פסקי דין על ולנטינה קרלין | פסקי דין על לי מוסקוביץ מאסס | פסקי דין על יעקב מאסס |

34370-02/14 תאמ     11/09/2014




תאמ 34370-02/14 ולנטינה קרלין נ' לי מוסקוביץ מאסס, יעקב מאסס








בית משפט השלום בתל אביב - יפו




תא"מ 34370-02-14 קרלין נ' מוסקוביץ מאסס ואח'




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני







בפני

כב' השופט
עזריה אלקלעי


התובעת

ולנטינה קרלין


נגד


הנתבעים

1. לי מוסקוביץ מאסס
2. יעקב מאסס





החלטה


1.
בפני
י בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף (להלן: "הבקשה").
2.
הטעמים העומדים בבסיס הבקשה הינם מעשה בית דין - השתק פלוגתא והיעדר סמכות עניינית.
3.
ביום 31.8.14 הגישה התובעת תגובה מטעמה לבקשה (להלן: "תגובת התובעת").
4.
התובעת הינה בעלת זכויות בדירה ברחוב ממזריץ 16\8 בתל אביב (גוש 7047 חלקה 199) (להלן: "הנכס"). בנה של התובעת, מר פבל קרלין, משמש כאפוטרופוס החוקי שלה ובאמצעותו הוגשה התביעה נשוא הבקשה.
5.
הנתבעת היא בתה של הגב' סופי מוסקוביץ ז"ל, שהיתה הידועה בציבור של מר פבל קרלין, שהינו כאמור בנה ואפוטרופסה החוקי של התובעת.
6.
הנתבעת ובעלה (הוא הנתבע 2) התגוררו החל מינואר 2007 בנכס.
7.
ביום 25.11.13

הגישה התובעת לבית משפט השלום בתל אביב תובענה לפינוי מושכר (בגדר ת.א. 48125-11-13) (להלן: "תביעת הפינוי"), בגידרה עתרה לפינויים של הנתבעים מהנכס.
8.
ביום 18.2.14

ניתן

פסק דין
בתביעת הפינוי, המעניק תוקף להסכמת הצדדים, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות הן ביחס לפינוי המושכר והן ביחס לתשלומי דמי שכירות בגין המושכר (להלן: "פסק הדין בתביעת הפינוי").
9.
ביום 17.2.14

, יום לפני מתן פסק הדין בתביעת הפינוי, הגישה התובעת את התובענה שבבסיס התיק דנן, שהינה תובענה כספית לתשלום דמי שכירות בגין הנכס.
10.
ומכאן בקשת הנתבעים לסילוק התביעה שבכותרת על הסף.
11.
להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 12.3.2014 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, לפיו סכום התביעה עומד על סך של 60,000 ₪.

טענות הנתבעים בבקשה לסילוק התביעה
12.
הנתבעים טוענים כי יש לדחות התביעה על הסף משני טעמים: האחד, מהטעם של מעשה בית דין מכוח השתק פלוגתא, והשני - היעדר סמכות עניינית.
13.
לעניין מעשה בית דין - טוענים הנתבעים, כי במסגרת פסק הדין בתביעת הפינוי, שלמעשה העניק תוקף להסכמות הצדדים, הוסדרו כלל המחלוקות בין הצדדים, לרבות המחלוקות הכספיות לעניין דמי השכירות בגין הנכס (אף על פי שמחלוקות אלה לא נתבעו במסגרת תביעת הפינוי), וזאת על מנת למנוע הליכים מיותרים ועל מנת לסיים את כל הסכסוכים שבין הצדדים.
14.
כך, טוענים כי המחלוקת והשאלה העובדתית, זהות הצדדים ומהות התביעה בתביעת הפינוי ובתביעה דנן דומות, נדונו והוכרעו, ועל כן פסק הדין בתביעת הפינוי מהווה "מעשה בית דין" ויש לדחות על הסף את התביעה דנן.
15.
לעניין חוסר סמכות עניינית - טוענים הנתבעים כי הואיל ומקור הסכסוך הינו "בתוך המשפחה" כהגדרתו בחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, הרי שבית משפט זה נעדר הסמכות העניינית לדון בתביעה וכי גם מטעם זה, יש לדחות את התביעה על הסף (בהתאם לתקנה 101א(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") ו/או להורות על העברתה לבית המשפט לענייני משפחה.

