פסקי דין על ולדימיר זמלין | פסקי דין על חן אלברט פרידמן |

17899-11/10 פ     03/09/2014




פ 17899-11/10 מדינת ישראל נ' ולדימיר זמלין, חן אלברט פרידמן








בית משפט השלום בירושלים

ת"פ 17899-11-10 מדינת ישראל
נ' זמלין ואח'





בפני

כב' הנשיאה
שולמית דותן


בעניין:
מדינת ישראל



המאשימה


נגד


1.ולדימיר זמלין
2.חן אלברט פרידמן
– זוכה



הנאשמים
נוכחים:
ב"כ המאשימה: עו"ד ראומה קאסם
הנאשם 1 ובא כוחו עו"ד ירון ברזילי

גזר דין לנאשם 1

גזר הדין מוקרא ע"י כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, ס.נשיאה.

רקע
במועדים הרלבנטיים היה הנאשם מנהל העבודה המוסמך בפרוייקט הקמת חניון "חנה וסע" בהר הרצל בירושלים מטעם הקבלן הראשי , רמט חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ.

בכתב האישום מיום 26/10/10 יוחסו לנאשם עבירות חבלה ברשלנות (לפי סעיף 341 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: "חוק העונשין"), אי מסירת מידע לעובד בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה (לפי תקנות 2 +15 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) תשנ"ט-1999, להלן: "תקנות הדרכת עובדים"), העסקת עובד ללא הדרכת בטיחות (לפי סעיף 10+15 לתקנות הדרכת עובדים), אי גידור משטח עבודה המצוי בגובה של מעל 2 מטרים,
ואי
התקנת אמצעי בטיחות למניעת נפילתו של אדם (לפי סעיפים 9, 168 בהתאמה לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח-1988, להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה"),
זאת בגין כך שאיפשר ביצוע עבודות פירוק ופינוי של תבניות יציקה מקיר חיצוני של מבנה גשר
ע"י המתלונן, בעומדו
ללא חגורה או רתמת בטיחות על פיגום בגובה של 9 מטרים שלא היה מגודר במעקה בטיחות. עקב תאונת עבודה שאירעה עת ניסה המתלונן לחבר תבנית יציקה לאנקול של מנוף – "נמשך"
המתלונן ע"י זרוע המנוף אל מחוץ לפיגום,
אז איבד אחיזתו במנוף וצנח מטה לעומק של 9 מטרים.
כתוצאה מהתאונה נגרמו למתלונן שברים בפני
ם, בכף היד ובאגן הירכיים והוא נותר עם נכות צמיתה בשעור של 63%.

בעקבות טענה של "אין להשיב לאשמה" שהעלו הנאשמים בתום פרשת התביעה, קבעתי ביום 03/11/13 כי לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין המחדל של אי גידור הפיגום, המיוחס לנאשם, לבין התאונה , שכן הגורם לתאונה היתה תזוזתו הפתאומית של המנוף בעוד המתלונן אוחז בשרשרת האנקול, תזוזה בגינה הורם המתלונן ע"י המנוף לגובה העולה על גובהו של כל מעקה אפשרי ו"נסחב" אל מעבר לתחומי הפיגום, שם איבד אחיזתו בשרשרת האנקול ונפל. לאור זאת קבעתי, כבר באותו שלב, כי יש לזכות את הנאשם מעבירה של חבלה ברשלנות בגין אי גידור משטח העבודה.

בתום פרשת ההגנה ובמסגרת הכרעת הדין, זוכה הנאשם מחמת הספק, גם מעבירה של חבלה ברשלנות בגין אי אספקת אמצעי בטיחות, מעבירה של חבלה ברשלנות בגין אי מסירת מידע לעובד בדבר סיכוני בטיחות וכן מהעבירות העצמאיות של אי אספקת אמצעי בטיחות ואי מסירת מידע לעובד, והורשע בעבירה היחידה של אי גידור משטח עבודה, לאחר שהוכח כי הוא לא נקט צעדים מתאימים להבטיח שהמתלונן ימלא אחר הוראות הבטיחות הקשורות לגידור הפיגום עליו עמד בעת התאונה(מאחר שמדובר בעבירה מסוג של אחריות קפידה הורשע בה הנאשם חרף
היעדר קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין אי גידור משטח העבודה).

