פסקי דין על תביעות חדרה -משטרת ישראל | פסקי דין על מחאגנה מוחמד | פסקי דין על מחאגנה סמיר | פסקי דין על מחאגנה מחמוד |

3603/01 פ     11/01/2005




פ 3603/01 תביעות חדרה -משטרת ישראל נ' מחאגנה מוחמד, מחאגנה סמיר, מחאגנה מחמוד




38
בתי המשפט
פ 003603/01
בית משפט השלום חדרה
11/01/2005
תאריך:
כב' השופטת פנינה ארגמן

בפני
:
תביעות חדרה -משטרת ישראל

בעניין:
המאשימה
- נ ג ד -
1 . מחאגנה מוחמד

2 . מחאגנה סמיר

3 . מחאגנה מחמוד
הנאשמים
ב"כ המאשימה: עו"ד סיגל אלפר

הנאשמים: בעצמם
ב"כ הנאשמים: עו"ד לביב
ממשרד עו"ד אבו חוסיין
נוכחים:

הכרעת - דין

הנאשמים מואשמים כדלהלן:
בתאריך 8.8.00 סמוך לשעה 22:00 באום אל פחם איים הנאשם מס' 1 בפגיעה שלא כדין בגופו של מוחמד אל סעדה (להלן: המתלונן) בכך שאמר לו שהוא ידרוס אותו וזאת כדי להפחידו.
בהמשך לנסיבות הנ"ל תקפו הנאשמים שלא כדין את המתלונן בכך שללא הסכמתו היכו אותו בכל חלקי גופו וגרמו לו חבלות של ממש.

הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמים:
1. איום - עבירה בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 - לנאשם 1 בלבד.
2. תקיפה בנסיבות מחמירות - עבירה בניגוד לסעיף 380 + 382 (א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום ולא טענו טענת אליבי.

