פסקי דין על אליהו בגיזדה | פסקי דין על שרה מור

25813-01/13 הפ     14/08/2014




הפ 25813-01/13 אליהו בגיזדה נ' שרה מור








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ה"פ 25813-01-13 בגיזדה נ' מור


תיק חיצוני:

14/08/2014
בפני

כב' השופטת
חנה פלינר


מבקש

אליהו בגיזדה
ע"י ב"כ עו"ד יורם שטרית


נגד


משיבה

שרה מור
ע"י ב"כ עו"ד איתן מלמן




פסק דין


השאלה שבמחלוקת, בתמצית

1.
בין הצדדים לתובענה נחתם ביום 13/9/06 מסמך הנושא את הכותרת : "הסכם שותפות על צו ירושה" (להלן: "ההסכם", צורף כנספח ג' לתצהיר המבקש). כפי שיפורט להלן, אין מחלוקת כי המשיבה קיבלה לאחרונה כספים הנובעים מהירושה (הודאתה בעמ' 36 לפרו' שו' 21), ולפיכך הגיש המבקש את תביעתו לאכיפת ההסכם. המשיבה מצידה מעלה שורה של טענות השוללות לטענתה את אכיפתו של הסכם זה. על בית משפט לקבוע האם הסכם זה אכיף ו/או האם יש להורות על ביטולו. זוהי בתמצית השאלה שבמחלוקת, להלן העובדות הצריכות לעניין.

העובדות, בקצרה

2.
ביום 19/2/96 ערכה הגב' שרה וינטרוב ז"ל (להלן: "המנוחה" ו/או "המורישה") צוואה בעדים לפיה הורישה את כל עזבונה למשיבה (הצוואה צורפה כנספח א' לתצהיר המבקש). על נסיבות היכרותן של המנוחה והמשיבה עמדה המשיבה בחקירתה, ראו פרוטוקול הדיון בעמ' 31 שו' 18-20: "
אני עבדתי בתל אביב ברח' מונטיפיורי והמנוחה הייתה גרה ליד, מדי פעם היא הייתה באה לחנות לקנות מוצרי חשמל. לאט לאט נקשרנו, פעם היא באה אליי הביתה ואני הגעתי אליה הביתה וככה התפתחה הידידות
".

3.
ביום 25/1/06, בעת היות המנוחה מאושפזת בבית אבות נוה שלו בע"מ (להלן : "בית האבות") ערכה המנוחה צוואה חדשה בפני
עדים וביטלה את הצוואה שערכה לטובת המשיבה (תכונה להלן: "הצוואה החדשה"). בצוואה החדשה (נספח ב' לתצהיר המבקש) הורישה המנוחה את רכושה לבי"ח שניידר ולעמותת אלדמע.

4.
ביום 20/8/06 הלכה המנוחה לעולמה ושתי הצוואות הוגשו לרשם לענייני ירושה בתל אביב. התיק עבר לבית משפט לענייני משפחה, כשבגין כל צוואה הוגשה בקשה לקיומה ובקשת התנגדות. בסופו של יום הגיעו הצדדים לשתי הצוואות להסכם פשרה לפיו, בין היתר, לאחר תשלום חובות העיזבון ותשלום סך של 20,000 ₪ לבית האבות, תחולק יתרת העיזבון לשלושה חלקים שווים: שליש למשיבה; שליש לבי"ח שניידר ושליש לעמותת אלדמע. הסכם הפשרה קיבל תוקף של

פסק דין
, ראו נספח ד' לתצהיר המבקש.

