור הנתבעת, כקבלנים מבצעים במסגרת פרויקט "שערי הבירה" בשכונת קריית משה בירושלים (להלן: "הפרויקט").

ההתקשרות בין הצדדים
2. התובעים, קבלן בניין וחברה קבלנית שבשליטתו, ביצעו עבור הנתבעת עבודות שונות שעיקרן בניית שלדי שני הבניינים רבי הקומות שבפרויקט, בניית מחיצות מבלוקים וציפוי הקירות החיצוניים באבן. הבסיס להתקשרות בין הצדדים מעוגן במכתב מיום 8.1.91, שאותו העביר התובע מס' 1, מר ש' אסרף, אל מנהלה של הנתבעת, מר צ' אדלר, ואשר נושא את הכותרת "הצעת מחיר לשלד כלל חומרים" (להלן: "הצעת המחיר" או "ההסכם"). ואכן, אף שהמסמך נושא כותרת "הצעת מחיר..." אין למעשה מחלוקת שהוא קובל וגובש להסכם שבין הצדדים (ראו, למשל: בסיכומי התביעה בעמ' 100 ש' 6-8 ובסיכומי ההגנה בעמ' 128 ש' 3 ואילך). ההסכם רשום בכתב יד ומחזיק עמוד אחד בלבד ובו 12 סעיפים קצרים העוסקים, רובם ככולם, בהסדרת ההיבטים הכספיים של ההתקשרות. באופן כללי מדובר בהתקשרות פאושלית, לפי מחיר בסיסי של 400 ש"ח למ"ר עבור בניית השלד (סעיף 1 להסכם), תוך פירוט תשלומים נוספים עבור ביצוע עבודות מסוימות: בניית מרפסות (סעיף 2), בניית מחיצות (סעיף 5) וציפוי האבן (סעיף 9). בשלב מאוחר יותר סיכמו הצדדים על ביצוען של עבודות נוספות שלא נכללו בהסכם. אלו כוללות את עבודות הפיתוח באתר וביצוע תוספות מיוחדות לעבודות האבן. עבור אותם שירותים נוספים אשר סיפקו לנתבעת הגישו התובעים חשבונות נפרדים.

3. מפליא, כי שתי חברות גדולות יחסית מתקשרות ביניהן בפרויקט בנייה רחב היקף, על-יסוד מסמך התקשרות דל וחובבני. אין אפוא תמה, כי משנתגל
עו הסכסוכים ביניהם הייתה יריעת המחלוקת רחבה, באשר למרבית הסוגיות לא נמצאה תשובה בהסכם. לא מלאה וברוב המקרים אף לא חלקית.

4. העבודות באתר החלו ביום 22.2.91. אמנם הצדדים לא קבעו לוח זמנים מוסכם להשלמתן, אך בהתאם לתוכנית העבודה של התובעים, אשר מסרו לנתבעת פירוט בכתב של קצב העבודה הצפוי מבחינתם, היו העבודות אמורות להסתיים עד לחודש מרץ 92'. בפועל הושלמה בניית השלד רק בשלהי שנת 92'.

התביעה העיקרית
5. התביעה העיקרית על סך של 3,185,901 ש"ח, נסבה על טענות ליתרות חוב של הנתבעת כלפי התובעים, עקב אי תשלום השכר החוזי במלואו, וכן על נזקים כספיים שלטענת האחרונים נגרמו להם עקב עיכובים ומחדלים שונים מצד הנתבעת. במקור עמדה התביעה על סך של 68,666 ש"ח בלבד, והוגשה אל בית משפט השלום. לאחר מכן - ולאחר שהוגשה כלפיה תובענה שכנגד - היא תוקנה לסכום האמור, והועברה אל בית משפט זה.

לטענת התובעים, הנתבעת לא פרעה במלואם את החשבונות אשר הוגשו לה על-ידם לתשלום עבור העבודות שבוצעו, והיא חבה להם בשל כך סך כולל של 68,666 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה. עוד הם עמדו בכתב התביעה המתוקן על פריטי נזק נוספים, כדלהלן: עיכוב בעקבות התמשכות עבודות החפירה אשר נועדו להכין את השטח לבניית השלד; נזק בשל אי אספקת חשמל במועד; סיכול כוונת התובעת להסתייע בטפסות מתועשות, בשל אי העברת תוכניות קונסטרוקציה במועד; עיכוב בתחילת מועד ביצוע עבודות ציפוי האבן; עיכובים בשל צווי הפסקת עבודה; הוצאות עבור פירוק מתווה והרכבתו מחדש; נזק עקב העדר תוכניות עבודה ותוכניות קונסטרוקציה לבניית תקרות שונות; פיצויים עבור ביטול קאסטות; ואי תשלום מלא עבור עבודות ציפוי האבן.

בשלב הסיכומים הצהיר בא-כוח התובעים כי מרשיו חוזרים בהם מתביעתם לפיצוי עבור פירוקו והרכבתו מחדש של המתווה (עמ' 115 לפרטיכל). בנסיבות אלו ראש נזק זה איננו עומד עוד לדיון לפנינו.

טענות הנתבעת כלפי התביעה
6. בפתח הדברים עמדה הנתבעת על חוסר תום הלב מצד התובעים בהגשת כתב התביעה המתוקן, במענה להגשת כתב התביעה שכנגד. על-כך היא למדה מההבדל המשמעותי שבין ההיקף הכספי של כתב התביעה המקורי, אשר נגע אך להתחשבנות הכספית בין הצדדים, ובין היקפו הכספי של כתב התביעה המתוקן, על ראשי הנזק הרבים המפורטים בו.

לגופם של דברים הנתבעת דוחה את טענות התובעים הן לעניין החשבונות והן לעניין הפיצויים. היא כופרת באי ביצוע תשלומים כלשהם או ביתרת חוב כלפי התובעים. לטענתה - נוכח טיבה של מערכת היחסים בין הצדדים, אשר התבססה על התחשבנות כספית שוטפת - מנועים התובעים מלטעון לחיובים נוספים, אשר לא נכללו בחשבונות שהוגשו על-ידם. בכל הנוגע לחשבונות שהוגשו בהתאם להסכם בין הצדדים טוענת הנתבעת, כי התשלומים עבור העבודות בוצעו על-פי קצב התקדמות הבנייה ורק עבור עבודות שאושרו ובשיעורים שנקבעו על-ידי המפקח על הבנייה. מכל מקום, הסכומים שבפועל שולמו לידי תובעים אף עולים על אלה שלהם הם היו זכאים מכוח ההסכם. לפיכך עתרה הנתבעת להשבתם במסגרת התביעה שכנגד.

בדומה, דוחה הנתבעת את טענות התובעים בדבר אחריותה לנזקים הנטענים על-ידם. לטענתה, התובעים הם שנושאים באחריות לעיכובים בהשלמת העבודות ולנזקים שנגרמו בעטיים, ככל שנגרמו, כיוון שהם לא דאגו לכמות מספיקה של פועלים לצורך העבודה השוטפת באתר.

התביעה שכנגד
7. התביעה שכנגד, על סך של 299,159 ש"ח, נסבה כאמור על תשלומים שלפי טענת התובעת שכנגד שולמו על-ידה ביתר, עקב קיומו של פער בין גודלו המתוכנן של שטח הבנייה - כפי שנמדד טרם ביצוע העבודות - ובין גודלו הסופי כפי שנמדד לקראת השלמתן. עוד טוענת הנתבעת בתביעה שכנגד לנזקים כספיים אשר נגרמו לה, בשל עיכובים במסירת הבניינים ובשל ביצוע עבודות לקוי מצד התובעים. את הליקויים היא נאלצה לתקן בעצמה ולשאת בעלויות הכרוכות בכך.

השתלשלות ההליכים בתיק
8. לאחר סיום הליכי הגילוי המוקדם והגשת תצהירי העדות הראשית הגיעו הצדדים להסכמה בדבר העברת תביעותיהם ההדדיות לבירור בפני
מגשר. בסופו של דבר הליכים אלה לא עלו יפה, על-כן לא נותר אלא להכריע במחלוקות לגופן.

9. מלכתחילה הגישו הצדדים חוות-דעת מומחים מטעמים בנוגע לסוגיות השנויות המחלוקת. ואולם, בהתאם להסכמתם מיום 4.11.99 (עמ' 19 לפרטיכל), אשר קיבלה תוקף של החלטה בדיון שהתקיים ביום 1.6.00 (עמ' 68 לפרטיכל) מונה אינג' נ' קדרון כמומחה יחידי בתיק לכל הפלוגתאות המנויות בכתב התביעה ובכתב התביעה שכנגד, זולת לגבי שתי פלוגתאות: אפשרות הבנייה המודולרית ואבדן הכנסה עבור אי מימוש פוטנציאל בנייה בפרויקט אחר. חוות-דעתו של המומחה הוגשה ביום 4.2.02 ולבקשת בא-כוח התובעים הוא נחקר עליה בבית המשפט.

10. על רקע האמור נעבור לדון בטענות הכלולות בתביעה העיקרית ולאחר מכן לאלו הנטענות במסגרת התובענה שכנגד.

ב' ראשי הנזק על-פי התביעה

העיכוב עבור התמשכות עבודות החפירה
11. לטענת התובעים, עיכוב בביצוע עבודת החפירה על-ידי הקבלן מטעם התובעת אילץ אותם להאט את קצב העבודה, דבר שהאריך את משך העבודה ב-7 חודשים וגרם להם הפסד בסך 129,000 ש"ח, כתוצאה מהשבתה חלקית של ציוד ועובדים (סעיף 9 לתצהירו של מר אסרף).

הנתבעת דוחה את טענות התובעים הן לעניין משך העיכוב הנטען והן בנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין העיכוב שחל בעבודות החפירה ובין העיכוב בהתקדמות מלאכת התובעים בכלל והשלמתה בפרט. לטענת הנתבעת, חרף העיכוב הקל שחל בעבודות החפירה לא הייתה מניעה מהתובעים להמשיך לבנות לגובה בבניין הדרומי, זאת לאור הפרשי העומק בינו ובין הבניין הצפוני. יתר-על-כן, מרגע שנוצקה הרצפה המשותפת לשני הבניינים במפלס 2.95, לטענתה בחודש אפריל 91', לא הייתה מניעה להמשיך בבנייה בשניהם. בנסיבות אלו טוענת הנתבעת, כי מאליה מתבקשת המסקנה, לפיה הפער בן שבעת החודשים בין יציקת התקרה במפלס 2.83 ובין יציקת התקרה במפלס 2.73, כמו גם מרווחי הזמן הגדולים בין מועדי היציקות של תקרות שונות בגוש הדרומי, לא נגרמו בעטיין של עבודות החפירה. הדבר נגרם באשמת התובעים עצמם, אשר לא דאגו לכמות מספיקה של פועלים וציוד באתר. עוד מסבה הנתבעת את תשומת הלב לכך שבסופו של דבר, חרף העיכובים הקלים בהשלמת עבודות השלד בכל אחד מן הבניינים, המבנה בכללותו הושלם במועד (סעיפים 24-32 לתצהירו של מר אדלר).

12. בחוות-דעתו עמד מר קדרון על-כך, שבשיטת בנייה כפי זו שיושמה בפרויקט דנן, קרי: שיטת פלטות יסוד ויסודות עוברים, להבדיל משיטת כלונסאות, מלאכת יציקת הבטון איננה מותנית בהשלמת עבודות החפירה והיא ניתנת לביצוע עקב בצד אגודל עמה. על נקודה זו חזר גם בחקירתו הנגדית (עמ' 81-82). אמנם מר קדרון קיבל עקרונית את עמדת התובעים, לפיה התמשכות החפירה גורמת לתכנון עבודה איטי יחסית מחשש לתקלה כלשהי בעתיד, ברם, לשיטתו העיכוב שחל במשך ביצוע עבודות החפירה במקרה דנן היה קל ביותר ואין בו כדי להצדיק פיגור של למעלה מחודשיים בעבודות התובעים. לעניין זה הוא התבסס על-כך שהרצפה המשותפת לבנין הצפוני והדרומי (במפלס 2.95-) נוצקה בתאריכים 21.5.91, 7.5.91, 21.4.91, דהיינו - בסטייה קלה מלוח הזמנים שנקבע.

13. התובעים מבקשים להתערב בקביעת מסקנותיו הנ"ל של המומחה וכפועל יוצא מכך לפסוק להם פיצויים עבור העיכובים שנגרמו להם. בפיהם שתי טענות מרכזיות: האחת, מסקנתו באשר למועד השלמת החפירות נסמכת על קביעתו בעניין מועד השלמת היציקות, זאת לאור נקודת המוצא שלפיה ביצוען של עבודות החפירה לא יכול היה להימשך מעבר למועד האמור. דא-עקא, קביעתו לפיה היציקות הושלמו בחודשים אפריל-מאי 91' אינה מתיישבת עם חשבון ביניים מספר 5 (נספח י"ז לתצהירו של מר אסרף) המפרט, בין היתר, עבודות אשר בוצעו בחודש יולי אותה שנה מתחת לתקרה במפלס 2.95, ואף לא עם ממצאיו בנוגע למועד יציקתה של תקרת הבסיס בגוש הצפוני, לפיהם תקרה 2.83- (שהיא למעשה אותה תקרה של 2.95 עם הבדל בנקודות המדידה), נוצקה ביום 29.8.91. בנסיבות אלו סבורים התובעים, כי את הממצאים העובדתיים בעניין מועד השלמת החפירות יש לבסס על תאריכים המפורטים בחשבון ביניים מספר 5 - המהווה לדידם כלי אמין ביותר לקביעת ממצאים בנוגע למהלך העבודה מעצם הליכי האישור הקפדניים שעוברים החשבונות השוטפים - וכן על יסוד ממצאיו האמורים של מר קדרון עצמו, בנוגע למועד יציקתה של תקרת הבסיס בגוש הצפוני. לפיכך הם עותרים לקבוע, כי עבודות החפירה הסתיימו בין שלהי חודש ספטמבר ובין ראשית חודש אוקטובר באותה השנה.

טענתם השנייה של התובעים היא, כי מסקנות המומחה בעניין מועדי השלמת החפירות אינן עולה בקנה אחד עם הרישומים ביומני העבודה.

14. לא מצאתי כי יש מקום להתערב במסקנותיו בנושא של מר קדרון: הן לאור ההלכות הנוהגות לעניין היקף ההתערבות השיפוטית בקביעותיו של מומחה מוסכם והן לגופן של הטענות.

חוות-דעתו ניתנה, כאמור, על יסוד הסכמת הצדדים. על טיבה של הסכמה זו נאמר בפסיקה, שהיא "כמו מלמדת מעצמה, כי הצדדים נמנו וגמרו ביניהם שחוות-הדעת תהווה תשקיף נאמן של המציאות הנדונה כלפי בית המשפט, עד שזה האחרון יוכל לראותה כמשקפת נאמנה את מסכת העובדות המוגמרות והמוסכמות על הצדדים" (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568 מול ז'). זאת ועוד, עקב ההגבלה על יכולתם של הצדדים במקרה כזה להביא ראיות נוספות, ממילא מצטמצמת יכולתם לשכנע את בית המשפט בטעותו של המומחה. לפיכך, הביקורת מתמקדת, בעיקר, בטענות עיוניות לגבי נכונות מסקנותיו, כפי שמצאו את ביטוין בחקירתו הנגדית (ע"א 323/85 מ"י נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189 מול ו'). חוות-דעת מומחה נהנית, אפוא, ממעמד מיוחד "עד שהיא קובעת ומעצבת בדרך כלל את מסכת העובדות הרלבנטית והמסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה" (ע"א 558/96 שיכון עובדים הנ"ל, בעמ' 569 מול ג'-ד').

מר קדרון עומת בחקירתו על-ידי בא-כוח התובעים עם שתי הטענות דלעיל, ונוכח הסבריו נחה דעתי כי אין להתערב במסקנותיו. אכן, בחקירתו הודה הלה, כי בחוות-דעתו הוא לא התייחס לנתונים בדבר מועדי העבודות הכלולים בחשבון ביניים מספר 5. עם זאת, תשובתו אינה מותירה מקום לספק כי אין מדובר בהתעלמות מקרית, שמקורה בחוסר תשומת לב מספקת למכלול הנתונים שהיו לפניו, כי אם באי התייחסות מודעת לנתוני החשבון, כיוון שלדעתו לא ניתן להשית עליו ממצאים בנושא זה, משום שחשבון ככלל אינו מהווה קריטריון לאישור גמר עבודה. על אחת כמה וכמה אם הוא חשבון חלקי, כפי המקרה דנן (עמ' 86 לפרטיכל).

זאת ועוד, לא מן הנמנע שהיציקות אליהן מתייחס החשבון האמור הן אלו של יסודות מס' 109 ו-111, שלדעת המומחה אף הם נוצקו בחודש יולי. בעובדה אחרונה זו טמון גם ההסבר לסתירה הלכאורית בין ממצאיו בעניין מועד יציקתה של תקרת הבסיס בגוש הצפוני (מפלס 2.83-) ובין ממצאיו בעניין מועד יציקתה של תקרה 2.95-, אף שלמעשה מדובר באותה תקרה (ע' 82-83 לפרטיכל).

במהלך חקירתו דחה מר קדרון גם את טענתם השנייה של התובעים, לפיה הרישומים ביומני העבודה שוללים את מסקנתו בדבר היעדר עיכוב כתוצאה מעבודות החפירה. אדרבא, לשיטתו, דווקא האמור ביומני העבודה לוקה בסתירה פנימית, שכן נאמר שם כי אי ביצוע החפירה בבניין הצפוני מעכב את עבודת העמדת הקירות שהייתה צריכה להתבצע בו, אף שחלוקת הבנייה לחפירה ולבטונים היא אופקית ולא אנכית, ובלשונו: "אם מתבצעת חפירה במקום מסוים, היא לא אמורה להפריע ליציקת בטונים במקום אחר" (עמ' 82 לפרטיכל). יוטעם, כי דברים אלו אושרו למעשה - לפחות בהתייחס לשלב שממועד יציקת התקרה המשותפת לשני הבניינים - גם בעדותו של מר אסעד עיד, אשר שימש כמנהל עבודה מטעם התובעים באתר (עמ' 12 לפרטיכל, למעלה).