מטעם התביעה העידו שלושה עדי תביעה מהותיים: המתלונן, אשתו הגב' אדיבה אל סעדה וד"ר אבו סאלח.
המתלונן, שהינו עד התביעה המרכזי העיד בחקירה ראשית ונחקר חקירה נגדית ממושכת ומפורטת. בניגוד לטיעוני ב"כ הנאשמים בסיכומיו בכתב, הודעתו של המתלונן במשטרה לא הוגשה כראיה ובוודאי שלא סומנה נ/1. נ/1 הינו שרטוט ששרטט המתלונן במהלך חקירתו הנגדית (ראה עמ' 12 לפרוטוקול שורה 10). לא ברור לביהמ"ש מהיכן שואב ב"כ הנאשמים את הנתון שנ/1 הינו הודעת העד במשטרה, ולפיכך ההשוואה המפורטת שעשה בסיכומיו בין עדותו של העד בביהמ"ש ובין הודעתו במשטרה מתוך מטרה להצביע על חוסר אמינותו של העד אין לה כל רלוונטיות ומשקל שכן ההודעה אינה נמצאת בתיק ביהמ"ש, לא הוצגה כראייה מטעמו של ב"כ הנאשמים, לא קיבלה סימון כלשהו ובהתאם ביהמ"ש אינו יכול להתייחס להשוואה למוצג שאינו בפני
ו.
ביהמ"ש ינתח את גרסתו של העד עפ"י מה שבפני
ו, דהיינו, עדותו בביהמ"ש תוך התייחסות ליתר ראיות התביעה ובמיוחד עדותה של אשתו ושל הרופא שטיפל בו סמוך לאירוע.
בחקירתו הראשית של העד הוא פירט בצורה בהירה וסדורה את השתלשלות האירוע על רקע של תאונת דרכים בה היו מעורבים רכבו בו נהג, והרכב של הנאשמים. הוא אכן לא פירט את הנסיבות המלאות של תאונת הדרכים ותוצאותיה, אולם בתיאורו את השתלשלות האירוע נשוא כתב האישום אמר שבשעה 22:00 הוא ישב יחד עם משפחתו במרפסת ביתו. רכב טנדר מסוג מיצובישי לבן הגיע לכניסה לביתו והיושבים בו קראו למתלונן. לטענתו הוא הזמין את הנוסעים לקפה אולם הם ביקשו שירד למטה. כאשר המתלונן הגיע לרכב, אחד מהנוסעים בו התפרץ. בשלב זה, הוא זיהה את הנאשמים. הנאשם מס' 1 התפרץ ואמר לו "מה עשית לנו בגללך אני צריך להמתין עוד 40 יום כדי לקבל את דמי הביטוח של הרכב" (ראה עמ' 9 לפרוט' שורו' 11-12). לטענתו, הוא ענה שאת שלו עשה ומסר הודעה לסוכן הביטוח. הנאשם 1 אמר בתגובה "אני אדרוס אותך באמצע היום אני אהרוג אותך" (ראה עמ' 9 לפרוט' שורה 14). שלושת הנאשמם יצאו מהרכב; הנאשם 1 תפס את המתלונן בגרונו, הנאשם 3 תפס אותו בכתף וטלטל אותו ואילו הנאשם 2 חיבק אותו מאחור והשכיב אותו על הרצפה ואז שלושת הנאשמים החלו להכותו. מיד הוא תיקן ואמר שהנאשם 2 הוא זה שתפס אותו בכתף וטלטל אותו, ואילו הנאשם 3 תפס אותו מאחור והפילו לרצפה. אשת המתלונן וילדיו ראו את המתרחש והחלו לצעוק ובתגובה הנאשמים החלו לקלל את המתלונן. בשלב זה הנאשמים חזרו לרכבם וברחו מהמקום. הוא סיפר גם שמיד לאחר האירוע הוא נגש למרפאה המקומית ולאחר שנבדק וקיבל אישור על כך ניגש להגיש תלונה במשטרה.
תעודות הרופא שקיבל הוגשו וסומנו ת/1 - ת/2 בכפוף להעדת הרופא.
חקירתו הנגדית היתה נוקבת ומפורטת הן לענין נסיבות התאונה והן לענין נסיבות האירוע; אולם גרסתו לא עורערה כמו גם שאמינותו לא עורערה. המתלונן ענה בצורה כנה, ברורה והגיונית על כל שאלה שנשאל לענין נסיבות התאונה (ראה עמ' 10 לפרוט' שורו' 15-30 ועמ' 11 לפרוט' שורו' 1-9). ב"כ הנאשמים לא הביא כל ראיה הסותרת את גרסתו של המתלונן לענין נסיבות התאונה, כך שגרסתו לענין זה אמינה עליי למרות שמדובר ברקע לאירוע נשוא כתב האישום.