יצוין, כי ברקע זיכויו של הנאשם מהעבירות האחרות עמדו גם מחדלי החקירה הרבים שאפיינו את מלאכתה של הרשות החוקרת; השיהוי הרב בהגשת כתב האישום והערפול בניסוח כתב האישום, אשר עמדו בעוכריה של המאשימה בנסיונה להוכיח אשמתם של הנאשמים מעבר לכל ספק סביר, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין.

ביום 26/05/14 נשמעו הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם.
המאשימה
טענה, כי מתחם העונש ההולם את העבירה של אי גידור משטח עבודה נע בין מאסר על תנאי בצירוף קנס ופיצוי למתלונן לבין מאסר בפועל של מספר חודשים, וכי העונש שראוי להשית על הנאשם הינו ברף התחתון של המתחם (את סכומי הקנס והפיצוי הותירה המאשימה לשיקול דעת ביהמ"ש). בטיעוניה הדגישה המאשימה את חשיבותו של הערך החברתי המוגן שנפגע עקב ביצוע העבירה–הוא הערך של קדושת החיים; את מידת הפגיעה בערך זה, שביטויה בנזק הרב שנגרם למתלונן ובנזק הגדול אף יותר שעלול היה להיגרם לו אילו היה מקפד חייו בתאונה, וכן את מידת אשמו של הנאשם הנובעת ממעמדו הרם והבכיר כמנהל העבודה הראשי של הפרוייקט, ומהעובדה
כי התנער כליל מאחריותו לפקח על הנעשה באתר הבניה שבניהולו.

הסניגור, טען כי בסופו של הליך פלילי ארוך ומייגע התברר כי "ההר הוליד עכבר", וכי העבירה היחידה בה הורשע הנאשם, בחלוף כ-8 שנים מיום האירוע,
הינה עבירה מינורית
יחסית, טכנית בעיקרה, שכן היא אינה דורשת יסוד נפשי,
ואילו היתה עומדת בפני
עצמה - אף לא היה מוגש בגינה כתב אישום כנגד הנאשם. בענין אחרון זה טען הסניגור, כי חיפוש מעמיק שנערך על ידו
במאגרי הפסיקה העלה, כי אין בנמצא ולו הכרעת דין אחת המתייחסת לעבירה בודדת של אי גידור משטח עבודה, וכי גם משרד הכלכלה (משרד התמ"ת לשעבר) אינו נוקט בסנקציה פלילית בגין עבירה ראשונה של אי גידור משטח עבודה. לאור זאת, עתר הסניגור להורות על זיכויו של הנאשם מהעבירה של אי גידור משטח עבודה מכח ההגנה של "זוטי דברים" הקבועה בסעיף 34יז' לחוק העונשין, הגנה המקבלת לטענתו משנה תוקף במקרה דנן, נוכח
הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה, נוכח העובדה כי הנאשם זוכה מרוב העבירות שיוחסו לו לרבות מהעבירה החמורה של חבלה ברשלנות, ונוכח נסיבותיו האישיות של הנאשם (אדם נורמטיבי, בן 47,
ללא עבר פלילי, העוסק כמנהל עבודה בתחום הבניה מזה כ-23 שנים
ברציפות, שיתף פעולה עם גורמי החקירה
ונטל אחריות על מעשיו).
לחלופין, עתר הסניגור לבטל הרשעתו של הנאשם בעבירה,
ולהשית עליו עונש של התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה בלבד .

בתגובה לטענה של "זוטי דברים" טענה המאשימה (בהודעתה לביהמ"ש מיום 20/07/14), כי הערך החברתי המוגן בעבירה של אי גידור משטח עבודה, כמו גם תחום עיסוקו של הנאשם, אינם מאפשרים להורות על זיכויו מכח הגנה זו. במענה לטענת הסניגור בדבר מדיניות ההעמדה לדין בגין עבירה
זו הפנתה המאשימה לשני מקרים אחרים בהם הועמדו נאשמים לדין בגין העבירה של אי גידור משטח עבודה (לצד עבירות "בודדות נוספות" על תקנות הבטיחות בעבודה),זאת על אף שלא נגרם באותם מקרים כל
נזק או חבלה לאדם (נספחים א'-ב' לתגובת המאשימה).