בנסיבות אלו ולמורת רוחם של התובעים, ביכר מר קדרון לקבוע ממצאים בנוגע להתנהלות עבודות החפירה בהסתמך על מועדי היציקות המפורטים בתעודות הבדיקה שמנפיק מכון התקנים. ואמנם, בא-כוח התובעים הלין בסיכומיו על-כך, שהמומחה כמעט ולא נזקק ליומני העבודה לצורך קביעת הממצאים הנוגעים לביצוע עבודות החפירה ובכלל, זאת אף שלשיטתו היומנים מהווים מקור ראייתי אמין ומחייב, הן מתוקף מעמדם העקרוני כאמצעי תיעוד בפרויקטים מן הסוג הנדון והן מכוח הסכמת הצדדים במקרה דנן, לייחס להם מעמד כזה. בטרם נעמוד על הסיבות שהניעו את המומחה להעדיף את נתוני מכון התקנים, נתעכב בקצרה על מעמדם של יומני העבודה בכלל ובמקרה דנן בפרט.

מעמדם של יומני העבודה
15. יומני העבודה של הפרויקט הוגשו כראיה בהסכמה, בהתאם להודעת הצדדים מיום 9.1.97. כפי שמר קדרון הבהיר בחקירתו, מטרתם היא לתעד את מצב ניהול התקדמות העבודה, לרשום את מספר הפועלים, הציוד וכל הכרוך בביצוע בפועל של העבודה (עמ' 77 לפרטיכל).

מר אדלר לא זכר בחקירתו אם בינו ובין מר אסרף הייתה הסכמה בדבר חובתו של האחרון לנהל יומני עבודה (עמ' 51 לפרטיכל), אף אם בפועל אלה נוהלו על-ידי התובע מס' 1 ונחתמו על-ידי אחד אבינועם העובד במשרד דן וינד, אשר פיקח על הפרויקט מטעם הנתבעת (עמ' 51 לפרטיכל). לטענת מר אדלר, הפרויקט דנן היה הראשון שבו עבדה הנתבעת עם יומני עבודה, וממילא ההתייחסות הייתה למצב בשטח ולא לרישומים ביומני העבודה (עמ' 52 לפרטיכל). מן העבר השני, בא-כוח התובעים עמד בסיכומיו על-כך שהנתבעת הסכימה, ולו מכללא, לראות ביומנים מקור מחייב, כפי שניתן להסיק לא רק מעצם חתימתה עליהם, אלא גם מהסתמכותה עליהם כמקור האותנטי ללימוד המצב בשטח (למשל לעניין מספר הפועלים שנמצאו באתר בזמן העבודה, כמפורט בסעיף 19 לתצהירו של מר אדלר). מנגד לכך לא הובאה כל ראיה מטעמה לסתירת אמינותם (עמ' 103 לפרטיכל).

16. ברי, כי גם אם תתקבל עמדת הנתבעת, המבטאת כפירה במעמדם ההסכמי של יומני העבודה, איך בכך כדי לשלול כליל את נפקותם הראייתית, בתוקף מעמדם הנורמטיבי. סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע לאמור: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על-פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". תיעוד מהלך פרויקט בנייה באמצעות ניהול יומני עבודה הוא נוהג מקובל ביחסים שבין קבלן מזמין ומפקח, דבר המשליך על משקלם הראייתי (ת"א (חי') 613/94 נוה הרודיון בע"מ נ' פ.ד.ד חברת מגורים, תק-מח 2000(3) 388). כפי שהובהר בחקירתו הנגדית של מר קדרון, יומני העבודה ממולאים על-ידי מנהל העבודה בשטח ומאושרים על-ידי המפקח. הפרקטיקה המקובלת היא כי שני הצדדים להתקשרות חותמים על יומני העבודה, כאשר תכלית החתימה המשותפת נועדה למנוע ויכוחים בסיום העבודה, אודות פרטים והתרחשויות שאירעו במהלכה (עמ' 77-78 לפרטיכל). אמנם, במקרה דנן יומני העבודה לא נחתמו על-ידי נציגי הנתבעת עצמה. ברם, כפי שאישר מר אדלר בחקירתו, הם נחתמו על-ידי נציג המשרד אשר פיקח על ביצוע הפרויקט מטעמה, ואשר שימש אפוא כזרועה הארוכה. בנסיבות אלו יש לחתימה משקל בלתי מבוטל (השוו: ת"א (חי') 613/94 נוה הרודיון בע"מ הנ"ל, בסימן 16 לפסק הדין). שונים הם פני הדברים עת יומני העבודה נערכו על-ידי צד אחד להתקשרות ולא אושרו על-ידי משנהו או מי מטעמו. בנסיבות אלה יומני העבודה הם בבחינת self supporting evidence ואין הם יכולים להוות ראיה לחובתו של הצד השני ולהוות תחליף לעדותו הישירה של מי שערך את הרישומים המופיעים בהם (ת"א (חי') 427/93dom engineering and constructing company נ' שרביב בע"מ, תק-מח 2002(3) 3464, בסימן 21 לפסק הדין).

ההסתמכות על מסמכי מכון התקנים
17. התובעים מלינים כאמור על-כך שמרבית הממצאים בחוות-דעתו של מר קדרון, ובכלל זה ממצאיו בעניין עבודות החפירה, נקבעו על סמך דפי בדיקה של מכון התקנים תוך התעלמות מיומני העבודה, אף שהמסמכים הראשונים הם חלקיים ופחות מפורטים מן האחרונים. בכך, לטענתם, היה כדי לעוות את התמונה הכוללת. בנוסף הם מצביעים על הקושי להסתמך על המדידות שמבצע מכון התקנים, גם נוכח רמת הדיוק הנמוכה שלהן בכל הנוגע לייחוס היציקה לחלק הרלוונטי של המבנה, זאת משום שבחלק הארי של המקרים האינפורמציה בעניין זה נמסרת על-ידי המזמין. עוד טוענים התובעים, כי חרף הסתמכותו הבלעדית של מר קדרון על מסמכי מכון התקנים - ואף שאלה התייחסו לא אחת ליציקה של חלקים מסוימים בלבד - הוא לא דאג לחשב את נפח הבנייה הכולל בכל קומה וקומה על-מנת לקבל את התמונה בשלמותה, דבר שהוביל להסקת מסקנות מוטעות בעניין סדר היציקות.

להמחשת טענותיהם הצביע בא-כוחם המלומד של התובעים, בשלב הסיכומים, על דוגמאות אחדות הלקוחות מתוך חקירתו של המומחה והמעידות, לשיטתו, על השלכות ההתעלמות מן האינפורמציה שביומני העבודה על מסקנות המומחה לגבי סדר היציקות (עמ' 105 לפרטיכל, ובחקירה בעמ' 86). ואולם, בחקירתו נימק מר קדרון את העדפתו לאמץ את נתוני מכון התקנים לעניין מועדי היציקות (מב/1), בדיוק הרב המאפיין, לטענתו, את בדיקת מכון התקנים הנעשית בזמן אמת, והשוללת כל אפשרות לטעות בתיעוד תאריך היציקה. ובלשונו (בעמ' 78 לפרטיכל):


"מה שהנחה אותי זה היה מכון התקנים, זה מדויק. כי מכון התקנים בא ביום היציקה ממש, לוקח מדגמי בטון, ונותן תעודה ששם מופיע תאריך היציקה המדויק. לא יכול להיות שתעודת מכון התקנים לא תתאים ליום היציקה".


אמנם, בהמשך חקירתו אישר המומחה, כי תיתכן טעות בייחוס של דגימה למקום שלא ממנו נלקחה בפועל (עמ' 80 לפרטיכל באמצע), אולם למרות זאת, לדעתו, רמת הדיוק של הנתונים המופיעים בתעודות מכון התקנים גבוהה יותר בהשוואה לאלה המפורטים ביומני העבודה (עמ' 80 לפרטיכל למטה).

גם טענת התובעים, לפיה מסמכי מכון התקנים הם חלקיים וככאלה מעוותים את התמונה הכללית, נדחתה על-ידו. הוא עמד על-כך שדווקא ההפך הוא הנכון, בהבהירו, כי מכון התקנים מוזמן לבדוק כל יציקה משמעותית - כפי שאישר גם מר אסרף בעדותו (עמ' 16 לפרטיכל למעלה) - זאת להבדיל מפרטים שוליים (עמ' 83-84 לפרטיכל). בהתאם לאמור שלל מר קדרון את האפשרות שחלק משמעותי מתקרה הנוצקת בשלבים לא יעבור את בדיקת המכון (עמ' 94 לפרטיכל).

18. הלכה היא, כי אף שההכרעה הסופית בעניין קביעת הממצאים לגבי השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין נותרת תמיד בידי בית המשפט, לא בנקל הוא יסטה מחוות-דעתו של מומחה אשר מונה על-ידו. בהקשר לכך נפסק בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (תק-על 90(2) 532, בסימן 4 לפסק הדין):


"משממנה בית המשפט מומחה על-מנת שחוות-דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם-כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".


דברים דומים, באשר להכרעה הנותרת בידי בית המשפט, נאמרו גם בע"א 821/88 א' לוי קבלני בנין בע"מ נ' שמי את סמי אבו (פ"ד מד(2) 771, 778 מול ד'-ו', מתוך הדברים שנאמרו בע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446).

בשולי הדברים בסוגיה הנ"ל לא למותר יהא להעיר, כי בחוות-דעתו של מר קדרון קיימת לא אחת התייחסות לנתונים המופיעים ביומני העבודה. כך, למשל, באשר לטענות התובעים לגבי עיכוב בתחילת מועד ביצוע עבודות ציפוי האבן (סעיף 2.4 לחוות הדעת), עיכובים בשל צווי הפסקת עבודה (סעיף 2.5), עיכוב בהגשת תוכניות לתקרת בסיס בגוש הצפוני (סעיף 2.7) ופיצוי עבור זמן אי השימוש בקאסטות (סעיף 2.9). בנסיבות אלו, טענת התובעים לפיה הסתמכותו של מר קדרון על מסמכי מכון התקנים לצורך קביעת ממצאים בעניין מועדי היציקות, נבעה אך מהרצון להקל על עבודתו, מוטב היה לה אלמלא הועלתה.

סיכום ביניים
19. לאור מכלול האמור, לא מצאתי בטיעוני התובעים נימוקים המצדיקים את דחיית ממצאיו של מומחה בית המשפט, בכל הנוגע לפרק זמן העיכוב הנטען בביצוע עבודות החפירה. לפיכך, אני מקבל את המסקנה הכלולה בסעיף 2.14(ג) לחוות-דעתו (בעמ' 5), לפיה חל עיכוב קל בלבד בהתמשכות החפירה, היכול להצדיק פיגור של חודשיים בעבודת התובעים. עם זאת, אינני מקבל את מסקנתו שם, בסעיף 2.161(ג) (עמ' 25), לפיה אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי עבור נזקיהם מחמת העיכוב האמור (ככל שהוכחו), בשל קיזוז נגדי עם העיכובים שנגרמו לנתבעת בעטיים למשך פרק זמן דומה. קיזוז כאמור יכול להיות אפשרי רק כאשר קיימת שקילות כספית בין שומות הנזקים שנגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהעיכובים שגרם משנהו. אלה אינם פני הדברים בענייננו. ואמנם, גם המומחה חזר בו ממסקנתו האמורה במהלך חקירתו על-ידי בא-כוח התובעים (עמ' 93 לפרטיכל החקירה).

השבתת ציוד ובטלת עובדים
20. מר קדרון דחה את טענת התובעים, לנזק אשר כביכול נגרם להם מהשבתה חלקית של ציוד ועובדים, כתוצאה מהעיכוב הנטען של חודשיים בעבודות החפירה. נימוקו לכך היה, שזמן בטלת עובדים ממלאכתם באתר בנייה אינו רלוונטי להזמנת עבודת קבלנות שתינתנה על-ידי צד שלישי, ולפיכך הוא אינו נחשב לנזק הניתן לפיצוי. לטענת התובעים, קביעה זו משקפת הכרעה משפטית החורגת מגדר הסמכתו ומומחיותו של המומחה ועל-כן אין להיזקק לה.

לית-מאן-דפליג, כי הצדדים הסמיכו את מר קדרון ליתן גם את הערכותיו המקצועיות ולא לעסוק רק בדיווח והעברת נתונים עובדתיים גרידא. אכן, בהסכמת צדדים למינוי מומחה יש כדי לתת תוקף מחייב לא רק לעובדות שהלה עתיד להציג לפני בית המשפט, אלא גם להערכות המקצועיות הנלוות אליהן. עם זאת, הערכות אלו אינן חסינות מביקורת שיפוטית (ע"א 558/96 שיכון עובדים הנ"ל, בעמ' 570-571; ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' עקרם, פ"ד כב(2) 164, 167 מול א'). קל וחומר שאלה הם פני הדברים מקום שהן חורגות מתחום מומחיותו של המומחה, כבמקרה שבו מתיימר הלה להסיג את גבול סמכותו של בית המשפט. בהקשר לכך נפסק בע"א 665/86 רשות החינוך מושירפה נ' ברגמן-מדלג' קבלני בניין שותפות רשומה (פ"ד מג(3) 793, 802 מול ב'-ג'), כי "השאלות שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה היו שאלות שבתחום מומחיותו בלבד ואילו שאלת פרשנות החוזה ענין הוא לבית המשפט לענות בו ולא למומחה".

דא-עקא, מחקירתו של מר קדרון עולה, כי את קביעתו בדבר העדר זכאות לפיצוי, עבור זמן בטלת העובדים והציוד, הוא ביסס על המוסכמות והמקובלות בענף. ואמנם, כפי שעמדנו לעיל, אלו מופנמות אל תוך ההתקשרות שבין הצדדים, זאת מכוח סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), בהעדר הסדר חוזי ובהעדר נוהג ספציפי בין הצדדים לו. זאת ועוד, הרציונאל שביסוד קביעתו של מר קדרון נעוץ, לדידו, ביכולתו של הקבלן לנתב את מספר הפועלים והיקף הציוד בהתאם לצורך (עמ' 91 לפרטיכל). במילים אחרות ניתן לומר, כי היעדר הפיצוי במקרה כזה נובע מכך שלמעשה לא נגרם נזק. ואמנם, מר קדרון היה נכון לסייג שם את קביעתו, במקרה שבו נגרמה בטלה של ציוד ועובדים בשעה שאלה כבר שוהים באתר העבודה, להבדיל ממקרים בהם נדרש להזמין פועלים לתחילת העבודה, ובלבד שהפסקת העבודה נגרמה בעטיים של גורמים התלויים במזמין. העקרונות אשר הנחו את המומחה עולים אפוא בקנה אחד עם אלה שדיני החוזים מתווים, באשר לפסיקת פיצויים עבור נזקים שנגרמו עקב הפרת חוזה, לאמור: סטייה מהנורמה המוסכמת (אשם חוזי), קיומו של נזק וזיקה סיבתית בין שני אלה. מנגד לכך קיימת כמובן חובת הקטנת הנזק, המוטלת על הצד הנפגע.

מן האמור עולה, כי בנסיבות המקרה דידן זכאים התובעים לכך שייפסקו לזכותם פיצויים עבור זמן בטלת הציוד והעובדים לפרק הזמן של חודשיים, שבו התעכבה העבודה כתוצאה מביצוע עבודות החפירה. אכן, עסקינן בסיטואציה העונה אחר שני הקריטריונים המצטברים לשיטתו של מר קדרון, שבהתקיימותם מהווה בטלת הציוד והעובדים נזק בן פיצוי: ראשית, מדובר בציוד ועובדים ששהו בפועל באתר העבודה כשהם דרוכים להמשך ביצוע העבודות, מתוך ציפייה שמלאכת החפירה תסתיים תוך פרק זמן קצר; שנית, המומחה קבע, כי העיכוב בעבודות החפירה מצד הנתבעת הוא שגרם לעיכוב של חודשיים בעבודת התובעים. ממצא זה, כפי שפירטנו לעיל, מקובל עלינו והוא תוחם אפוא את פרק הזמן המקסימאלי בגינו ניתן לפצות את האחרונים עבור בטלת פועלים וציוד.

21. משהגענו לכלל מסקנה לפיה התובעים זכאים לפיצוי בראש הנזק דידן, עלינו להוסיף ולקבוע את שיעור הנזק. זה, כאמור, לא נבחן על-ידי מר קדרון, נוכח סברתו שלאור טיבה ומהותה של ההתקשרות, מדובר בנזק שאינו מצדיק פיצוי. במצב דברים זה אין לנו אלא לעמוד על הראיות שהובאו על-ידי הצדדים בנושא.

