פסקי דין על יואל יצקן | פסקי דין על מזל בן אורי | פסקי דין על אריאלה זוהר לירי שבתאי | פסקי דין על נוגה סיוון סלבר ואח' |

7767-11/13 עא     25/08/2014




עא 7767-11/13 יואל יצקן נ' מזל בן אורי, אריאלה זוהר לירי שבתאי, נוגה סיוון סלבר ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

לפני: כב' השופט דוד חשין
, נשיא

כב' השופט משה דרורי
, סגן נשיא

כב' השופט עודד שחם

ע"א 7767-11-13

25 אוגוסט 2014



ה
מערער
:
יואל יצקן


נגד

ה
משיבות
:
1.
מזל בן אורי
ע"י ב"כ עוה"ד משה בן דוד
ומשה כרמל
2. אריאלה זוהר לירי שבתאי
3. נוגה סיוון סלבר
4. מירב סיריוס



פסק דין


הנשיא דוד חשין

:

מהות הערעור
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ – פריבס) מיום 30.8.13 בת"א 5221-03-11. עניינו של פסק הדין בתביעה כספית לתשלום דמי שכירות בנכס המצוי ברחוב אגריפס 123 בירושלים (להלן – הנכס), ובתביעה שכנגד להורות על פירוק שיתוף במקרקעין, בהם מצוי הנכס, על דרך מכירתו.

הבקשה למחיקת הערעור
1.
בטרם הצגת הרקע העובדתי והדיוני הנוגע לעניין, אקדים ואציין כי המשיבה 1 הגישה בקשה למחיקת הערעור בנימוק שזה הוגש באיחור, כמו גם בשל אי צירוף משיבות נוספות אשר היו צד להליך בבית משפט השלום. אכן, למצער בכל הנוגע לערעור שהוגש בעניין דמי השכירות, לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית כי הערעור הוגש באיחור.

2.
מן החומר שבפני
י עולה, כי עו"ד דוד תורג'מן, אשר ייצג את התובעים (המערער ושלוש אחיותיו) בבית משפט השלום, המשיך לייצגם בתביעה הכספית גם בימים שלאחר המצאתו של פסק הדין לידיו ביום 1.9.13 (ראו הדוא"ל מיום 3.9.13 ששלח עו"ד תורג'מן לכונס הנכסים, עו"ד בר הלל, וכן ציון מועד ההמצאה במערכת נט המשפט).

אף אין מחלוקת, כי המערער לא הגיש לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, שהוגש רק ביום 5.11.13, באיחור, כטענת המשיבה 1. ברם, בדיון שהתקיים בפני
נו ביום 25.5.14, הסכים ב"כ המשיבה 1, בעקבות המלצתנו, להותיר את ההחלטה בעניין הארכת המועד לשיקול דעת בית המשפט, בכפוף לפסיקת הוצאות (עמוד 14 לפרוטוקול). משכך, החלטנו על אתר להאריך את המועד להגשת הערעור עד למועד בו הוגש. בנוסף, בישיבה מיום 9.3.14 הורינו על צירוף אחיותיו של המערער כמשיבות 2-4 לערעור.

רקע עובדתי

3.
המערער והמשיבות 2-4 הם אחים. בבעלותם 5/24 חלקים במושע בנכס. המשיבה 1 היא דודתם של המערער והמשיבות 2-4, אחות אביהם, מר אליהו יצקן ז"ל. בבעלותה של המשיבה 1 מצויים 19/24 חלקים מהנכס. זכויותיהם של הצדדים בנכס רשומות בלשכת רישום המקרקעין בירושלים.

4.

המערער והמשיבות 2-4 קיבלו את זכויותיהם בנכס בירושה מאימם, הגב' כרמלה יצקן ז"ל (להלן – המנוחה). זכויותיהם בנכס התחלקו באופן הבא: המערער והמשיבות 2-4 קיבלו, כל אחד, 1/24 חלקים בנכס. בנוסף, המערער קיבל 1/24 חלקים של הנכס מעיזבון דודתו המנוחה, הגב' חנה יצקן ז"ל (להלן – חנה).

5.
הנכס הוא בניין בן שתי קומות. בכל קומה 2 דירות בנות 2 חדרים, כל אחת. בסך הכל כולל הנכס 4 דירות: דירה תחתונה מערבית, דירה תחתונה מזרחית, דירה עליונה מערבית ודירה עליונה מזרחית (להלן – הדירות). בנוסף, מצויים בנכס שני מחסנים, ובחזית הנכס אף פועלת מסעדה בשם "סטקיית חצות", המופעלת במקום על ידי דייר מוגן (להלן – המסעדה). המשיבה 1 התגוררה בדירה העליונה המזרחית משנת 1967. החל משנת 2003 מתגוררת המשיבה 1 בדירה התחתונה המערבית. במרוצת השנים, המשיבה 1 החזיקה בנכס באופן בלעדי.

6.
ביום 10.2.1988 נחתם בין המשיבה 1 ובין המנוחה, ושאר יורשי המנוח אליהו יצקן ז"ל, הסכם בכתב (להלן – ההסכם). בסעיף 2 להסכם נקבע כי:

"כרמלה יצקן ומירב יצקן מוותרות על חלקן בדמי השכירות מהחנות שבנכס (סטקיית חצות) לטובת מזל בן אורי
(לבית יצקן) למשך כל ימי חייה של מזל בן אורי
".

7.
בסעיף 3 להסכם האמור נקבע כי:


כל עוד כרמלה יצקן לא תהנה מפירות הנכס ובכלל זה, דמי שכירות, לא תחויב בהוצאות בגין הנכס מכל סוג שהוא, לרבות ומבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, מס רכוש ומיסים עירוניים (נספח א' לכתב ההגנה מטעם המשיבה 1 ).

8.
אין מחלוקת, כי במהלך השנים השכירה המשיבה 1 לצדדים שלישיים דירות בנכס, מבלי להעביר למערער או למשיבות 2-4 חלק כלשהוא מדמי השכירות האמורים שגבתה. על הרקע האמור, הגישו המערער והמשיבות 2-4 בשנת 2011 את התביעה, מושא הערעור. בתביעתם עתרו לתשלום דמי שכירות בסך של 152,404 ₪, למתן צו המורה למשיבה 1 לא להשכיר דירות בנכס ולא להרשות לאף אדם להשתמש בדירות ללא הסכמתם, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים לידיהם, ולקבלת - 5/24 חלקים מדמי השכירות שהנכס יניב מיום הגשת התביעה ואילך.