5.
לאחר אישור הסכם הפשרה פנה המבקש למשיבה לצורך קבלת חלקו הנטען על ידו (ראו למשל נספחים ה' ו-ו' לתצהירו), אולם משדרישותיו הושבו ריקם הגיש את התובענה שבפני
י, במסגרתה בקש להצהיר כי הינו זכאי, מכוח ההסכם, לקבל 50% מחלקה של המשיבה בעיזבון. המרצת הפתיחה הוגשה ביום 14/1/13, כשהוכתר בה גם משיב פורמאלי – עו"ד ברק בר-נור, המשמש כמנהל עיזבון המנוחה (להלן: "עו"ד בר נור" או "מנהל העיזבון"). בישיבת קדם המשפט הראשונה אשר התקיימה בפני
י ביום 10/2/13 הורתי למנהל העיזבון להגיש לצדדים, עם עותק לבית המשפט, את פירוט העיזבון ואת חלקה של המשיבה בעיזבון.

6.
ביום 24/3/14 התקבלה תשובתו של מנהל העיזבון לתיק, ממנה עולה הסכומים שהתקבלו בכללותם מסתכמים בסך של 471,712 ₪; לאחר תשלום סכומים כמתחייב מהסכם הפשרה עולה שחלקה של המשיבה עומד על סך של 150,570 ₪, לפני ניכוי הוצאות ושכ"ט עו"ד; לאחר ניכוי שכ"ט חלקה עומד על סך של 97,720 ₪; ולאחר תשלום אגרות עומד חלקה על סך של 94,720 ₪ (מסמך זה יכונה להלן: "מסמך פירוט העיזבון").

המבקש כאמור תובע מחצית מהסכום שהתקבל בידי המשיבה, לפני ניכוי הוצאות.

טענות המבקש, התמצית

7.
המבקש טוען כי לאחר שהמשיבה גילתה את דבר קיומה של הצוואה החדשה היא פנתה אליו בבקשה לקבל ממנו עזרה ושיסייע בידה לממש את הצוואה שלטובתה. זה המקום לציין שבעלה של המשיבה, מר בנימין מור (להלן: "בני") הינו בן דודו של המבקש. המבקש טוען כי הסכים לסייע בידי המשיבה ולאחר דין ודברים ביניהם הועלו ההסכמות על הכתב, במסגרת ההסכם.

8.
המבקש מפנה לעובדה שההסכם הינו בכתב ידה של המשיבה (ראו אישורה לכך בעמ' 35
שו' 16-21); וכן לסעיף ג' להסכם שם נאמר בין היתר, כדלקמן: " היות ואני שרה מור
מבקשת את שירותיו של אלי בגיזדה לעזרה היות ובגלל שהייתה לאחר הצוואה 19.2.96 צוואה חדשה ללא ידיעתי וראיתי שהסתבכתי, פניתי לשירותי של אליהו בגיזדה
".
התמורה נקבעה בסעיפים ד' וה' להסכם, בהם נאמר, בין היתר: " עקב כך אני מורישה חצי מהצוואה ומכל רכוש שאקבל בגין הצוואה ובגין כל תביעה הקשורה ליוכבד ז"ל חצי מהצוואה שישאר כסף ורכוש מבית משפט או בפשרה יהיו שייכים לאליהו בגיזדה
ומה שאקבל מבית משפט כל סכום אני שרה מור
תתחלק שווה בשווה עם בגיזדה אליהו לאחר ניכוי הוצאות שכר טרחת עו"ד בתיק זה".

9.
המבקש טוען כי מאחר והיה קיים חשש שהצוואה החדשה נחתמה שלא מרצונה החופשי של המנוחה, אזי לאחר חתימת ההסכם ומכוח ההסכמות שגובשו בינו לבין המשיבה פנה הוא אל בית החולים השרון, צילם את התיק הרפואי שלה ושילם אגרה כמתחייב לבית החולים. עוד טוען כי הפנה את המשיבה לעו"ד בר נור על מנת שיכין בשמה התנגדות לצוואה החדשה והכין אותה לקראת הדיונים.

