פסקי דין על ניר חדד | פסקי דין על קבוצת שלמה נאור בע"מ

60159-06/13 תק     11/08/2014




תק 60159-06/13 ניר חדד נ' קבוצת שלמה נאור בע"מ








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו



ת"ק 60159-06-13 חדאד נ' קבוצת שלמה נאור בע"מ





בפני

כב' הרשמת הבכירה
נעמה פרס


התובע:

ניר חדד
ת"ז 060960077


נגד


הנתבעת:

קבוצת שלמה נאור בע"מ
ח"פ 513848408




פסק דין


בפני
תביעה קטנה לתשלום פיצויים בסך של 23,950 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובע, על-פי הנטען, כתוצאה ממחדלי הנתבעת, בהרכבת מנוע ופירוק חלקים ברכב התובע, דוגמת מערכת התזמון (טיימינג) והשמן.

בטרם אגש להכרעה, רואה אני חובה להתנצל בפני
בעלי הדין על העיכוב שחל שמתן פסק הדין. הדבר נבע מעומס עבודה חריג שהיה מוטל על מותב זה בתקופה האחרונה.


הצדדים
התובע הינו נהג מונית. בזמנים הרלבנטיים לתביעה, היה התובע בעל רכב, המשמש כמונית, מסוג קאיה ריו, מספר רישוי 80-948-25 (להלן: "המונית"; "הרכב"). ביום 16.10.12 רכש התובע מהנתבעת מנוע משומש בסך של 6,600 ₪, לפני מע"מ. המנוע הותקן על ידי מתקין מטעם הנתבעת (עובד בשם אשרף) במוסך "גיורא" בתל-אביב. הנתבעת הינה יבואנית חלקי חילוף משומשים לרכב ובעלת מוסך מורשה בבית נקופה.

טענות התובע
לטענת התובע, כחודשיים לאחר התקנת המנוע החל לשמוע רעשים ונקישות ברכב. לאחר שיחות טלפון עם עובדי הנתבעת ולאחר שהגיע למוסך פעמיים, אך נאמר לו כי לא יכולים לקבל אותו, שב התובע בפעם השלישית למוסך, ולאחר בדיקה נקבע כי יש להחליף את מערכת התזמון ברכב. לדברי התובע, הוא חויב לפנים משורת הדין בעלות החלפים בלבד (1,500 ₪ לפני מע"מ), אך הדבר גרם להשבתת המכונית לשלושה ימים.

יומיים בלבד לאחר התיקון, כך לפי טענת התובע, שבה התקלה, ולדבריו, הנתבעת הבהירה לו כי התאמת המנוע לא בוצעה באופן תקין, מאחר שלא הוחלפו מלוא החלקים במערכת התזמון. התובע שב למוסך פעם נוספת להחלפת מערכת התזמון – פעולה שגרמה להשבתת הרכב לשבעה ימים נוספים. יום אחד בלבד לאחר התיקון, הוברר לתובע כי מערכת השמן לא פורקה כראוי, והדבר גרם לסדק בתושבת השמן, אשר בתורו גרם לחוסר לחץ במנוע – דבר שהשבית את המנוע והמגדש (הטורבו). כיוון שהרכב היה מושבת, נאלץ התובע למכור את המונית במצבה – ללא מנוע ומגדש. התובע פנה לשמאי מר יעקב אליאס (להלן: "השמאי אליאס") לצורך הערכת נזקיו. השמאי אליאס קבע בחוות דעתו מיום 21.3.13, כי מלוא האחריות לנזק, שנגרם למנוע ולמגדש, נגרמו בשל מחדל הנתבעת בהרכבת המנוע ובפירוק מערכת התזמון והשמן.
התובע אומד את נזקיו כמפורט להלן:
א.
6,600 ₪ בגין רכישת המנוע שנפגם.
ב.
1,500 ₪ בגין החיוב בעלות חלקי מערכת התזמון.
ג.
4,000 ₪ עבור אובדן הכנסה מהמונית במשך 10 ימי עבודה שאבדו (400 ₪ ליום).
ד.
1,500 ₪ עבור עלות חוו"ד שמאי.
ה.
5,000 ₪ בגין הליקויים שנגרמו למונית ולמגדש, כולל ימי עבודה לתיקון וירידת ערך צפויה.
ו.
5,000 ₪ בגין עגמת נפש.
ז.
350 ₪, עבור שכ"ט עו"ד.