9.
מנגד, הגישה המשיבה 1 תביעה שכנגד לפירוק השיתוף בנכס. בתביעתה נטען, כי פירוק השיתוף צריך שייעשה בדרך של מכירת הנכס למרבה במחיר, ומבלי שתהא מניעה לרכישתו על ידי מי מבעלי הזכויות בנכס או על ידי צד שלישי. הוטעם, כי במכירת הנכס, יהיה כדי להבטיח תמורה מירבית לטובת בעלי הדין, הואיל ובכך יתאפשר ניצול מקסימלי של זכויות הבנייה והעלאת התמורה בגין המכר. כן נטען, כי מכירה של כל יחידה בנפרד, לא תבטיח כדאיות כלכלית מירבית. בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד (קרי: כתב תשובה שכנגד), המערער והמשיבות 2-4 לא התנגדו לפירוק השיתוף בנכס, כי אם לאופן ביצועו. נטען על ידם, כי יש להורות על פירוק השיתוף בנכס בדרך של חלוקה בעין או ברישומו של הנכס כבית משותף וחלוקת דירותיו בין בעלי הדין לפי חלקיהם בנכס. הודגש, כי מכירת הנכס תהיה כרוכה בהוצאות גבוהות למיסוי.

10.
ביום 27.6.12 נתן בית משפט השלום תוקף של

פסק דין
חלקי (להלן – פסק הדין החלקי) להסכמות הצדדים, לפיהן: הדירה העליונה המזרחית תיוחד למערער ולמשיבות 2-4 ויוצמדו לה זכויות בנייה של הנכס בשיעור של 5/24 חלקים; השמאית שהוסכמה על כל הצדדים לאמוד את שווי הנכס, הגב' מלי כהן (להלן – השמאית), תגיש חוות דעת בשאלת הצורך בתשלומי איזון בגין ייחוד הדירה (להלן – חוות הדעת); חלוקת הבעלות במסעדה תישאר בעינה בשלב זה; מסירת ההחזקה בדירה שיוחדה למערער ולמשיבות 2-4 תיעשה תוך 60 יום; המערער והמשיבות 2-4 ישלמו למשיבה דמי איזון תוך 60 יום ממועד הודעת השמאית בנוגע להם; בכל מקרה, הדירה שיוחדה למערער ולמשיבות 2-4 תימסר להחזקתם, לא יאוחר מחלוף 180 יום מהמועד בו ניתן פסק הדין החלקי. כמו כן, ניתנה לצדדים שהות להודיע, אם עלה בידם להגיע להסכמות בנוגע לחלוקה של אחוזי בניה.

11.
בהמשך לכך, הגישה השמאית ביום 30.8.12 את חוות הדעת, אשר אליה צירפה את ההתכתבויות שנערכו בינה לבין הצדדים. בחוות דעתה, השמאית ציינה, בין היתר, כי:

מעבר לפסק הדין החלקי, הקובע קווים מנחים כלליים בלבד, על פי התרשמותי, אין בין הצדדים שום הסכמה שיש בה כדי להוביל לפירוק שיתוף, אשר ניתן להגדירו במונחים משפטיים ושמאיים כפירוק שיתוף מוחלט, סופי ואמיתי ... .

12.
בהינתן המחלוקת בין הצדדים בדבר הדרך שבה יבוצע פירוק השיתוף, המליצה השמאית, עוד במכתבה מיום 9.7.12, "למכור את הנכס בשלמותו במכירה הדדית למרבה במחיר". ביום 28.8.12 הגישה המשיבה 1 בקשה למתן פסיקתא לפיה על המערער והמשיבות 2-4
לשלם לה תשלום דמי איזון בסכום של 215,584 ₪, כאמור במכתבה של השמאית לבאי כוח הצדדים מיום 22.7.12 (צורף אף הוא לחוות הדעת) ובהתאם לפסק הדין החלקי. נוכח חוות הדעת האמורה, התקיים ביום 11.11.12 דיון בפני
בית משפט השלום. השמאית הבהירה בדיון כי פסק הדין החלקי אינו ניתן לביצוע (שם, עמוד 11, שורה 29). לקראת תום הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תינתן שהות בת 90 ימים להציע את הנכס כולו למכירה, ולבחון אילו הצעות תתקבלנה בפרק זמן זה. עוד הוסכם, כי אם לא יגיעו הצדדים להסכמה, כאמור, יוגשו סיכומים ויינתן

פסק דין
בכל הסוגיות שבכתבי הטענות. להסכמות אלו ניתן תוקף של החלטה.

13.
בהמשך, ביום 9.1.13, הגישה המשיבה 1 בקשה לקביעת מועד דיון. הבקשה נומקה, בין היתר, בכך שבין המערער והמשיבות 2-4 קיימת מחלוקת בינם לבין עצמם ביחס לאפשרות של מכירת חלקיהם בדירה.. ביום 6.3.13 ניתנה החלטה לפיה הבקשה לקביעת מועד דיון נדחית, יען כי מתגובת ב"כ המערער והמשיבות 2-4 עולה, כי הם עצמם חלוקים בדעותיהם ביחס למכירת הנכס. בית המשפט הורה אפוא על הגשת סיכומים, כפי שנקבע בהחלטה מיום 11.11.12, במקרה שהצדדים לא יגיעו להסכמה בעניין מכירת הנכס. הסכמה כאמור לא הושגה, והצדדים הגישו סיכומים.

14.
ביום 30.8.13 ניתן פסק הדין מושא הערעור (להלן – פסק הדין). בפסק הדין נקבע, כי המשיבה 1 תשלם למערער ולמשיבות 2-4 סכום של 28,942.5 ₪, בגין השכרת הדירות לצדדים שלישיים לתקופה של 27 חודשים, החל מתאריך 27.5.10 ועד לתאריך 31.8.12 (מועד מסירת הדירה למערער ולמשיבות 2-4, על פי פסק הדין החלקי). הסכום האמור התקבל לאחר קיזוז סך של 3,375 ₪ בגין דמי ניהול הנכס. כן פסק בית המשפט, במסגרת פסק הדין, על פירוק שיתוף לפי סעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק המקרקעין), ומינה כונס נכסים לצורך מכירת הנכס בכללותו (כולל הדירה שיוחדה למערער ולמשיבות 2-4).