10.
זה המקום לציין שלאחר שהגיש המבקש את המרצת הפתיחה, ולנוכח טענת המשיבה אשר נכללה בתצהיר התשובה מטעמה לפיה לא עשה המבקש דבר מעבר להפניה לעו"ד בר נור, הגיש המבקש בקשה להוסיף מסמכים מטעמו, ראו בקשה מיום 15/7/13. לבקשה זו צורפו מסמכים רבים, אשר לטענת המבקש הושגו על ידו ובזכותו, והם כוללים בין היתר מסמכים רפואיים ומסמכים מבנקים שונים להלן: "המסמכים הנוספים").

11.
לטענת המבקש, מאמציו נשאו פרי ובסופו של יום גובש הסכם הפשרה אשר הביא לכך שהמשיבה קיבלה כספים מהעיזבון. כעת, משבשלו התנאים לקיום חלקה של המשיבה בהסכם מתנערת היא מחיוביה ללא כל הצדקה. המבקש שולל את טענותיה של המשיבה מכל וכל; כאמור, בניגוד לטענתה טוען כי פעל נמרצות לצורך איתור חומר, הכנה למשפט וליווי בהליכים המשפטיים; שאין כל מקום לקבל את הטענה לפיה ההסכם נחתם בכפייה, אלא נחתם הוא מרצונה החופשי של המשיבה; המבקש שולל את הטענה שמדובר כביכול בצוואה לטובתו וטוען כי מדובר בהסכם מסחרי לכל דבר ועניין שיש להורות על אכיפתו.

12.
בסיכומיו מוסיף המבקש וטוען שטענות המשיבה מהוות משום טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב וכי יש להפעיל כנגדה את תורת ההשתק השיפוטי. בכל הנוגע לטענת הכפייה והלחץ טוען המבקש כי המשיבה לא הוכיחה את יסודות עילות ביטול אלו, ובכל מקרה לא נקטה כל פעולה לביטול ההסכם תוך זמן סביר, כמתחייב מהוראות חוק החוזים, ואף לא התלוננה במשטרה על איומים כביכול. משכך טוען המבקש כי יש להורות על אכיפת ההסכם ועל זיכויו של המבקש במחצית סכומי העיזבון שקיבלה המשיבה.

טענות המשיבה, בתמצית

13.
המשיבה טענה כי ההסכם נחתם תוך לחץ וכפייה מצידו של המבקש, בשעה 01:00 בלילה, וזאת לאחר שהמבקש התייצב בביתה מלווה בעורכת דין ואילץ אותה לחתום על ההסכם, כשהיא במצב של עייפות ונמנמת. לטענת המשיבה ההסכם נחתם למרות שיום קודם לכן שכרה כבר שירותי עורך דין. עוד טוענת המשיבה שהסיבה היחידה בגינה פנתה למבקש הייתה לצורך קבלת המלצה על עורך דין, ראו סעיף 2 לתצהירה. לטענת המשיבה, לאחר החתימה על ההסכם נותק הקשר בין הצדדים והמבקש נקט בשיהוי ניכר, וגם מטעם זה יש להורות על דחיית התובענה.

14.
המשיבה מעלה בתצהיר התשובה מטעמה מספר טענות משפטיות נוספות המצדיקות לשיטתה את דחיית התובענה:
המשיבה טוענת כי ההסכם מהווה למעשה צוואה חדשה לטובת המבקש, ומשכך מדובר בהסכם פסול המנוגד לדין ולתקנת הציבור ומשכך אין להורות על אכיפתו.

15.
בסיכומיה ממשיכה המשיבה וטוענת שהמבקש לא עשה דבר בתיק, ולכל היותר היווה שליח על קטנוע של עו"ד בר נור, שהשיג את מלוא המסמכים; בנוסף ולחלופין, טוענת המשיבה שהמבקש השיג את גבול מקצוע עריכת הדין וכי תוכניתו המקורית הייתה לחלוק שווה בשווה עם עו"ד בר נור את שכר טרחתו. משהבין כי דבר זה אינו אפשרי, כפה על המשיבה את ההסכם.