הנאשם עצמו, יש לציין,
לא הכביר מילים, והסתפק באמירה: "אני מאוד מצטער" (ע' 84 ש' 13).

דיון והכרעה
זוטי דברים
סעיף 34יז אשר הוסף לחוק העונשין במסגרת תיקון 39
לחוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך" (הדגשות לא במקור-ש.ד.).

הגנה זו נועדה להעניק לביהמ"ש סמכות- שלא היתה לו בעבר-
ליטול ממעשה את פליליותו בשל היותו 'חסר משמעות' מן ההיבט של האינטרס הציבורי, וזאת על אף שמבחינה פורמאלית נתקיימו כל יסודות העבירה. כלומר, המדובר במקרים בהם העבירה נעברה
מבחינה טכנית, אך הנזק הכרוך בה לענין הציבורי הוא כה פעוט, עד שפליליות המעשה "נאלמת" [י' קדמי , על הדין בפלילים- חוק העונשין, חלק ראשון (תשס"ה-2004) עמ' 555. ראה גם דברי ההסבר להצעת החוק
(חלק מקדמי וחלק כללי) התשנ"ב-1992, ה"ח 2098].

הסעיף מונה ארבעה תנאים מצטברים, הנסבים כולם על מעשה העבירה עצמו. ואולם, נוסחו הכללי
והרחב של הסעיף
מעלה שאלה "בדבר המשקל הסגולי של כל אחד מהתנאים וכיצד לערוך את השקלול הסופי ביניהם" (ע"פ 7829/03 מדי נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, פס' 25 לפסה"ד, להלן: "פרשת אריאל").

בפרשת אריאל הנ"ל התייחס כב' השופט א' לוי לשאלה זו, וציין כי "הגישה הרווחת בפסיקה היא כי משקלו של התנאי האחרון , בדבר האינטרס הציבורי, רב יותר מזה של השאר", וכי ישנן שתי פרשנויות אפשריות למונח מעשה "קל ערך":
"פרשנות מצמצמת- שתאפשר את החלתו של הסייג רק באותם מקרים בהם ברור כי מדובר במעשה "קל ערך", באספקלריה של הפגיעה באינטרסים ציבוריים, וללא כל התחשבות בנסיבותיו האישיות של העושה. .... מנגד, פרשנות מרחיבה שתאפשר את החלתו של הסייג גם למעשים אשר יש מקום להעניש בגינם, אולם נסיבות שונות שאינן קשורות במעשה דווקא עוקרות ממנו את חומרתו, כגון הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה, התנהגות המבצע, ונסיבותיו האישיות...." (שם, פס' 25).

ודוק: בגישה מצמצמת
נקט ביהמ"ש העליון בפרשת עזיזיאן בקובעו, כי "ההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי'(ע"פ 807/99 מדינת ישראל
נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5) 747 (1999)).

בגישה מרחיבה, לעומת זאת, נקט ביהמ"ש העליון בפרשת אריאל, בקובעו כי בין יתר השיקולים יש לשקול גם נסיבות הקשורות למיהות העושה, ולא רק למהות המעשה. ובלשונו של כב' השופט א' לוי:
"בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו, אם מעשה העבירה הצמיח מידה מינימאלית של סכנה לציבור. תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים.... מידת הזהירות בהחלתו של הסייג נדרשת גם מן הטעם שמא ירוקנו מתוכן עבירות הנתפסות כ"קלות" יותר מאחרות. יחד עם זאת, נקיטת זהירות בהחלתו של הסייג אינה מונעת, לגישתי, פרשנות שתבחן בין מכלול השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המבצע. שכן, יש והשפעתן של נסיבות אלו תשנה את התמונה מן הקצה אל הקצה, והרשעתו לאורן לא תשרת כל מטרה ראויה" (שם
, פס' 26 לפסה"ד).