15.
בית משפט השלום קבע בהקשר זה, כי במסגרת המכירה יילקחו בחשבון זכויות הבנייה כאמור בחוות הדעת של השמאית. נקבע, כי חלוקת התמורה שתתקבל מהמכר תיעשה על ידי כונס נכסים לבעלי הדין, כל אחד לפי חלקו היחסי (לאחר שיובטח תשלום המיסים בגין המכר על ידי הצדדים). עוד נקבע, כי חיוביה של המשיבה 1 להעביר למערער ולמשיבות 2-4 את חלקם היחסי בדמי השכירות ייעשה לאחר קיזוז חיוביהם של המערער והמשיבות 2-4 למשיבה 1 בגין דמי ניהול בסך של 600 ₪ לחודש. בית המשפט קבע, כי אין להורות על תשלומי איזון עם מכירתו של הנכס. שכן, התעשרות המערער והמשיבות 2-4 על חשבון המשיבה 1 בעקבות ייחוד הדירה, תאוין עם מכירת הנכס בכללותו. לפיכך נקבע, כי לא קמה עוד למשיבה 1 זכות לתשלומי איזון.

16.
ביום 5.11.13 הוגש הערעור, שהצדדים לו היו, כאמור לעיל, המערער והמשיבה 1 בלבד.

17.
ביום 23.2.14 התקיים דיון בערעור, בגדרו הורינו כי אחיותיו של המערער, אשר היו צד להליך בבית משפט השלום, יוזמנו אף הן לדיון. זאת בניסיון להביא את הצדדים, בסיועו של בית המשפט, להגיע לידי הסכמה לסיום המחלוקות ביניהם. בהמשך לכך, התקיים דיון ביום 9.3.14 בנוכחות אחיותיו של המערער. במהלך הדיון הודיעה הגב' מירב סיריוס, אחת האחיות, כי היא מתנגדת לחלוקה בעין ורוצה למכור את חלקה בנכס. במהלך הדיון האמור, נעשה ניסיון נוסף להביא את הצדדים להסכמה, במסגרתו הוצע להם מתווה לפיו הצדדים ימכרו במשותף את הנכס למרבה במחיר עם זכות סירוב ראשונית. הצדדים ביקשו שהות לקיים משא ומתן ביניהם, נוכח הצעה זו. משכך, הדיון בערעור נדחה ליום 25.5.14.

18.
ביום 25.5.14 הודיעו הצדדים כי המשא ומתן שקיימו, לצורך סיום המחלוקות ביניהם, לא צלח. משכך, ניתנה לצדדים אפשרות להגיש טיעונים משלימים. בהמשך לכך, הוגשו טיעונים משלימים על ידי המערער והמשיבה 1. המשיבות 2-3 הודיעו כי הן תומכות בעמדת המערער, כביטויה בטיעונים המשלימים שהגיש (המשיבה 4 הודיעה, כזכור, כי עמדתה שונה וכי היא מבקשת למכור את חלקה בנכס).

פסק דינו של בית משפט השלום

19.
בית משפט השלום קבע, על רקע טענות הצדדים והראיות שבפני
ו, כי המשיבה 1 לא הרימה את הנטל להוכיח כי רכשה זכויות של דיירות מוגנת בדירתה. עוד נקבע, כי המנוחה ויתרה על חלקה לדמי שימוש ראויים בגין דירת המשיבה 1, וכי המערער והמשיבות 2-4 אינם יכולים לשנות מהוויתור האמור כיורשי המנוחה. כמו כן, טענת המערער בכל הנוגע לזכאותו לדמי שימוש ראויים עבור דירתה של המשיבה 1, מכוח היותו יורש 1/24 חלקים מעיזבון חנה, אף היא נדחתה. נקבע, כי במסגרת המשא ומתן שהתקיים בין המערער למשיבה 1 בכל הנוגע לעיזבונה של חנה ז"ל, נדון נושא דמי השכירות והועלה על הכתב במכתבו של המערער (נספח ח'2 לתצהירו של המערער). נקבע, כי גרסת המשיבה 1, לפיה לא הייתה חותמת למערער על הסכם פשרה ומוותרת על 25% מחלקה בעיזבון חנה, לו ידעה כי המערער 1 יתבע אותה בגין דמי שכירות, עוררה רושם אמין ומתיישבת עם התנהגות המנוחה ובעלי הדין במהלך השנים. נוכח מכלול הראיות האמורות, נדחתה התביעה לדמי שימוש ראויים עבור דירת המשיבה 1.

20.
אשר לדמי שכירות שגבתה המשיבה 1 עבור יתר הדירות בנכס

, בית המשפט קבע, כי המערער והמשיבות 2-4 לא הרימו את הנטל להוכיח את זכאותם לקבל חלק מדמי השכירות הללו, ותביעתם באשר לרכיב זה נדחתה, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שלפני יום 27.5.10. נקבע, כי ממועד זה ועד ליום 31.8.12 (המועד בו נמסרה למערער ולמשיבות 2-4 חזקה בדירה על פי פסק הדין החלקי), קמה למערער ולמשיבות 2-4 זכות ליהנות מפירות הנכס, למעט עבור המסעדה שלא נכללה בתביעה לפירוק שיתוף, ודירת המשיבה 1. נקבע, כי שיעור תשלום דמי השכירות יחושב בהתאם לדמי השכירות שנגבו בפועל על ידי המשיבה 1. עוד נקבע, כי יש לקזז מהתשלום האמור סך של 3,375 ₪ בגין ניהול הנכס על ידי המשיבה 1 (בסך הכל חויבה המשיבה 1 לשלם בגין רכיב זה סך כולל של 28,942.5 ₪.