לענין נסיבות האירוע נשוא כתב האישום, חקירתו הנגדית היתה גם כן מפורטת לפרטי פרטים, כאשר בחלקה הניכר הוא עומת עם הודעתו במשטרה, אולם כאמור אין בפני
ביהמ"ש את ההודעה לפיכך הוא אינו יכול לקבוע ממצא כלשהו לענין זה. בהתאם לכך, קביעתי היא שלא הוכחה באמצעות העימות סתירה כלשהי היורדת לשרשה של גירסה הפוגעת באמינותו של המתלונן. המתלונן נחקר ממושכות לענין שיחת הטלפון עובר לאירוע, בין נאשם 2 לבין אשת המתלונן והמתלונן. למרות שהמתלונן עמד על כך שאינו זוכר שיחה כלשהי הקשורה לנאשם 2, אמר בסופו של דבר שאולי הוא התקשר שבוע או יומיים לפני האירוע. התרשמותי היא שהמתלונן אכן אינו זוכר שיחת טלפון ברוח הדברים כפי שהציג לו ב"כ הנאשמים שכן הוא לא ייחס לה חשיבות של ממש. גם ביהמ"ש אינו רואה חשיבות רבה לשאלה אם היתה שיחת טלפון בין מי מהצדדים, ומה היה תוכנה, לצורך בחינת אמינות גירסתו של המתלונן.
לענין האלימות המילולית והפיזית, המתלונן עמד על גרסתו כפי שמסר אותה בחקירה ראשית, והיא לא עורערה; וזאת למרות שאלות חוזרות ונישנות של ב"כ הנאשמים לענין זה. המתלונן גם שרטט את מיקומו של רכב הנאשמים (הוגש וסומן נ/1), ממנו עולה שהרכב עמד עם חלקו הקדמי לכיוון היציאה (ראה עמ' 12 לפרוט' שורו' 8-10). המתלונן עמד על כך שהוא לא הרים אבן, אמר שהיתה תאורה חלקית של הבית ולא תאורת רחוב, לא ידע אם שכניו ראו את האירוע וניסה לרדת לסוף דעתו של ב"כ הנאשמים לענין השימוש במונח "קטטה". כבר בנקודה זו ברצוני לציין ולקבוע שאין כל קשר בין השימוש היום יומי של המתלונן במונח הנ"ל ובין משמעותו המשפטית. המתלונן אינו עו"ד ואינו משפטן ולא ניתן להאחז בכך שאמר שהיה מעורב בקטטה על מנת לקשור אותו להודאה שהוא השתמש באלימות גם כן כלפי הנאשמים. אין לי ספק שלו המתלונן היה מודע למשמעות המשפטית של המונח "קטטה", לא היה משתמש בו כדי לתאר את המתרחש במועד האירוע. מקריאת הפרוטוקול ברור שהמתלונן לא הבין את הקשר בין השימוש במונח ובין שאלות ב"כ הנאשמים לענין הרמת האבן, ובכל זאת למרות שאישר שהשתמש במונח "קטטה", עמד על כך שלא הרים אבן מתוך כוונה לתקוף את הנאשמים.
ביהמ"ש אינו מוכן לקבוע ממצא לפיו עצם השימוש במונח הנ"ל קושר את המתלונן לשימוש באלימות מצידו.
גם העובדה שהמתלונן אישר בכנות שהתלונן כלפי אחרים במשטרה, אולי פעמיים שלוש, אין בה ללמד כפי שמנסה להציג ב"כ הנאשמים, שמדובר במתלונן סדרתי שתלונותיו שקריות. כאמור המתלונן היה כן בתשובותיו לענין זה, ואילו ב"כ הנאשמים לא הביא אפילו בדל ראייה על פיה תלונה כלשהי של המתלונן כלפי אחרים הוכחה כתלונת שוא. אין זה לא סביר שאדם יתלונן במשטרה כלפי אחרים מספר תלונות, ובוודאי שאין ללמוד מכך שמדובר בעד לא אמין.
בסופו של ענין אני קובעת שהעד אמין עליי, גרסתו לאירוע היתה משכנעת ועמדה במבחן החקירה הנגדית הנוקבת. המתלונן לא הסתיר דבר, ענה לכל שאלה תשובה ענינית והגיונית, לא סתר עצמו, היה עקבי וחד משמעי; כך שעל סמך עדותו ניתן לקבוע ממצאים התומכים בעובדות כתב האישום.