16.
עוד טוענת המשיבה שאין לתת אימון במבקש; שמדובר באדם אלים שחווה אישפוזים פסיכיאטריים ונוטל תרופות פסיכיאטריות. בעניין זה בקש ב"כ המשיבה להפנות את המבקש בחקירתו לתיק אחר שנוהל על ידו (ת"א 12673/04 בגיזדה נ' משרד השיכון, להלן: "התיק נגד משרד השיכון") ולממצאים שונים שכביכול נקבעו שם. עוד טוענת המשיבה כי מדובר באדם שאינו מתפשר, וחרף הצעות שעמדו על הפרק, אשר עשויות היו להוביל גם לאיחוד משפחתי, סירב המבקש לעל הצעה שהוצעה לו.

17.
טענה נוספת בפי המשיבה נוגעת לאי העדתו של עו"ד בר נור – המשיבה טענה כי תוכניתו המקורית של המבקש הייתה לחלוק עם עו"ד בר נור את שכר טרחתו, ועל כך התבקשה העדתו. משזה האחרון לא הובא לעדות יש להניח שעדותו היתה פועלת כנגד המבקש. טענות נוספות שנכללו בסיכומים נגעו להטעיה (סעיף 5 לסיכומים); הטעיה במחדל (סעיף 6 לסיכומים); הפרה יסודית מסתברת (סעיף 7 לסיכומים); מצג שווא (סעיף 8); אכיפה בלתי צודקת בנסיבות העניין (סעיף 9).

ההכרעה

18.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ותצהירי הצדדים, שמעתי את העדויות וקראתי את סיכומי הצדדים קובעת אני כי דין המרצת הפתיחה להתקבל וכי יש להורות על אכיפתו של ההסכם. הגעתי לכלל מסקנה שאין מדובר בצוואה; אין מדובר בחוזה פסול; לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו ברצון המשיבה בעת כריתת ההסכם; לא מצאתי כל סיבה המצדיקה את ביטולו; בנוסף ולחלופין, ואף אם היה פגם שכזה (וזו אינה דעתי), אזי ההסכם לא בוטל, בוודאי שלא תוך זמן סביר. הגעתי לכלל מסקנה שהמשיבה עצמה אינה חולקת על תקפות ההסכם, ולכל היותר התעורר ויכוח בין הצדדים בנוגע לדרך חישוב הסכומים וחלוקת הנטל בשכר טרחת עורך הדין, ראו דברי המשיבה בעמ' 39 שו' 9-12 ודברי בני בעמ' 44 שו' 8 עד עמ' 45 שו' 8.

19.
בטרם אבהיר את קביעותיי המשפטיות כפי שצוינו לעיל, להלן המסקנות העובדתיות כפי שעולות מהראיות. המבקש הינו כאמור בן הדוד של בני; המבקש העיד כי המשיבה ובעלה פנו אליו לקבלת עזרה בתיק זה (עמ' 11 שו' 15), וזאת עוד בטרם נחתם ההסכם. המבקש תיאר כיצד הגיעו בני הזוג אליו והסבירו את הבעיה: "
כן, הם ישבו אצלי. הם סיפרו לי שהם קיבלו ירושה וברגע שהם קיבלו את הירושה הלכו לממש את הירושה, הגברת נפטרה, ואמרו שהייתה צוואה חדשה. בעלה דיבר איתי ואמר שזרקו אותם מהמדרגות ושהם ניגשו למספר עורכי דין ושהצוואה האחרונה היא קבילה. אמרתי שאני מסכים לעזור בנושא בתנאי שאקבל 50% ממה שהם יקבלו לאחר הוצאות נטו
" (עמ' 12 שו' 3-7).