ב

פסק דין
שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה לאחר פרשת אריאל, אימץ כב' השופט א' שיף גישה מרחיבה זו: באותו מקרה הואשם הנאשם בעבירות של אינוס, תקיפה ואיומים שביצע כביכול כלפי רעייתו, מהן
הוא זוכה ע"י ביהמ"ש פה אחד, ובעבירה של תקיפה סתם שביצע על פי הנטען נגד בתו, בכך שירק עליה עת חלפה על פניו במסדרון ביתם. ביהמ"ש קיבל גרסתה של הבת בדבר היריקה שביצע כלפיה
הנאשם, וקבע כי יש בכך כדי לגבש עבירת התקיפה, אך למרות זאת זיכה את הנאשם מהעבירה מכח ההגנה של "זוטי דברים", בהתחשב בנסיבות שונות שאינן קשורות בעבירה עצמה, ובהן- הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה (11 שנים), העובדה כי הנאשם זוכה מכל העבירות החמורות האחרות בהן הואשם, והעובדה כי העבירה בוצעה ברשות היחיד ובעקבות קינטור מצד המתלוננת. בפסק דינו הדגיש ביהמ"ש, בהתייחסו לפרשת אריאל הנ"ל, כי "האינטרס הציבורי מחייב שישקלו לא רק את נסיבות האירוע אלא גם את נסיבותיו האישיות של מבצע מעשה העבירה" (תפ"ח 24354-01-10 מדינת ישראל
נ' פלוני, פס' ט' לפסה"ד מיום 15/01/12, פורסם בנבו) .

הנה כי כן, לטענת הנאשם שיש לשקול זיכויו על יסוד טענת "זוטי דברים", בין היתר, תוך הסתמכות על אישיותו ונסיבותיו – יש על מה לסמוך, אולם בחינת הנסיבות הכלליות של המקרה דנן ובהן נסיבותיו האישיות של הנאשם
אינה מטה את הכף לטובת זיכויו של הנאשם מעבירה של אי גידור משטח עבודה, מכח ההגנה הנדונה. זאת משום שעל פי מהות העבירה והערכים עליהם היא אמונה ושאותם היא מתכוונת לשמר –
אין מדובר בעבירה "טכנית" כלשון הסניגור, וקיים אינטרס ציבורי ממשי בהעמדה לדין של מבצע עבירה זו.

גם טענת
בדבר מדיניות המאשימה שלא להעמיד לדין
אנשים ללא עבר פלילי בגין עבירה בודדת של אי גידור משטח עבודה (אף אם נכונה ולגיטימית היא, ולא שוכנעתי כי כך הדבר) - אין בה, כשלעצמה, להצדיק זיכויו של כל מי שהועמד לדין בעבירה זו בגין זוטי דברים,
וודאי שלא להוציא מבית המשפט מסר כי הפרת תקנה זו תאפשר זיכוי מהעבירה כעניין שבשגרה.
יש גם לזכור כיף

סיכומם של דברים: טיבו של המחדל הרשלני מצד הנאשם ודרגת חומרתו, האינטרס הציבורי הגלום בהגנה על הערך העליון של קדושת החיים – מלמדים, כי
אין המדובר בענין פעוט וקל ערך, או ב"מעשה שאין בו ולו מידה מינימלית של סכנה לערך המוגן ואשר אינו הולם מבחינה עניינית את המושג עבירה פלילית", כלשונו של ביהמ"ש בפרשת אריאל. נהפוך הוא, המדובר במעשה חמור אשר האינטרס הציבורי בגינו
הינו לבוא חשבון עם האחראי לו ולהטביע בו תווית פלילית.

הזמן הרב שחלף מאז אירוע התאונה,
מחדלי החקירה שאפיינו עבודת המשטרה,
עברו הפלילי
הנקי של הנאשם –גם בהם אין, אף לא בהצטרפם יחד, כדי
לשנות
מסקנה זו. אדרבא, סבורתני כי יש ממש בטענת המאשימה, לפיה דווקא תחום עיסוקו של הנאשם כמנהל עבודה באתר בניה
משווה חומרה יתרה לעבירה ומהווה שיקול נוסף התומך
באי החלת ההגנה של זוטי דברים.