טענות הנתבעת
:
הנתבעת כופרת בטענות התובע. לגרסת הנתבעת, היא סיפקה לתובע מנוע תקין, וכל פגם או תקלה שאירעה בו – נגרמה בשל רשלנותם של אחרים, ללא קשר אליה. לחלופין טוענת הנתבעת כי לתובע אשם תורם בנסיבות העניין, או שלא עמד בחובתו לצמצום נזקיו. עוד טוענת הנתבעת, כי דרישותיו הכספיות של התובע מופרכות מעיקרן, וכי הוא דורש סכומים בעלמא – מבלי לפרטם, ולכן לא תוכל הנתבעת להתייחס אליהם. לחלופין, טוענת הנתבעת, כי לא צורפו מסמכים להוכחת הנזקים, ועל כן לא הוכח כל נזק. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי הציעה לתובע לפנים משורת הדין, להשיב את המנוע ולקבל חדש תחתיו או את כספו בחזקה, אך התובע סירב. כמו כן, התובע לא השיב את המנוע, נושא תביעה זו, לנתבעת עד עתה, או שהוא פורק לחלקים שונים, שלא הושבו לה, ובכך נגרם לה כשל ראייתי מהותי.

רקע דיוני
בין הצדדים התקיים הליך גישור, אשר לא נסתיים בהסדר. בדיון שהתקיים בפני
ביום 25.2.14, התייצבו הצדדים וכן השמאי אליאס. השמאי אליאס העיד, כי בדק את רכבו של התובע ביום 19.3.13, ומצא כי נגרם נזק לצינור השמן, שמוביל למשאבת השמן – סדק שבוצע ניסיון לתקנו באמצעות הדבקה. השמאי הסביר כי נזק מסוג זה עלול להוביל להפחתת לחץ השמן במנוע ובמגדש ולגרום נזק. השמאי אליאס העיד כך: "עובדתית ראיתי מנוע מפורק עם ניסיון להדבקה של צינור השמן, המוביל במשאבת השמן" (עמ' 3 שורה 22 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית, העיד מר אליאס, כי זיהה את הרכב לפי מספר שלדה ומספר רישיון רכב, וכן אחרי 45 שנות ניסיון הוא יודע לזהות שהמנוע, שבאותה העת היה מפורק ומחוץ לרכב, היה שייך לרכב מסוג קאיה ולא רכב אחר. השמאי אליאס הודה כי הרכב פורק על ידי אחר ולא על ידו.

בהמשך, סיכם נציג הנתבעת את טיעוני הנתבעת. לטענתו, לא הוכח בדיון כי המנוע שנבדק על ידי השמאי אליאס הוא אכן המנוע שמכרה הנתבעת לתובע. נציג הנתבעת הוסיף וטען כי היה על התובע להשיב אליו את המנוע למוסך. מנגד, כך לטענת הנתבעת, התובע ערך טיפול למנוע במוסך אחר, לאחר שנסתיימה תקופת האחריות עליו. התובע זימן לעדות את השמאי אליאס אשר לא יכול להעיד כי מדובר באותו המנוע שהנתבעת מכרה לו. וזו תמצית עדותו של נציג הנתבעת:

"העד המומחה לא יכול לתת לי אישור שהמנוע שלי, הכל נעשה פה בהעלמת עין. היה מן הראוי להחזיר את המנוע למוסך שלי, להביא את המנוע לשם. התובע קנה מנוע לפני מספר חודשים, האחריות נגמרה, הוא עשה טיפול במוסך אחר, הביא עד מטעמו, אפילו לא צילם את מספר המנוע כמו ת.ז. של בן אדם. אומר שמכר את המנוע, איך אפשר לטפל במצב כזה".

בסיכומיו, טען התובע, כי פעל כדי להשיב את הרכב לעבודה באופן המהיר ביותר שיש, זאת לאחר שנסע למוסך של הנתבעת ארבע פעמים, ונדחה. לדבריו גם התקלה השנייה שקרתה, זהה לתקלה הראשונה, שתוקנה על ידי הנתבעת. לדברי התובע, נציגי הנתבעת טענו כי הם לא מוכנים לבוא לקראתו כלל, ושעליו להשתתף איתם בהוצאות הנזק. לדבריו, בפעם השנייה הטיפול במונית ארך שבועיים, ובפעם שאחריה טופל רכבו בשל בעיה ברצועת טיימינג, לאחר שהמנוע התקלקל שוב.