20.
דבריו אלו של המבקש עולים בקנה אחד עם עדותה של המשיבה ועם עדותו של בני. המשיבה העידה כי לאחר שגילתה שקיימת צוואה חדשה, פנו הם לקבל ייעוץ משני עורכי דין שונים, וזאת עוד בטרם פנו למבקש : "
אחד מהם ביקש מאיתנו סכום כסף שלא היה באפשרותנו לשלם, אז ירדנו מהעניין. השני אמר שאין סיכוי. אני מודה
" (עמ' 33 שו' 26-27).
לאחר שנפגשה המשיבה עם שני עורכי הדין הנ"ל, הבינה ש"היא בבעיה" (עמ' 33 שו' 31); בני נפגש עם המבקש ברחוב וסיפר לו על ה"בעיה" והמבקש הזמין את בני הזוג אליו הביתה (עמ' 34 שו' 9-10). לטענת המשיבה באותה פגישה לא עלתה דרישתו לתשלום 50%, אולם המשיבה מאשרת כי אמרה למבקש כי העיזבון כולל למיטב ידיעתה גם כספים שבכספת (עמ' 34 שו' 29;31). המשיבה אישרה בעדותה שהמילים נכללות בהסכם "ראיתי שהסתבכתי" מכוונות לצוואה החדשה ולמשמעות הנלווית לכך באשר לסיכויה להנות מהצוואה הראשונה ( "שנוצרה צוואה חדשה, מה לא מובן?", עמ' 35 שו' 24).
21.
כך גם העיד בני: זה האחרון אישר שהם פנו לעורך דין על מנת להתייעץ אך הוא דרש סכומים שלא היו באמתחתם (עמ' 40 שו' 15-16); שלאחר מכן, הוא פנה למבקש, סיפר לו את הסיפור ושאל אם הוא יכול לעזור לו (עמ' 40 שו' 28-29); ושבהמשך הציג המבקש את מבוקשו תמורת העזרה, "שהוא לוקח את התיק, שאני מקבל 50% מהתיק והוא ועורך הדין 50%", עמ' 41 שו' 25.

22.
מן המקובץ עולה כי המשיבה הבינה גם הבינה שהצוואה החדשה יצרה בעיה וכי עליה להילחם בזירה המשפטית; המשיבה פנתה לייעוץ משפטי עוד בטרם פנתה למבקש, אולם הבינה כי תהיה לה בעיה לגייס את הסכומים הנדרשים; אי לכך ועל רקע זה, פנו המשיבה ובעלה למבקש, לו יש כביכול קשרים עם עורכי דין (עמ' 40 שו' 12); המבקש הציב את דרישותיו הכספיות מיד בסמוך לאחר הפניה, ודובר על חלוקה של 50% בין הצדדים. לא זו אף זו, התרשמתי שהמשיבה סברה שהעיזבון גדול יותר וכולל גם תכשיטים וכסף מזומן בכספת, ולכן שני הצדדים סברו שה"שלל" יהיה גדול יותר.

23.
על רקע קביעותיי לעיל, ברי כי יש לדחות את טענות המשיבה בדבר ניצול מצב נפשי ו/או לחץ ו/או כפייה – המשיבה היא זו שפנתה למבקש לאחר שנוכחה לדעת שיש לה בעיה; המשיבה ובעלה שוחחו עם המבקש לשיחה מקדימה, נפגשו בביתו ורק לאחר מכן נחתם ההסכם, לאחר שהוצבו תנאיו, דהיינו לא מודבר בהסכם שנחתם בחופזה אלא מתוך דיעה צלולה והערכת סיכויים וסיכויים מטעמה של המשיבה.