ביטול ההרשעה
כידוע, בהתאם להלכה שהותוותה בפרשת כתב (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד יב (3) 337) הימנעות מהרשעת הנאשם אפשרית רק במקרים חריגים ומיוחדים בהם מוצא בית המשפט, כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ר"ע 432/85 גדעון רומנו נגד מדינת ישראל
,
מיום 21/08/85 פורסם בנבו).

הנאשם לא הוכיח– ולמעשה אף לא טען- כי הותרת הרשעתו על כנה תסב לו נזק מקצועי או תעסוקתי. למעשה, מטיעוני הסניגור עולה, כי הנאשם ממשיך לעסוק בתחום הבניה גם לאחר הרשעתו,
וכי פרנסתו לא נפגעה
עקב כך.


אכן, ערה אני לכך שהמדובר בעבירה מסוג של אחריות קפידה, קרי עבירה שאינה דורשת הוכחת יסוד נפשי, הנתפשת כעבירה בדרגת חומרה פחותה מעבירה הדורשת מחשבה פלילית (כגון חבלה ברשלנות) וככזו נמנית, כביכול, על סוג העבירות המאפשר לוותר על הרשעתו של הנאשם בפלילים. בפסק הדין שניתן לאחרונה ברע"פ 3515/12 מדינת ישראל
נ' דוד שבתאי ואח', אליו הפנה הסניגור, התייחס ביהמ"ש העליון לשאלה, האם יש אמנם מקום להחלה שונה של אמות המידה שנקבעו בפרשת כתב לענין הימנעות מהרשעה כשמדובר בעבירות רגולטוריות (אסדרתיות) מסוג אחריות קפידה (באותו מקרה דובר בעבירות איכות הסביבה), וקבע
כי כל עוד מדובר בהליך פלילי מוסיף לחול הכלל הנטוע בפסיקה, לפיו הימנעות מהרשעה היא בגדר חריג לכלל , שכן "קביעת כלל הפוך בדבר הימנעות מהרשעה תגביל אפשרויות הענישה העומדות לרשותו של ביהמ"ש, תכביד על רשויות אכיפת החוק ותפגע בתכלית ההרתעתית החשובה עליה עמד בימ"ש זה ביחס לעבירות אסדרתיות בכלל ועבירות איכות הסביבה בפרט"(פס' 38 לפסה"ד מיום 10/0913, פורסם בנבו). לצד האמור קבע ביהמ"ש באותו ענין, כי חומרת העבירה, מאפייניה ונסיבותיה יילקחו בחשבון במסגרת בחינת האפשרות להימנע מהרשעת הנאשם, וכי
הלכת כתב תחול "בגמישות רבה יותר" כאשר מדובר בעבירות אסדרתיות של אחריות קפידה (שם, פס' 39).

בענייננו, על אף שמדובר בעבירה מסוג של אחריות קפידה,
מידת חומרתה הינה גבוהה- באשר ניכר כי לא היתה במתחם העבודה הקפדה על כללי הבטיחות בגידור משטח העבודה עליו עמדו עובדים אחדים בו זמנית.

לאור האמור, אין מקום להורות על ביטול הרשעתו של הנאשם בעבירה של אי-גידור משטח עבודה.

מתחם הענישה
עקרון ההלימה, שהותווה במסגרת
תיקון 113 לחוק העונשין,
קובע כי עונשו של נאשם ייגזר בתוך "מתחם ענישה הולם", אשר ייקבע בהתאם לחומרת מעשה העבירה בנסיבותיו

ולמידת אשמו של הנאשם, וכי בעת קביעת המתחם יתחשב ביהמ"ש בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה
(ס' 40ג לחוק העונשין).

סעיף 225 לפקודת הבטיחות בעבודה קובעת
:
"

בכפוף לנאמר להלן בפקודה זו, העובר עבירה לפי פקודה זו שלא נקבע לה עונש במפורש, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס 10,000 שקלים, ומאסר נוסף ארבעה עשר ימים או קנס נוסף 600 שקלים לכל יום שבו נמשכת העבירה, ובעבירה שהיתה עשויה לגרום מוות או חבלת גוף, דינו – מאסר שנה או קנס 20,000 שקלים, ומאסר נוסף ארבעה עשר ימים או קנס נוסף 600 שקלים לכל יום שבו נמשכת העבירה; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריות לפי דין אחר".