בניגוד לעמדת ב"כ הנאשמים בסיכומיו אין בפני
ביהמ"ש עדות של עד תביעה יחיד מול עדויות הנאשמים, שכן אשתו של המתלונן הינה עדת ראייה שהעידה מטעם התביעה. הואיל וכך אין כל רלוונטיות למה שציין ב"כ הנאשמים בסיכומיו לענין סעיף 54 א' (א) לפקודת הראיות, אשר גם אם היה מדובר בעד תביעה יחיד, הסעיף הנ"ל אינו רלוונטי כלל שכן הוא מדבר על עדות עד יחידה שהוא שותף לעבירה, ואין זה המקרה שבפני
נו; כמו גם שאין כל רלוונטיות להלכה שנקבעה בענין עדות עד תביעה יחיד שכן כאמור התביעה אינה מבססת את ראיותה על עד תביעה יחיד.

אשת המתלונן העידה בחקירה ראשית, נחקרה נגדית והוגשה הודעתה במשטרה אשר סומנה נ/2.
בחקירה ראשית היא סיפרה כי ביום האירוע סמוך לשעה 22:00 הגיע רכב טנדר לבן מסוג מיצובישי וצפצף. המתלונן הזמין את היושבים בו לשתות קפה. המתלונן אמר לה כי מדובר בנאשם 2 והוא ירד למטה. בעודה יושבת במרפסת שמעה מישהו אומר למתלונן " אני אהרוג אותך וזה יעלה לך ביוקר". כאשר הביטה לכיוון הרכב ראתה שלושה אנשים יוצאים מהרכב, אחד תפס את המתלונן מאחור ואחד חנק אותו. לדבריה היא זיהתה את הנאשמים מאחר והיא מכירה אותם. היא החלה לצעוק ואינה זוכרת מה אמרו לה הנאשמים. היא גם סיפרה שיום קודם לאירוע התקשר אדם העונה לשם סמיר וביקש לשוחח עם המתלונן.
גרסתה במשטרה נ/2 משתלבת עם גרסתה בחקירה ראשית לענין תיאור השתשלות האירוע באשר לאיום המלולי ובאשר לאלימות הפיזית; הגם שלענין האיום בנ/2 ציינה שנאשם 1 אמר אותו, ואילו בחקירה ראשית לא ציינה את זהות המאיים, והגם שבנ/2 אמרה שהאיום התבטא במילים "זה יעלה לך ביוקר אני אדרוס אותך", ואילו בביהמ"ש אמרה שהאיום התבטא במילים "אני אהרוג אותך וזה יעלה לך ביוקר". לענין האלימות הפיזית אמרה גם במשטרה וגם בביהמ"ש שהיא אינה יכולה לייחס לכל אחד מהשלושה מה עשה, הגם ששלושתם תקפו את המתלונן. היא צעקה, הם קיללו ואח"כ עזבו את המקום.
לענין שיחת הטלפון אמרה בנ/2 שהיתה שיחה כזו, מבלי שציינה מתי התרחשה, שכן אמרה "לפני כן סמיר התקשר...." (ראה נ/2 עמ' 1 שורה 3). ובביהמ"ש בחקירה ראשית מיקדה את המועד ביום שלפני האירוע. בכך גירסתה משתלבת עם גרסת המתלונן שבכל מקרה השיחה לא היתה ביום האירוע, אך הוא אינו זוכר את מועדה המדוייק.
גרסתה של העדה בחקירה ראשית ובנ/2 משתלבות עם גרסת המתלונן ותומכות בה בנקודות מהותיות, גם אם ניתן למצוא הבדלים בנקודות שוליות שאינן יורדות לשרשה של גרסה. ניתן לייחס זאת לעובדה שהעדה היתה מרוחקת ממקום ההתרחשות, ובמקום היתה רק תאורת בית, ובכך שהיתה מפוחדת עד כדי היסטרית כתוצאה מהתנהגות הנאשמים. אך כאמור, בנקודות העיקריות והמהותיות הגירסה של שניהם תואמת ומשתלבת.
בחקירה נגדית שהיתה ממושכת ומפורטת לפרטי פרטים כמו חקירת המתלונן, הבהירה העדה מדוע אינה מסוגלת לפרט את נסיבות האירוע כמו בעלה המתלונן, במיוחד לענין זהות הדוברים וזהות התוקפים, למרות שעמדה על כך ששלושת הנאשמים הם אלה שהיו במקום. אחד מהם איים מילולית וכל השלושה תקפו את המתלונן. היא גם עמדה על כך שלמתלונן לא היתה אבן ביד.
לא מצאתי סתירות מהותיות בין גרסתה בחקירה ראשית ובהודעתה במשטרה, לבין החקירה הנגדית. ההבדלים אינם מהותיים ואינם משפיעים על אמינותה ועל כך שגרסתה מהווה תמיכה של ממש לגרסת המתלונן. היא אפילו תמכה בו לענין מקום עמידת הרכב ושרטטה גם כן את מיקומו - השרטוט הוגש וסומן נ/3.
דהיינו, קביעתי היא שניתן ליתן אמון בגרסת העדה לענין נסיבות האירוע, והיא תומכת בגרסת המתלונן בנקודות המרכזיות והחשובות לקביעת ממצאים התואמים את האמור בעובדות כתב האישום. הבדלים בין גרסאות השניים, ניתן ליתן להם הסבר הגיוני כפי שציינתי כאמור לעיל. העדה סיפרה את מה שחוותה בחושיה באותה סיטואציה, שהיתה עבורה מפחידה ומאיימת. כנותה ואמינותה נגעו גם לשאלה מתי הגיעה למשטרה למסור גירסה ובאלו נסיבות, כאשר תשובותיה לענין זה תאמו את גרסת המתלונן (ראה עמ' 16 לפרוט' שורו' 7-8 ועמ' 11 לפרוט' שורו' 19-21).