24.
גם התנהלותה של המשיבה ובעלה לאחר חתימת ההסכם אינה מעידה על אותה מצוקה נטענת – אמנם המשיבה טענה כי "פחדתי ממנו" (עמ' 36 שו' 3,5), אך באותה נשימה אמרה: "למה הוא חיכה? הוא היה חבר שלנו ולא האמנתי שיעשה את הדבר הזה, שיגיש נגדי תביעה". כשנשאלה למה חיכתה שבע שנים השיבה: "לא התייחסתי לזה" והוסיפה תשובה שנשמעת מוזמנת : "פחדתי" (עמ' 36 שו' 7-13). כשנשאל בני על אירועי אותו לילה שכביכול נכפה ההסכם על המשיבה והאם אכן היו איומים השיב בני: "לא יודע" (עמ' 42 שו' 28). בהמשך העיד כי אשתו לא ספרה לו דבר למחרת על תחושות מצוקה כביכול (עמ' 43 שו' 8); על כך שסמך על המבקש: "
אני אגיד לך את האמת, בכל הכנות, הוא בן דודי, אני סמכתי עליו. היא לא בת משפחה. היא לא רצתה את כל הקשר הזה איתו בכלל. זה מה שהיא הרגישה, לא מה שאני הרגשתי
" (עמ' 43 שו' 5-6). בהמשך הודה כי לא פחד מהמבקש כלל: "זה בן דוד שלי, גדלנו יחד. אשתי לא מהמקום, לא מהאזור. אני לא פחדתי" (עמ' 45 שו' 24) וכן :" אני פניתי אליו שיעשה את זה. אני לא פוחד ממנו כי הוא בן דוד שלי. ההסכם מה שהיה בינינו היה הסכם. אני לא משתי מזה ואפילו דיברנו עם חברים ואמרתי לו שאני מוכן לתת לו מה שמגיע לו, אבל הוא רצה מהנטו 50%. היום בטח שלא נשאר" (עמ' 45 שו' 26-28).
25.
זה המקום לאזכר את ההלכה הקובעת כי שימוש באמצעים לגיטימיים ומקובלים כדי להביא אדם לחתום על חוזה, אינם מקימים את עילת התביעה, חתימה מתוך כפייה תתגבש במקום שבו "לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר ייחשבו לפגמים ברצון", ראה
ע"א 5806/02
ארביב נ' קרני

פד"י נ"ח

(5) 193 (2004) בעמ' 198. הטוען לקיומם של אותם לחצים ולקיומו של פגם בכריתה עליו נטל ההוכחה.

26.
בע"א 1569/93
מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ
, פד מח(5),705 (1994) בעמ' 719, השופט חשין קבע מהם המבחנים לקיומה של כפייה כלכלית-עסקית, אשר תקים את הזכות לביטולו של החוזה: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבוליהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום. ענייננו הוא ב"מוסר העסקים" בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר-עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט. בית המשפט הכשיר עצמו הוא ערוך לזיהויה של חריגה מכללים נאותים שקובע מוסר העסקים, ובמקרים הראויים יכיר בזכותו של הצד הנפגע לשחרר עצמו מכבליו של חוזה שנכרת בחטא של פגיעה באותם כללים" .

27.
עוד נקבע שם שעל מנת שהלחץ יוכר ככפייה לא די בבחינת איכות הלחץ אלא גם עוצמתו ובחינת החלופות אשר עמדו באותה עת בפני
הצד התם:
"המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ" (שם, בעמ' 721). מהציטוטים אותם הבאתי לעיל מתוך עדויות הצדדים עולה ברורות כי לא היה כל פגם ברצון של המשיבה; לא היו לחץ ואיומים; ההסכם נעשה מתוך ידיעה ברורה כי קיימת בעיה משפטית עם הצוואה החדשה ויש להתמודד איתה, גם ב"מחיר" של חלוקת ה"שלל" עם בן הדוד, המבקש, לו יש קשרים עם עורכי דין. ברי כי סיטואציה זו אינה עולה על המבחנים אשר נקבעו בפסיקה לעניין ניצול מצוקה עושק.