התובעים, מצדם, לא הביאו ראיות פרטניות להוכחת שיעור נזקיהם הנטענים כתוצאה מן העיכוב בעבודות החפירה. ראיותיהם לעניין זה מסתפקות למעשה אך בחוות-דעת המומחה מטעמם, אינג' ד' ליבוביץ' (לאפשרות להיזקק לחוות-דעת של מומחה מטעם צד, בנסיבות שבהסכמת הצדדים מונה מומחה בית-משפט כמומחה יחיד, ראו נא בהמשך הדברים להלן). חוות הדעת האמורה מכמתת את הנזקים שמקורם בעיכוב בעבודת התובעים על יסוד התקורה (overhead), קרי: שיעור ההפסד החודשי הממוצע הנגרם לקבלן כתוצאה מעיכוב בעבודתו, תהא סיבתו אשר תהא. שיעור זה, כמפורט בחוות הדעת, משקף שני סוגים של תקורה: האחד, תקורה ברמת האתר, הכוללת את הוצאות החברה המבצעת הקשורות באתר הספציפי, ובכלל זה שימוש בציוד, במתקנים המשמשים את האתר (כגון: עגורן, כלי תובלה וכו'), עבודת הצוות הכללי באתר, חומרים וכלי עבודה שונים, עלויות המשרד באתר וכיוצאים באלה; השני, תקורת החברה, הכוללת את שאר הוצאות החברה המבצעת, שאינן קשורות לאתר הספציפי, כגון: עלויות הצוות המנהלי, ביטוחים, משרדים, הוצאות שוטפות ועוד. שתי התקורות הללו הן חלק מהמחיר שמציע המבצע עבור העבודות והן מחושבות על-פי זמן ביצוע מסוים. בענף הבנייה הישראלי נאמדת תקורת האתר ב-10% בממוצע ותקורת החברה ב-5% בממוצע. אליבא דהערכת אינג' ליבוביץ', התקורות בפרויקט דנן נאמדות בסך של 35,820 ש"ח לחודש, לפי זמן ביצוע מתוכנן של 14 חודשים (סעיפים 18-17 לחוות-דעתו).

מן העבר השני, הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור את כימות הנזק המפורט בחוות-דעתו של אינג' ליבוביץ'. גם חוות-דעתו של המומחה מטעמה, המהנדס א' שדה, אינה כוללת כל התייחסות לנושא זה. הטעם לכך ניתן בסיכומי בא-כוחה, שטען כי נוכח כמות הפועלים האפסית שהייתה באתר לא מתעוררת כלל שאלת כימות הנזק (עמ' 142 לפרטיכל). לא למותר יהא לציין גם, כי מר אסרף לא נחקר בנושא על-ידי בא-כוח הנתבעת. במצב דברים זה, משנותרה חוות-דעתו של אינג' ליבוביץ' כראיה יחידה לעניין זה, אין מניעה מלהסתמך עליה (השוו: ע"א 169/94 ורנר נ'corticiera amorim l.d.a, פ"ד נ(3) 119, 124 מול ד').

כידוע, הערכת הנזקים אינה עניין של וודאות גמורה. לפיכך יש והפסיקה מכירה, במקרים ההולמים ובהתאם לנתונים המצויים בחומר הראיות, באפשרות להוכיח נזק גם על-פי אומדנה ומודדים כלליים (ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309, 316 מול ב'-ג'; ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2) 793, 800 מול א' וההפניות שם). וכך סוכמו הדברים בע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ הנ"ל:


"...באותם מקרים שבהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים בגינו, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...".

זאת ועוד, כל אימת שמוכח קיומו של נזק מבלי ששיעורו הוכח כראוי, מותר לבית המשפט לפסוק פיצויים על הצד הנמוך והבטוח (א' ברק, "פיצויים" בתוך י' אנגל
רד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שנייה, תשל"ז, ג' טדסקי עורך) 576; ע"א (ים) 6068/99 קול נ' טהאר, דינים מחוזי לב(6) 350, בסימן 6 לפסק הדין).

22. מצד אחד, הראיות שהובאו מטעם התובעים היו כלליות ולא קונקרטיות, אף שמדובר בנזק מיוחד הניתן להוכחה בנתונים קיימים (בעיקר לגבי תקורת האתר). מצד שני ברור שנגרם להם נזק, מבלי שהמפורט בחוות הדעת נשלל. הדעת נותנת כי מטעמיהם הטובים אשר עמם, נמנעו התובעים להוכיח את הנזק הממשי לגבי היקף העלויות באתר בזמן ההמתנה. מכאן שהפיצוי על יסוד מודל תיאורטי וכללי יחושב על הצד הנמוך. מנגד לכך, ברי שהם היו צריכים להיות ערוכים לתחילת ביצוע העבודות עם השלמת החפירות לפי התכנון המקורי. בנסיבות אלו ועל דרך של שקלול באומדנא, יעמוד הפיצוי עבור העיכוב בשל עבודות החפירה על שיעור חודשי של 20,000 ש"ח, ובסך הכול לחודשיים: 40,000 ש"ח למועד הגשת התובענה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאז ואילך.

נזק בשל אי אספקת חשמל במועד
23. לטענת התובעים, חל גם איחור של 4 חודשים באספקת חשמל לאתר על-ידי הנתבעת. בנסיבות אלו נבצר מהם להשתמש במנוף לצורכי העברת חומר וציוד, והם נאלצו לעשות כן באופן ידני באמצעות פועלים, דבר שייקר את עלויות הביצוע. בנוסף היה עליהם לשאת בשכרו של המנופאי עבור התקופה שבה ישב בטל ממלאכתו (סעיף 10 לתצהירו של מר אסרף). על-כך השיבה הנתבעת, כי היא דאגה להזמין חיבור חשמל לאתר כבר בחודש פברואר 91', המועד המוסכם לביצוע החיבור, ושילמה עבורו בחודש אפריל. לטענתה, האיחור הקל שחל בחיבור החשמל הלכה למעשה לא שיבש את עבודת התובעים, אשר ממילא לא נזקקו למנוף לצורכי ביצוע העבודות בקומות התחתונות.

טענות הנתבעת התקבלו על דעת המומחה מר קדרון, אשר בחוות-דעתו פירט כי הזמנת חיבור החשמל והתשלום עבורו נעשו במועדים סבירים וכי פעולת המנוף לגבי הקומות התחתונות הייתה שולית. גם פריט הנזק בדבר בטלת המנופאי ממלאכתו לא הוכר על-ידו, מן הטעם של היעדר יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, לכן התובעים לא היו חייבים להעסיקו באותם הימים וניתן היה לשכור את שירותיו מאוחר יותר. לאור האמור, ראה המומחה להמליץ על דחיית את טענות התובעים בסוגיה זו של חיבור החשמל לאתר.

24. מסקנת המומחה בדבר היעדרו של קשר סיבתי ממשי בין האיחור בחיבור האתר לחשמל ובין היקף השימוש בכוח במנוף מקובלת עלי. היא אף עולה בקנה אחד עם עדויות התובעים עצמם. ואמנם, טענות התובעים בדבר השבתה מאונס של המנוף הוזמו בחקירות העדים מטעמם. חקירתו של מר אסרף העלתה סתירה בין תשובתו לשאלה שהופנתה אליו בסעיף 4 לבקשת הנתבעת למתן פרטים נוספים (נ/6) ובין התשובה שנתן בעדותו בבית המשפט. כך, בעוד שבמסגרת תשובתו לבקשה האמורה השיב, כי המנוף הובא לאתר בחודש יוני, טען הלה בעדותו כי המנוף היה באתר כבר מחודש פברואר-מרץ. האפשרות שאותה העלה מר אסרף, בניסיון ליישב את הסתירה האמורה, לפיה נפלה טעות קולמוס בתשובתו לבקשה למתן פרטים נוספים (עמ' 25 לפרטיכל), אינה מניחה את הדעת, זאת בהתחשב בכך שהתשובה ניתנה בתצהיר, על כל המשתמע מכך. בדומה, לא היה בפיו הסבר מתקבל על הדעת, לכך שלא מצא לנכון לתבוע מן הנתבעת פיצוי עבור בטלת המנוף החל מן המועד הנטען. ככל שהחקירה מוצתה יותר ויותר בנדון (עמ' 25 לפרטיכל), נשמעו הדברים מפיו בקול ענות חלושה:


"ש. אתה יכול לאמר מתי הובא המנוף לאתר.
ת. במדויק איני יכול להגיד אך המנוף היה באתר לפחות חודשיים מאז שהתחלתי, בוא נגיד בסביבות פברואר-מרץ

ש. למה לא תבעת עלויות ממועד זה.
ת. כי תבעתי עלויות על דברים אחרים

ש. לא הבנת את שאלתי אם המנוף היה באתר ממרץ ולא היה חשמל כטענתך, הוא היה מושבת. למה לא תבעת השבתה על החודשים מרץ אפריל.
ת. קודם כל ציינתי שהיה המנוף חודשיים לאחר שהתחלתי, בפברואר מרץ. איני יכול לדייק מתי בדיוק הגיע המנוף".

טענות התובעים בעניין זה נסתרו גם בחקירתו של מר עיד, אשר טען כי המנוף עמד באתר בלא שימוש "אולי כמה שבועות", ואף זאת רק משום שלא הייתה כל עבודה שהצריכה את השימוש בו (עמ' 13 לפרטיכל). בנסיבות אלו נדחית תביעת התובעים באשר לפיצויים עבור זמן השבתת המנוף.

מטעמים דומים יש לדחות גם את התביעה לפיצוי עבור זמן בטלת המנופאי ממלאכתו, זאת על בסיס האישור מפי מר אסרף בחקירתו הנגדית, לפיו שכר את שירותיו של זה רק החל מחודש מאי (עמ' 25 לפרטיכל). לנוכח המסקנה דלעיל, אין צורך להתייחס לטעם שפורט על-ידי המהנדס מר קדרון, בדבר היעדר יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. עם זאת ניתן לציין, שגם לעניין זה נמנעו התובעים להוכיח תשלומים בפועל ששולמו, אם שולמו, למנופאי. למעשה, די היה גם בכך.

סיכול כוונת התובעים להסתייע בטפסות מתועשות (תבניות מודולריות)
25. לטענת התובעים, העיכוב שחל במסירת תוכניות הבנייה (קונסטרוקציה) על-ידי הנתבעת מנע מהם להכין תבניות מודולריות, אשר בהתאם לעלותם תומחרה הצעת המחיר שהפכה להסכם. בנסיבות אלו הם נאלצו להשתמש בתבניות קונבנציונליות יקרות יותר (סעיף 11 לתצהירו של מר אסרף). גם מר עיד, מנהל העבודה מטעם התובעים, עמד בתצהירו על ההצדקה שיש לשימוש בשיטת הבנייה המודולרית, לבניית בניין הכולל אלמנטים החוזרים על עצמם בקומות השונות כבפרויקט דנן, ולו משום היותה יעילה וזולה יותר. עוד עמד על הקשר הסיבתי בין העיכוב בקבלת תוכניות הקונסטרוקציה ובין העדר האפשרות לעשות שימוש בשיטה זו בפרויקט זה (סעיפים 8 ו-9 לתצהירו). לטענת התובעים, הפרש העלות בין שתי צורות הבנייה עומד על 13% מעלות עבודת הקמת השלד, קרי: 1,042,078 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה.

הנתבעת מצדה משיבה, כי תוכניות הקונסטרוקציה נמסרו במהלך העבודה בהתאם לנדרש ולא השפיעו על בחירת שיטת הבנייה, וכי מכל מקום אין ההסכם בין הצדדים כולל התחייבות לשיטת בנייה מסוימת.

בחוות-דעתו קבע מר קדרון, כי אף שתוכניות הקונסטרוקציה אשר נכללו בחומר המכרז לא היו שלמות, די היה באינפורמציה אשר נכללה בהן כדי להקנות מושג לגבי מבנה שלד הבניין. הילכך הוא סבר, כי יש לדחות טענת התובעים באשר למניעה של שימוש בטפסות מתועשות בהעדר תוכניות הקונסטרוקציה. על עמדתו זו חזר גם בחקירתו בבית המשפט (עמ' 87 לפרטיכל באמצע). התובעים מתנגדים להכרעת המומחה בסוגיה דנן, בראש ובראשונה משום היותה חורגת מגדר הרשאתו, כפי שנקבע בהתאם להסכמתם אשר קבלה תוקף של החלטה, במסגרתה נקבע כי מינוי המומחה אינו חל על סוגיית הבנייה המודולרית.

26. לנוכח הטענה האחרונה עלינו להקדים ולבחון את השלכות שישנן, אם בכלל, לעובדה שהמומחה מטעם בית המשפט חיווה דעתו גם בסוגיה זו.

סמכות בית המשפט להיזקק לחוות-דעת המומחה בסוגיות שלגביהן לא ניתנה הסכמת הצדדים למינויו
27. תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הדנה במינוי מומחה מוסכם מטעם בית המשפט, קובעת לאמור:


"130. בית המשפט או הרשם רשאי בכל עת לאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים, בהסכמתם לענין שבמחלוקת בין בעלי הדין".


בעבר, עד לתיקון מס' 2 מתשנ"ה, מנתה התקנה שני סעיפי משנה. הראשון 130(א) היה בנוסח הנ"ל, והשני 130(ב) אשר בוטל בתיקון, היה בנוסח כדלקמן:


"מונה מומחה כאמור בתקנת-משנה (א) לפי בקשת כל בעלי הדין או בהסכמתם לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדויות נוספות לעניין הנדון, אלא ברשות בית-המשפט מטעמים שיירשמו".


לפי המצב המשפטי טרם התיקון, מקום שמינוי המומחה מטעם בית המשפט נעשה לבקשת בעלי הדין או בהסכמתם, עדותו באה במקום עדויות המומחים מטעמם (ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו, פ"ד מו(4) 154, 160 מול א'; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 191-192), ואילו כאשר לא הייתה הסכמה למינוי, היה כל בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו. בעקבות התיקון התעוררה בפסיקה השאלה בדבר עניין הנפקות הפרשנית שיש ליתן לביטול תקנה 130(ב) הנ"ל.

בת"א (עכו) 4323/95 אניס נ' א.ד. עבודות מתכת (דינים שלום, כרך יד, 123) עמד השופט י' עמית על שלוש החלופות הפרשניות האפשריות לתיקון: האחת, ביטול התקנה משמעו חזרה לכלל הבסיסי לפיו כל בעל דין זכאי להביא מלוא ראיותיו בפני
בית המשפט, גם אם מונה מומחה מוסכם (השוו: ת"א (חי') 176/92 ישורון נ' שמואל (לא פורסם); השניה, ביטול התקנה לא שינה את המצב המשפטי שקדם לו, ומכאן שבעלי הדין יוכלו להסתמך על חוות-דעת המומחים מטעמם רק מקום שמינוי מומחה בית המשפט נעשה שלא בהסכמתם (ראו: רע"א 7431/96 יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' אלוני רחמים, פ"ד נא(2) 574, 576 מול ג'; בר"ע (ב"ש) 270/95 וואסה נ' צינור דרום 82 באר שבע בע"מ [לא פורסם], זאת על יסוד הוראת סעיף 22(1) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, לפיה "ביטולו של דין אין כוחו יפה להחיות דבר שלא היה לו תוקף בשעה שהביטול נכנס לתוקפו"); השלישית, ביטול התקנה נועד להגביל את הצדדים ולחסום בפני
הם את האפשרות להעיד מומחה מטעמם, גם אם מינויו של המומחה מטעם בית המשפט נכפה עליהם (ראו ת"א (שלום-נצ') 3502/92 ראשד נ' נוב חברה לבניין פיתוח ומסגרות בע"מ [לא פורסם])

אכן, שאלת פרשנות תיקון תשנ"ה לתקנות סדר הדין האזרחי טרם הוכרעה בפסיקה. אמנם ברע"א 7431/96 יפת השמש הנ"ל, הביעה השופטת ט' שטרסברג-כהן דעה, לפיה בנסיבות שבהן לא הייתה הסכמה למינוי, אין בתיקון כדי לשנות את המצב המשפטי הקודם, מן הטעם "שהזכות להביא מומחים כמו הזכות להביא ראיות בכלל, היא זכות יסוד ואין לשללה אלא בצורה מפורשת בחוק" (שם, 576 מול ג'). ברם הדברים נאמרו שם באמרת אגב. השאלה לא הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון, גם כאשר היא שבה והתעוררה במקרה נוסף (רע"א 3036/98 סופיוב נ' וויס, דינים עליון, כרך נד, 642). השופט י' טירקל לא ראה צורך שם להכריע בה, נוכח נסיבותיו הברורות של המקרה אשר נדון לפניו.

מכל מקום - ותהא ההכרעה שתתקבל בסוגיה הנדונה כאשר תהא - מקובלת עלינו מסקנתה של המלומדת ש' דגן בספרה מומחים בראי פסיקת בית המשפט בהליך האזרחי (תשס"ב), לפיה תיקון תשנ"ה אינו סותם את הגולל על סמכות בית המשפט להיזקק, במקרים המתאימים, לשמיעת עדויות ולקבלת ראיות מחוץ לחוות-דעת המומחה, גם מקום שזה מונה בהסכמת הצדדים. אלה למשל יכולים להיות פני הדברים בנסיבות בהן המומחה חסר ידע או שלא היה בפני
ו כל החומר החיוני למתן חוות הדעת (שם, 66-67). הדברים אמורים אף ביתר שאת בנסיבות המקרה דידן, שבו הסכמת הצדדים למינוי מומחה מטעם בית המשפט סויגה מראש, באופן שהמינוי לא יחול על נושא הבנייה המודולרית וסוגיית אובדן הרווח. יוצא מן האמור, כי גם לאחר תיקון תשנ"ה לתקנות סדר הדין האזרחי, ודאי לפי שתי האפשרויות הפרשניות הראשונות עליהן עמד בית המשפט בפרשת אניס הנ"ל, רשאים הצדדים להסתמך על חוות-דעת המומחים מטעמם להוכחת טענותיהם בגדרי שתי הפלוגתאות דלעיל.