דיון והכרעה
אל מול טענותיו המפורטות של התובע, לא העמידה הנתבעת גרסה מפורטת וקוהרנטית, העונה ומפרטת את טענותיה-שלה. תחת זאת, בחרה הנתבעת להכחיש באופן גורף או חלקי את כל טענות התובע, בכתב הגנתה. לגרסתה, סיפקה מנוע תקין לתובע, וכל פגם או תקלה – נגרמו אך ורק בשל רשלנות של אחרים, ללא קשר אליה. לחלופין – כך בכתב ההגנה – לתובע אשם תורם או שלא עמד בחובתו לצמצום נזקיו. טענות אלו, דינן להידחות. הנתבעת לא סיפקה כל הסבר לתקלה שאירעה, לגורמים לה, או למהות התיקון שהיא עצמה ערכה ברכב פעמיים. הנתבעת לא התייחסה כלל לכך, שניאותה לטפל ברכב במחיר עלות החלקים בלבד, ולא התייחסה באופן מפורט לטענות התובע, שהגיע למוסך שלוש פעמים עד שטופל, וגם אז התקלה חזרה יום אחד בלבד, לאחר שהרכב שוחרר מהמוסך. כך גם בהמשך, טוענת הנתבעת כי דרישותיו הכספיות של התובע מופרכות, והוא דורש סכומים בעלמא, מבלי לפרטם – ולכן לא התייחסה הנתבעת אליהם. דא עקא, התובע דווקא טרח לפרט את הוצאותיו ואף גיבה את חלקם במסמכים וקבלות מפורטות – אל מול ההכחשה הגורפת והכללית של הנתבעת שלא גובתה בשום מסמך אחר, היכול להצביע על כך שמדובר בדרישות מופרכות. בהמשך טוענת הנתבעת, כי הציעה לתובע לפנים משורת הדין להשיב את המנוע ולקבל חדש או לקבל את כספו חזרה. לא נכתב מתי הועלתה ההצעה (התובע לא ציין הצעה כזו בכתב התביעה), וגם עניין זה לא עלה בדיונים, ולא נשפך אור על הסוגיה. כך או כך, הלכה היא כי עניינים הקשורים בניסיונות הצדדים להגיע לפשרה, אינם קבילים כראייה בבית המשפט, קל וחומר אם ההצעה הוצעה במסגרת ישיבת הגישור בין הצדדים, שהסתיימה ללא הסדר (לפי הוראת סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984).
טענה נוספת שהעלתה הנתבעת, היא לכשל ראייתי מהותי שנגרם לה, בשל כך שהמנוע לא הושב לה. אין חולק כי המנוע לא הושב לנתבעת (ואתייחס לכך גם בהמשך). עם זאת, טענה זו – לכשל ראייתי - אינה עומדת במבחן המציאות, שכן המנוע המדובר נבחן על-ידי שמאי מטעם הנתבעת, שאף הגיע מטעמה לדיון (ביום 5.12.13), והסביר כי לא הגיש את חוות-דעתו בשל שריפה שפרצה במשרדו. השמאי מטעם הנתבעת הסביר שהכנת חוות-דעת מחודשת מטעמו תארך כשבועיים, ובאותו הדיון קבע כב' הרשם הבכיר אדי לכנר, כי הנתבעת תגיש את חוות דעת השמאי מטעמה בתוך 20 יום, ותמסור העתק ממנו לתובע. חוות-דעת זו מעולם לא הוגשה לבית המשפט, לא על ידי הנתבעת ולא על ידי השמאי מטעמה. מכאן, שהכשל הראייתי המדובר רובץ לפתחה של הנתבעת, ולא לפתחו של התובע. עוד יצוין, כי מרגע שנטען על ידי הנתבעת, שהמנוע שסופק היה תקין לחלוטין וכל נזק נגרם על ידי אחר, הרי שנטל ההוכחה לכן שהנזק הנטען לא קרה בעקבות טיפולה של הנתבעת, רובץ עליה, והיה עליה – באמצעות חוות-דעת השמאי, לסתור את טענות התובע. מרגע שלא עשתה כן, אין לנתבעת על מי להלין, אלא על עצמה.