ד"ר אבו סאלח מוחמד עדנאן אשר ערך את ת/1 ו- ת/2 (תעודות רפואיות) העיד גם כן כעד תביעה. הרופא אישר בחקירתו הנגדית שמצא אצל המתלונן אודם מסביב לצוואר ורגישות מעל הכתף עם הגבלה בתנועה. הוא אכן לא ידע ולא יכול היה לדעת אם הסמנים שמצא הם כתוצאה מחבלה, אבל הוסיף שייתכן מאוד שההגבלה בכתף נבעה ממכה בכתף.
לאחר ששמעתי את עדותו של הרופא אני קובעת שהממצאים שמצא לאחר שבדק את המתלונן סמוך מאוד לאירוע נשוא כתב האישום (פחות משעה ממועד האירוע), תומכים בגירסת המתלונן לענין נסיבות התקיפה כפי שנתחתי כאמור לעיל.
מה שצויין בת/1 ו- ת/2 לענין "מעורבות בקטטה" אין לו כל משקל לענין העדת הרופא, שכן מדובר בעדות שמיעה בלבד, הואיל והענין נרשם ע"י הרופא עפ"י מה ששמע מהמתלונן עובר לבדיקתו.
אין גם ספק שהממצאים שמצא הרופא הם בגדר "חבלה של ממש" כנדרש בסעיף 380 בחוק העונשין התשל"ז - 1977. המונח חבלה מוגדר בסעיף 34כד לחוק העונשין הנ"ל כ"מכאוב, מחלה, ליקוי גופנים בין קבועים ובין עוברים". הדרישה שתהא זו חבלה של ממש זכתה לפירוש מרחיב ומשמעותה שתהא זו פגיעה גופנית מוחשית כלשהי, עד כדי אפשרות שדי בפגיעה הגורמת לכאב בלבד (ראה לענין זה קדמי על הדין בפלילים חלק שני עמ' 836 מהד' תשנ"ה - 1995).
דהיינו, הגם שהחבלות המפורטות בת/1 עד ת/2 אינן מהחמורות, הן עומדות בדרישת סעיף 380 הנ"ל לענין הרכיב "חבלה של ממש".

הואיל וכך אני קובעת שהתביעה הציגה ראיות של ממש, אמינות ומהימנות מהן ניתן לקבוע ממצאים כקבוע בעובדות כתב האישום. לא מצאתי ממש בטענות ב"כ הנאשמים לענין ראיות התביעה, וגם אם היו סתירות ופריכות בעיקר לענין עדויות המתלונן ורעייתו מדובר בסתירות שלא יורדות לשרשה של גירסה, וניתן למצוא להן הסבר הגיוני וסביר. אני חוזרת ומציינת ששני העדים הנ"ל עשו עליי רושם אמין כמי שתיארו את האירוע עפ"י מה שחוו, ובנסיבות האובייקטיביות של כל אחד, וזאת למרות הזמן הרב שעבר בין מועד התרחשות האירוע ובין מועד העדתם. העדות האובייקטיבית של הרופא תמכה גם כן בגירסת המתלונן וחיזקה אותה.

ההגנה הסתפקה בהעדת שלושת הנאשמים כעדים מטעמה ולא הביאה ראיות נוספות.
כבר בשלב זה אציין שבניגוד לקביעותיו של ב"כ הנאשמים בסיכומיו, הנאשמים הציגו גרסאות סותרות בנקודות מהותיות הן בגרסאותיהם (עדותם בביהמ"ש מול הגירסה שמסר כל אחד מהם במשטרה תחת אזהרה), והן בהשוואה של הגרסה של כל אחד מהם ביחס לגרסאות האחרים.