21.
אשר לתביעה לפירוק השיתוף

, בית המשפט הזכיר, את כלל הבכורה שנקבע בחוק לעניין זה לפיו פירוק שיתוף יתבצע על דרך של חלוקה בעין, וכל דרך אחרת היא בגדר חריג יוצא מן הכלל. עם זאת, קבע בית המשפט שבנסיבות המקרה הספציפי ובהיעדר הסכמה של בעלי הדין על פירוק שיתוף, ובשים לב לכך כי בית המשפט לא השתכנע כי יהיה בידי הצדדים לנהל את הנכס, וכן לנצל את זכויותיהם ממנו, בין אם בגין זכויות הבנייה ובין אם בגין המסעדה, הורה בית משפט על פירוק שיתוף על דרך מכירתו של הנכס. בית המשפט עמד על כך שבמקרה זה מתווספת שאלת כדאיות השיתוף לבעלים בכל אחת מדרכי השיתוף.

22.
בית המשפט הפנה בהקשר זה לסעיף 40(א) לחוק המקרקעין. סעיף זה קובע, כי "... אם נוכח בית משפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון". בית המשפט קבע, נוכח חוות דעת השמאית, כי עלול להיגרם הפסד ניכר לבעלי הדין, אם תתבצע חלוקה בעין של הנכס. בהקשר זה צוין, כי בחוות הדעת נקבע, כי שווי יתרת זכויות הבנייה הוא 4,500,000₪, ושווי הנכס בכללותו, לרבות שווי המסעדה כתפוסה, הוא בסך הכל 9500,000₪. מכך נובע, כי שווי זכויות הבנייה גבוה ביחס לשווי הנכס כולו, וכי לא יהיה ניתן, בפירוק בעין, לנצל את מלוא זכויות הבנייה, תוך קבלת מלוא שווי הזכויות.

23.
בית המשפט ציין עוד, כי חוות הדעת השמאית לא נסתרה והתובעים לא הוכיחו כיצד יהיה בידי הבעלים לנצל את מלוא זכויות הבנייה בחלוקה בעין. נקבע, כי דברים אלה אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה שלא הוצגו תוכניות בנייה כלשהן שילמדו על אפשרות לחלוקה בעין של זכויות. צוין עוד, כי הנכס הינו מבנה ישן ולא הוכח כי ניתן יהיה לבנות בו תוספת מבלי להשקיע כספים בחיזוקו או בהריסתו. לפיכך, נקבע כי בהיעדר תכנון ולו ראשוני של תוספת בנייה לנכס, ובהיעדר היתרי בנייה, לא ניתן להורות על ייחוד זכויות הבנייה לבעלי הדין, ויש לבכר את פירוק השיתוף של הנכס בכללותו והזכויות הנלוות לו, על מנת למנוע הפסד ניכר לבעלי הזכויות מפירוק שיתוף בדרך אחרת. בסופם של דברים נפסק, כי הנכס יימכר בכללותו וכי המכירה תתבצע לפי סעיף 40(ב) לחוק המקרקעין בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל.

עיקרי טענות הצדדים בערעור

24.
לטענת המערער, שגה בית משפט השלום עת קבע כי הוא והמשיבות 2-4 זכאים לקבל הכנסות מהשכרת הדירות לצדדים שלישיים רק מיום 27.5.10 ועד ליום 31.8.12. נטען, כי המערער והמשיבות 2-4 זכאים להכנסות בגין השכרת הדירות בגין תקופת 7 השנים שלפני הגשת התביעה. בהקשר זה גם נטען, כי הוגשה חוות דעת מומחה מטעמם, השמאי יניב רפאל, וחוות דעתו לא נסתרה. נטען גם, כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי דרישתה של המשיבה 1 לתשלום חודשי בסך של 600 ₪ בגין דמי ניהול של הנכס, הינה סבירה. עוד נטען, כי המשיבה 1 לא הוכיחה כי שתי דירות לא הושכרו במשך שבע שנים רצופות.


25.
כן נטען, כי בית משפט השלום טעה בכך שקבע כי לא קמה למערער ולמשיבות 2-4 זכות לקבל דמי שימוש ראויים עבור דירת המשיבה 1. בהקשר זה נטען, כי בית המשפט שגה בפירוש ההסכם אשר נחתם בין המשיבה 1 למנוחה. הוטעם, כי בהסכם האמור אין כל אמירה בקשר לוויתור על שכר דירה אשר יתקבל מהשכרת דירות בנכס. המערער הפנה לטיוטת הסכם בה נכתב כי חנה יצקן, עזרא יצקן ומזל בן אורי
מתחייבים לא להעביר את זכותם להתגורר בנכס לצד שלישי, ללא הסכמת המנוחה (סעיף 6 לעיקרי השלמת טיעון מטעם המערער). לשיטת המערער, המדובר באינדיקציה לרצונה של המנוחה להשאיר לעצמה את האפשרות לקבל הכנסות מהדירות. עוד נטען, כי בית המשפט שגה בכך שקבע כי המשיבה 1 התגוררה בגפה במשך כל תקופת התביעה. על פי הטענה, בתקופה בה ביקשו המערער והמשיבות 2-4 דמי שימוש ראויים בגין דירת המשיבה 1, התגוררה נכדתה של המשיבה 1 בדירתה של המשיבה 1 ולאחר מכן עברה לגור בדירה אחרת בנכס.

26.
לטענת המערער, שגה בית משפט השלום בכך שקבע, כי נושא שכר הדירה עבור דירת המשיבה 1 נדון במהלך המשא ומתן בקשר לעיזבון חנה, וכי המערער לא עמד על דרישתו לתשלום דמי שכירות בגין דירת המשיבה 1, נוכח ויתור המשיבה 1 על 25% מחלקה מהעיזבון האמור.

27.
עוד טוען המערער, כי בית משפט השלום ביטל בפסק דינו את פסק הדין החלקי אשר ניתן ביום 27.6.12, וזאת מבלי שהוגש עליו ערעור כלל. משכך, נטען כי פסק הדין החלקי הינו

פסק דין
חלוט, אשר קבע חלוקה בעין של הנכס, ובנסיבות אלה לא ניתן לבטלו. הודגש, כי פסק הדין האמור קבע חלוקה בעין של הנכס וייחד דירה אחת למערער ולמשיבות 2-4, תוך תשלום דמי איזון, כפי שייקבעו על ידי השמאית.