עם זאת, אין פירוש הדבר כי חוות-דעתו של מר קדרון לגבי אותן פלוגתאות אינה קיימת (בלתי קבילה) או שהיא חסרת כל משקל. אכן, הכלל הוא שהיקף סמכותו של מומחה הממונה על-ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים תלוי בהסכמתם המפורשת או המשתמעת של בעלי הדין (ע"א 1772/99 זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 203, 208 מול ב'). לפיכך נפסק, כי אין בכוחה של הסכמת הצדדים למינויו של המומחה כדי לשלול מהם טענה בדבר פעולה שלא בהתאם לתנאי הסמכתו. קל וחומר, כאשר על פני הדברים ומתוך האמור בחוות-דעתו של המומחה יש ממש בטענה זו (ע"א 821/88 לוי הנ"ל, 779 מול ד'-ה'). כמדומה שנפקותו העיקרית של הכלל האמור טמונה בנכונות של בית המשפט ליתן לחוות-דעתו של המומחה משקל גבוה יותר - ככל שהיא מצויה במסגרת הסמכתו על-פי הסכמת הצדדים - זאת בשל מעמדו הניטרלי המיוחד. ואולם, אין באמור כדי למנוע מבית המשפט להסתמך על חוות הדעת כעל כל עדות רגילה אחרת, באשר לאותם חלקים הכלולים בה החורגים מגדר ההסמכה כאמור, ובלבד שלא יהא בכך כדי לגרום עיוות דין למי מבעלי הדין.

ואמנם, סמכותו של בית המשפט לקבל חוות-דעת מקצועית כראיה בכתב מעוגנת בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הקובע כהאי לישנא:

"בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות-דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית...".


כפי שעולה מפורשות מהסעיף האמור, קבילותה של חוות-דעת מומחה - בין אם מדובר במומחה מטעם צד מסוים ובין אם מדובר במומחה בית משפט - מותנית בהיעדר חשש לעיוות דין. עם זאת, עיוות הדין מתייחס בעיקרו להגשת חוות הדעת בכתב חלף שמיעת הדברים בעדות ראשית מפי העד. לפיכך, במקום שיש חשש לעיוות דין, לא העדות היא שנדחית אלא הגשתה בתעודה (י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה (חלק שני, תשס"ד) 824). מכל מקום, חשש זה עשוי להיות מנוטרל על-ידי חקירתו של המומחה על חוות-דעתו בחקירה נגדית, מכוח סמכותו של בית המשפט, ואף חובתו להורות כן לבקשת בעל דין, בהתאם לסעיף 26 לפקודת הראיות. משנחקר מומחה בית המשפט על חוות-דעתו, תוערך עדותו על-ידי בית המשפט כעדותו של כל עד אחר, בהתאם לאמות המידה הקבועות בסעיף 53 לפקודת הראיות.

המסקנה שלפיה חריגת מומחה בית משפט מסמכותו אינה מבטלת מניה וביה את תוקפה של חוות הדעת, לגבי אותם עניינים אשר לגביהם חרג המומחה מסמכותו, אף עולה בקנה אחד עם טיבה ומהותה של שיטתנו המשפטית, כשיטה שחרף היותה אדוורסרית במהותה מצויים בה לא מעט "איים אינקוויזיטוריים" (טלו, לדוגמא, את הסמכויות השונות הנתונות לבית המשפט בנוגע להעדתם ולחקירתם של עדים [תקנות 166 ו-167 לתקנות סדר הדין האזרחי] או באשר לסמכויות השופט בקדם משפט, שהוא הליך "בעל סממנים אינקוויזיטורים ניכרים": רע"פ 3542/93 אזוב נ' מ"י, פ"ד מח(4) 705, 722 מול ה'. וכן ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 457, בסימן 371).

אם אלה הם פני הדברים לגבי עדים על דרך הכלל, אינני רואה מה טעם יש להחיל דין שונה על מומחים, שאף הם, כידוע, נחשבים כסוג של עדים. אכן, למעמדו הניטרלי של מומחה הממונה מטעם בית המשפט השפעה לא מבוטלת על הנכונות לאמץ את מסקנותיו, כפי שנפסק בע"א 293/88 ניימן הנ"ל (בסימן 4 לפסק הדין). עם זאת ברור הדבר, כי אימוץ מסקנות של מומחה מטעם בית המשפט צריך להיעשות בראש ובראשונה משיקולים קונקרטיים של עדותו, ולא רק מתוקף מעמדו הנייטרלי (ע"א (י-ם) 4015/98 סיאני נ' נורמן, תק-מח 99(2) 3548, בסימן 4). כפי שהדברים נוסחו בספרו של ד"ר א' בן עזרא עדות מומחה (מהדורה מורחבת ומעודכנת, תשס"ב) 57:

"...[ש]על אף 'תנאי הפתיחה' המועדפים העומדים לזכותו של מומחה בית-המשפט, אין לו לא חסות ולא חסינות, וחוות-דעתו, גם עדותו, תעמודנה במבחן השפיטה לפי הנסיבות".


במקרה דנן נחקר מר קדרון על-ידי באי כוח הצדדים גם אודות ממצאיו ומסקנותיו בנוגע לסוגיית הבנייה המודולרית, אף שסוגיה זו הוחרגה, כאמור, מגדר הנושאים שהועברו לטיפולו בהתאם להסכמת הצדדים. בכך נבדל המקרה שלפנינו מן המקרה אשר נדון בע"א 821/88 לוי הנ"ל, שם סירבה הערכאה הדיונית לאפשר לצדדים לחקור את המומחה המוסכם, חרף העובדה שחרג מסמכותו, מתוך הכרה בסמכות המומחה להפעיל שיקול דעת עצמאי. בית המשפט העליון קיבל את הערעור על פסק הדין בקובעו, כי המסקנה אם בסופו של דבר נגרם או לא נגרם למערערת עיוות דין עקב חריגת המומחה מסמכותו, יכולה להתברר ולהתלבן רק לאחר חקירתו ולאחר שהובהרו כראוי תוצאות הפעלת שיקול דעתו בניגוד להסכמת הצדדים.

בענייננו לעומת זאת, עצם חקירתו של מר קדרון על-ידי בא-כוח התובעים אודות חוות-דעתו בסוגיית הבנייה המודולרית מסירה כל חשש לעיוות דין. יתרה מכך, ניתן לטעון כי עצם הבחירה לחקור אותו בסוגיה האמורה, מקימה מחסום מניעות מלטעון, כי אותו חלק בחוות הדעת שדן בה הוא בלתי קביל או נעדר כל משקל, מעצם חריגתו של המומחה מסמכותו. אכן, דעה אחרת הובעה בע"א 665/86 רשות החינוך מושירפה הנ"ל, בנסיבות בהן דחתה הערכאה הדיונית המרצה שהגישה המערערת דשם - בגדרה ביקשה למחוק מחוות-דעת המומחה דברים המהווים חריגה מהשאלות שנמסרו להכרעתו - זאת מן הטעם שההתנגדות הועלתה לאחר שחוות-הדעת הוגשה לתיק בית המשפט ולאחר שהמומחה נחקר עליה על-ידי הצדדים. וכך נאמר שם (בעמ' 798 מול ה'-ו'):

"ספק בלבי, אם בדרך זו ניתן לחסום בפני
המערערת את הדרך על-מנת שתוכיח לבית המשפט שהמומחה אכן חרג מהשאלות המוסכמות. במקרה כזה רשאי היה בית המשפט לנפות מחוות הדעת את הדברים המהווים חריגה מהמוסכם, ומה גם שדברים אלה עומדים בסתירה מוחלטת לתוכנו של החוזה הכתוב".


ואולם, דומה כי החשש מפני קיומו של עיוות דין - בנסיבות שבהן המומחה נחקר אודות הסוגיות לגביהן חרג מסמכותו - קטן עוד יותר משניתן לעמת את חוות-דעתו עם חוות-דעת המומחים מטעם הצדדים, כאמצעי בקרה נוסף לצורך הערכת משקלה (רע"א 5161/00 שיכון עובדים בע"מ נ' אופק, תק-על 2000(3), 2000). בכך שונה המקרה שלפנינו מהפרשה אשר נדונה בע"א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך (פ"ד מט(5) 198, 201 מול ד'-ז'). שם הצביע בית המשפט על עיוות הדין העלול להיגרם למבטחת, מקבלת חוות-דעתה של מומחית רפואית אשר קבעה את דרגת הנכות של הנפגע תוך חריגה מסמכות, בשל כך שהמבטחת לא צפתה כי המומחית תחרוג מסמכותה ולא הביאה ראיות שונות שאותן הייתה מביאה, לו הייתה יודעת שבכוונת המומחית לקבוע את דרגת הנכות.

האיזון הראוי בין הרצון לעודד את בעלי דין להסכים למינוי מומחים בהסכמה ובין הרצון לפרוש בפני
בית המשפט את מלוא היריעה, על-פי מירב הראיות הרלוונטיות להכרעה, יימצא, לדעתנו, בהתייחסות אל ה"חלקים החורגים" של חוות הדעת, כפי שעמדנו לעיל, כאל כל עדות רגילה אחרת. כלומר: לא יינתן להם אותו מעמד המיוחד אשר ממנו נהנית בדרך-כלל חוות-דעת של מומחה מוסכם, ואף זאת רק - או בעיקר - בנסיבות שהצדדים עצמם הביאו ראיות בנוגע לאותה סוגיה וכאשר לא נגרם כמובן עיוות דין.

ניתן לסכם ולומר, כי כשם שהסכמת הצדדים למינויו של המומחה לצורך הכרעה בפלוגתאות שביניהם אינה כובלת את בית המשפט למסקנותיו, כך גם אי הסכמתם כי יחווה את דעתו בסוגיות מסוימות אינה מונעת מבית המשפט להיזקק לחוות-דעתו לגביהן, בנסיבות שבהן מותר היה לו למנות מומחה גם ללא הסכמה. רמז לגישה זו ניתן למצוא גם בע"א 1937/90 הועדה המקומית לתכנון נ' נהאי (תק-על 94(4) 471), במסגרתו נדחתה טענת המערערת דשם, לפיה בית המשפט לא היה רשאי לפסוק על-פי חוות-דעת המומחה ככתבה וכלשונה, בנסיבות שבהן הסכמת הצדדים למינוי לא כללה קבלה מראש של כל מסקנותיו וקביעותיו. באותו מקרה שב בית המשפט על דברים שנאמרו בע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון (פ"ד מא(1) 133, 139 מול א'-ב') שם נדחתה טענת המערערות, לפיה בית המשפט היה רשאי להסתמך על דברי השמאי שמונה על-ידיו רק באותן נקודות אשר בהן הייתה מחלוקת בין בעלי הדין. כך נאמר שם:


"משמונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי בית המשפט הוא המחליט, אלו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה, ובעלי הדין אינם יכולים לדרוש, כי בית המשפט יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות-דעתו של השמאי שמונה על-ידיו. בית המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדוייקת ומלאה, ואם חוות הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה".


28. לאור מקבץ האמור לעיל, עלינו להוסיף ולבחון את חוות-דעתו של מר קדרון בסוגיית הבנייה המודולרית לגופה, יחד עם חוות-דעת המומחים מטעם הצדדים והראיות הנוספות שנשמעו בעניין זה. בטרם נעשה כן - ומכיוון שעתירת התובעים לפצותם עבור העדר האפשרות לממש את אופציית הבנייה המודולרית מבוססת על הטענה בדבר עיכוב במסירת התוכניות - שומה עלינו לבדוק תחילה האם באמת חל העיכוב הנטען.

איחור במסירת תוכניות הקונסטרוקציה ונפקותו
29. כזכור, הצדדים בענייננו לא ערכו הסכם ממצה המפרט את התחייבויותיהם ההדדיות, במסגרת ההתקשרות ביניהם. זו, בעיקרה, התבססה על הצעת המחיר ועל התנהגותם הלכה למעשה. הצעת המחיר מתמקדת מטבעה בעלויות העבודה ובתנאי התשלום ואינה קובעת לוח זמנים לקיום התחייבויות הצדדים. אמנם, במסמך מאוחר יותר נקבע לוח זמנים להשלמת בניית השלד (נספח ב' לתצהירו של מר אסרף), ברם, לוח זמנים זה עוסק בקצב התקדמות העבודות המשוער מבחינתם של התובעים והוא אינו מתייחס להתחייבויותיה של הנתבעת, לרבות באשר למועד מסירת תוכניות הקונסטרוקציה. בנסיבות אלו אין תמה כי מר אסרף לא דיבר בעדותו אלא רק על נוהג לספק את התוכניות בראשית ההתקשרות (עמ' 20 לפרטיכל). משלא נקבע מועד מסוים המחייב את הנתבעת למסור את תוכניות הקונסטרוקציה, היה עליה למוסרן זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד עליו הודיעו התובעים זמן מראש, כמצוות הוראת סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי).

בחינת הראיות מעלה, כי התובעים הודיעו לתובעת על הצורך שלהם לקבל את התוכניות, תוך שגם עמדו על חיוניותן לשם הזמנת התבניות המודולריות (סעיף 2 לנספח ו-1 לתצהירו של מר אסרף, ובשתי הפסקאות האחרונות לנספח ו-2 שם). הנתבעת מצידה השיבה במכתבו של מר אדלר מיום 20.6.91, כי התוכניות מוכנות אצל האדריכל (סעיף 3 לנספח כ"ח לתצהיר). ואולם, גרסתה זו מוטלת בספק נוכח חקירתם הנגדית של עדיה, ממנה עולה, כפי שגם ניווכח להלן, כי טענת התובעים בדבר עיכובים במסירת התוכניות היא מסתברת יותר. מר ד' מוזיקנט, מהנדס הקונסטרוקציה אשר ליווה את הפרויקט, העיד (בעמ' 43), כי ככלל לא נתגל
ו בעיות מיוחדות במעבר התוכניות בין הגורמים השונים בפרויקט, ובלשונו:


"בהחלט יכול להיות שהיו מצבים שלא קיבלתי בזמן איזו תוכנית של גוטמן (אדריכל הפרויקט - מ' ג') אך אני לא זוכר שזה היה משהו לאורך זמן. אולי היה מקרה ספציפי וביקשתי מאבינועם כמנהל הפרויקט לדאוג שאקבל את התוכניות בזמן".


אלא, שכל המעיין בת/1, מכתבו של מר מוזיקנט אל הנתבעת מיום 16.4.91, יכול להיווכח בנקל, כי התמונה שהראשון ניסה להציג בעדותו אינה מדויקת וכי ב"זמן אמת" הוא ראה להתריע מפני השלכות אי שיתוף הפעולה עם אדריכל הפרויקט. זאת ועוד, אף שהלה טען בעדותו, כי בכל הנוגע למועדי מסירת תוכניות הקונסטרוקציה לא ידוע לו על תלונות שהיו לתובע מס' 1 - וכי מכל מקום, לא הייתה לאחרון סיבה להתלונן בנדון (עמ' 45 לפרטיכל) - הוא הודה, שאין לו כל דרך לדעת מהו המועד שבו הקבלן קיבל את התוכנית הלכה למעשה (עמ' 46-48 לפרטיכל).

המומחה מר קדרון לא נדרש בחוות-דעתו לטענת העיכוב במסירת תוכניות הקונסטרוקציה, ובכלל זה לסבירות המועד שבו הן נמסרו הלכה למעשה, זאת לאור סברתו, כי ממילא די בתוכניות הקונסטרוקציה שנכללו בחומר המכרז כדי לתכנן את בניית השלד. הווי-אומר: לדידו, אף אם הנתבעת הפרה את חובתה החוזית למסור את תוכניות הקונסטרוקציה במועד שבו נתבקשה לעשות כן על-ידי התובעים, כמתחייב מסעיף 41 לחוק החוזים, הרי שממילא לא מתקיים קשר סיבתי בין ההפרה ובין סיכול האפשרות להשתמש בתבניות מודולריות. בנסיבות אלו סבר מר קדרון, כי אין התובעים זכאים לפיצויים.

בא-כוח התובעים ביקש בסיכומיו לדחות מסקנה אחרונה זו. לטענתו, שגגה נפלה תחת ידי המומחה מחמת אי הבנה באשר לסוג הטפסות שבו מדובר. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית אישר מר קדרון, כי לצורך הכנת טפסות ייחודיות - בשונה מטפסות סטנדרטיות - על תוכניות הקונסטרוקציה לכלול אלמנטים במידות מדויקות. לאור האמור ביקש בא-כוח התובעים לאמץ את מסקנותיו של המומחה מטעם התובעים, אינג' ד' ליבוביץ'. הלה קבע בחוות-דעתו, כי השלמת התכנון כולו לאחר הזמן המיועד, מנע הזמנה ויצור של הטפסות המתועשות (סעיף 12 לחוות הדעת), אף שמבחינת מאפייני השלד במסגרת הפרויקט, השימוש בתבניות מן הסוג האמור היה אפשרי (סעיף 14 לחוות הדעת). בנסיבות אלה - כך נאמר בחוות הדעת - נמנעה מן התובעים היכולת להשיג חיסכון משמעותי של 57% בזמן הביצוע ו-16.75% בעלויות הביצוע.

מן העבר השני סבר המומחה מטעם הנתבעים, אינג' א' שדה, כי התכנון האדריכלי בפרויקט דנן לא איפשר מלכתחילה שימוש בתבניות מודולריות גדולות ליצירת הקירות, כך שממילא לא היה רבותא בהמתנה לתוכניות הקונסטרוקציה (סעיפים 4.3-4.4 לחוות הדעת).

30. חוות-דעתו של מר קדרון מקובלת עלי ואני מעדיפה על-פני חוות-דעת המומחים מטעם הצדדים. עיון בפרטיכל חקירתו הנגדית מלמד, כי מסקנתו האמורה לא התערערה. כך, למשל, לא נמצא יסוד לטענת בא-כוח התובעים בסיכומיו, בדבר אי הבנה מצד המומחה באשר לסוג הטפסות אשר בו מדובר. לדידו של הפרקליט, אי ההבנה נובעת מהנחה מוטעית, שלפיה נעשה ביציקת התבניות שימוש באלמנט פלדה שהנו ידני. ואולם, מר קדרון נתבקש במסגרת חקירתו להסביר מהן טפסות מתועשות ועשה כן (עמ' 87 לפרטיכל). לא זו בלבד שהסברו תואם את האופן שבו תוארו הדברים על-ידי בא-כוח התובעים בסיכומיו (עמ' 112 לפרטיכל), אלא שבמסגרת חקירתו אף לא נעשה כל ניסיון להראות אי התאמה כזו, ובכלל זה לברר האם סוג הטפסות שאליו התייחס המומחה כולל אלמנט פלדה, דבר שלטענת התובעים משליך על תקפות מסקנותיו, אם לאו.