יוער, כי במסגרת טיעוניו לעונש טען הסניגור, כי המאשימה לא ציינה בכתב האישום אם היא מייחסת לנאשם עבירה לפי סעיף 225 לפקודה רישא או סיפא, ועל כן "יש להתייחס להרשעה כהרשעה ברישא, 6 חודשים ו-10,000 ₪ ולא לסיפא- שנה ו-2,000 ₪ " (עמ' 82 ש' 22-28), טענה שלא הוברר לי
טעמה ולא מצאתי בה
ממש. מאחר שמדובר בענייננו בעבירה שעשויה היתה לגרום לחבלת גוף- הרי שהעונש המירבי שניתן להטיל בגינה הינו מאסר שנה או קנס בסך של 20,000 ₪.
מיום 23.8.1974
תיקון מס' 1

ס"ח תשל"ד מס' 745
מיום 23.8.1974 עמ' 142 (
ה"ח 1089
)
225.
בכפוף לנאמר להלן בפקודה זו, העובר עבירה לפי פקודה זו שלא נקבע לה עונש במפורש, דינו –מאסר חודש או קנס 1000 לירותמאסר שלושה חדשים או קנס 5000 לירות, ומאסר נוסף שבעה ימים או קנס נוסף 100 לירות300 לירות לכל יום שבו נמשכת העבירה, ובעבירה שהיתה עשויה לגרום מוות או חבלת גוף, דינו –מאסר שלושה חדשים או קנס 3,000 לירותמאסר ששה חדשים או קנס 10,000 לירות, ומאסר נוסף שבעה ימים או קנס נוסף 100 לירות300 לירות לכל יום שבו נמשכת העבירה; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריות למותו של אדם או לחבלה בגופו לפי דין אחר.