28.
המערער ממשיך וטוען, כי השמאית קבעה את תשלום האיזון על בסיס ההנחה כי הנכס יימכר בקרוב לצד שלישי או כי בעלי הדין יבנו עליו במשותף. לכן, העריכה את גובה תשלומי האיזון לפי שוויין הגרעיני ואף הוסיפה וקבעה כי אין לשלם את התשלום האמור כעת, אלא במכירת הנכס לצד שלישי, או לחלופין, על ידי התחשבנות על אחוזי בנייה. הוטעם, כי הנחות אלה אינן עולות בקנה אחד עם הסכמות הצדדים ועם פסק הדין החלקי. עוד נטען, כי השמאית העריכה את שווי הדירה המערבית העליונה בסך של 773,250 ₪, מבלי שביקרה בה כלל ועל יסוד ההנחה כי מצבה הפיזי והכללי של דירה זו ירוד.

29.
המערער עותר להורות לשמאית או לכל שמאי אחר שימונה במקומה, לבקר בנכס בכלל, ובדירה המערבית העליונה בפרט, בטרם יערך שוויים לצורך חישוב תשלומי האיזון. הודגש, כי השמאית אישרה במכתבה מיום 9.7.12, כי ביקור בדירה האמורה עשוי לשנות את הערכת שוויה. נוכח האמור ביקשו המערער והמשיבות 2-4, כי תשלומי האיזון ישולמו לאחר מתן פסק הדין בתביעה הכספית לתשלום דמי שכירות ודמי שימוש ראויים ובכפוף לתוצאותיו, כך שבמועד זה תיארך התחשבנות כספית כוללת בין הצדדים.

30.
מנגד טוענת המשיבה 1, כי בצדק קיבל בית משפט השלום את גרסתה. לטענתה, קביעותיו של בית המשפט התבססו על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות עליהם ניתן לערער במקרים חריגים, וכי המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים האמורים. נטען, כי צדק בית משפט בקביעתו כי המערער והמשיבות 2-4, לא הרימו את הנטל להוכיח את זכאותם לקבל חלק מדמי השכירות שנגבו. נטען עוד, כי אין להתערב בקביעת בית משפט השלום, לפיה אין לפסוק דמי שכירות רטרואקטיביים לתקופה שלפני 27.5.10. קביעה זו התבססה על התנהגות הצדדים במהלך השנים והסכמות הצדדים במהלך הליכי הסכם הפשרה בנוגע לעיזבון של חנה. נטען גם, כי טענת המערער לפיה נכדתה של המשיבה 1 התגוררה איתה תקופה מסוימת הועלתה בעלמא.

31.
כן טוענת המשיבה 1, כי טענת המערער לפיה פסק הדין החלקי הינו

פסק דין
חלוט, הינה טענה חסרת בסיס. על פי הטענה, פסק הדין החלקי נועד לאפשר למערער ולמשיבות 2-4 להשכיר דירה אחת בבניין עד להחלטה אחרת, מבלי לסיים את הסכסוך בנוגע לפירוק השיתוף. בהקשר זה טענה המשיבה 1, כי פירוק השיתוף החלקי לא סיים את המחלוקות בעניין המסעדה – וסוגיה זו נשארה פתוחה; כי פירוק השיתוף החלקי לא פתר את הבעיה העיקרית, והיא, ששוויו של הנכס לפי חוות הדעת נקבע בשל זכויות הבנייה הרבות, אותן לא ניתן לנצל בפועל במצב הקיים של הדירות, ורוכש הנכס יצטרך למעשה להרוס את רוב הבניין כדי לנצל זכויות אלה; כי מכירת הזכויות על ידי כל צד בנפרד תגרום להפסד משמעותי בזכויות הבנייה הגלומות בנכס; כי במסגרת פסק הדין החלקי היו המערער והמשיבות 2-4 אמורים לשלם למשיבה 1 דמי איזון בסכום של למעלה מ – 200,000 ₪, אך סכום זה לא שולם לה מעולם.


דיון והכרעה בערעור

דמי השכירות
32.
פתח דבר אומר כי מקובלת עלי קביעתו של בית משפט השלום, לפיה המערער והמשיבות 2-4 אינם זכאים לתשלום דמי שכירות בגין דירתה של המשיבה 1. מסקנה זו נובעת משילובם של סעיפים 2- 3 להסכם, אליו מפנה בית משפט השלום. מסעיפים אלה עולה, כי המנוחה ויתרה למשיבה 1 לכל ימי חייה על חלקה בדמי השכירות עבור המסעדה (סעיף 2 להסכם). במקביל, נקבע כי כל עוד המנוחה לא נהנית מפירות הנכס, היא פטורה מנשיאה בהוצאות בגינו, מכל סוג שהוא (סעיף 3 להסכם).

33.
אמנם, בהסכם אין אמירה מפורשת בדבר ויתור על דמי שכירות בקשר לדירה, להבדיל מן המסעדה. עם זאת, מהוראת סעיף 3 להסכם משתמע ויתור כאמור. מסקנה זו מתחזקת נוכח התנהגותה העקבית של המנוחה לאורך השנים. בית משפט השלום קבע כממצא, כי לא הייתה דרישה מצד המנוחה כלפי המשיבה 1 כי תעביר לידיה את חלקה מדמי שכירות או דמי שימוש ראויים עבור דירת המשיבה 1. המערער והמשיבות 2-4 לא סתרו את הממצא האמור. התנהגות זו של המנוחה מקרינה במישרין על פירושו של ההסכם. היא מלמדת בבירור על כוונת הצדדים לו. התוצאה של כל האמור היא, כי אין כל עילה להתערב בקביעתו של בית משפט השלום לעניין דמי השכירות.

34.
לא למותר להוסיף, כי לאחר פטירת המנוחה (23.12.99), המערער והמשיבות 2-4 לא דרשו לאורך שנים ארוכות את חלקם הנטען בדמי השכירות עבור הדירות. אף התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענות המערער כעת. בהקשר זה, הפנה המערער את בית משפט השלום לדרישה, לכאורה, לתשלום דמי שכירות מיום 16.12.07 ולמכתב מיום 27.5.10 (נספח ח'2 לתצהירו). בית משפט השלום דן בטענה זו וקבע, כי אין ללמוד מן המסמכים האמורים על דרישה לדמי שימוש עבור דירת המשיבה 1. לא הונחה בפני
נו תשתית העשויה להצדיק התערבות בקביעה עובדתית זו.

