3006/09 א     31/08/2014




א 3006/09 מדינת ישראל ע"י "חלמיש" חב' ממשלתית עירונית לדיור לשיקום והתחדשות שכונות בת"א-יפו בע"מ נ' ג'יזל (ענת) לוי








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 3006-09 מדינת ישראל ע"י "חלמיש" חב' ממשלתית עיר נ' לוי


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
יעל בלכר


התובע
ת

מדינת ישראל ע"י "חלמיש" חב' ממשלתית עיר
ונית
לדיור לשיקום והתחדשות שכונות בת"א-יפו בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יהל קרצ'וב


נגד

הנתבע
ת
ג'יזל (ענת) לוי
ע"י ב"כ עוה"ד יוסי סביר
וגיל סביר




פסק דין


תביעה לסילוק יד ותביעה כספית על סך של 102,797 ₪.

כללי
1.
התובעת, חברה ממשלתית-עירונית, היא חברה לדיור ציבורי כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (החוק). התובעת מוסמכת לנהל נכסים בשם ועבור מדינת ישראל לצורך מתן פתרונות דיור לזכאים, על פי קריטריונים שנקבעו על ידי משרד הבינוי והשיכון.
2.
הנתבעת הינה אישה בשנות ה-60 לחייה, גרושה ואם לחמישה ילדים בגירים, שחלקם מתגוררים עמה.
3.
התובעת השכירה לנתבעת ולבעלה לשעבר, דירה בת 5 חדרים, בקומה ראשונה ברחוב הרצל 2 בבת ים, הידועה גם כחלק מחלקה 304 בגוש 7146 (הדירה). נחתמו בין הצדדים הסכמי שכירות בלתי מוגנת מיום 3.5.87 ומיום 6.8.91 (נספחים 2-3 לתצהיר התובעת. להלן: בהתאמה, ההסכם הראשון ו- ההסכם השני). דמי השכירות לפי ההסכם השני הם בסך של 482 ₪ כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן.
4.
בשנת 2002, לאחר גירושיה, הוזמנה הנתבעת לחתום על הסכם שכירות שלישי, על מנת להסדיר את החזקתה הבלעדית בדירה. הנתבעת אמנם חתמה על ההסכם מיום 25.4.02, אך אין חולק כי לא הפקידה את הפיקדון הנדרש על פיו בסך של 3,150 ₪ (ח"נ לנתבעת בעמ' 24 ש' 20). על כן, ההסכם לא נחתם כדין ע"י התובעת ולטענתה, כלל לא נכנס לתוקף (ההסכם השלישי צורף בעמ' 51 לתיק הנכס).
5.
בנוסף, הנתבעת הגישה לועדה הבין-משרדית לחובות שוכרים, בקשה לפטור אותה מחובות שכר הדירה ביחס לתקופה שטרם הגירושין. בהחלטה מיום 17.10.02 נענתה הועדה לבקשתה באופן שהנתבעת תופטר מאחריותה לחובות הנ"ל, בכפוף לתשלום סך של 15,000 ₪, ב-60 תשלומים חודשיים של 250 ₪. עוד נקבע, כי באם ישולם החוב במלואו כאמור, יתרת החוב תוקפא (להלן: ההסדר. ראו עמ' 40-42 לתיק הנכס וכן, נספח כג' לתצהיר הנתבעת).

6.
הנתבעת פנתה גם בבקשה להנחה בדמי השכירות. בהודעה מיום 11.7.02 אושרה לה הנחה בשכר הדירה החל מחודש פברואר 2002 וכלה בחודש יוני 2003 (להלן: תקופת ההנחה. האישור צורף כנספח יט' לתצהיר הנתבעת). בהתאם, במהלך חודשים אלו, חוייבה הנתבעת בתשלום בסך של 219 ש"ח בלבד בגין דמי השכירות
(ראו התחשיב נספח 9 לתצהיר התובעת וכן מכתב מר שרעבי למנהל אגף לביקורת פנים במשרד הבינוי והשיכון בעמ' 43 לתיק הנכס).

7.
אין מחלוקת שהנתבעת חדלה מלשלם את תשלומי דמי השכירות החל מחודש אוקטובר 2002 ועד למועד הגשת התביעה (ח"נ לנתבעת בעמ' 25 ש' 11). הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות בהתאם לשוברי התשלום שנשלחו אליה ולא שילמה גם כל סכום אחר כדמי שכירות או על חשבון דמי השכירות (ש' 11-18 בעמ' 26 לפרוטוקול).