טענות התובעת בתגובה לבקשה
16.
התובעת בתגובה מטעמה מציינת כי לא מתקיימים הטעמים שציינו הנתבעים לדחיית התביעה על הסף.
17.
כך, מציינת התובעת בתגובתה, כי התביעה דנן עניינה בדמי השכירות שהנתבעים הפסיקו לשלם לתובעת באופן חד צדדי החל מיום 1.1.2012 ועד ליום 30.9.13 (המועד ממנו פסק בית המשפט דמי שכירות עבור התובעת במסגרת פסק הדין בתביעת הפינוי), להבדיל מסוגית פינוי הנכס שנתבעה בתביעת הפינוי. כך, לטענת התובעת, מדובר בשתי עילות תביעה שונות, המאפשרות הגשת תביעות נפרדות. התובעת מוסיפה וטוענת בתגובתה, כי בית המשפט לא קבע בפסק הדין בתביעת הפינוי כל ממצא פוזיטיבי במחלוקות נשוא התביעה דנן. לאור כל זאת, טענה התובעת כי לא מתקיים מעשה בית דין ואין להורות על דחיית התביעה על הסף.
18.
בנוסף, טוענת התובעת, כי ע"פ דין (הוראות חוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 והפסיקה) אין מקום להעביר את התובענה לבית המשפט לענייני משפחה, שכן הצדדים כלל אינם נופלים להגדרות החוק ל"בני משפחה", וכן כי אין המדובר בסכסוך בתוך המשפחה. ועל כן, לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתביעה.

דיון והכרעה
סמכות עניינית
19.
הנתבעים טוענים כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן המדובר בסכסוך בין בני משפחה ועל כן, לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות הייחודית לדון בתיק.
20.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעים.
21.
סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"א - 1995 (להלן: "החוק") קובע כי: "עניני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לעניני משפחה".
22.
סעיף 1 לחוק מגדיר "ענייני משפחה" בין היתר כדלקמן:



"(2)
תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא;
לענין פסקה זו -
"בן משפחתו" -
(א)
בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;
(ב)
ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;
(ג)
הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;
(ד)
נכדו;
(ה)
הורי הוריו;
(ו)
אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;
"הורה" -
לרבות הורה מאמץ או אפוטרופוס;"
23.
עיננו רואות, על מנת שבית המשפט לענייני משפחה יקנה את סמכותו לדון בתובענה, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, שתהא זו תובענה אזרחית בין אדם לבין בן משפחתו; השני, שעילת התביעה תהא סכסוך בתוך המשפחה.
24.
במקרה דנן, שני התנאים אינם מתקיימים: התובעת והנתבעים אינם נמנים כלל על ההגדרות ל"בן משפחתו" שבסעיף 1 לחוק. ודי בכך בכדי להביא לדחיית הטענה בדבר סמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה.
25.
למעלה מן הצורך, אציין, כי גם התנאי השני, לפיו עילת התובענה הינה סכסוך בתוך המשפחה, אינו מתקיים במקרה דנן.
26.
לפיכך, לבית המשפט זה הסמכות העניינית לדון בתביעה ובבקשה המונחת לפניו.

סילוק התביעה על הסף
27.
תקנה 101 מהווה את המסגרת הנורמטיבית לדחיית תביעה על הסף עקב מעשה בית דין והיא קובעת, כדלקמן:
" 101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;
(2) חוסר סמכות;
(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. "
28.
ככלל, בתי המשפט לא יורו בנקל על דחיית תביעה על הסף בטרם נשמעו ראיות, שכן יש בכך משום מניעה מבעל דין למימוש זכות הגישה לערכאות, אשר הינה זכות יסוד חוקתית במשפטנו. דחייה של תביעה על הסף הינה אמצעי קיצוני, אשר מונע את יומו של בעל דין בבית המשפט ואת בירור המחלוקת באופן מהותי ולכן יעדיף בית המשפט שלא לסלק תביעה על הסף.
29.
יפים דבריו של א' רובינשטיין בע"א 5634/05

צוקית

הכרמל

פרוייקטים

בע
"
מ

נ
'
מיכה

צח

חברה

לקבלנות

כללית

בע
"
מ
:

"על

בית

המשפט

הדן

בבקשות

לסילוק

על

הסף

לפלס

דרכו

בין

אינטרסים

נוגדים
-
נוגדים

לא

רק

בין

בעלי

הדין

אלא

גם

מבחינת

המדיניות

השיפוטית.

מחד

גיסא,

עשיית

צדק

מחייבת

פתיחתם

של

שערי

משפט;

מאידך

גיסא,

צדק

הוא

גם

מניעתם

של

הליכי

סרק,

הטרדת

בעלי

הדין

שכנגד

והעמסת

יומנו

של

בית

המשפט.

מכאן

הזהירות

הנדרשת
.
"



30.
וכפי כב' השופטת ארבל קבעה ברע"א 359/06

עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סאלמן פרג'

:

"כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש"
.