35.
לא שוכנעתי מטענת המערער לפיה הופעל לחץ על המנוחה ושלוחיה לוותר על הכנסותיה מהנכס. בהקשר זה הפנה המערער למסמך טיוטת הסכם (נספח 6 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). המסמך האמור נושא את הכותרת "כתב הסכם". נכתב בו, כי "עזרא יצקן, חנה יצקן ומזל בן אורי
לבית יצק' מתחייבים כל אחד מהם שלא להעביר זכותם להתגורר בנכס לצד שלישי ללא הסכמתה ובכתב של גב' כרמלה יצקן" (פסקה 5 למסמך האמור). לשיטת המערער, הדבר מהווה אינדיקציה לרצונה של המנוחה לקבל הכנסה מהדירות.

36.
אין בידי לקבל טענה זו. מספר טעמים לכך. ראשית, המערער לא הציג תשתית ממשית לביסוס הטענה כי הופעלו לחצים, כנטען, על מי מהנוגעים בדבר לוותר על הכנסות מהנכס. שנית, מעיון בתיק בית משפט השלום, לא עולה כי המסמך האמור הוגש כראייה בבית המשפט. לא למותר להוסיף, כי המסמך צורף לראשונה להשלמת טיעון בכתב בבית משפט זה. בנסיבות אלה, מדובר בהרחבת חזית אסורה ובראיה חדשה שאין מקום להיזקק לה בשלב הנוכחי. שלישית, מעיון בטיוטה עולה, כי המנוחה ויתרה על חלקה בדמי שכירות במסעדה (שם, פסקה 6). עוד עולה, כי בטיוטה נקבע כי יורשי אליהו יצקן לא ייהנו מדמי שכירות עבור הנכס ולא יחויבו בהוצאות הנכס מכל סוג שהוא (שם, פסקה 7). יוצא, אפוא, כי תוכנה של הטיוטה עומד בסתירה חזיתית לטענות המערער בנקודה זו. רביעית, חתימתה של המנוחה אינה מופיעה על הטיוטה האמורה. המערער עצמו כינה את המסמך האמור בעיקרי השלמת הטיעון מטעמו – "טיוטה להסכם". במצב זה, לא ברור עד כמה יש למסמך האמור, אם בכלל, תוקף מחייב.

37.
בית המשפט הסביר באופן משכנע מדוע המערער אינו זכאי לדמי שימוש עבור דירתה של המשיבה 1, למרות שהוא ירש גם 1/24 חלקים מהנכס כיורש של חנה. בית המשפט עמד בהקשר זה על הסכם הפשרה שנחתם בין המערער והמשיבה 1. בית המשפט קבע כי בהיעדר סיבה נראית לעין לוויתורה של המשיבה 1 על עיזבונה של חנה, יש לקבל את טענת המשיבה 1 כי נושא דמי השכירות על דירתה נדון בין הצדדים במהלך המשא ומתן אשר קדם להסכם הפשרה האמור, וכי המשיבה 1 לא הייתה מוותרת על עיזבונה של חנה אילו ידעה שהמערער יתבע אותה בגין דמי שכירות עבור דירתה. בית המשפט נימק באופן בהיר ומפורט ממצאים אלה. הוא הדין בטענות שהעלה המערער באשר לקביעת בית משפט השלום לפיה המשיבה 1 התגוררה בגפה באחת הדירות המדובר בקביעה עובדתית אשר התבססה על עדויות הצדדים. ההיגיון העומד בבסיס קביעתו של בית משפט השלום מקובל עליי ולא מצאתי לנכון להתערב בקביעות אלה.


38.
לאור האמור, מקובלת עליי קביעת בית משפט השלום לפיה המערער והמשיבות 2-4 אינם זכאים לתשלום חלק מדמי השכירות שגבתה המשיבה 1 מצדדים שלישיים עד ליום 27.5.10, דהיינו, המועד בו נשלח למשיבה 1 מכתב דרישה לתשלום דמי השכירות. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה כי לאורך השנים, המערער והמשיבות 2-4 לא נשאו בהוצאות הנכס ולא דרשו או ביקשו מהמשיבה 1 לטפל בעצמם בהשכרת הנכס לצדדים שלישיים וגם לא דאגו לתחזוקתו.

39.
כן מקובלת עליי קביעת בית המשפט כי המערער והמשיבות 2-4 זכאים לחלק היחסי מדמי השכירות ששולמו למשיבה 1 החל מיום 27.5.10 (מועד בו נשלחה דרישה לתשלום דמי שכירות על ידי המערער למשיבה 1), ועד ליום 31.8.12 (מועד מסירתה של הדירה המזרחית העליונה לידי המערער והמשיבות 2-4). בית משפט השלום קבע כי שיעור התשלום צריך שיהא בהתאם לדמי השכירות שנגבו בפועל על ידי המשיבה 1. המערער חולק על קביעה זו ומפנה לחוות דעת של שמאי מטעמו ומטעם המשיבות 2 -4, מר יניב רפאל. בית משפט השלום עמד בהרחבה על הפגמים, אי הדיוקים והחוסרים שנפלו בחוות הדעת האמורה. בית המשפט קבע כי חוות הדעת לא התחשבה בהוצאות התחזוקה של הנכס אף שמדובר במבנה ישן הטעון תחזוקה ושיפור; כי לא ניתן משקל למסעדה שפועלת בנכס וגורמת לעשן וריחות המשפיעים על גובה השכירות; כי הלה לא בחן את דמי השכירות שנגבו בפועל על ידי המשיבה 1. נימוקיו אלה של בית משפט השלום מקובלים עליי מקובלת עליי גם קביעתו של בית משפט השלום לפיה, על המערער והמשיבות 2-4 לשלם למשיבה 1, בגין ניהול הנכס, סכום חודשי בסך של 600 ₪. המדובר בסכום מידתי ואין כל עילה להתערב בו.