8.
עוד אין מחלוקת, כי הנתבעת לא שילמה את תשלומים הדרושים לפי ההסדר.

9.
מכאן התביעה הכספית והתביעה לפינוי.

10.
יש לציין, כי בתוקף הסכמות הצדדים והחלטות בית המשפט מיום 15.6.10 ומיום 28.11.11, במהלך ניהול ההליכים הנפיקה התובעת לנתבעת שוברים לתשלום בסך של 400 ₪ לחודש, שייזקפו על חשבון החוב נושא התביעה, אם וככל שישולמו ע"י הנתבעת.

טענות הצדדים
11.
לטענת התובעת, באי תשלום דמי השכירות, לרבות החוב בגין דמי השכירות לפי ההסדר, הפרה הנתבעת הפרה יסודית את ההסכם כפי שנקבע במפורש בס' 5(ז) להסכם ועל כן, קמה הזכות לסעד של פינוי לפי ס' 25 להסכם.

12.
לנתבעת נשלחו דרישות רבות לתשלום דמי שכירות ולהסדר החוב (ראו נספח 7 לתצהיר התובעת), אך הנתבעת לא עשתה דבר ולא שילמה דבר. למען הסר ספק, טרם הגשת התביעה, נשלחה התראה מיום 24.6.09 טרם נקיטת ההליך שבכותרת ובה אף צוין במפורש כי יש לראותה כהודעת ביטול של ההתקשרות (נספח 8). על אף הודעת הביטול לא פינתה הנתבעת את הדירה, ואיננה משלמת את חובותיה ואת שכר הדירה השוטף.

13.
בין הצדדים מחלוקת הן בעניין גובה דמי השכירות שחייבת הנתבעת לשלם והן באשר לזכותה של התובעת לסעד של פינוי.

14.
לטענת הנתבעת, לא עלה בידי התובעת להוכיח את סכום החוב הנטען. לפיכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של הפרה יסודית וממילא לא קמה לה זכות לפינוי. בכל מקרה, לטענת הנתבעת, התובעת פעלה בשיהוי ניכר להגשת התביעה, אף שידעה כל השנים כי קיים חוב וכי קיימת מחלוקת בעניין החוב. אי נקיטת הליכים מתוך הבנה שנעשתה טעות כלפי הנתבעת בחיובי השכירות הינה בבחינת ויתור על סעיף הפינוי בחוזה השכירות.

הראיות
15.
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מוטי בלנגה, מנהל מחלקת הגביה של התובעת (תצהיר התובעת ומר בלנגה, בהתאמה).

16.
הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה.

17.
על פי הוראתי, הגישה התובעת גם צילום תיק הדירה שמתנהל אצל התובעת במלואו (תיק הנכס).

דיון והכרעה
18.
לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל החומר שהוגש לבית המשפט, אני מקבלת את התביעה על שני ראשיה. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת ביחס לגובה החוב ואף לא בטענותיה כנגד סעד הפינוי, והן נדחות.

19.
אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה דבר ע"ח דמי השכירות החודשיים, לפחות מנובמבר 2002 ועד למועד הגשת התביעה. כן, לא שילמה את התשלומים בגין ההסדר (עמ' 25 ש' 11, עמ' 26 ש' 11-18).
20.
הנתבעת העלתה טענות רבות כנגד גובה החוב, שלטענתה לא הוכח. לא מצאתי בהן ממש. מעבר לכך, אין הן יכולות לעמוד מול העובדה שהנתבעת לא שילמה תשלום כלשהו בעבור דמי השכירות ואת התשלומים לפי ההסדר, משך כשבע שנים עד להגשת התביעה. זאת, כבר במהלך תקופת ההנחה. הנתבעת המשיכה להחזיק בדירה המהווה דיור ציבורי שנים ארוכות, מבלי לשלם דבר ומבלי שנקטה כל צעד על מנת לחייב את התובעת ליתן לה הנחה שהיא זכאית לה, לשיטתה שלה, בדמי השכירות גם לאחר תקופת ההנחה. הנתבעת לא נקטה כל צעד על מנת להשיג על החוב. הנתבעת לא נקטה כל צעד על מנת לחייב את התובעת להנפיק לה שוברים לתשלום בסכום שונה מזה שדרשה התובעת לתשלום או על מנת לחייבה להנפיק לה שוברים מתאימים לתשלום שאינו שנוי במחלוקת וכיוצ"ב.