בדיון שנערך לפניי, טענה הנתבעת, כי לא הוכח שהמנוע שנבדק (ונמצא פגום) על-ידי השמאי מטעם התובע, מר יעקב אליאס, הוא אותו המנוע שנרכש ממנה על ידי התובע. להוכחת טענתה, סמכה הנתבעת ידיה על כך, שהשמאי לא ווידא בבדיקתו, כי המספר הסדרתי של המנוע הפגום זהה למספר המנוע, המופיע בשטר המכר. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, צודק נציג הנתבעת, כי ראוי ומוטב היה, לו השמאי היה בודק ורושם גם את מספר המנוע הנבדק – קל וחומר כאשר אותו מנוע מפורק ונמצא מחוץ לרכב. עם זאת, הוכחת זהות המנוע אינה נסמכת אך ורק על עדות השמאי, כי אם גם על עדות התובע, אשר מעיד כי מדובר ברכבו שלו ובמנוע שרכש מהנתבעת.

בהערת אגב אציין, כי גם בחוות-דעתו, מציין השמאי, כי בחן את המכונית לאחר שהגיע למוסך גיורא בגרירה, ולאחר שנשמעו נקישות חזקות במנוע ומערכת המגדש לא פעלה. אמנם מדובר בעדות מפי השמועה, שכן מר גיורא לא הובא להעיד על מצבו של הרכב בעת הגעתו למוסך – ועל כן, לא אוכל לקבל את תוכן הדברים כראייה. אולם, עדותו של השמאי בחוות-דעתו, לגבי השיחה במוסך ולגבי קבלת מידע אודות מצב הרכב – מהווה ראייה לעצם ניהול השיחה וקיום הבדיקה, גם אם לא ראייה לתוכנם של הדברים האמורים, והדבר עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע, שהעיד על מצבו של הרכב בשלב זה.

עוד טוענת הנתבעת, כי תקופת האחריות פגה, והתובע בחר לטפל במכוניתו במוסך אחר. אכן, על-פי החשבוניות שהגיש התובע, המנוע נרכש מהנתבעת ביום 16.10.12, ואילו פנייתו הראשונה לתיקון המכונית במוסך, בשל הכשלים שנתגלו, אירעה רק ביום 27.02.13 – כחודש וחצי לאחר פקיעת מועד האחריות על המנוע, כפי שהוא מצוין בסעיף 5 לתנאי האחריות, המפורטים בחשבונית. הדבר אף עולה בקנה אחד עם הוראת סע' 13א לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם), התשמ"ג-1983, בו נקבע כי:
"לא ימכור עוסק ולא ירשה לאחר למכור מוצר תעבורה , אלא אם נתן לקונה, בעת המכירה, אחריות לפעילותו התקינה של המוצר, לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים או נסיעה של 6000 ק"מ, לפי המוקדם". עם זאת, כבר בכתב תביעתו, טען התובע טענה (שלא נסתרה כלל ע"י הנתבעת), כי התקלות ברכב החלו לאחר כחודשיים מעת רכישת המנוע, וכי שוחח עם נציגי הנתבעת מספר פעמים ואף הגיע במיוחד למוסך בירושלים שלוש פעמים, אולם נדחה ולא נתקבל לתיקון, עד לפעם השלישית שאז תוקן הרכב במשך שלושה ימים.

כפי שציינתי לעיל, הנתבעת, לא פירטה את השתלשלות האירועים. כל טענותיה היו, למעשה, הכחשת טענות התובע באופן גורף, או לחלופין טענה של אשם תורם, של אי-חבות הנתבעת לנזקים, של אי צירוף אסמכתאות וכן הלאה. כך, לא פירטה הנתבעת את השתלשלות סאגת הטיפול בתובע, ולא הסבירה מדוע נצרך התובע להגיע שלוש פעמים למוסך בירושלים לצורך טיפול בו. כך, לא חיוותה דעתה – למרות שהיא זו שטיפלה ברכב בשתי הפעמים הראשונות – מה גרם לתקלה, מדוע היא קרתה בפעם הראשונה, מדוע קרתה שנית יום לאחר שחרור הרכב מהמוסך, ומדוע לקח לנתבעת שבעה ימים לתקן את הרכב בפעם השנייה (כפי שמשתמע מאישור, שניפקה הנתבעת לתובע ביום 13.03.13).

אציין, כי בדיון בחרה הנתבעת שלא להכחיש את הנזק, לא חקרה את השמאי אליאס על חוות-דעתו, לא שאלה שאלות לגבי אופי הנזק, מהותו, והסיבות שבגינן הוא נגרם, אלא מיקדה את טענותיה בכך, שהשמאי לא בחן את מספר המנוע, ועל כן לא הוכח כי מדובר במנוע שהיא סיפקה – טענה אשר כבר דחיתי לעיל.

סיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי את גרסתו של התובע משכנעת וקוהרנטית. גרסת הנתבעת לא נתמכה בחוות דעת שמאי מטעמה - לא במהלך הדיון ולא בארכה שניתנה לה. כיוון שכך, אני מקבלת את גרסת התובע, באשר להשתלשלות הדברים, וקובעת כי הנתבעת אחראית לנזקי התובע.

לעניין ראשי הנזק הנתבעים: התובע פירט ואף צירף קבלות, התומכות בחלק מהנזקים הנטענים. בכתב תביעתו, דורש התובע את מחיר המנוע שרכש – 6,600 ₪ ועוד 5,000 ₪ "לכל הפחות" בגין "הליקויים שנגרמו למונית ולמגדש הטורבו, כולל ימי עבודה לתיקון וירידת ערך צפויה". עם זאת, מכתב התביעה גם עולה, כי התובע מכר את רכבו, "ללא מנוע או מגדש טורבו, על כל המשתמע מכך". התובע לא ציין ולא הביא אסמכתאות לעניין הסכום, אותו קיבל בעבור מכירת רכבו, בכמה סכום זה פחות ממחיר הרכב הריאלי כיום בשוק או ממחיר המחירון, וכן לא ציין מה עלה בגורל המנוע, האם הוא נמכר לחלקים והאם התקבלה תמורה כלשהי עבורו.



בנסיבות אלו, לוקה המידע בחסר, שכן התובע דורש בין נזקיו גם נזקים הקשורים לרכב או למנוע שנפגם, אך אין בידי בית המשפט מידע לגבי המחיר שקיבל בעבורם בעת מכירתם. כך למשל, התובע דורש פיצוי בגובה מחיר המנוע שרכש. ברם, הוא לא ציין מה עלה בגורלו – האם הוא נמכר במחיר מוזל יותר, ובכך צמצם התובע את נזקיו? האם המנוע עדיין בחזקתו והוא יכול למכור אותו כמנוע לשיפוץ, כחלקי-חילוף או כפסולת ברזל? אמנם טענותיו של התובע בכתב התביעה שובות-לב, אך כיוון שנזקים אלו לא הוכחו – הם נדחים.

התובע ציין (ואף תמך באישור ובקבלות), כי המונית הייתה מושבתת במשך 10 ימים, ובגין השבתת עבודתו בימים אלו הוא תובע סכום של 400 ₪ ליום. אולם, הוא לא סיפק שום הוכחה, כגון פנקס תקבולים, מאזן בוחן או אישור מרו"ח, המוכיחים כי רווחיו היומיים מגיעים כדי 400 ₪ - סכום הנחזה כמופרז. כך, דורש התובע גם סכום של 5,000 "לכל הפחות" בגין עגמת נפש עמוקה. כלומר, בגין שני ראשי נזק אלו, דורש התובע פיצוי של כ- 9,000 ₪. סכום זה, לא הוכח. כיוון שעלה ביד התובע להוכיח כי הרכב היה מושבת משך 10 ימים, אך לא הביא ראיות לסכום הנזק, אקבע לפי "אומדנא דדיינא" בשני ראשי נזק אלו, ואעמיד את סכום הפיצוי המגיע לתובע, בגינם על 2,000 ₪.
עם זאת, התובע אכן הוכיח חלק נוסף מנזקיו באמצעות קבלות: 1,500 ₪ בגין עלות חלקי מערכת התזמון, וכן 1,500 ₪ בגין עלות חוות-דעת השמאי. סוף דבר, אני פוסקת לתובע את הסכומים הבאים:
2,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות ועגמת נפש.
1,500 ש"ח בגין עלות חוו"ד שמאי.
1,500 ש"ח בגין עלות חלקי חילוף למערכת הטיימינג.

סיכום הדברים
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, סכום של 5,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 30.6.13 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

נוכח קבלת התביעה בחלקה הקטן בלבד, אין צו להוצאות.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תואיל לשלוח העתק

פסק דין
זה לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.
כן תשלח המזכירות את פסק הדין בפקסימיליה כדלקמן:
לתובע: 035335642.
לנתבעת: 025334243.

ניתן היום,
ט"ו אב תשע"ד, 11 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 60159-06/13 ניר חדד נ' קבוצת שלמה נאור בע"מ (פורסם ב-ֽ 11/08/2014)