גם בטענה נוספת של התובעים, בדבר סתירה כביכול בין חוות-דעתו של מר קדרון ובין חקירתו הנגדית, בכל הנוגע לצורך בתוכניות קונסטרוקציה מדויקות לשם הכנת הטפסות - לא מצאתי ממש. אמנם הלה הסכים, כי לשם הכנת טפסות ייחודיות נדרשות תוכניות קונסטרוקציה שתכלולנה אלמנטים קונסטרוקטיביים במידות מדויקות. ברם, הדגש בשאלה שהוצגה לו, כמו גם בתשובתו, הושם על מידת הפירוט של התוכניות לצורך הכנת הטפסות. זו לשיטתו - ובניגוד לטענת התובעים - לא צריכה להיות מלאה (עמ' 87 לפרטיכל). מכל מקום, התובעים אף לא טענו וכל שכן לא הוכיחו, כי האלמנטים הקונסטרוקטיביים שנכללו בתוכניות שנמסרו להם לא היו מדויקים. מסקנתו של המומחה אף עולה בקנה אחד עם עדותו של מר מוזיקנט, מהנדס הקונסטרוקציה אשר ליווה את הפרויקט מטעם הנתבעים. הלה הבהיר בחקירתו הנגדית בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אף שברגיל, כדי לעבוד בשיטת תבניות נדרשות תוכניות קונסטרוקציה מפורטות יותר מן התוכניות הכלולות בחומר המכרז לבחירת הקבלן, לא היה בהן צורך במקרה דנן. כך נרשם בעמ' 39 לפרטיכל:


"ש. אם למשל אני רוצה לעבוד בשיטות מתקדמות כמו שיטת תבניות, אני צריך את התכניות?
ת. במקרה כזה כן אך במקרה שלנו היו תכניות למכרז בהם היו כל האלמנטים ידועים מראש ...
ש. כלומר אתה אומר שניתן להזמין תבניות לפרויקט כזה על סמך התוכניות למכרז?
ת. כן, זה מה שאני אומר".

31. לנוכח האמור, נדחית תביעת התובעים באשר לפריט נזק זה.

עיכוב בתחילת מועד ביצוע עבודות ציפוי האבן
32. לטענת התובעים, ההחלטה בדבר סוג האבן שתשמש לעבודת הציפוי התקבלה רק בחלוף 6 חודשים מן המועד שבו היו התובעים מוכנים לתחילת עבודות הציפוי בבניין הצפוני. עובדה זו מנעה מהם להתחיל בעבודות הציפוי במקביל להתקדמות יציקת השלד וגרמה לעיכוב של כשנה בהשלמת העבודות. בשל עיכוב זה - נוכח השבתתו המלאה של ציוד הפיגומים שנרכש לשם ביצוען כבר בחודש מרץ 91', כמו גם אי ניצול מקסימאלי והשבתה חלקית של כוח האדם באתר - נגרם להם נזק כספי הנאמד בסכום של 242,400 ש"ח, נכון למועד הגשת כתב התביעה (סעיף 12 לתצהירו של מר אסרף).

בסיכומיו עמד עורך הדין גל
בוע, בא-כוחם של התובעים, על השלכות התמהמהותה של הנתבעת בבחירת סוג האבן על העיכוב בעבודת הבנייה. הטענה התמקדה בנפקויות המיוחדות של בנייה באבן מסותתת, הן מבחינת משך ההכנה והן מבחינת זמינותה המוגבלת בשוק, לאור העובדה שבמועדים הרלוונטיים לביצוע הפרויקט התרכזו מרבית הספקים של אבן זו ביהודה ושומרון.

על טענות אלו השיבה הנתבעת בשלושה: ראשית, בשיטת הבנייה שבה נבנה הפרויקט דנן, עבודות הציפוי ממילא לא יכלו להתבצע אלא לאחר השלמת עבודות השלד; שנית, בעבודות אלו עסק צוות אחר מזה של יציקות הבטון; שלישית, העיכוב בביצוע נבע מהעסקת מספר פועלים קטן מהנדרש על-ידי התובעים (סעיפים 74-76 לתצהירו של מר אדלר).

בחוות-דעתו קבע מר קדרון כי עד לחודש מרץ 92' לא היו בידי התובעים די נתונים להזמנת אבן, אף אם סוג האבן נקבע עקרונית כבר ביולי 91'. עוד הפנה אל יומני העבודה, המתעדים בקשות חוזרות ונשנות מצד התובעים לקביעת סוג האבן, אשר לא זכו לתגובה של ממש מטעם הנתבעת. בנסיבות אלה סבר המומחה, כי העיכוב בהחלטה בדבר סוג האבן וסיתותה גרמו לתובעים לאיחור מוצדק של 6 חודשים בסיום עבודות השלד. עם זאת הוא סבר, כי לא היה בעיכוב האמור כדי להסב נזק כספי ממשי, הן משום שבמשך פרק זמן זה לא היו בבניין צוותים זמינים לעבודה והן משום שהתבניות שנרכשו לא יוחדו לעבודות הציפוי.

המומחה לא נחקר על חוות-דעתו בנושא זה. אף-על-פי-כן, במהלך סיכומיו עתר בא-כוח התובעים להתערב בממצאיו, באופן שמשך העיכוב שנגרם לתובעים יעמוד על 8 חודשים במקום שישה. במיוחד ביקש להתערב במסקנת המומחה, שלפיה העיכוב לא גרם לתובעים נזק ממשי. לעניין זה נטען, כי התבניות שנרכשו אמנם משמשות גם לביצוע עבודות טיח, אולם בפרויקט דנן לא היו עבודות אלו אמורות להיות מבוצעות על-ידי התובעים, אלא על-ידי קבלן אחר, לאחר שהתובעים יצאו מן האתר. בנסיבות אלה טען בא-כוח התובעים, כי מסקנת המומחה אינה יכולה לעמוד. מנגד לכך טען בא-כוח הנתבעת בסיכומיו, כי תביעת הנזקים של התובעים עבור העיכוב בבחירת סוג האבן מופרכת מיסודה, באשר משמעותה היא החזקה של כוח אדם וציוד בהמתנה בלא מעש במהלך תקופה ארוכה. לבד מהיותה בלתי הגיונית, הטענה גם אינה נתמכת בראיות, כגון קבלות על שכירת פיגומים למשך התקופה הנטענת.

33. אכן, בעוד שהימנעות הנתבעת מלחקור את מר קדרון בנוגע לממצאיו אודות קיומו של עיכוב באשמתה בבחירת האבן, יכולה להיות מובנת נוכח מסקנתו הסופית לפיה לא היה בעיכוב כדי לגרום לתובעים נזקים בני פיצוי, לא כך הדבר באשר לתובעים. ואמנם, ההלכה מורה כי הימנעות מחקירה שכנגד עשויה להילקח בחשבון במסגרת מכלול הנסיבות, בבוא בית המשפט לשקול ולהעריך את הראיות ולשקול את משקלן. דומה, כי בית המשפט אף יטה ליתן לעובדה זו משקל רב יותר, בנסיבות שבהן הצד הנמנע מלחקור לא הביא ראיות אחרות להוכחת טענותיו (השוו: ע"א 176/83 רדום נ' ארגון נהגים ברעננה בע"מ, תק-על 86(3) 486, בסימן 5 לפסק הדין). אמנם הדברים דלעיל נפסקו בהקשר להימנעותו של בעל דין מחקירת שתי וערב של עד אשר הובא על-ידי יריבו, אולם, נראה כי הם חלים בשינויים המחויבים, אף אם במידה פחותה, גם על הימנעות מחקירה נגדית של מומחה מטעם בית המשפט.

כאמור, כימות הנזקים של התובעים - ובכלל זה נזקיהם הנטענים כתוצאה מן העיכוב בבחירת סוג האבן על-ידי הנתבעת - מבוסס על חוות-דעתו של אינג' ליבוביץ', לפיה מדובר בסכום אחיד המבוטא על-ידי שיעורן המשוקלל של תקורת האתר ותקורת החברה והנאמד בסך של 35,820 ש"ח לחודש. כמקודם גם כאן ניתן לקבוע פיצויים על יסוד אומדנה והערכה על הצד הנמוך. עם זאת, במקרה דלעיל (לגבי עיכובי החפירה), דובר על פרק זמן של חודשיים. זמן קצר יחסית, שבו האפשרות להתארגן לחלופות ולצמצם נזקים פחותה יותר מנסיבות בהן מדובר בתקופה ארוכה יותר, בת שישה חודשים. מכאן שהערכת הנזק צריכה להיות נמוכה עוד יותר. ביתר שאת אמורים הדברים על רקע הערכת המומחה להיקף הצוותים המצומצם באתר בתקופה זו. עם זאת, אין בידנו לקבל את עמדתו לכך שלא נגרם נזק כלל. נוכח זאת, ובשים לב לכך שהתובעים נמנעו, להביא ראיות קונקרטיות לגבי נזקיהם, יעמוד סכום הפיצוי החודשי על סך של 11,000 ש"ח למועד הגשת כתב התביעה. בסך הכול, הפיצויים עבור פריט נזק זה מגיעים לשיעור של 66,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התובענה.

עיכובים בשל צווי הפסקת עבודה
34. לטענת התובעים, צווי הפסקת עבודה מיום 3.3.91 (למשך 3 ימים) ומיום 15.1.92 (למשך יומיים) גרמו להם - עקב החזקת כוח-אדם וציוד באתר הבנייה - לנזק בשיעור 21,000 ש"ח, נכון למועד תצהירו של מר אסרף (סעיף 13 לתצהירו). על-כך השיבה הנתבעת, כי הצו אשר הוצא ביום 3.3.91 בוטל למחרת היום, כאשר העבודה הייתה אמורה להתחדש ביום 5.3.91, ואולם היא לא חודשה הלכה למעשה אך בעטיו של מזג אוויר גשום. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ממילא אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי, כיוון שבמקרה של הוצאת צו הפסקת עבודה דואג הקבלן להעביר את הפועלים לאתרים אחרים, על-מנת למנוע את בטלתם (סעיפים 84-85 לתצהירו של מר אדלר).

בחוות-דעתו קבע מר קדרון, כי כיוון שביום 3.3.91 נכחו באתר מהנדס, מנהל עבודה ושני פועלים, זכאים התובעים לשיפוי בשיעור 2 ימי עבודה עבור הצוות ששבת ממלאכתו בשל צו הפסקת העבודה מיום 3.3.91. את שיעור השיפוי העמיד על סך כולל של 3,800 ש"ח בצירוף מע"מ, לחודש מאי 91'. בדומה, סבר המומחה, כי התובעים זכאים לשיפוי עבור ביטול ציוד ועובדים למשך יומיים לנוכח צו הפסקת העבודה מיום 15.1.92, זאת בשל הימצאותם באתר של 2 מנהלי עבודה, מנופאי ו-24 פועלים שלגביהם הייתה הפסקת העבודה רלוונטית. שיעור השיפוי אשר נרשם בחוות-דעתו עמד על סך כולל של 8,600 ש"ח בצירוף מע"מ, לחודש פברואר 92'.

35. לא מצאתי טעם לחרוג ממסקנותיו של מר קדרון בסוגיה הנדונה. לעיל עמדנו על היקפה המוגבל של ההתערבות השיפוטית במסקנותיו של מומחה המתמנה בהסכמת הצדדים על-ידי בית המשפט. מכל מקום, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, שלפיה התובעים אינם זכאים לפיצויים עבור ביטול זמן השימוש בציוד וזמן תעסוקת עובדים, מאחר שהיה עליהם להעבירם לאתר אחר עם הוצאת צו הפסקת העבודה. לא הוכח שהיה להם פרויקט אלטרנטיבי זמין, שאליו ניתן היה להעביר את העובדים. עוד יש לזכור, כי מדובר בפרויקט בנייה גדול ובעלויות כספיות נכבדות, אשר מן הסתם הצריכו את התובעים להיערכות לוגיסטית מיוחדת בכל הנוגע להקצאת כוח אדם וציוד. אליבא דגרסת הנתבעת עצמה, צו הפסקת העבודה מיום 3.3.91 בוטל למחרת הוצאתו. פשיטא, שבנסיבות אלו לא ניתן היה לצפות מהתובעים העברה מיידית וארעית של פועלים וציוד לאתר אחר לצורך הקטנת הנזק, ובה בעת לצפות שגם באתר הפרויקט דנן יהיו פועלים וציוד בהיקף מספיק עם חידושן הצפוי של העבודות.

הילכך, ובהתאם לפירוט בסעיף 2.54 לחוות-דעתו של מר קדרון, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 3,800 ש"ח בצירוף מע"מ, וסך של 8,600 ש"ח בצירוף מע"מ. הסכום הראשון נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 16.5.91 ואילו השני החל מיום 16.2.92.

נזק בשל עיכוב בהגשת תוכניות לתקרת בסיס בגוש הצפוני
36. התובעים טוענים לעיכוב בקבלת תוכניות קונסטרוקציה לתקרת 0.00 בגוש צפון, החל מחודש יולי 91'. עיכוב זה גרם לטענתם לדחייה ביציקת התקרה, אף שהטפסנות לצורך זה הייתה מוכנה בין התאריכים 5.7.91 ו-9.7.91, והסב להם נזק בשיעור 37,200 ש"ח, נכון למועד הגשת כתב התביעה (סעיף 15 לתצהירו של מר אסרף). הנתבעת מצידה טוענת, בהסתמך על תעודת מכון התקנים (נספח ל"א לתצהיר של מר אדלר), כי יציקת תקרת 0.00 בגוש הצפוני נעשתה רק ביום 5.11.91, מכאן שלא נגרם עיכוב בקבלת תוכניות הקונסטרוקציה בחודש יולי 91' (סעיפים 57 ו-59 לתצהיר).

בחוות-דעתו רשם מר קדרון, כי התקרה במפלס 0.12- (או 0.00) בגוש צפון נוצקה בתאריך 28.10.91. עוד רשם, על יסוד הצלבת נתוני יומני העבודה עם תאריכי היציקות של מכון התקנים, כי התקרה שמתחתיה (במפלס 2.83 -) נוצקה ביום 29.8.91. בנסיבות אלו סבר, כי עיכוב או חוסר פרטים בתוכניות בתחילת יולי 91', לא יכלו לגרום לעיכוב ביציקת התקרה העליונה יותר (תקרת 0.0).

בא-כוח התובעים חלק במהלך סיכומיו על קביעתו של מר קדרון, לפיה תקרת הבסיס בגוש הצפוני (תקרה 2.83-) נוצקה ביום 29.8.91, קביעה אשר לטענתו הוזמה בחקירה הנגדית של המומחה. בהקשר לכך הצביע הפרקליט על סתירה בין הממצא האמור ובין קביעה אחרת של המומחה, בסוגיית עיכוב עבודות החפירה, לפיה יציקתה של תקרה 2.95- נעשתה בין התאריכים 21.5.91 - 21.4, זאת אף שמדובר באותה תקרה עם הבדל בנקודות המדידה בלבד (עמ' 115 לפרטיכל).

37. לטענה בדבר סתירה כביכול בין ממצאיו של מר קדרון בנוגע למועדי היציקה של תקרה 2.83- ובין אלה הנוגעים ליציקת תקרה 2.95-, אף שלמעשה מדובר באותה תקרה, כבר נדרשנו כזכור לעיל, בדוננו בסוגיית עיכוב עבודות החפירה. ואמנם, כפי שהובהר שם, הסתירה הנטענת לאו סתירה היא, שכן גם לשיטתו של מר קדרון היציקות של יסודות מס' 109 ו-111 בוצעו ביום 23.7.91 (עמ' 82-83 לפרטיכל). יוצא מן האמור, כי בדין הוא סבר שלא יהיה נכון לקבל את תביעת התובעים בראש נזק זה.

נזק בשל עיכוב במסירת תוכניות קונסטרוקציה הנחוצות להקמת תקרת גוש צפון 2.83+
38. לטענת התובעים, יציקת התקרה במפלס 2.83+ התעכבה עקב קבלת תוכניות הקונסטרוקציה הרלוונטיות רק ביום 29.10.91, אף שהטפסנות הייתה מוכנה כבר ביום 28.8.91. בנסיבות אלו הם עתרו לפיצויים בסך של 40,280 ש"ח, נכון למועד הגשת כתב התביעה, זאת עבור בטלת כוח אדם וציוד (סעיף 16 לתצהירו של מר אסרף). הנתבעת דוחה את טענת התובעים כבלתי מעשית, מן הטעם שהתקרה מתחת לתקרת מפלס 2.83+ (תקרת 0.0) נוצקה רק ביום 5.11.91 (סעיף 59 לתצהירו של מר אדלר).

בחוות-דעתו קבע מר קדרון, בהסתמך על נתוני היציקות של מכון התקנים, כי תקרת 0.0 המצויה מתחת לתקרת 2.83+ נוצקה ביום 28.10.91. בנסיבות אלו פרט, כי לא יתכן שהטפסנות של תקרת 2.83+ תהא מוכנה כבר ביום 28.8.91. הילכך, הוא לא מצא הצדקה לטענת התובעים באשר לפריט נזק זה. עם זאת, במהלך חקירתו על-ידי בא-כוח התובעים אישר המומחה כי המסקנה דלעיל אינה מתחייבת, בהנחה שהתקרה שנוצקה ב-28.10.91 היא תקרת מקלט חיצונית, אף אם הוא לא ידע לקבוע על-פי התוכניות כי זו באמת הייתה התקרה שנוצקה במועד האמור, זאת מן הטעם שהחתך בשרטוט אינו מדויק (עמ' 88 לפרטיכל). מכל מקום, אין באמור כדי להצדיק סטייה ממסקנתו של מר קדרון, כאשר מר אסרף עצמו טען בתצהירו שיציקת תקרת 0.0 בבניין הצפוני נעשתה בסוף חודש אוקטובר, זאת מבלי להבחין לעניין זה בין התקרה הפנימית לזו החיצונית, אף שהבחנה כזו נעשתה בתצהיר בהקשר לפרטי נזק אחרים (למשל, בעניין בטלת הקאסטות בסעיף 17 לתצהיר, נושא אשר יידון להלן).