פירוק השיתוף

40.
אשר לפסק הדין החלקי שניתן בתביעה לפירוק השיתוף (התביעה שכנגד). כמצוין לעיל, בפסק הדין נקבע, כי הדירה העליונה המזרחית תחולק בעין ותימסר לחזקת המערער והמשיבות 2-4. בפסק הדין לא נקבע דבר בנוגע לפירוק שיתוף במסעדה. לעומת זאת, בפסק הדין הסופי שניתן ביום 30.8.13 נקבע, כי פירוק השיתוף בנכס ייעשה על יד מכירתו כדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל. אכן, בפסק הדין הסופי יש סטייה מהקביעה בפסק הדין החלקי לפיה הפירוק בנכס ייעשה בעין. נכון גם, כי ככלל

פסק דין
חלקי הינו

פסק דין
סופי המקים מחסום דיוני בפני
בעלי הדין, כל עוד לא בוטל בין אם על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית המשפט שנתן אותו (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי
(הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב), בעמודים 3-4).

41.
ברם, במקרה זה עולה, כי פסק הדין החלקי בוטל, למעשה, על ידי בית המשפט השלום, בהסכמת הצדדים. מן החומר שבפני
י עולה, כי ביום 11.11.12 התקיים דיון במעמד הצדדים והשמאית. במהלך הדיון העלו הצדדים טענות באשר לקושי להגיע להסכמות הנוגעות למכירת הנכס. ב"כ המערער והמשיבות 2-4 אף ציין כי שולחיו חלוקים בשאלה האם לפרק את השיתוף בנכס על דרך מכירתו או על דרך פירוק בעין (עמוד 1 לפרוטוקול האמור). בסופם של דברים, הסכימו הצדדים שתינתן שהות בת 90 ימים למכירת הנכס כולו. הוסכם עוד, כי והיה אם במהלך תקופה זו לא יגיעו הצדדים להסכמה, או אז יוגשו סיכומים לבית המשפט ובית המשפט ייתן

פסק דין
בכל הסוגיות שבכתבי הטענות. להסכמה זו אף ניתן תוקף של החלטה.

42.
הסכמה זו, על פי טיבה, ביטלה מכללא את פסק הדין החלקי. שכן, היא העניקה לבית המשפט סמכות לפסוק בכל המחלוקות שבין הצדדים, ובכלל זה, בכל הנוגע לשאלת אופן פירוק השיתוף בין הצדדים. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שההסכמה באה על רקע הערכת השמאית, כי פסק הדין החלקי אינו ניתן לביצוע. לא למותר להוסיף, כי בעת מתן פסק הדין החלקי, ההתדיינות בבית המשפט השלום בתיק נשוא הערעור לא הסתיימה (השוו ע"א 5610/96 זלסקי ואח'
נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון
נא(1) 68 (1997)).

43.

המערער מדגיש בטיעוניו, כי כלל הבכורה הקבוע בדין הוא פירוק בעין, וכל חלוקה אחרת היא בגדר חריג יוצא מן הכלל (רע"א 1017/97 רידלביץ ואח'
נ' מודעי ואח'
,
פ"ד נב(4) 625 (1998)). אכן, נכונה הטענה, כי בית משפט השלום סטה מעיקרון כללי זה, עת הורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הנכס כולו. עם זאת, בנסיבותיו של מקרה זה הייתה לכך הצדקה. בית המשפט עמד בהקשר זה על כך שהמערער והמשיבות 2-4 היו חלוקים בינם לבין עצמם באשר לאופן פירוק השיתוף. המערער התנגד למכירת הנכס כולו. עמדתן של המשיבות האמורות הייתה כי יש להורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הנכס, על כל חלקיו, למרבה במחיר (סעיף 3 לסיכומיהן בתביעה שכנגד) זאת, בשונה מעמדתן בכתב ההגנה לתביעה שכנגד (ראו גם פרוטוקול מיום 11.11.12).

44.
אף בדיון בערעור (25.5.14) עלה כי המשיבה 4 חפצה בפירוק השיתוף בנכס על דרך מכירתו ומתנגדת לחלוקתו בעין, וזאת בניגוד לעמדת המערער ועמדתן העכשווית של המשיבות 2-3. בית משפט השלום נתן דעתו לחוות הדעת השמאית, אשר קבעה כי פירוק שיתוף בעין אינו אפשרי, ועל כן יש לבכר את פירוק השיתוף במכירת הנכס והזכויות למרבה במחיר. בית המשפט עמד על כך ששווי זכויות הבנייה בנכס (4,500,000 ₪) גבוה ביחס לשווי הנכס כולו (9,500,000 ₪), וכי לא יהיה ניתן לנצל את מלוא זכויות הבנייה בפירוק בעין תוך קבלת מלוא שווי הזכויות. בית המשפט גם התייחס לכך שלא יהיה בפירוק שיתוף בדרך של רישום בית משותף כדי להסיר את המכשלות. זאת הואיל וקיים חשש כי ניהול הנכס ישותק, והצדדים יפנו לבתי המשפט השכם וערב לערכאות רבות לצורך מימוש זכויות הבנייה. המסקנה אליה הגיע בית משפט השלום, בנסיבות האמורות, סבירה ומבוססת היטב. לא מצאתי כל עילה להתערב בה.

45.
המערער העלה מספר טענות מרכזיות נגד קביעות השמאית. בין היתר נטען, כי השמאית העריכה את שווי הדירה המערבית בסכום של 773,250 ₪, על הצד הנמוך, מבלי שביקרה בה כלל, ועל יסוד הנחה כי מצבה הפיזי של הדירה ירוד. עוד נטען, כי השמאית קבעה את תשלומי האיזון על בסיס ההנחה כי הנכס יימכר בקרוב לצד שלישי או שהצדדים יבנו עליו במשותף, ולכן העריכה את שווי התשלום לפי השווי הגרעיני של הדירות ללא כל תוספות בנייה.