21.
אני דוחה את טענות הנתבעת באשר לגובה החוב כפי שנתבע וחושב ע"י התובעת (נספח 9 לתצהיר התובעת). מעיון בתחשיב החוב שצירפה התובעת עולה כי התובעת חייבה את הנתבעת בדמי שכירות כדין לפי התעריפים לזכאים לדיור סוציאלי, ואף לפנים משורת הדין. כך, התובעת חייבה בתשלומי ההסדר וויתרה על יתרת החוב, אף שהנתבעת לא עמדה בהסדר.

22.
כאמור, דמי השכירות החודשיים לפי ההסכם השני, עומדים על 482 ש"ח לחודש בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן. לפי ההנחה שאושרה לנתבעת ע"י מרכז הנחות שכירות, במהלך החודשים פברואר 2002-יוני 2003, הועמדו דמי השכירות על סך של 219 ₪ לחודש בלבד, בצירוף תשלום בסך של 250 ₪ לחודש לפי הסדר החוב. בהמשך, החל מיולי 2003, חויבה התובעת בדמי שכירות ללא ההנחה שתוקפה פג, בתוספת 250 ₪. שיטת חישוב דמי השכירות בשיכון הציבורי שונתה לפי החלטת הממשלה, החל מיום 1.11.05 (ראו נוהל משרד הבינוי והשיכון בעניין בנספח 5 בעמ' 61 לתצהיר התובעת). דמי השכירות לנתבעת חושבו בהתאם ולפי שכר הדירה הסוציאלי לדיירים ותיקים (הוא התחשיב המקל) עד לגמר תשלומי ההסדר בחודש אוקטובר 2007 (כולל), שאז ירד התשלום בהתאם ועמד על דמי השכירות החודשיים לאותה עת (כ- 960 ₪).

23.
קביעת גובה דמי השכירות לרבות הנחות על דמי השכירות נעשית על פי נוהל משרד הבינוי השיכון (נספח 12 לתצהיר התובעת), החלטות הממשלה והוראות החוק. התובעת הגישה תעודה ציבורית שלא נסתרה ביחס למחירים המרביים למ"ר בחלוקה לרבעונים של הזכאים לדיור סוציאלי (נספח 5 לתצהיר התובעת).

24.
לבד מהעלאת טענה סתמית מצד הנתבעת כנגד תחשיב התובעת (נספח 9 לתצהיר התובעת), כאילו לא הוכח החוב, לא הועלתה טענה ראויה ולא הובאו ראיות לסתור. אכן, התחשיב איננו מהווה רשימה מוסדית ואף לא נטען שכזה הוא. אין כל הכרח לתמוך תביעה כספית לדמי שכירות ברשימה מוסדית. זהו תחשיב של התובעת שנערך ע"י בא כוחה ועל סמך התשתית הנורמטיבית הרלבנטית, הנתונים והראיות שבתיק. לא נטען ולא הוכח, כי הנתבעת חויבה בשכר דירה שחורג מנוהל משרד הבינוי והשיכון, מהמחירים המרביים או מהוראות החוק וכד', ולא הוצג תחשיב אחר מטעמה של הנתבעת. ההיפך הוא הנכון, הנתבעת הביאה בסיכומיה, דוגמא אחת ממנה עולה, כי הנתבעת חויבה במקרה זה דווקא בסכום שנמוך מן הסכום המרבי (ס' 67 לסיכומים).

25.
ודוק: אין כל פגם בכך שהתובעת חייבה את הנתבעת לפי התעריף המרבי של שכר הדירה הסוציאלי לדיירים וותיקים (שהיא כאמור, הקטגוריה המקלה ביותר). ההנחה ניתנה לנתבעת לתקופה שמפברואר 2002 ועד ליוני 2003. תקופת ההנחה הסתיימה והנתבעת איננה זכאית באופן אוטומטי להנחה לתקופות שלאחר מכן. היה עליה להגיש בקשה כדין להנחה או לקביעת שכר דירה מופחת; והיא איננה זכאית להנחה כל עוד לא ניתנה החלטה כדין בדבר הנחה. אין צריך לומר, כי העובדה שניתנה הנחה בתקופה הנ"ל אינה מעידה בהכרח כי יש לתיתה גם לתקופות עוקבות. שיטת חישוב שכר הדירה, שונתה כאמור החל מיום 1.11.05 ומעבר לכך, כל בקשה יש לבחון בעתה, לפי הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים לאותה עת. להזכיר, בקשת הנתבעת להנחה שהוגשה בעת ניהול ההליכים, נדחתה בהחלטה מיום 26.11.12, בין היתר, מחמת אי מיצוי כושר השתכרות. מכל מקום, יש להגיש בקשה מתאימה לגוף הרלבנטי. הנתבעת רשאית, כמובן, לתקוף כל החלטה שכזו בהליכים מתאימים על פי הדין בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, אך היא אינה רשאית לעשות דין לעצמה, "לדלג" על שלב הגשת הבקשה ואף ליתן לעצמה פטור כולל מכל תשלום דמי שכירות מחמת מצבה הכלכלי או מכל טעם אחר, כפי שעשתה. למותר לציין, כי הנתבעת לא עתרה כנגד ההחלטה מיום 26.11.12 לדחות את בקשתה הנ"ל להנחה בשכר הדירה.