28.
בנוסף ולחלופין, וגם אם הייתה מצוקה כלשהי (ואיני סוברת כך), אזי היה מקום לבטל את ההסכם תוך זמן סביר, וזאת לא נעשה. אם אכן ההסכם נחתם תוך טשטוש ונמנמת אזי חזקה על המשיבה שכבר בבוקר למחרת הייתה מתעשת ופועלת לביטולו, אך דבר לא נעשה. לעניין ביטול ההסכם תוך זמן סביר ראו זה
ת.א. (ת"א) 187/93

foundation sansounimaille
נ' פרי וישראל ואח'
, מפי כב' השופטת רות רונן [פורסם בנבו].

29.
כך לא מצאתי ממש גם ביתר טענות ההגנה של המשיבה, שהועלו מן היקב ומן הגורן. לא היה כל מקום להכפיש את המבקש לעניין היותו נוטל תרופות פסיכאטריות וכו', מקום שבן דודו בני הודה כי לא פחד ממנו כלל וכלל; אין כל קשר לנאמר בהליכים אחרים שהתנהלו על ידי המבקש באשר למצבו הרפואי, אם וככל שנאמרו, ואין להקיש דבר לענייננו, כל זאת כשהמבקש חזר והדגיש כי לא היה מעולם מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי (עמ' 17 שו' 24).

30.
בנוסף, אני דוחה את טענות המשיבה לפיהן מדובר כביכול בצוואה או בהסכם פסול. אמנם לשונו של ההסכם אינה מקצועית, וזאת בלשון המעטה, וסעיף ד' להסכם נוקט במילים : "עקב כל אני מורישה חצי מהצוואה ומכל רכוש שאקבל... לאליהו בגיזדה
", אולם מסעיפים אחרים להסכם עולה מפורשות שמדובר בהסכם מסחרי מכוחו המשיבה והמבקש יתחלקו : "שווה בשווה לאחר ניכוי הוצאות שכר טרחת עו"ד בתיק זה". אין מדובר בצוואה; אין מדובר בהורשת רכוש אלא ישנה הסכמה להתחלק "שווה בשווה" בחלקה של המשיבה בעיזבון, ראו גם הודאות המשיבה ובני בעת הדיון כי זו הייתה כוונת ההסכם:


"
לא, לא אמרתי את זה, עובדה שכל פעם הצעתי פשרות. יש לי רק דבר אחד להגיד, שאני בוודאות יודעת, וגם בעלי יגיד את זה, שבעלי אמר לאלי שהוא ועורך הדין יתחלקו 50% ואנחנו נקבל 50%. ואז הוא שינה את היוצרות" (המשיבה בעמ' 39 שו' 10-12)
, ודבריו של בני בעמ' 44 שו' 8-21, מהם עולה כי כל הויכוח נוגע לשאלה האם ה – 50% של המבקש יחושבו מתוך חלקה של המשיבה בעיזבון לפני או אחרי ניכוי שכ"ט עורך הדין.

31.
כמו כן דוחה אני את הטענות לפיהן המבקש כביכול לא עשה דבר לאחר חתימת ההסכם. בעניין זה צירף המבקש את המסמכים הנוספים לתיק; פירט את הפעולות שבוצעו על ידו (דבריו בעמ' 19 שו' 10-14; 21-27; עמ' 20 שו' 29-30). למעשה המשיבה בעדותה חזרה בה מטענותיה כפי שפורטו בתצהיר בעניין זה: "אני לא אומרת שהוא לא עשה כלום" (עמ' 35 שו' 7-8); "עכשיו אני אומרת שיכול להיות שהוא עשה משהו..." (עמ' 37 שו' 29). אין גם מקום לקבל את טענת השיהוי, שכן המשיבה הודתה שרק לאחרונה קיבלה את הכספים מהעיזבון, ולפיכך רק כעת בשל המועד להתחלק בכספים עם המבקש.