מיום 1.8.1981
תיקון מס' 2

ס"ח תשמ"א מס' 1025
מיום 26.5.1981 עמ' 275 (
ה"ח 1458
)
225.
בכפוף לנאמר להלן בפקודה זו, העובר עבירה לפי פקודה זו שלא נקבע לה עונש במפורש, דינו –מאסר שלושה חדשים או קנס 5000 לירות, ומאסר נוסף שבעה ימים או קנס נוסף 300 לירותמאסר ששה חדשים או קנס 10,000 שקלים, ומאסר נוסף ארבעה עשר ימים או קנס נוסף 600 שקלים לכל יום שבו נמשכת העבירה, ובעבירה שהיתה עשויה לגרום מוות או חבלת גוף, דינו –מאסר ששה חדשים או קנס 10,000 לירות, ומאסר נוסף שבעה ימים או קנס נוסף 300 לירותמאסר שנה או קנס 20,000 שקלים, ומאסר נוסף ארבעה עשר ימים או קנס נוסף 600 שקלים לכל יום שבו נמשכת העבירה; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריות למותו של אדם או לחבלה בגופו לפי דין אחר.
עיון בפסיקה (המעטה יש לציין) העוסקת
בעבירה של אי גידור משטח עבודה מלמד על מדיניות
ענישה
של הטלת קנסות כספיים
ללא
עונשי מאסר . בענין מדינת ישראל
נ' שטורם ציין ביה"ד הארצי לעבודה בנוגע למדיניות הענישה בגין עבירה זו:
"מתחילת דרכו התייחס בית-הדין לעבודה בחומרת יתר לעבירות על חוקי הבטיחות בעבודה, וזאת בייחוד מהטעם שעבירות אלה עשויות לגרום למותו של אדם או לפחות לפציעתו
.
בעניין זה נאמר
:
ב
"
תהא ההשקפה המנחה על מטרות הענישה אשר תהא, ברור שבעבירות על חוק שעניינו בטיחות בעבודה, המטרה העיקרית של הענישה היא להרתיע עבריינים בכוח. בעבירה שאינה תוצאה של חולשת דעת רגעית או פעולת יצרים, אלא עבירה המתקרבת באופיה לסוג העבירות הכלכליות שהדרך הטובה ללחום בהן הוא לעשותן 'בלתי כדאיות מבחינה כלכלית'
to make economic
)(
,offences uneconomical
ברור שגודל הקנס הוא הקובע את מידת ההרתעה. הבעלים של מפעל ומנהליו ובעיקר האחראי לבטיחות במפעל ישקלו ודאי אחרת את כדאיות ההוצאה הקשורה בקיום הוראות הבטיחות אם ידעו שאי-קיומן יגרור הוצאות בסכום העולה על ההוצאות שקיום ההוראות מחייבן
"
")
דיון תשן-3-8 (ארצי) מדינת ישראל
נ' סמישטורם, פד"ע כב 150 , מיום 06/09/90, פורסם בנבו,
שם הושת על הנאשם קנס בסך של 1000 ₪ בגין עבירה של אי גידור משטח עבודה
ועבירה של פיגום תלוי שאינו עומד בדרישות התקנות).
עוד ראה שני פסקי הדין שצורפו לתגובת המאשימה לטענה של זוטי דברים: ת"פ (אזורי לעבודה ת"א) 4716-06-13 מדינת ישראל
נ' אריה אדגר(מיום 21/01/14)- שם הושת על הנאשם קנס בסך של 17,520 ₪לצד התחייבות להימנע מעבירות דומות ע"ס של 58,400 ₪ במשך 3 שנים בגין עבירה של אי הכשרת משטחי עבודה למטרה לה יועדו באופן המונע נפילת אדם מהם ועבירה של העדר השגחה נאותה ע"י ממונה על העבודה; ת"פ (אזורי לעבודה חיפה) 917-01-14 מדינת ישראל
נ' אחמד חאמיד (מיום 01/04/14)-בו הושת על הנאשם קנס בסך של 43,000 ₪ לצד התחייבות בסכום זהה, בגין עבירה של אי גידור משטח עבודה , אי חיזוק סולם עץ ושלוש עבירות נוספות. בשני המקרים הנ"ל דובר, אמנם, בעונשים שהוטלו במסגרת הסדר טיעון, ואולם בכל אחד מהם ציין ביהמ"ש כי הסדר הטיעון משקף את מתחם הענישה ההולם.
לפסיקה ישנה יותר של בתי הדין לעבודה, בה הוטלו קנסות כספיים בגין עבירה כגון דא-
ראה: דיון לא/25-8 (ארצי) ישראל אדלר מ' מדינת ישראל
פד"ע ג 356 ; דיון ל/8-8 (ארצי) מד"י נ' ג.מ.ה. חברה קבלנית לקבלנות ולבנין ואח',פד"ע א 136 מיום 20/07/70 , פורסמו בנבו).

בהתאם לסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין, בקביעת
העונש הראוי לנאשם בתוך המתחם יש להביא בחשבון נסיבות נוספות שאינן קשורות בביצוע העבירה. נסיבות אלו כוללות בענייננו את עברו הפלילי הנקי של הנאשם, את הזמן הרב שחלף מאז התאונה, את השיהוי הרב בהגשת כתב האישום (כארבע וחצי שנים לאחר קרות התאונה), את העובדה כי הנאשם זוכה מיתר העבירות החמורות יותר שיוחסו לו בכתב האישום - נסיבות התומכות בהטלת קנס על הצד הנמוך של מתחם הענישה.



לאור האמור, עונשו של הנאשם יהא כדלקמן:

א.
קנס בסך 5,000 ₪ או 25 ימי מאסר תמורתם. הקנס ישולם עד 1.11.2014.

ב.
התחייבות ע"ס של 10,000₪ להימנע מביצוע עבירה
בה הורשע
במשך 3 שנים מהיום .אם לא יחתום יאסר ל-10 ימים.

זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום,
ח' אלול תשע"ד, 03 ספטמבר 2014, במעמד הצדדים.
















פ בית משפט שלום 17899-11/10 מדינת ישראל נ' ולדימיר זמלין, חן אלברט פרידמן (פורסם ב-ֽ 03/09/2014)