26.
בח"נ הודתה הנתבעת בתחילה כי לא פנתה בכתב בבקשה להנחה בשנים 2003-2009, אך יחד עם זאת, טענה בהמשך הדברים, כי ניגשה לנציגי התובעת פעמים רבות וביקשה הנחה; כי נציגי התובעת מילאו טופס בקשה וחתמו בשמה; כי הגישה את כל הניירת הדרושה; ולמרות הכל, לא קיבלה כל מענה או טיפול (עמ' 26 ש' 21 ואילך). בהמשך טענה, כי הגישה כביכול בקשה בכתב אך לא הותירה בידה צילומים כי סמכה על התובעת (עמ' 27 ש' 21). מצד שני טענה בח"נ, כי נאמר לה שאינה זכאית להנחה כיוון שאינה מגיעה להסדר חוב (עמ' 26 ש' 16-17) או שאין תיעוד של הבקשות, כי נאמר לה שאין אפשרות לקבל הנחה עד שתעשה הסדר חוב (עמ' 27 ש' 24-25). בסיכומים טענה הנתבעת, כי פעלה במשך השנים בהוראת עובדי התובעת להסדיר את ההנחה ותמיד נאמר לה, כי הדברים בטיפול ואין מה לדאוג (ס' 18), טענה שאין לה כלל יסוד בראיות ומנוגדת לעדות הנתבעת שלעיל.
27.
ניתן לסכם ולומר, כי גרסת הנתבעת או טענתה בעניין זה, כעולה מהאמור, איננה קוהרנטית ולא הוכחה. לבד מגרסתה הבלתי קוהרנטית כאמור של הנתבעת, שהינה עדות יחידה של בעל דין, אין בנמצא תיעוד כלשהו בתיק הנכס או כל ראיה אחרת, לתמיכה בטענותיה. מכל מקום, אין די בפני
ות רבות בע"פ מצד הנתבעת או בבקשות שהוגשו ולא טופלו (ככל שהיו), כדי להצדיק את התנהלות הנתבעת. גם אם אניח שהנתבעת הגישה בדרך כזו או אחרת בקשות להנחה וגם אם אניח שנאמר לה שהעניין בטיפול, אזי לאחר פרק זמן סביר של המתנה לתשובה שבוששה לבוא, היה עליה לנקוט בהליכים לצורך קבלת תשובה או לצורך קבלת הנחה או לצורך הנפקת שוברים מתאימים לתשלום על סכום שהיא סבורה שמשקף נכונה את דמי השכירות הנכונים וכיוצ"ב. פרק זמן של כ- 7 שנים בהמתנה לתשובה בבקשה להנחה, כאשר כל אותה עת אין הנתבעת משלמת דבר וחצי דבר על חשבון דמי השכירות, אינו פרק זמן סביר. הגשת בקשה להנחה אינה מקימה פטור מתשלום חובות ומתשלום דמי השכירות השוטפים ואינה מצדיקה אי תשלום לאורך שנים.

28.
מטעם זה גם לא מצאתי שיש רלבנטיות לטענת הנתבעת, כי התובעת נמנעה במכוון מלהגיש דו"ח ביחס לביקורים של הנתבעת אצל התובעת, גם בהנחה שהנתבעת כטענתה, "גרה" במשרדי התובעת בניסיון לקבל הנחה (עמ' 26 ש' 13).