פיצוי עבור זמן אי יכולת השימוש קאסטות
39. לטענת התובעים, בעטיין של עבודות חפירה הם נאלצו לצקת את תקרת החניון בשלבים, דבר שהביא לכך ש-250 קאסטות אשר נועדו להשלמת תקרת החניה, נותרו באתר ללא שימוש במשך 11 יום. בנסיבות אלה עתרו התובעים לפיצוי בסך 1,375 ש"ח בתוספת מע"מ במחירי חודש מאי 91', בהתאם לעלות השכרה יומית בשיעור של 125 ש"ח (סעיף 17לתצהירו של מר אסרף). על טענה זו השיבה הנתבעת, כי לא זו בלבד שתקרת החניה הייתה אמורה להיבנות באמצעות לבני איטונג, כאשר השימוש בקאסטות נועד אך להוזיל את העלויות עבור התובעים, אלא שהתביעה עבור בטלת הקאסטות נכללה בחשבון ביניים מס' 3 מיום 2.9.91, אולם לא אושרה על-ידי המפקח (סעיפים 93-96 לתצהירו של מר אדלר).

בחוות-דעתו ציין מר קדרון, בהסתמך על הרישומים ביומני העבודה מיום 27.5.91, 7.7.91 ו-10.7.91, כי הפסקת החפירה הביאה לעיכוב של ממש ביציקה. בנסיבות אלו, וכיוון שביומני העבודה לא נמצא תיעוד להתנגדות כלשהי מצד הנתבעת לשימוש בקאסטות, סבר המומחה כי תביעת התובעים בנושא זה מוצדקת וכי הם זכאים לקבל סך של 1,375 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית מיולי 91' ועד למועד התשלום בפועל (סעיף 2.93 בעמ' 16 לחוות הדעת).

40. גם בנושא זה קביעותיו של המומחה מקובלות עלי ולא מצאתי מקום להתערב בהן. כפי שעולה מתצהירו של מר אדלר ומעיקרי הטיעון שהגישה הנתבעת, האחרונה אינה חולקת על-כך שבטלת הקאסטות נגרמה כתוצאה מהפסקת החפירה. טענתה מתמצה בהעדר קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק, נוכח הסכמת הצדדים לשימוש בלבני איטונג. דא-עקא, כפי שציין המהנדס בחוות-דעתו, אין בנמצא כל ראיה להבעת התנגדות כלשהי מצד הנתבעת לשימוש התובעים בקאסטות. בנסיבות אלו, אף אם שתיקת הנתבעת אינה עולה כדי שינוי ההסכם בהתנהגות, בכל הנוגע למתכונת בניית תקרת החניה, לא מן הנמנע שיש בה כדי ליצור כלפיה מניעות מלטעון כי התובעים אינם זכאים לפיצוי עבור זמן אי השימוש בקאסטות (השוו: ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מ"י, פ"ד נו(2) 433, 452 מול ו'-ז').

לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 1,375 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.7.91.

אי תשלום מלא עבור עבודות ציפוי אבן
41. לטענת התובעים היה על הנתבעת לשלם עבור ציפוי האבן סך של 110 ש"ח למ"ר תקרה, בהתאם לסעיף 9 להסכם. דא-עקא, היא שילמה עבור ציפוי האבן לפי שטחי התקרות של המבנה ללא 2 קומות החניה והמחסנים. הילכך עותרים התובעים לתשלום ההפרש בסך 165,000 ש"ח (1,500 מ"ר x 110 ש"ח/מ"ר), במחירי 12/90 (346,154 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה) (סעיף 19 לתצהירו של מר אסרף). הנתבעת טוענת כי היא פרעה במלואם את החשבונות עבור עבודות האבן. ואמנם, לא התובע מס' 1 ולא המפקח על הבנייה באתר העלו טרוניה כלשהי באשר לתשלום, כשם שהתובעים לא הגישו מעולם חשבונות עבור הסכומים הנתבעים על-ידם כעת. יתר-על-כן, מחישוב שערכה הנתבעת עולה, כי היא אף שילמה ביתר, זאת מאחר שהחשבון שאותו הגישו התובעים לתשלום התבסס על מטראז' הגבוה אף יותר מסך שטחי התקרות כולן, לרבות אלו שמתחת לפני הקרקע.

התובעים מצדם מודים, כי החשבונות אשר הוגשו לנתבעת לא כללו את שטחי התקרות של קומות החניה והמחסנים, זאת מחמת טעות בחישוב הכמויות מטעמם (סעיף 19(ח) לתצהירו של מר אסרף). עם זאת, זכאותם לקבלת תשלום גם עבור שטחים אלה נובעת, לטענתם, מנוסח סעיף 9 להסכם, המתייחס לכל מ"ר של תקרה בפרויקט ולא רק למ"ר של תקרה בקומה בה היה ציפוי אבן. מסקנה זו מתחייבת, לדידם, גם מאופיו הפאושלי של ההסכם, אשר אימץ את יחידת המידה של מטר לתקרה כפרמטר לתמחור העבודות. עוד הם טוענים, כי החלופה הפרשנית הנוגדת אינה מתיישבת עם הגיונו הכלכלי של ההסכם. בהקשר לכך נטען בתצהירו של מר אסרף, כי לו היה התמחור מתייחס רק לתקרות בקומות המכילות ציפוי אבן, הוא היה עומד על סכום שנע בין 160 ש"ח ל-200 ש"ח למ"ר (סעיף 19(ה) לתצהירו)

בחוות-דעתו עמד מר קדרון על-כך שחשבון מס' 20 מיום 1.4.94, המסכם את עבודות האבן שבוצעו על-ידי התובעים, ממצה את דרישות התשלום שלהם עבור עבודות אלו, בהעדר מסמך אחר שיש בו כדי לבסס דרישת תמורה שונה. הילכך, ובהנחה שהחשבון האמור נפרע על-ידי הנתבעת, הוא המליץ שלא להכיר בדרישת התובעים בעניין זה. פשיטא שמסקנת המומחה מטעם בית המשפט מבוססת אך על נתוני החשבון שהוגש בפועל, מבלי להידרש לפרשנות סעיף 9 להסכם, כמו גם לטענת התובעים בעניין הטעות שנפלה בחשבון. ואמנם, שאלות מעין אלו על בית המשפט לענות בהן. את זאת נעשה עתה. מטבע הדברים וכיוון שטענת הטעות אינה עומדת על רגל
יה היא, אלא נסמכת על זכותם המהותית של התובעים לתשלום ההפרש, אותה הם גוזרים כאמור מהוראת סעיף 9 להסכם, נבחן תחילה את הפרשנות שיש ליתן להוראה האמורה.

פרשנות סעיף 9 להסכם
42. בסעיף 9 להסכם נקבע כדלקמן: "תוספת מחיר לבנית האבן לפי - 110 ש"ח למ"ר תיקרה". דא ותו לא. מהי אפוא אותה תקרה שבה מדבר סעיף 9 הנ"ל? האם הכוונה היא לכל תיקרה באשר היא או דילמא רק לאותן תקרות המצויות מתחת לקומות הכוללות ציפוי אבן? אלו הן השאלות הפרשניות הניצבות לפנינו.

43. אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה היא אומד דעת הצדדים. אומד הדעת נבחן על-פי תכליות החוזה, הכוללות היבטים סובייקטיביים ואובייקטיביים. התכלית הסובייקטיבית מבטאת את אומד דעתם המשותף של הצדדים, היינו "המטרות, האינטרסים והתכליות אשר הצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם" (ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 312 מול ה'; ע"א 3978/99 אוליצקי כריה (1990) בע"מ נ' מנורה איזו אהרון בע"מ, פ"ד נה(2) 565, 573 מול ג'). הכוונה אינה מיוחסת אפוא לאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים בלבד, אלא לגילוי החיצוני של הכוונה המשותפת לשניהם (ע"א 5597/90 כהן נ' תקליטי סי. בי. אס בע"מ (אנ. אם. סי. בע"מ), פ"ד מז(3) 212, 218 מול ד'-ה' ו-220 מול ב'-ג'). ביטוי בולט לתכלית זו הוא נוסח הדברים בחוזה וביטויי הצדדים בקשר אליו. עם זאת, בנסיבות מסוימות - והסיטואציה שבה החוזה נוסח על-ידי צד אחד בלבד, כבענייננו, היא דוגמא לכך - יכולה התכלית להיקבע לפי כוונתו הסובייקטיבית של אחד הצדדים בלבד, זאת מקום שהצד השני מודע לה ויודע את מרכזיותה וחשיבותה אצל משנהו או כאשר נסיבות העניין מלמדות, כי אומד דעת זה משקף לאמיתם של דברים מטרות משותפות (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זלוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 305 מול ה'-ו').

התכלית האובייקטיבית משקפת את "המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (אפרופים, שם, 313 מול ב'). היא מבטאת את השכל הישר של צדדים הוגנים ליחס החוזי, באין אינדיקציה או מסקנה פרשנית לגבי התכלית הסובייקטיבית (ע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מא(1) 241, 245 מול ו'-ז'; ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2, 20 מול ד'-ה' ורבים אחרים). מטבע הדברים, תכלית זו נקבעת על-פי מהותו של העניין, טיב ההסדר ואופיו (בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(1) 3, 10 מול ז').

היחס בין שתי התכליות הנ"ל, שעיקרו בלשון החוזה ונסיבות כריתתו, הוא "בבחינת שני מעגל
ים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו כיוונית: מעגל
פנימי שעניינו בחינת גוף הטקסט על מילותיו, והמעגל
החיצוני שעניינו בחינת הנסיבות החיצוניות, האוצלות על משמעות הטקסט ומאירות את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים" (ע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(4) 28, 35 מול ה'-ו'). פרשנות החוזה נבחנת בראש ובראשונה על בסיס תכליותיו הסובייקטיביות. בגדרה של תכלית זו "נתונה עדיפות נורמאטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות" (אפרופים הנ"ל, פ"ד מט(2) בעמ' 313-314). בחינת תכליתו האובייקטיבית של החוזה נעשית באופן שיורי בלבד - באין מסקנה ברורה לפי ההיבט הסובייקטיבי. בהקשר לכך נפסק: "בהעדר ראיה על הכוונה הסובייקטיבית, ניתן יהא לתור 'אחרי התכלית האובייקטיבית של ההסכמים כפי שצדדים הוגנים המגינים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותה'" (ע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' נרות ירושלים אילום (1987) בע"מ, פ"ד נו(2) 550, 566 מול ד'-ה' [הדגש מצוי במקור - מ' ג']; רע"א 8060/95 הנהלת בתי המשפט נ' אב-חן אחסנה בע"מ, פ"ד נד(1) 357, 367 מול ב'-ג'). ואכן, בנסיבות שבהן מדובר בסוגיה אשר הצדדים לא נתנו עליה כלל דעתם או כאשר לא עלה בידי איש מהם לשכנע את בית המשפט כי כוונתו הסובייקטיבית ביטאה גם את זו של הצד האחר בעת כריתת החוזה, יפנה בית המשפט אל תכליתו האובייקטיבית של החוזה (בג"ץ 846/93 ברק הנ"ל, פ"ד נא(1) בעמ' 11 מול ד'-ז').

התכלית האובייקטיבית משמשת אפוא עוגן לפרשנות, עת לא ניתן לאתר את אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לצדדים. בראש ובראשונה היא נלמדת מתוך החוזה עצמו: הן מתוך ראייתו הכוללת והן מתוך בחינת הקשרים בין הוראותיו השונות (ע"א 554/83 אתא הנ"ל, פ"ד מא(1) בעמ' 305 מול ו'-ז'). בהמשך בוחנים את הנסיבות החיצוניות לחוזה. אלו הן הנסיבות הסובבות את עשיית העסקה והן עשויות לכלול את המשא ומתן שבין הצדדים, התנהגותם לפני ואחרי כריתת ההסכם ובמהלך ביצועו, תכתובת ביניהם, הסכמים דומים או נוהג מסחרי וכיוצאים באלה. נסיבות אלו ניתן להוכיח באמצעות ראיות חיצוניות להסכם, לרבות עדות בעל-פה (ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 407 מול ד'-ה').

המסע הפרשני מתחיל, אפוא, במעגל
הפנימי הקרוב ביותר של החוזה והוא מסתיים במעגל
החיצוני. הווי אומר: מלשון הסעיף השנוי במחלוקת עצמו, דרך הוראות ההסכם בכללותו ועד לנסיבות החיצוניות (ה"פ (חי') 183/01 אדם טבע ודין נ' חיפה כימיקלים בע"מ, תק-מח 2002(3) 22062, בסימן 10 לפסק הדין).

44. סעיף 9 להסכם שבין הצדדים משתמש במונח "תקרה" על דרך הסתם, ללא ביאורים או תוספות כלשהן. אין לכחד כי אימוץ משמעותו הפשוטה, המיידית והטבעית של מונח זה יביאנו לכלל מסקנה, לפיה כל שטחי התקרה של המבנים בפרויקט אשר נמסרו לביצוע התובעים, צריכים להילקח בחשבון לצורך חישוב התמורה המגיעה להם עבור עבודות ציפוי האבן. עם זאת, כפי שהובהר לעיל, לשון החוזה - כל שכן לשון הביטוי הקונקרטי השנוי במחלוקת - מהווה אך נקודת מוצא ולא נקודת סיום. ברוח זו מבקשים התובעים להקיש לעניין פרשנותו של סעיף 9 הנ"ל מסעיף אחר בהסכם, הדן בתשלום עבור מחיצות מבלוקי בטון והמתווה, לשיטתם, מנגנון תשלום דומה. המדובר בסעיף 5 להצעה הקובע, כי עבור מחיצות מבלוקי בטון תשולם "תוספת מחיר של 52 ש"ח", בנוסף למחיר הבסיס של השלד. לטענת התובעים, סעיף 5 מטיל חובת תשלום גל
ובאלי לכל מ"ר של תקרה, ולא רק עבור השטח שבו נבנו המחיצות בפועל. לדעתם יש לגזור ממנו גזירה שווה גם לעניין סעיף 9.

הנתבעת מצדה סבורה, כי הוראת סעיף 5 הנ"ל תומכת דווקא בעמדתה, בבחינת מכלל הן שומעים לאו, באשר נקבעה בו במפורש תוספת תשלום מעבר למחיר הבסיס של השלד (סעיף 29 לעיקרי הטיעון, כתב הטענות מטעמה).

45. אכן, לא רק הביטוי או התניה השנויים במחלוקת עומדים לנגד עיני הפרשן, אלא החוזה בכללותו, באשר חלקיו השונים קשורים ושזורים זה בזה (ע"א 554/83 אתא הנ"ל, 303-305; בג"ץ 5105/95 מודזגברישווילי נ' התעשייה האוירית לישראל בע"מ, פ"ד נב(1) 459, 468 מול ו'-ז'; ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562, 567 מול ה'; א' ברק פרשנות במשפט (כרך רביעי, פרשנות החוזה, תשס"א) 450-455). קשרי גומלין אלה בין הוראותיו השונות של החוזה הם המעניקים לכלל הפרשני "מכלל הן אתה שומע לאו", שענייננו הסקת הסדר שלילי, את חיותו. כך, למשל, בע"א 156/85 פוקס נ' גודר (פ"ד מב(1) 175) נעשה שימוש בכלל האמור במסגרת פרשנות חוזה למכר מקרקעין, על-מנת להסיק כי הצדדים לחוזה לא הסכימו על הצמדתן של הוצאות הפיתוח, זאת נוכח שתיקתם בנדון, אשר עמדה בניגוד להסדרה המפורשת של נושא ההצמדה בהקשר לתשלומים מכוחן של התניות האחרות באותו חוזה (שם, 176 מול ה').

עם זאת, כלל פרשני זה נחשב לכלל "חלש" המחייב שימוש זהיר בפרשנות דברי חקיקה (בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית ערד, פ"ד נה(1) 769, 791 מול א'-ג'; רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 695 מול ד'; בג"ץ 5012/97 מתן שירותי בריאות סיעוד ורווחה בע"מ נ' משרד הבריאות, פ"ד נב(1) 49, 61-62; א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני, פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 114-115). בדומה יש ליישמו בזהירות הראויה גם בבואנו לפרש חוזים. על הטעמים לכך עמד פרופ' א' ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג) 153. כך נאמר שם:


"גם כאשר הסקת ה'לא' מה'הן' אפשרית היא, אין להסיק מכך שזהו המובן המשפטי של הטקסט. יתכן שלשון ה'הן' עצמה לא נכללה אלא לצורכי זהירות ולשם הסרת ספק (ex abundanti cautela); ייתכן שהיא לא באה אלא לצורכי דוגמא; ייתכן שהיא מהווה ניסוח מרושל".
(וראו גם: ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק נ' תופיק, פ"ד נז(4) 673, 686 מול ג'-ד')


בהתאם לכך גורס המחבר, כי ככל שעסקינן בטקסט חוזי מדובר בכלל בלשני שיש בו כדי להרחיב את המשמעות הלשונית של הטקסט, אך אין לראות בו כלל של פרשנות, היוצר חזקה לזכות "הלאו" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך רביעי, פרשנות החוזה) הנ"ל, 358-359; 375-377).