מעשה בית דין
31.
מעשה בית דין הוא כלל דיוני שנועד לחסום התדיינות נוספת בין בעלי דין בעניינים שכבר נדונו והוכרעו קודם לכן. הרציונאל העומד מאחורי כלל זה, נוגע לסופיות הדיון ומניעת הטרדה של בעלי דין.
32.
תורת מעשה-בית-דין מכירה בשתי מערכות נפרדות של נתונים ונסיבות בהן יכול שתיטען טענת מעשה בית דין, ואלה כללי הסיווג לעניין זה, כפי שהותוו על-ידי הנשיא (אגרנט) ב-ע"א 246/66

שמואל ו-רחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני
:


"הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם ,נבלעה' (
merged
) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד ..... וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אז אומרים שקם מחסום (
bar
) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ..... הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות."




33.
הכלל הראשון עליו מדבר הנשיא אגרנט הוא "השתק עילה" והכלל האחר הוא "השתק פלוגתא".
34.
השתק פלוגתא יתקיים מקום בו הועמדה במחלוקת בהליך קודם שאלה עובדתית מסוימת, בין אותם בעלי דין והשאלה הוכרעה.

הסכם הפשרה כמעשה בית דין
35.
יוקדם ויובהר כי על הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין חלים הכללים החלים על פסקי דין וביניהם הכלל של מעשה בית דין.

36.
השופט זוסמן מסביר בספרו מהו אותו פסק-דין בהסכמה:

"

פסק דין
שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין - מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט אשר זה הטביע עליו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [31], בעמ' 787).

ו

בע"מ 2514/07
רמי (רחמים) הר-לב (בן-לולו) נ' חיים בן-לולו
נקבע:

"כלל הוא כי

פסק דין
המהווה מעשה בית דין יוצר מחסום דיוני בפני
צדדים למחלוקת מלשוב ולעורר את עילות התביעה שהוכרעו בהליך המשפטי הקודם (

ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב
(2) 561, 587 (1962); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 13 (1991) (להלן: זלצמן)). כאשר פסק הדין נותן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, נבלעת עילת התביעה נשוא ההסכם בפסק הדין הנותן לו תוקף, ונחסמת בכך התדיינות מחודשת באותה עילה מכח פסק הדין שניתן (זלצמן, בעמ' 330). ההסכמה החוזית בבסיס הפשרה, המקבלת תוקף של

פסק דין
, הופכת לחלק מתוכנו של הפסק, ותוכן זה מהווה בסיס לחסימה הדיונית במסגרת מעשה בית דין (זלצמן, בעמ' 337). מאחר שהסכמת הצדדים היא המעצבת את תוכן פסק הדין, פרשנותו של הפסק נעשית תוך מתן משקל משמעותי למאפייניו ההסכמיים, המצריכים היזקקות לדיני פרשנות החוזים (

ע"א 601/88 עזבון רודה נ' שרייבר, פ"ד מז
(2) 441, 450-451 (1993); וראו גם

ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג
(3) 489, 498-499 (1989);

ע"א 1351/06

ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה ל"ב ([פורסם בנבו], 20.6.2007);

רע"א 682/07

לבייב נ' גילר, פסקה י"ב ([פורסם בנבו], 20.6.2007); זלצמן, בעמ' 335). בענייננו, קם מעשה בית דין מכח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
, והוא חל על הצדדים להסכם ומשתיק אותם מהעלאה בשנית של עילות תביעה אשר נבלעו בהסכם הפשרה וקיבלו תוקף של

פסק דין
.... לגופם של דברים, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים נועד לסיים את כלל הסכסוכים וההתדיינויות בין הצדדים בכל הנוגע לרכוש הוריהם המנוחים ולאופן חלוקתו. הסכם זה שקיבל תוקף של

פסק דין
, בולע אל תוכו גם את ההליך נשוא ענייננו, והוא מקים מחסום דיוני ביחס לכל תובענה שעניינה קשור ברכוש ההורים המנוחים. לאור זאת, לא היה מקום לדון בתובענה לגופה, ודינה היה להידחות.
"
37.
אמור מעתה, כי גם על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין חלה תורת מעשה בית דין.