29.
כך גם לא מצאתי שיש רלבנטיות לטענה שהנתבעת לא קיבלה לביתה מכתבי התראה או הודעות מסודרות לגבי העלאת דמי השכירות. אציין בהקשר זה כי בח"נ הודתה הנתבעת כי קיבלה מכתבי התראה לבוא להסדיר את החוב (עמ' 25 ש' 14-18 וש' 24-29). לכל הפחות, קיבלה שוברים לתשלום ומהם למדה על העלאת דמי השכירות ובגינם דרשה לקבל הסברים על היווצרות החוב ועל עליית דמי השכירות, שלטענתה לא קיבלה (שם וכן בעמ' 28 ש' 7-10). הדבר לא גרם לנתבעת לנקוט, כאמור, את הצעדים המתבקשים בחלוף הזמן. אזכיר בהקשר זה, כי הנתבעת חדלה מלשלם את דמי השכירות ואת התשלומים לפי ההסדר כבר במהלך תקופת ההנחה, ללא קשר להעלאה של דמי השכירות או לטענתה כי היא זכאית להנחה גם בתום תקופת ההנחה.

30.
גם טענות לאי התאמה בין דרישות החוב השונות ששלחה התובעת לנתבעת (כגון בין מכתב ההתראה נספח 7 לבין מכתב ההתראה נספח 9 ומכתב התובעת עמ' 70 לתצהיר התובעת), אינן מצדיקות אי-תשלום דמי שכירות (אף לא בסכום שאינו שנוי במחלוקת) כמו גם אי נקיטת צעדים כאמור במשך שנים ארוכות; ואין בהן כדי לרפא את ההפרה היסודית מצד הנתבעת באי תשלום דמי השכירות. בוודאי שאין לסתירות הנטענות רלבנטיות להצדקת התנהלות הנתבעת. לפי הטענה מכתבי ההתראה כלל לא הגיעו לנתבעת (ס' 17 לסיכומים) ומכל מקום, לא הם שגרמו לכך שהנתבעת התנהלה כפי שהתנהלה.
31.
כאמור, הנתבעת אישרה שהפסיקה לשלם את דמי השכירות החל מחודש אוקטובר 2002 (ש' 9-10 בעמ' 25 לפרוטוקול). אין חולק, כי הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות בהתאם לשוברי התשלום שנשלחו אליה ואף לא שילמה סכום כלשהו ע"ח החוב לפי ההסדר או ע"ח דמי השכירות, גם לא את דמי השכירות שאינם שנויים במחלוקת לשיטתה (ש' 11-18 בעמ' 26 לפרוטוקול).

32.
אני דוחה את טענת הנתבעת, כי לא ביקשה לבצע הסדר חוב אלא רק הסבר על החוב, שכן החוב בטעות יסודו (עמ' 25 ש' 13-18 וס' 82 לסיכומים). הרי הנתבעת אישרה כי חתמה על מכתב הפניה לועדה להסדר חובות, שבו ביקשה מהועדה להשית את החובות שעל הנכס על הגרוש שלה, אך לא כפרה בחובות כשלעצמם (נספח 6 לתצהיר התובעת כמו גם נספח כה' לתצהיר הנתבעת, עמ' 25 לפרוטוקול ש' 22-23).

33.
לבסוף אני דוחה את הטענה שיש בהתנהלות התובעת שהמתינה כמעט 7 שנים עד להגשת התביעה משום ויתור על סעד הפינוי או שינוי הוראות הסכם השכירות בעניין זה. לאורך השנים שלחה התובעת לנתבעת דרישות לתשלום דמי השכירות וכן מכתבי התראה טרם נקיטת אמצעים משפטיים או העברת התיק לטיפול משפטי, לרבות הבהרה כי אי התשלום מהווה הפרה יסודית ומקים סעד לפינוי (ראו המכתבים בנספח 7 לתצהיר הנתבעת). בנוסף, לפי ס' 26 להסכם השני, הימנעות מפעולה לא תחשב ויתור. יש ליתן תוקף להוראה חוזית זו. על אחת כמה וכמה שעה שהתובעת מנהלת משאב ציבורי שיש לנהוג בו ולנהלו לטובת הציבור לפי החוק ובהתאם לאמות המידה של המשפט המינהלי. אין אלא להסיק מן הראיות, כי התובעת נהגה בנתבעת במתינות ובאורך רוח ומתוך התחשבות מרבית בנתבעת ונתנה בידה הזדמנויות רבות להסדיר את מעמדה כשוכרת ואת חובותיה. הא ותו לא. אין אלא להצר על כך שהנתבעת לא השכילה לעשות כן.

34.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הנתבעת והן נדחות.