46.
אין בידי לקבל טענות אלה. ראשית, במישור הדיוני, מעיון במכלול החומר שבפני
י עולה, כי המערער והמשיבות 2-4 לא העלו טענות אלה בסיכומים שהגישו בהליך בבית משפט השלום. שנית, גם לעיצומם של דברים, המערער לא הניח תשתית עובדתית ממשית בכל הנוגע לתוספות בנייה בנכס. הוא גם לא הסביר כיצד טעות לכאורה בהערכת שווי הדירה המערבית עלולה לשנות באופן מהותי את מסקנות חוות הדעת לעניין אופן פירוק השיתוף בנכס. בנסיבות אלה – אף אם אניח לטובתו של המערער, כי הטענות האמורות לא הועלו בבית משפט השלום בשל אי הבנה, למרות שהדבר לא נטען על ידו, ואף עומד בסתירה לדיון שהתקיים ביום 11.11.12 – המערער לא הצביע על טעות העשויה להביא לשינוי בהכרעה. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה שהמערער אינו טוען כי בית משפט השלום חרג מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון האמור. הדברים אמורים גם בשים לב לכך, שהמערער הסכים בהליך בבית משפט השלום לשלם את דמי האיזון שנקבעו על ידי השמאית בחוות הדעת.

47.
התוצאה היא, כאמור לעיל, כי בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, מסקנת בית משפט השלום להורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הנכס, הינה החלטה סבירה ונכונה, הנותנת מענה הולם לקשיים הנובעים מפירוק שיתוף בעין, כפי שפורטו בפסק הדין. החלטה זו מבוססת על הקביעה כי עלול להיגרם לצדדים הפסד ניכר עקב חלוקת הנכס בעין, ולא אך הפסד או חיסרון כיס מעצם פירוק השיתוף בנכס (סעיף 40(א) לחוק המקרקעין). החלטה זו, המתבססת על חוות הדעת השמאית, מעוגנת אף בפסיקה, הקובעת כי:

... התפיסה היא שקיומם של יחסי שותפות מקום בו השותפים מסוכסכים אינו רצוי שכן יכולתה של מערכת המשפט להשכין שלום בין שותפים השרויים במחלוקת, או לכפות עליהם שיתוף פעולה, היא מוגבלת. פירוק השיתוף אף נתפס כמעודד ניצול יעיל יותר של המקרקעין, בעוד שהבעלות המשותפת הנגועה ביחסים עכורים מכבידה על פיתוח הנכס ופוגעת בסחירותו ... פירוק השיתוף ייעשה ככלל על ידי חלוקה בעין, אך מקום בו סבור בית המשפט 'כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם', רשאי הוא להורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירה במקום חלוקה בעין של הנכס... (רע"א 1497/09בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 6884 נ' שאול וייסמן

(25.7.10), פסקה 10 לפסק הדין).

48.
בנסיבות אלה, ומכל הטעמים המפורטים לעיל, לא נמצאה לי כל עילה להתערב בפסק הדין. לא למותר לשוב ולהוסיף, כי בכל הנוגע לפן העובדתי של הכרעת בית משפט השלום, הרי שזה מבוסס, בין היתר, על התרשמות בית המשפט מן העדים שבפני
ו ומאופן מתן עדותם. פן זה אף מעוגן היטב, כמוסבר לעיל, בהגיונם של דברים. ההלכה המושרשת היא, כי בית משפט של ערעור לא ייטה להתערב ב

פסק דין
מסוג זה. הלכה זו יפה גם למקרה שבפני
י.

49.
כללו של דבר: הערעור נדחה.


בנסיבות אלו, אני מורה על ביטול הצו הארעי מיום 6.1.14 אשר הורה על הקפאת פעילותו של כונס הנכסים.

המערער יישא בהוצאות שכר טרחת עורך דין של המשיבה 1 בסך 15,000 ש"ח. בנוסף, יישא המערער בהוצאות המשיבה 1 בסך 5,000 ₪, עקב הגשת הערעור באיחור והתמשכות ההליך בערכאה זו בשל אי צירוף המשיבות 2-4 כמשיבות לכתב הערעור וצירופן בשלב מאוחר יותר.


דוד חשין
, נשיא


השופט עודד שחם

:

אני מסכים.

עודד שחם
, שופט







סגן הנשיא משה דרורי

:

אני מסכים לניתוח המשפטי והדיוני וכן למסקנות המשפטיות ולתוצאה של פסק דינו של הנשיא, כב' השופט דוד חשין
.

ראיתי לנכון להזכיר ולהעיר כי על פי המשפט העברי, כאשר מדובר בנכס שאין לו "דין חלוקה", – וכאן, לפחות אחוזי הבנייה נמנים על קטגוריה זו – הדרך הנבחרת לפירוק השיתוף היא "גוד או אגוד", אשר מוגדרת באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, בערך "גוד או אגוד", כדלקמן: "טענת שותף לחברו לבטל את השותפות על ידי שהלה יקנה ממנו חלקו או ימכור לו את החלק שלו". במקרה שבפני
נו, במסגרת המכירה על ידי כונס הנכסים, ניתנת לכל אחד מן הצדדים, השותפים, הזכות לקנות את חלק חבריו, שכן מבחינת כל שותף אין הבדל אם יקבל את חלקו המגיע לו, בכסף, מקונה חיצוני או מאחד מבין השותפים. מבחינה זו, מתקיים עיקרון אחר של המשפט העברי, המשקף צדק בסיסי, והוא "זה נהנה וזה לא חסר".

לפיכך, דרך הפירוק של השיתוף, על ידי מכירה לכל מאן דבעי, באמצעות כונס נכסים, תוך מתן הזכות למערער ולכל המשיבות לקנות את יתרת הנכס שאינו שלהם, במחיר שמציע הקונה החיצוני, שהיה מוכן לשלם את המחיר הגבוה ביותר, דרך זו היא הצודקת והיעילה. על כן, לא רק שאין פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, אלא ראוי לשבחו על הפתרון שבו בחר, אותו אנו מאמצים בערעור.



משה דרורי
, שופט
סגן נשיא











הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא דוד חשין
.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אב תשע"ד, 25 אוגוסט 2014, בהיעדר הצדדים.




דוד חשין
, נשיא

משה דרורי
, סגן נשיא

עודד שחם
, שופט







עא בית משפט מחוזי 7767-11/13 יואל יצקן נ' מזל בן אורי, אריאלה זוהר לירי שבתאי, נוגה סיוון סלבר ואח' (פורסם ב-ֽ 25/08/2014)