גרסתו של נאשם 1:
בחקירתו הראשית התמקד הנאשם בפרטי פרטים בנסיבות האירוע שהיוו את הרקע לאירוע נשוא כתב האישום והוא התאונה בה היו מעורבים הנאשם מס' 2 שנהג ברכב שבבעלותו, והמתלונן שנהג ברכבו שלו. כשהגיע לפרט את נסיבות האירוע מסר פרטים דלים בכל מה שקשור להתנהלותו שלו, וממה שכבר מסר ניתן ללמוד שהוא היה פסיבי לחלוטין הן באופן המילולי והן באופן הפיזי; שכן עפ"י גרסתו ביום האירוע, לאחר שעות העבודה שלושת הנאשמים נסעו לביתו של המתלונן. הם נשארו לשבת ברכב, המתלונן ירד מביתו ומי שניהל את השיחה וניווט אותה היה המתלונן, שכן הוא זה שאמר לו שלא אכפת לו אם הביטוח ישלם לו, ואל לו לבוא לביתו פעם נוספת, כאשר הנאשם קיבל את דבריו בהבנה ואמר לו יותר מפעם אחת תודה רבה. גם כאשר המתלונן אמר לו, שהוא מקווה שהביטוח לא ישלם לו, הוא ענה לו "בסדר". אז ירדה אשת המתלונן קיללה, והמתלונן הרים אבן. בתגובה הוא ירד מהרכב ואמר למתלונן להוריד את האבן שרצה לזרוק עליו, ואכן המתלונן הוריד את האבן. מיד לאחר מכן הוא עזב את המקום עם אחיו. דהיינו, מגירסה זו עולה התנהלות תמימה, מרוככת ושלווה מצידו, כאשר המתלונן ואשתו מגלים תוקפנות מילולית ורצון של המתלונן לפגוע בו פיזית עם אבן, וכל זאת על רקע כעסו של הנאשם שהמתלונן לא דאג לסדר את ענין הביטוח כך שהוא יפוצה בגין תאונת הדרכים הנ"ל.
אלא, שלא רק שהתנהלותו של נאשם זה כפי שהוא תיאר כאמור לעיל, אין בה הגיון וסבירות, על רקע הגעתו עם אחיו לבית המתלונן, יש בה סתירה לראיות התביעה והיא אינה עולה בקנה אחד בלשון המעטה עם אמרתו במשטרה תחת אזהרה - ת/3.
מהגרסה שמסר במשטרה עולה שתוכן השיחה בינו ובין המתלונן שונה בנקודה מהותית, שכן לפי גרסה זו המתלונן אמר שהוא אכן מסר הודעה לביטוח באותו היום, דהיינו ביום האירוע והוסיף שלא מענין אותו כלל אם הנאשם יקבל את הביטוח. לא מצויין בת/3 שהמתלונן אמר שהוא מקווה שלא ישלמו לנאשם, ולא מצויין שהמתלונן אמר לו יותר מפעם אחת שלא יחזור פעם נוספת לביתו. לעומת זאת, צויין בת/3 שהיה ויכוח בין השניים, כשהוא אומר למתלונן שהוא הולך למשטרה, וכן היו קללות הדדיות ביניהם. דהיינו, בניגוד להתנהלות המנומסת לעילא ולעילא, כפי שניסה להציג בביהמ"ש מסתבר שעפ"י גרסתו שלו היה גם ויכוח שהוא לקח בו חלק, גם הוא קילל וכאשר ראה את המתלונן מרים אבן, הוא ירד מהרכב ולקח אותה מידו כשהוא זה שזורק אותה ארצה. יש לציין, שאת השלב של הקללות שבאו גם מצידו הוא מייחס לשלב שלאחר זריקת האבן. כלומר הוא לא עזב מיידית את המקום, אלא נשאר לקלל ולשמוע את הקללות של המתלונן.
לפיכך, גם בנקודה מהותית זו לגרסת ההגנה, כפי שעולה מטיעוניו של ב"כ הנאשמים בסיכומיו שהתנהגות הנאשמים עולה כדי הגנה עצמית, מוסר הנאשם שתי גרסאות שונות לחלוטין.
בת/3 הנאשם לא הזכיר כלל את נוכחותה ומעורבותה של אשת המתלונן, למרות שבחקירה ראשית התייחס אליה באופן מפורש וייחס לה התנהגות אלימה מבחינה מילולית (צעקות וקללות).
עוד יש לציין שכאשר נשאל בת/3 כיצד הוא מסביר את החבלות שנמצאו על המתלונן, תשובתו היתה "אני לא מבין, אני אתבע את הרופא".
בחקירה נגדית כשעומת עם חלק מהסתירות והתהיות שעולות מהשוואה בין שתי גרסאותיו הנ"ל, לא הצליח ליתן תשובות הגיוניות שיש בהן ממש, לדוגמא "אני לא יכול להגיד כל מילה" (ראה עמ' 21 לפרוטוקול שורה 9). או "אני לא אמרתי את זה" (ראה עמ' 21 לפרוט' שורה 12) וזה בהתייחס לאמירתו בת/3 שהוא זה שלקח את האבן מידיו של המתלונן וזרקה. אך יחד עם זאת הוא אישר בחקירתו הנגדית שהוא הגיע כעוס לביתו של המתלונן בגין כך שהוא לא סידר את ענין הביטוח למרות שהוא לא עירב את המשטרה בענין.
מעניינת היא תשובתו לשאלה מדוע לא עזב את המקום והחליט לרדת מהרכב, "בשניות יכול היה לשבור לי את הראש" התשובה מעניינת שכן היא אינה מבוססת, אין בה ממש והיא תלושה לחלוטין מנסיבות האירוע. שכן, עפ"י גרסאות המתלונן ואשתו לענין אופן חניית הרכב בו הגיעו הנאשמים למקום, הם יכלו להמלט מיידית מהמקום ולא היה נגרם להם כל נזק, גם אם נקבל את גרסתם שאכן המתלונן הרים אבן. יש לציין לענין זה שאף אחד מהנאשמים לא התייחס לאופן חניית הרכב, למרות שב"כ הנאשמים טרח רבות לעניין זה בחקירת המתלונן ואשתו. כלומר, גרסת השניים לא נסתרה, לא הובאה כל ראייה מצד הנאשמים לנקודה זו, והדבר אומר יותר מאשר דרשני.
הואיל וכך אני קובעת שגרסת הנאשם אינה אמינה עליי, הוא לא הצליח להציג גרסה אחת עקבית, הגיונית ומהימנה, אלא ההיפך מכך כפי שניתחתי כאמור לעיל. הוא עשה עליי רושם בלתי אמין, הן ביחס לתוכן גרסתו הרעועה ומלאת הסתירות, והן ביחס לאופן העדתו בביהמ"ש.