32.
משכך, קובעת אני כי המבקש זכאי לקבל 50% מחלקה של המשיבה בעיזבון. הויכוח האמיתי היחידי בין הצדדים נוגע לשאלה האם יש לחשב חלק זה מתוך חלקה של המשיבה בעיזבון לפני ניכוי שכ"ט עו"ד (150,570 ₪) או לאחר ניכוי שכ"ט (97,720 ₪). סעיף ה' להסכם קובע מפורשות : " אני שרה מור
תתחלק שווה בשווה עם בגיזדה אליהו לאחר ניכוי שכ"ט עו"ד בתיק זה". כלומר, על פי הלשון היבשה של ההסכם, זכאי המבקש למחצית מהסך של 97,720 ₪. חיזוק למסקנה זו ניתן לקבל מסעיף ו' להסכם המתייחס לנושא האגרות, שם נקבע מפורשות שאם תחולנה אגרות על תיק זה, ישא המבקש במחצית מהן. כלומר – יש התייחסות מפורשת לנושא האגרות בהם ישא המבקש במחצית, אך ההסכם שותק לעניין חלוקה בתשלום שכר הטרחה, מכאן שעל פי לשון ההסכם המשיבה היא שנושאת בתשלום שכר טרחת עורך הדין, וחלקו של המבקש יחושב מתוך הנטו, או אז יש להפחית מחצית מהאגרות שחלו בתיק.

33.
גם בעניין זה העלתה המשיבה טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, והן היא והן בני טענו להסכמות אחרות. בנקודה זו טען ב"כ המשיבה כי היה מקום לזמן את עו"ד בר נור לעדות. איני סוברת שהיה מקום להתיר את זימונו של עו"ד בר נור בשלב בו הועלתה הבקשה; המשיבה יכולה הייתה להציג הסכם שכ"ט עם עו"ד בר נור המפרט את ההסכמה אליה היא טוענת; איש לא מנע ממנה להגיש תצהיר מטעמו של עו"ד בר נור או לזמנו בתקופה בה נדחה הדיון. בכל מקרה, עו"ד בר נור אינו צד למחלוקת זו כיוון שעל פי ההסכם יש הסכמה מפורשת שחלקו של המבקש יחושב מתוך הנטו, וכי המשיבה היא זו שנושאת במלוא תשלום שכר הטרחה.

34.
למעלה מן הצורך אציין ואזכיר כי הגעתי לכלל מסקנה שהמשיבה סברה שהעיזבון גדול הרבה יותר וכולל בין היתר מזומן בכספת ותכשיטים. כך, מי מהצדדים לא סבר כי עניין תשלום שכר הטרחה יהיה משמעותי לתיק זה. משהסתבר שהעיזבון אינו כה גדול וכי לאחר תשלום ההוצאות לא נותר סכום גדול לחלוקה, התנערה המשיבה מההסכם בתירוצים מתירוצים שונים. היטיב לתאר זאת בני: "
יכול להיות, אחרי שאני לוקח עורך דין אפילו לסנדוויץ' אין לי.
הוא רצה 50% מהנטו" (הדגשות שלי, עמ' 45 שו' 7-8).

35.
לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על אכיפת ההסכם. על המשיבה לשלם למבקש מחצית מהסך של 97,720 ₪, כלומר סך של 48,860 ₪; כיוון שקיימת הסכמה לחלוקה באגרות, וממסמך מנהל העיזבון עולה שהאגרות עמדו על סך של 3,000 ₪, יש לקזז מסכום זה סך של 1,500 ₪ ויש להורות על תשלום של 47,360 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלתו בידי המשיבה ועד מועד תשלומו בפועל לידי המבקש. בנוסף תשלם המשיבה למבקש שכר טרחת עורך דין בסך של 7,500 ₪ וכן תשיב לו את האגרה כפי ששולמה.


ניתן היום,
י"ח אב תשע"ד, 14 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.










הפ בית משפט שלום 25813-01/13 אליהו בגיזדה נ' שרה מור (פורסם ב-ֽ 14/08/2014)