35.
הנה כי כן, דחיתי את טענות הנתבעת כולן ויש להורות על פינוי הנתבעת וכן לחייבה בתשלום החוב שנתבע.

הערה טרם סיום
36.
לא ניתן לסיים מבלי להוסיף ולהתייחס להתארכות ההליכים המשפטיים מעם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר בסוף יולי 2009 ולניסיונות שנעשו למצוא לעניינה של הנתבעת פתרון הולם.
37.
תחילה ניתן

פסק דין
מיום 2.11.09 בהעדר התייצבות הנתבעת. זה בוטל כעבור כשנה, בהחלטה בדיון מיום 16.11.10. רשות להתגונן ניתנה כעבור כחצי שנה נוספת, בהחלטה מיום 11.5.11. דיון ראשון בפני
י התקיים ביום 28.11.11. מאז עשה בית המשפט מאמצים רבים על מנת להביא את הצדדים להסכמות, שיהא בהן לא רק כדי לפתור את המחלוקות שבתיק אלא גם להביא לכך שיימצא פתרון דיור מניח את הדעת ומותאם ליכולות הנתבעת ליום שאחרי סיום ההליכים. הצדדים הופנו לגישור שלא צלח. בנוסף, התבקשה הנתבעת להגיש בקשות מתאימות למוסדות התובעת, עניין שהביא אף הוא להתארכות ההליכים משך חודשים.

38.
הנתבעת הגישה בקשה לועדה להסדר חובות. זו נתנה בידי הנתבעת שתי אפשרויות להמשיך ולהתגורר בדיור הציבורי - האחת, בכפוף למעבר לדירה קטנה יותר בת שני חדרים ולתשלום חודשי בסך של 200 ₪ על חשבון החוב נושא כתב התביעה, בנוסף לשכר הדירה החודשי השוטף; השניה - המשך מגורים בדירה הנוכחית (130 מ"ר) בכפוף לתשלום 10% מגובה החוב במזומן ויתרת החוב בתשלומים של 1000 ₪ לחודש בנוסף לשכר הדירה החודשי (החלטת הועדה ממרץ 2012, נספח 10 לתצהיר התובעת). הנתבעת דחתה את שתי האפשרויות (ראו גם פרוטוקול הדיון מיום 26/2/13).

39.
בקשה מצד הנתבעת להנחה בשכר דירה הוגשה רק ביום 10.6.12 והיא נדונה ע"י ועדת החריגים בישיבה שהתקיימה ביום 26.11.12 (נספחים 13-14 לתצהיר התובעת). ועדת החריגים דחתה את הבקשה להנחה בשכר דירה בשל אי מיצוי כושר ההשתכרות ועוד צוין שם, כי למרות נסיבות בקשתה של הנתבעת אין מקום לחרוג מן הכללים, שכן באפשרותה לעבור לדירה קטנה יותר ועל ידי כך להקטין את חיוב שכר הדירה.

40.
לא נותרה, אפוא, ברירה אלא ליתן

פסק דין
ולהורות על קבלת התביעה במלואה, דהיינו: על תשלום החוב ועל פינוי הדירה והשבתה לתובעת.

סוף דבר
41.
אני מורה על פינוי דירה מס' 1 בקומה א' ברחוב הרצל 2 בבת ים, הידועה גם כחלק מחלקה 304 בגוש 7146 ועל השבתה לידי התובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ.


42.
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 102,797 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. זאת, בקיזוז התשלומים שנעשו ע"ח התביעה בתקופת ניהול ההליכים, כאמור לעיל, כשאף להם מצורפים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ששולמו.

43.
עוד אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת החזר האגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ששולמה בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪, שנפסק בשים לב למצבה הכלכלי של הנתבעת.


44.
על אף פסיקתי כאמור לעיל, יש מקום ששתי האופציות שהועמדו לבחירת הנתבעת בהחלטת הועדה להסדר חובות ממרץ 2012 ימשיכו לעמוד לפרק זמן סביר נוסף של 60 ימים מהמסירה של

פסק דין
זה לידי בא כוחה ויש לקוות כי הנתבעת תשכיל לבחור באחת מהן.

המזכירות תדוור לב"כ הצדדים.
ניתן היום,
ה' אלול תשע"ד, 31 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 3006/09 מדינת ישראל ע"י "חלמיש" חב' ממשלתית עירונית לדיור לשיקום והתחדשות שכונות בת"א-יפו בע"מ נ' ג'יזל (ענת) לוי (פורסם ב-ֽ 31/08/2014)