גרסת הנאשם 2:
בחקירה ראשית גם נאשם זה התייחס לנסיבות התאונה שהיא הרקע לאירוע נשוא התיק שבפני
י. לאחר שהוא הבין מאחיו הנאשם 1, שסוכן הביטוח מסר שלא הגיעה כל הודעה על התאונה מצד המתלונן, הוא התקשר לביתו של המתלונן ודיבר עם אשתו. הנאשם לא טרח לציין מתיי היתה השיחה, כלומר האם היתה ביום האירוע או כל מועד אחר, למרות שידע כבר שמדובר בנקודה שבמחלוקת לאור חקירת המתלונן ואשתו בנקודה זו, אך יחד עם זאת הוא אמר שהשיחה היתה עם אשת המתלונן ולא עם המתלונן. עפ"י דבריו תוכן השיחה התמקד בכך שהוא יגיע לבית המתלונן, וזהו. גם שאמר שסיפר לאחיו על שיחת הטלפון, לא אמר מתיי היתה השיחה, ובכל אופן הסיכום ביניהם היה שבתום העבודה הם יגיעו לבית המתלונן. בתחילה אמר שהם נכנסו לביתו של המתלונן, אח"כ בנשימה אחת אמר שהם נשארו ברכב, צפצפו למתלונן והוא ירד. היה דו - שיח בין המתלונן ובין הנאשם מס' 1 לפיו המתלונן אמר שהוא הודיע לביטוח היום, יום האירוע, ואז נאשם 1 אמר שעתה הוא צריך להמתין 45 יום ותגובת המתלונן היתה שלא אכפת לו, ומצידו שלא יקבלו את הכסף. אח"כ המתלונן הלך הצידה ולקח סלע גדול כשהוא מאיים שאם לא יצאו מהמקום הוא יזרוק עליהם את האבן. דהיינו, מדובר באיום מילולי של ממש. הם נשארו לשבת ברכב, ואילו נאשם 1 יצא מהרכב, כשכל השלושה אומרים למתלונן לזרוק את האבן והוא אכן זרק אותה. אשת המתלונן החלה לקלל מלמעלה. מה שהעיד המתלונן בביהמ"ש מצחיק אותו.
מה שאינו מצחיק, זוהי ההשוואה לא רק בין גרסתו ובין גרסת נאשם 1 שאין בה התאמה בנקודות מהותיות כמו תוכן השיחה עם המתלונן, איום מילולי של המתלונן לענין זריקת האבן, אמירה של שלושת הנאשמים למתלונן לזרוק את האבן, העובדה שהנאשם 1 לא התייחס כלל לשיחת הטלפון שהוא היה אמור לדעת עליה ובהתאם לכך להעיד עליה; אלא, שקיימות סתירות של ממש בין גרסתו שלו בביהמ"ש ובין גרסתו במשטרה תחת אזהרה ת/4.
מהגרסה בת/4 עולה שהוא שוחח אישית עם המתלונן בטלפון, הגם שלא ציין באיזה מועד, והגם שתוכן השיחה עפ"י גרסתו מבולבל מאוד. עד כמה שניתן להבין הוא שוחח עימו בטלפון על מנת לבקש ממנו שיתן הודעה לסוכן הביטוח וכשאמר לו למה לא נתן הודעה, המתלונן אמר לו שנתן, ומיד תיקן עצמו לענין זה ואמר שקבע איתו בטלפון והם אכן נפגשו ליד ביתו. במפגש זה המתלונן