46. על רקע האמור לעיל נראה, כי נסיבות המקרה דנן אינן הולמות את השימוש בכלל הפרשני הנדון. ודוק: סעיף 5 להסכם קובע את חובת הנתבעת לשלם תוספת תשלום בשיעור הנקוב בו עבור בניית מחיצות מבלוקי בטון. גם סעיף 9 להסכם קובע תוספת תשלום עבור בניית האבן, ואף שבניגוד לקודמו הוא אינו קובע במפורש כי התוספת מתייחסת למחיר הבסיסי של השלד, לא יכולה להיות מחלוקת כי זוהי כוונתו, שהרי מחיר השלד הבסיסי הוא גם הבסיס היחידי להתייחסות לצורך תשלום התוספות. ואמנם, המחלוקת בין הצדדים אינה סבה על עצם חובתה של הנתבעת לשלם לתובעים תוספת תשלום, לעומת המחיר הבסיסי של השלד עבור עבודות האבן. היא סבה על השאלה, איזה שטח תקרה יש לקחת בחשבון לצורך חישוב שיעורה הכולל של תוספת התשלום האמורה. בשאלה זו סעיף 5 אינו עוסק, מה גם שהתשלום אשר בו הוא כן עוסק, מתייחס ליחידת מידה של מ"ר מבנה ולא מ"ר תקרה, כבסעיף 9. ואמנם, הסעיף הקרוב ביותר בהסכם לסעיף 9, מבחינת יחידת המידה שהוא מאמץ כבסיס לחישוב התמורה, הוא דווקא סעיף 4 להסכם, הקובע כי "חללים בתקרה עבור מעליות או כל חלק אחר אשר קירותיו הם מבטון או אבן ימדדו לפי מטר תיקרה". נקל להבחין, כי מסעיף זה משתמעת כוונה להרחבת בסיס החישוב, דבר העשוי לתמוך דווקא בעמדת התובעים.

כפי שפורט לעיל, בהיעדר מסקנה ברורה בדבר תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, מוטל על הפרשן לתור אחר תכליתו האובייקטיבית. זו יכולה להילמד, בין השאר, מהגיונו הכלכלי של ההסכם (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, תק-על 2004(1) 1158, בסימן 11 לפסק הדין) או מקיומו של נוהג מסחרי. דא-עקא, חקירתו של מר קדרון העלתה, כי ההסכמה לחשב את שטח קירות האבן לפי שטחי התקרות, היא חריגה בהתקשרויות מן הסוג האמור (עמ' 89 לפרטיכל). מכל מקום, לשלב זה די בקיומה של אפשרות פרשנית התומכת בעמדתם של התובעים, כדי להוסיף ולבחון את טענתם בעניין הטעות שנפלה, כביכול, בעריכת החשבון שהוגש. לבירור טענה זו נשים פעמינו כעת.

טענת הטעות
47. לית-מאן-דפליג, כי נקודת המוצא היא שהחשבון אשר הוגש לתשלום בפועל, כפי שיצא תחת ידי התובעים עצמם, משקף את ההסכמות החוזיות בעניין התמורה המגיעה לתובעים בעד עבודות ציפוי האבן. בתצהירו טען מר אסרף, ועל-כך שב גם בחקירתו הנגדית, כי החשבון נערך על-ידי מחשב הכמויות מטעם התובעים, מר אורן. דא-עקא, תצהירו של האחרון אינו עוסק כלל ועיקר בטעות הנטענת שנפלה בעריכת החשבון הנוגע לעבודות ציפוי האבן, אלא סב כולו על המחלוקת שנתגל
עה בין הצדדים בעניין שיעור השטח הכולל של התקרות ועל ההסכמה אליה הגיעו בעניין זה - הסכמה שלטענת מר אסרף ממילא אינה רלוונטית אלא לעבודות הבטון (עמ' 32 לפרטיכל). זאת ועוד, התובעים לא הצביעו על חשבון אחר כלשהו שהגישו לתשלום היתרה שלטענתם מגיעה להם, ואף לא על פניה כתובה אחרת, גם אם לא בגדר של חשבון ממש, הכוללת דרישה לתשלום כאמור. הם גם לא פירשו בתצהיריהם כיצד ומתי פנו בעניין זה אל הנתבעת והסתפקו בהעלאת טענה סתמית בתצהירו של מר אסרף, בדבר קיומה של פניה כזו (סעיף 19ח לתצהירו). הדברים לא התבררו גם בחקירתו הנגדית של האחרון. אדרבא, הלה כלל לא זכר שנעשתה פניה כזו ויכול היה רק להניח את קיומה. בלשונו (עמ' 33 לפרטיכל למעלה):


"אני מאמין שאחרי שהבחנו בטעות, הוצאנו חשבון מתוקן ולכן ביקשנו את הפרשי התשלום".


במצב דברים זה מובן כי יש לדחות את טענת הטעות, זאת לא רק מהטעם שמדובר בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, אלא מכיוון שגם לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל להוכיח, כי החשבון שהוגש איננו ממצה את התמורה החוזית בעד עבודות ציפוי האבן. נוכח המסקנה דלעיל, ומשאין לפני תביעה שכנגד בנושא, להשבה מצד הנתבעת, אינני רואה צורך להכריע בטענתה של האחרונה, כי המטראז' אשר שימש בסיס לעריכת החשבון שהוגש חורג מהמוסכם אף אליבא דעמדת התובעים.

חשבונות שלא שולמו במלואם או בחלקם
חשבון פיתוח מס' 8 נפרע באופן חלקי
48. לטענת התובעים, חשבון פיתוח מס' 8 נפרע באופן חלקי בלבד, כאשר שולם סך של 20,959 ש"ח מתוך 36,138 ש"ח. אי לכך הם עותרים לתשלום היתרה בסך 15,179 ש"ח (כולל מע"מ) נכון ליום 20.3.94 (20,516 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה) (סעיף 20 לתצהירו של מר אסרף). הנתבעת מצדה טוענת, כי החשבון הנדון שולם על-ידה ביתר, הואיל ושולם סך של 20,959 ש"ח, אף שהסכום אשר אושר על-ידי המפקח לתשלום עמד על סך של 10,959 ש"ח בלבד (סעיפים 98-99 לתצהירו של מר אדלר).

בחוות-דעתו קבע מר קדרון, כי הנתבעת אינה חייבת בתשלום כלשהו פרט לסכום שאושר לתשלום על-ידי המפקח. לית-מאן-דפליג, כי חשבון מספר 8 נבדק על-ידי המפקח ואושר על-ידו באופן חלקי, לאחר שהוכנסו בו תיקונים. כפי שהבהיר המומחה בחקירתו, על-פי הפרקטיקה המקובלת בהליך הגשת החשבונות בעבודות בניין, המזמין אינו חייב בתשלום חשבון שלא אושר או עבור כל חלק הימנו שלא אושר לתשלום (עמ' 90 לפרטיכל). בחקירתו על-ידי בא-כוח התובעים הוא אישר, כי הסיבות שבעטיין לא אושר החשבון על-ידי המפקח במלואו אינן ידועות לו. סיבות אלו נותרו עלומות משהמפקח לא זומן לעדות על-ידי התובעים ולא ניתן היה לחוקרו בעניין זה. כידוע, כאשר צד להליך המשפטי נמנע מלהציג ראיות שסביר ומצופה ממנו להציגן, מניחים שאילו הן היו מוגשות היה הדבר פועל דווקא לחיזוק גרסת הצד שמנגד (י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה (חלק שלישי, תשנ"ט) 1391 ואילך; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872 מול ה'-ו').

49. מכל מקום, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי בהתאם לפרוצדורה שנהגה בין הצדדים דנן - והנוהגת ברגיל גם בפרויקטים מן הסוג שבו עסקינן - היה על התובעים לפנות אל המפקח בכל השגה שהייתה להם בעניין אישור החשבון. בתצהירו של התובע אין כל זכר למהלך כזה, כשם שגם לא ניתן למצוא בו ביטוי לפניה כלשהי מצד התובעים אל הנתבעת בעניין זה. לנוכח האמור נדחית תביעת התובעים גם באשר לתשלום יתרת חשבון.

אי פירעון חשבון ביניים מס' 37 וחשבון תוספות וחריגים
50. לטענת התובעים, הנתבעת לא פרעה את חשבון מס' 37 בסך של 20,735 ש"ח, הכולל את יתרת הסכום לתשלום עבור עבודות רגילות, הפרשים שלא שולמו בחשבון מס' 36 ואגרת שמירה לחודש מרץ 94'. עוד הם טוענים, כי הנתבעת לא פרעה את חשבון התוספות והחריגים אשר הסתכם בסך של 11,328.68 ש"ח. התובעים עותרים אפוא לתשלום החשבונות הנ"ל, בסך כולל של 32,064 ש"ח (נכון ליום 20.4.94) בצירוף מע"מ (סה"כ 42,753 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה). הנתבעת מצדה טוענת, כי היא אינה יכולה להתייחס לטענות התובעים לגופן, כיוון שהחשבונות הנדונים לא הועברו אליה כלל. בהקשר לכך היא מפנה אל מכתבו של בא-כוחה דאז, במענה לפנייתו של בא-כוח התובעים בעניין תשלום החשבון לחודש מרץ 94, שבו נאמר כי החשבון לא התקבל אצל הנתבעת (סעיפים 100-101 לתצהירו של מר אדלר). מכל מקום סבורה הנתבעת, כי אי פניית התובעים למפקח לאישור החשבונות ובחירתם להגישם אליה במישרין, בניגוד לפרוצדורה המוסכמת בין הצדדים, צריכה לפעול כנגד התובעים.

בחוות-דעתו סבר מר קדרון, כי כיוון שהחשבונות דלעיל, כפי שצורפו לתצהירו של מר אסרף, לא אושרו על-ידי המפקח, יש לאפשר לתובעים להגישם לאישורו תוך זמן סביר ובאם יאושרו יהא על הנתבעת לפורעם תוך זמן קצוב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום החיוב. עם זאת בחקירתו הוא נטה להסכים, כי הגשת החשבונות לאישור ולתשלום בדיעבד היא מהלך התלוי יותר ברצונו הטוב של המזמין מאשר אפשרות אופרטיבית מקובלת (עמ' 90 לפרטיכל).

51. סבורני, כי דין תביעת התובעים בנדון להידחות, מטעמים דומים לאלה אשר עמדו ביסוד דחיית תביעתם לתשלום יתרת חשבון פיתוח מס' 8, עליהם עמדנו לעיל. כאמור, החשבונות שעליהם מסתמכים התובעים, כפי שצורפו לתצהירו של מר אסרף, אינם נושאים את אישורו של המפקח. השאלה מה עלה בגורלם של חשבונות אלה, לאמור: האם בכלל נמסרו למפקח? האם אושרו על-ידו כולם או מקצתם? והאם הגיעו לידי הנתבעת? לא התבררה, משהמפקח לא זומן על-ידי התובעים לעדות וכפועל יוצא גם לא נחקר בנדון. על הנפקות הראייתית של הימנעות צד להליך מהעדתו של עד כבר עמדנו לעיל. זאת ועוד, טענת הנתבעת כי החשבונות כלל לא הגיעו לידיה בטרם החל ההליך המשפטי לא הוזמה בחקירתו של מר אדלר (עמ' 64 לפרטיכל). לכך גם מצטרפת העובדה לפיה אין בנמצא תיעוד כלשהו לכך שהתובעים פנו אל המפקח לבירור העניין.

אי תשלום רכיב המע"מ בחשבונית מס' 861, 034
52. לטענת התובעים, הנתבעת לא שילמה את רכיב המע"מ עבור שתי החשבוניות דלעיל, בסך כולל של 10,104 ש"ח, אשר היה אמור להשתלם עד ליום 15.4.94 (11,640 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה). הילכך הם עותרים לתשלום סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית למן המועד האמור. טענת התובעים לא הוזמה על-ידי הנתבעת. למעשה, האחרונה כלל לא התייחסה לנושא במסגרת תצהירו של מר אדלר או בחקירתו הנגדית של מר אסרף, ואף לא בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה לקראת הסיכומים. בנסיבות אלו, בדין ציין מר קדרון בחוות-דעתו, כי תביעת התובעים בנושא זה מוצדקת (עמ' 19 לחוות הדעת). זו גם דעתי.

לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 10,104 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.4.94.

אובדן רווח
53. לטענת התובעים, העיכוב הניכר במשך השלמת הפרויקט בעטיה של הנתבעת מנע מהם להתפנות לבניית פרויקט חדש, כמו גם להפנות ציוד ששימש לפרויקט דנן לפרויקט אחר. נזק זה הוערך על-ידי התובעים בסך של 545,850 ש"ח במונחי דצמבר 1990 (1,145,141 נכון למועד הגשת התביעה), והוא חושב, לטענתם, על בסיס הרווח הקבלני הממוצע שלהם באותה תקופה, עבור פרק זמן של 8 חודשים, המהווה את משך העיכוב בסיום עבודת השלד (סעיף 18 לתצהירו של מר אסרף). עם זאת, התובעים לא הציגו ראיות כלשהן להוכחת הרווח הקבלני הממוצע הנטען. מטעם התובעים הוגש גם תצהירו של מנהל העבודה באתר, מר אסעד עיד. הלה חזר על טענות התובעים בעניין התארכות משך ביצוע הפרויקט עקב ביצוע עבודות החפירה, עיכוב במסירת תוכניות הקונסטרוקציה של הקומות בבניין (סעיפים 4 ו-5 לתצהירו) והעיכוב בקבלת החלטה בדבר סוג האבן שתשמש לעבודות הציפוי (סעיף 6 לתצהירו).

הנתבעת מצדה מבקשת לדחות את טענות התובעים. לטענתה, לא רק שבפועל התובעים היו מעורבים במקביל לעבודתם בפרויקט דנן במספר פרויקטים אחרים, כפי שניתן ללמוד מדו"חות העבודה של התובעים עצמם, אשר בחלקם צורפו כנספח י' לתצהירו של מר אדלר, אלא, שלשיטתה דווקא בשל כך לא עלה בידם לעמוד בהתחייבויותיהם כלפיה (סעיף 97 לתצהירו של מר אדלר). עם זאת, גם בא-כוח הנתבעת הסכים בסיכומיו, כי ניתן היה לפסוק לתובעים פיצוי גם ללא הוכחת אובדן רווח אלטרנטיבי מפרויקט אחר, זאת על בסיס כימות הנזקים שנגרמו להם עבור בטלת ציוד ועובדים כתוצאה מן העיכובים בעבודתם, אשר נגרמו בעטיה של הנתבעת. מכל מקום, הוא התנגד לכימות הנזק על דרך של חישוב החלק היחסי של העיכוב מול זמן הביצוע הכולל, כפי שננקטה על-ידי המומחה מטעם התובעים (עמ' 141 לפרטיכל).

כזכור, ועל-כך עמדנו לעיל, אינג' ליבוביץ' העריך את שיעור ההפסד החודשי שנגרם לתובעים בעטיים של העיכובים השונים שחלו בעבודתם בסך של 35,820 ש"ח לחודש. סכום זה לא אומץ לעיל אלא היווה רק בסיס לאומדנת חישוב נזקיהם של התובעים, עבור העיכובים שחלו בעבודתם בעטיה של הנתבעת. בהתאם לכך נפסקו להם פיצויים עבור זמן בטלת העובדים והציוד, בשל שני החודשים אשר בהם עבודתם התעכבה בעטיין של החפירות וששת החודשים שבהם היא נתעכבה בשל ההתמהמהות מצד הנתבעת בבחירת האבן.

בנסיבות אלו, ומשלא עלה בידי התובעים להוכיח כי היה בידם להתקשר עם מאן דהוא לביצוע פרויקט אחר - כל שכן את שיעור התמורה החוזית המשוערת שהייתה מתקבלת במקרה של התקשרות כאמור - ברי, כי לא ניתן לפסוק להם פיצוי נוסף עבור עיכובם ממלאכתם במהלך שמונת החודשים האמורים. מסקנה זו מתחייבת מן העיקרון השולל מתן כפל פיצוי עבור נזק זהה (דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית הנ"ל, 573; ע"א 2790/93 eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 845 מעל א').

סיכום סכומי הפיצויים שהתובעים זכאים לקבל מהנתבעת

54. לתובעים נפסקו פיצויים לפי פרטי הנזק הבאים:

(א) עיכוב בעבודות החפירה: 40,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת הגשת התובענה;

(ב) עיכוב בשל בחירת סוג האבן: 66,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התובענה;

(ג) עיכוב בשל צווי הפסקת עבודה: 3,800 ש"ח ו-8,600 ש"ח בצירוף מע"מ. לראשון הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 16.5.91 ולשני החל מיום 16.2.92;

(ד) זמן אי השימוש בקאסטות: 1,375 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.7.91;

(ה) תשלום המע"מ: 10,104 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.4.94.


ג' התביעה שכנגד

הפרשים עבור חישוב שטחי הפרויקט
55. התובעת שכנגד עותרת להשבת סך של 252,367 ש"ח במונחי חודש דצמבר 1990 (550,145 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה שכנגד באפריל 95'), אשר לטענתה שולמו על-ידה ביתר. לגרסתה, התשלום העודף נבע בחלקו מטעות בחישוב שטחי הפרויקט, כפי שנמדדו על-ידה טרם הבנייה, ובחלקו האחר מטעות בחישוב תמורת המרפסות לעומת המחיר החוזי (סעיפים 103- 108 לתצהירו של מר אדלר).