מן הכלל אל הפרט
38.
כאמור, התביעה שבפני
נסובה על עניין תשלום דמי שכירות בגין החזקת הנתבעים בנכס השייך לתובעת בגין התקופה שמיום 1.1.2012 עד יום 30.9.2013.
39.
בתביעה הקודמת, שהיתה תביעה לפינוי מושכר, לא ניתן היה לתבוע דמי שכירות, אולם חרף עובדה זו, עניין דמי השכירות הוסדר חלקית בהסכם הפשרה בין הצדדים, אשר קבל תוקף של

פסק דין
במסגרת תביעת הפינוי, וזאת ביחס לתקופות שכירות שפורטו במפורש בהסכם הפשרה (החל מאוקטובר 2013 ועד יוני 2014).
40.
פרוטוקול הדיון מיום 18.2.2014 בתיק 48125-11-13 (תביעת הפינוי), במסגרתו ניתן פסק הדין בתביעת הפינוי כאמור משקף את הסכמות הצדדים, כאשר בעמוד 3 נרשם מפי ב"כ הצדדים, כדלקמן:

"בהמשך להמלצת בית המשפט, ומבלי שיש בכך הודאה של צד בטענות הצד שכנגד, ולסילוק כל טענות הצדדים זה כלפי זה בכל הנוגע להחזקת הנתבעים בדירת התובעת, הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:

......

ד. עבור החודשים אוקטובר עד דצמבר 2013 ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 9,000 ₪ (לפי 3,000 ₪ לחודש)...




ה. עבור החודשים ינואר עד יוני 2014 ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 3,500 ₪ לחודש...."
41.
במסגרת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בתביעת הפינוי, הצדדים הסדירו את תשלום דמי השכירות עבור חודשים אוקטובר 2013 ועד יוני 2014, אולם הסכם הפשרה לא התייחס לתקופות הקודמות למועדים אלו, ואין כל סיבה להניח כי התובעת ויתרה על זכותה לתבוע את דמי השכירות לתקופות הקודמות.
42.
מסקנתי בעניין זה מתחזקת מהעובדה לפיה התובעת הגישה תביעה זו מלכתחילה, הן ביחס לתקופת השכירות הקודמת (ינואר 2012 עד סוף ספטמבר 2013), והן לגבי התקופות אליהן מתייחס הסכם הפשרה, וזאת יום לפני שהגיעו הצדדים להסכם הפשרה בתביעת הפינוי.
43.
לאחר הגעת הצדדים לפשרה, הפחיתה התובעת את סכום התביעה ביחס לתקופה שבגינה נעשתה הפשרה.
44.
המסקנה המתבקשת הינה כי התובעת לא ויתרה על תביעתה בגין תקופת השכירות הקודמת לזו אליה התייחסו בהסכם הפשרה בתביעת הפינוי ולא היה בכוונתה לעשות כן.
45.
הנתבעים טוענים בבקשתם, כי ניתן ללמוד על כך שהסדר הפשרה מקים מעשה בית דין בענייננו מהמשפט שצוין בפרוטוקול הדיון של תביעת הפינוי מפי ב"כ הצדדים, לפיו: "בהמשך להמלצת בית המשפט ומבלי שיש בכך הודעה של צד בטענות הצד שכנגד ולסילוק כל טענות הצדדים זה כלפי זה בכל הנוגע להחזקת הנתבעים בדירת התובעת, הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן..." (סעיף 9 לבקשה).
46.
ואולם, משפט זה יש לפרש בכפוף ובהתחשב בתוכן הסכם הפשרה כולו, ובכלל כך בהתחשב בקביעות בהמשכו של הסכם הפשרה, ולפיהן דמי השכירות עליהם הסכימו הצדדים הינם רק בגין התקופה המפורטת בהסכם (דהיינו, החל מחודש אוקטובר 2013 ועד יוני 2014). כאשר התקופה הקודמת, הנתבעת במסגרת התביעה דנן, נעדרת כל התייחסות בהסכם הפשרה.
47.
כך, ניתן ללמוד שהסכמות הצדדים בהסכם הפשרה, המקימות מעשה בית דין, הינן רק ביחס לתקופות המפורטות בו ולא לתקופות נוספות שאינן מוזכרות בו.
48.
זאת ועוד, בענייננו לא מתקיימים התנאים המקימים השתק פלוגתא, שכן תקופת דמי השכירות הנתבעת בתביעה הנוכחית כלל לא נדונה בתביעת הפינוי ו/או בהסכם הפשרה שקבל תוקף של

פסק דין
במסגרתה, ובהמשך לכך אין כל הכרעה, ודאי שלא הכרעה פוזיטיבית לעניין דמי השכירות בגין התקופה הנתבעת עתה, כך שלא מתקיים מעשה בית דין ויש להמשיך ולברר את התביעה בהליך.

סוף דבר
49.
העולה מהמקובץ הוא, כי דין הבקשה להידחות. הנתבעים ישלמו לתובעת את הוצאות הבקשה בסך 5,000
₪, בלא קשר לתוצאות התביעה.

54678313

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ד, 11 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.











תאמ בית משפט שלום 34370-02/14 ולנטינה קרלין נ' לי מוסקוביץ מאסס, יעקב מאסס (פורסם ב-ֽ 11/09/2014)