על-כך משיבים הנתבעים שכנגד, כי בעקבות המחלוקת שנתגל
עה בין הצדדים בנושא חישוב השטחים, לנוכח קיומם של חישובים סותרים, הוסכם, כי לצורך התשלום יעמוד שטח התקרות על 10,483.33 מ"ר ואילו שטח המרפסות יעמוד על 142.99 מ"ר. להוכחת טענתם הם צירפו את תצהירו של מר י' אורן, מחשב כמויות במקצועו, אשר ערך עבורם חישוב של שטחי התקרות בפרויקט. על-פי האמור בתצהיר, נוכח אי ההתאמה שנתגל
עה בין החישוב שנערך על-ידו ובין החישוב הנגדי שערך המפקח א' צ'ציק עבור התובעת שכנגד, גיבשו השניים נתונים מוסכמים של שטחי התקרות, שהם הנתונים המחייבים לצורך חישוב התמורה החוזית (סעיפים 7-8 לתצהיר).

על רקע האמור קבע מר קדרון בחוות-דעתו, כי הצדדים הסכימו שהחישוב הקובע יעמוד על 10,483.33 מ"ר בתוספת 142.99 מ"ר מרפסות, וחישוב זה אושר על-ידי המפקח.

56. גם בנושא זה לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט. עדותו של מר אורן אודות ההסכמה אליה הגיעו הצדדים באשר להיקף המחייב של שטח התקרה, לצורך חישוב התמורה החוזית, מהימנה עלי. עדותו זו לא נסתרה בחקירה הנגדית ואף לא הוזמה על-ידי התובעת שכנגד, באמצעות הגשת תצהיר נגדי של המפקח צ'ציק, הגם שתצהירו של מר אורן כבר היה מונח לפניה. התובעת שכנגד גם לא הביאה תצהיר מטעמה של העובדת ממשרדו של מהנדס הקונסטרוקציה, מר מוזיקנט, אשר לטענתה ביצעה את המדידה הסופית של שטחי הבנייה (עמ' 65 לפרטיכל), זאת אף שנטל הראיה להוכחת התובענה שכנגד מוטל על כתפיה. לכך מתווסף הנתון, שלפיו בחקירתו הנגדית של מר אדלר לא נשללה האפשרות כי מקורו של ה"תשלום העודף", אליבא דהתובעת שכנגד, אינו נעוץ בחישוב מוטעה של שטחי הבנייה כגרסתה, אלא בהסכמה חוזית בהקשר לסעיף 5 להסכם, לפיה התובעת שכנגד תשלם סך של 452 ש"ח למ"ר עבור כלל שטחי התקרה בפרויקט ולא רק עבור השטחים שבהן נבנו מחיצות בפועל. ואמנם, למר אדלר לא היה הסבר של ממש לתאימות המלאה עליה הצביע בא-כוח הנתבעים שכנגד, בין הסכום האמור ובין שיעור התמורה החוזית למטר תקרה, המתקבל מחישוב הסכומים אשר שולמו לתובעים בפועל, עבור כלל שטחי הבנייה להוציא מרפסות (עמ' 65-66 לפרטיכל).

נזקים בשל עבודה לקויה
57. לטענת התובעת שכנגד, הנתבעים שכנגד עזבו את האתר בחודש פברואר 94' כאשר הם מותירים אחריהם ליקויים, אותם היא נאלצה לתקן במטרה לצמצם את נזקיה, באמצעות עשרה מפועליה, בעלות חודשית של 3,300 ש"ח ברוטו לפועל (סעיפים 110-114 לתצהירו של מר אדלר). מן העבר השני טוענים הנתבעים שכנגד, כי לבד מכך שעלות התיקונים הנטענת לא הוכחה (התובעת שכנגד הציגה במהלך המשפט תלוש משכורת של פועל בודד בלבד), הליקויים שנתגל
עו היו שוליים ובחלקם נבעו אף מעבודות של קבלני משנה אחרים, כפי שניתן להיווכח מחתימתו של מנהל העבודה מטעם הנתבעת על גבי רשימת התיקונים שצורפה כנספח כ"ח לתצהירו של מר אסרף. על-כך משיבה התובעת שכנגד, כי במועד שבו חתם מנהל העבודה מטעמה על תיקון הליקויים, קרי ביום 12.4.94, הנתבעים שכנגד כבר לא היו באתר, אותו נטשו כאמור כבר בחודש פברואר. לפיכך, החתימה מתייחסת לביצוע התיקונים באמצעות הפועלים שהובאו על-ידי התובעת שכנגד.

בחוות-דעתו קבע מר קדרון, כי המסמכים מלמדים על קיום מספר מצומצם של ליקויים אשר תוקנו באופן עצמאי על-ידי התובעת שכנגד, לאחר עזיבת הנתבעים שכנגד את האתר. עוד מדובר בליקויים קלים בלבד, שעלות תיקונם אינה עולה על סך של 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ, במחירי אפריל 94'.

58. מסקנת המומחה מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. אכן, כפי שהוא ראה לציין בחוות-דעתו: ליקויים בסדר גודל גדול - כפי שמצטיירים לכאורה מן הדו"ח מיום 1.12.93 של מר גוטמן, אדריכל הפרויקט (נספח מ"ט לתצהירו של מר אדלר) - לא היו מקבלים את אישור המפקחים מטעם הנתבעת. לא נעלמה מעינינו גם הודאתו של מר אדלר בעדותו, כי לא נעשה מיפוי של הליקויים וייחוסם אל קבלני המשנה השונים אשר עבדו באתר (עמ' 66 לפרטיכל). לכך מתווספת העובדה שמר אסרף כמעט ולא נחקר אודות הליקויים הנטענים. למעשה הוא נשאל רק לגבי ליקויים בבטון ותשובתו, לפיה נתגל
ו ליקוי או שניים שתוקנו, לא הוזמה (עמ' 22-23 לפרטיכל).

אף-על-פי-כן, הנתבעים שכנגד אינם חולקים למעשה על עצם קיומם של ליקויים כלשהם באחריותם, אלא רק על טיבם והיקפם. אין תמה אפוא, כי חקירתו של מר אדלר בנושא זה סבה על שאלת הקשר הסיבתי בין הליקויים בעבודת האבן ובין טיב עבודתם של הנתבעים שכנגד, לנוכח עבודות אלומיניום אשר בוצעו באתר על-ידי קבלן אחר (עמ' 61-62 לפרטיכל), ולא על עצם קיומם של ליקויים ותיקונם העצמי באמצעות פועלים ששכרה התובעת שכנגד. בנסיבות אלו בדין הצהיר בא-כוח הנתבעים שכנגד, כי הוא אינו מבקש לחלוק על סכום הפיצוי שננקבו בחוות-דעתו של מר קדרון, אף אם לשיטתו הערכתו נוטה אל עבר הצד הגבוה (עמ' 120 לפרטיכל).

59. לאור כל האמור, הנתבעים שכנגד ישלמו לתובעת שכנגד עבור ליקויים שונים, סך של 8,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.4.94.

נזקים בשל איחור בסיום העבודות על-ידי הנתבעים שכנגד
60. לטענת התובעת שכנגד, הנתבעים שכנגד נושאים באחריות לנזקיה עקב האיחור באכלוס הבניינים, הן משום קצב העבודה הלא מספיק לאורך כל התקשרות והן מחמת השארתו של המנוף באתר לפרק זמן העולה על 3 חודשים, דבר אשר מנע את סיום עבודות הפיתוח וקבלת טופס איכלוס מהעירייה (סעיפים 116-120 לתצהירו של מר אדלר). התובעת שכנגד העריכה את נזקיה עקב האיחור בסך של 1,260,000 ש"ח, המהווים שכר דירה ממוצע למשך תקופת האיחור עבור דיור חלופי ל-56 המשתכנים בפרויקט, וסכום נוסף של 350,00 ש"ח עבור הוצאות החזקתו של צוות מנהל באתר מטעם התובעת שכנגד, למשך תקופת העיכוב (סעיפים 121-123 לתצהיר).

מן העבר השני טוענים הנתבעים שכנגד, כי לא הייתה מצדם התחייבות לתאריך סיום עבודה מוגדר, וכי מכל מקום העיכוב בהשלמת עבודתם נגרם בעטיה של התובעת שכנגד. עוד הם טוענים, כי האיחור במסירת הדירות נבע מעיכוב בעבודתם של קבלני משנה אחרים וממילא לא הוכחו טענות התובעת שכנגד בנוגע לנזקיה, עקב העיכוב במסירת הדירות. אשר למנוף טוענים הנתבעים שכנגד, כי זה פונה סמוך לדרישת התובעת שכנגד והמפקח ממנה לעשות כן. מכל מקום, הימצאותו של המנוף בשטח לא הפריעה להשלמת עבודות הפיתוח, כיוון שהוא היה מונח בפינה מרוחקת.

בחוות-דעתו ציין מר קדרון את שכבר פרטנו לעיל, כי ההסכם שבין הצדדים אינו ממצה ולמעשה לא מסדיר בצורה מספקת פרטים מהותיים של ההתקשרות, ולרבות את לוח הזמנים. בנוסף, לוח הזמנים שצורף לאחר מכן קובע מועדים לא ריאליים, כגון תחילת עבודה על בניית מחיצות, בעוד שהרגל
יים התומכות את תבניות התקרה מוצבות בשטח ולא מאפשרות בנייה. בנסיבות אלו, ובהתחשב ביומני העבודה, ההתכתבויות בין הצדדים ונתונים נוספים קבע מר קדרון, כי הנתבעים שכנגד איחרו בגמר עבודות השלד לרבות אי פינוי המנוף במשך זמן של 8 חודשים. עם זאת, הוא לא ראה לקבוע פיצוי עבור העיכוב האמור, מן הטעם שלשיטתו הוא מתקזז עם העיכוב הזהה בזמן אשר נגרם לנתבעים שכנגד עליו עמדנו לעיל (עבודות החפירה וההכרעה בסוגית סוג האבן שתשמש לעבודות הציפוי). על הפגם שבקיזוז האיחורים, להבדיל מקיזוז השקילות הכספית, עמדנו כבר לעיל ואין צורך לשוב על הדברים כאן בשנית.

61. כפי שהובהר לעיל, דלותו של ההסכם אינה תורמת, בלשון המעטה, להבהרת חובותיהם וזכויותיהם של הצדדים לו. אכן, ניתן כאמור להשלים פרטים שלא הוסדרו בחוזה באמצעות ערוצי ההשלמה הנורמטיביים הקבועים, בין היתר, בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי). ברם, גם מבלי להיזקק להוראת חוק זו אין בידי לקבל את טענת הנתבעים שכנגד, שלפיה הם לא התחייבו לסיום העבודות תוך פרק זמן מוגדר, כאשר על-פי לוח הזמנים שאותו הם בעצמם התוו, היה עליהם להשלים את מלאכתם עד לחודש מרץ 92'.

לגופם של דברים, מקובלים עלי דברי המומחה מר קדרון, לפיהם לבד מן העיכוב שחל בעבודת הנתבעים שכנגד בעטיה של התובעת שכנגד, חל בעבודתם עיכוב מקביל באשמתם, זאת הן בשל קצב עבודה בלתי מספיק והן עקב אי פינוי המנוף. לעניין אחרון זה אין בידי לקבל את טענת הנתבעים שכנגד, כי המנוף היה מונח בצד ובשל כך לא גרם לנזק. מדובר במנוף גדול המצוי במתחם, שבו בין היתר יש לבצע גם עבודות פיתוח. על רקע זה עלינו לבחון אפוא, האם הוכח שלתובעת כנגד נגרמו נזקים בשל העיכוב, ואם כן - מהו שיעורם?

הנזקים במישור היחסים עם המשתכנים בפרויקט
62. בחינת הראיות בהקשר זה של שווי דמי שכירות מעוררת קשיים, הן מבחינת עילת התביעה ובשלותה והן בנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי. התובעת שכנגד לא הציגה ראיות לתשלומי שכר-דירה שהיה עליה לשאת בהם, לטענתה, עבור האיחור באיכלוס הדירות. היא אף לא הציגה תכתובת כלשהי, המעידה על דרישה שהופנתה אליה מטעם מי מהמשתכנים בעניין זה. כל שכן על הסדר אליו הגיעה עם מי מהם בנדון. למעשה, תביעתה בכל הנוגע להיבט זה של פריט הנזק דידן, מבוססת אך על האמור בתצהירו של מר אדלר. אין צריך לומר, כי ככל שהתביעה צפתה פני עתיד - במובן זה שהיא נסמכת על ההנחה שתוגשנה נגדה תביעות שיפוי מטעם המשתכנים, עבור מימון דיור חלופי - הנזק טרם התגבש והיה עליה להיכבד ולהגיש בקשה לפיצול סעדים. זאת ועוד, כפי שבצדק ציין בא-כוח הנתבעים שכנגד, לא הובאה מטעם התובעת שכנגד כל ראיה לעניין התביעה היחידה שהוגשה, לטענתה, על-ידי אחת המשתכנות בפרויקט בשל עיכוב במסירת הדירה. למותר לומר, כי בנסיבות אלו יכולה הייתה התובעת שכנגד לשלוח אל הנתבעים שכנגד הודעה לצד שלישי, לשפותה עבור נזקי האיחור. ואכן, במסגרת חקירתו לא עלה בידי מר אדלר להצביע על חלקם של התובעים שכנגד באחריות לעיכוב שחל במסירת הדירות לדיירים. גם תשובתו לעניין האפשרות שהעיכוב נגרם בעטיים של קבלני משנה אחרים, אשר נטלו חלק בפרויקט, לא שללה אותה (עמ' 66-67 לפרטיכל).

63. לאור מכלול האמור יש לדחות את תביעת התובעת שכנגד בראש הנזק הנ"ל.

הנזקים עבור עלות החזקתו של צוות עבודה במהלך תקופת העיכוב
64. התובעת שכנגד הציגה ראיות שלא הוזמו להוכחת עלות החזקתו של צוות עבודה למשך תקופת העיכוב (נספחים נ'-נ"ח לתצהירו של מר אדלר). עם זאת, הראיות שהוצגו אינן מוכיחות את שיעור הנזקים להם טוענת התובעת שכנגד, והסכומים המתקבלים למעשה נמוכים באופן משמעותי. כך, למשל, היא עתרה לשיפוי בסך של 200,000 ש"ח עבור עלות שכר הפיקוח, אף שהחשבוניות אשר הוצגו על-ידה הן על-סך כולל של 20,082 ש"ח בלבד (18,505 ש"ח שנפרעו ביום 1.7.94 וסך של 1,577 ש"ח שנפרע ביום 5.5.94). בנסיבות אלו, אין לפסוק לתובעת סכום העולה על הסכום שהוכח.

בדומה, התובעת שכנגד עתרה לשפות אותה עבור תשלום שכר מנהל עבודה בסך 100,000 ש"ח, עבור חודשים ינואר עד יוני 94'. הלכה למעשה הוצגו תלושים לחודשים מאי ויוני בלבד, בסך כולל של 12,138 ש"ח (נספח נ"ח לתצהירו של מר אדלר). עם זאת, מתלושי השכר שצורפו עולה, כי מנהל העבודה הועסק בתובעת שכנגד החל מחודש אוקטובר 01'. ניתן אם-כן להניח, כי הוא עבד באתר גם ביתרת התקופה הנטענת, קרי - במהלך חודשים ינואר-אפריל 94'. לכל הפחות אפשר להניח, כי באתר עבד מנהל עבודה בשכר דומה. מכל מקום, כיוון שמתלושי השכר שהוצגו עולה, כי שכר חודש מאי היה נמוך משמעותית מן השכר בחודש יוני (4,919 ש"ח לעומת 7219 ש"ח), בסיס השכר לצורך החישוב יהיה בשיעור ממוצע של 6,000 ש"ח, ובסך הכול ל-5 חודשים סך של 30,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.94 (המועד הממוצע). עוד איני רואה טעם שלא לאמץ את הסכום הנתבע עבור הוצאות משרד שוטפות, בסך 5,000 ₪.

65. בשולי הדברים מן הראוי לציין, כי באשר לנזקי העיכובים של התובעת שכנגד לא מצאתי לנכון לערוך אומדנה כללית, על-פי עלויות גל
ובליות של החברה, שכן בשונה מהתובעים בתביעתם - אשר צרפו את חוות-דעת אינג' ליבוביץ, מכוחה ניתן היה לגזור את האומדנא על הצד הנמוך - לא הוגשה חוות-דעת דומה על-ידי התובעת שכנגד. זאת ועוד, בעוד שעיכובים מטעם הנתבעת משפיעים ישירות על התובעים, לא כן במצב ההפוך, שכן הנתבעת העסיקה בעלי מקצוע נוספים באתר, שלא מן הנמנע כי העיכוב, כולו או מקצתו, היה חל אצלה בכל מקרה בעטיים. לפיכך, יש לעמוד כאן ביתר שאת על המרכיב הקונקרטי של הנזקים.

סיכום סכומי הפיצויים שהתובע שכנגד זכאית לקבל מהנתבעים שכנגד

66. (א) עבור נזקי עבודה לקויה: סך של 8,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.4.94;

(ב) עבור שכר פיקוח: סך של 18,505 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.94; וסך של 1,577 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.5.94.

(ג) שכר מנהל עבודה: 30,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.94 (המועד הממוצע).

(ד) הוצאות משרד: 5,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת הגשת התובענה שכנגד.


ד' סוף דבר

67. על הנתבעת - התובעת שכנגד לשלם לתובעים - הנתבעים שכנגד את הסכומים הכלולים בסימן 54 לפסק-דין זה לעיל, בניכוי הסכומים הכלולים בסימן 66 לעיל.

68. בשים לב לסכום התובענה המתוקנת בהשוואה עם התוצאה הנ"ל, ולנוכח כל יתר נסיבות העניין - אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט בטבת תשס"ה (31.12.04).

המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים מאומתים של פסק-דין זה.



מ' גל
, שופט











א בית משפט מחוזי 83/95 שאול אסרף,שאול אסרף ובניו - חברה לבנין בע"מ נ' י' אדלר ובנו חברה להשקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/01/2005)