אמר לו שהוא שכח לדווח לסוכן הביטוח, ואז הוא אמר לו (ולא נאשם מס' 1) שהוא ילך למשטרה ויתבע אותו. כשהמתלונן שאל האם הוא מאיים עליו, תשובתו היתה מה זה איום? ואז המתלונן התרגז, לקח סלע גדול ורצה לזרוק עליו בזמן שהוא ושני אחיו בתוך הרכב. אז, שלושתם ירדו מהרכב ורצו להוציא את הסלע מידי המתלונן; בסופו של דבר הנאשם מס' 1 הוא זה שזרק את הסלע הצידה. בתגובה המתלונן החל לצעוק (לא לקלל כדברי הנאשם מס' 1) והם השלושה חזרו לביתם. בתשובה לשאלה האם מישהו מהשלושה נגע במתלונן תשובתו היתה שהוא לא נגע בו, נאשם 1 לא נגע בו ולגבי נאשם 3 הוא לא ראה. יש לציין שאת העובדה ששלושתם ירדו מהרכב הוא ציין פעמיים בהודעתו ת/4.
לא רק שבת/4 לא ציין כלל את נוכחותה של אשת המתלונן, ניתן לקבוע שקיימות סתירות של ממש בין גרסתו בחקירה ראשית ובין גרסתו בת/4 לענין: שיחת הטלפון, השיחה בין המתלונן ובין מי מהנאשמים במקום האירוע, התנהגות המתלונן לענין זריקת הסלע, מי מהנאשמים ירד מהרכב, מי מהנאשמים אמר למתלונן לזרוק את האבן וכיצד הגיעה האבן חזרה ארצה, ומי מהנאשמים נגע במתלונן. כלומר, בכל נקודה מהותית ומשמעותית ניתן למצוא סתירה בין החקירה הראשית של הנאשם ובין גרסתו במשטרה תחת אזהרה.
כמו גם, שקיימות סתירות בין גרסת הנאשם 1 וגרסת נאשם זה כפי שציינתי כאמור לעיל.
נסיונותיו של הנאשם בחקירה נגדית להבהיר את הסתירות לא צלחו כהוא זה, והוסיפו לחוסר אמינותו. הוא לא התמודד ענינית עם הסתירות והבעייתיות הרבה כפי שהוצג על ידי כאמור לעיל, כאשר הדוגמא הנחרצת לכך היא תשובתו לשאלה איך זכר בביהמ"ש פרטים אשר לא זכר אותם במשטרה "אני אומר שלמשל את שיחות הטלפון שהתקשרתי אליהם אני לא זכרתי עד שאשתו אמרה שהתקשרתי אליהם. יש דברים שנזכרתי בהם בזמן ניהול המשפט" (ראה עמ' 23 לפרוט' שורו' 6-8). לא רק שאין זה סביר שהעד יזכור פרטים בטווח של שנים מאז האירוע ולא יספר עליהם במשטרה סמוך מאוד לאירוע, אזיי במשטרה הוא כן התייחס לשיחת הטלפון אלא שאמר שהיא היתה בינו ובין המתלונן, כאשר אכן את תוכנה מסר בצורה מבולבלת ומבלבלת. או כאשר אמר שרק לראשונה שמע שהמתלונן טען שטלטל אותו בביהמ"ש, וזה הצחיק אותו, וזאת בניגוד לעובדה שבמשטרה נאמר לו זאת מפורשות במהלך חקירתו (ראה ת/4 שורה 32).
בסופו של ענין, הנאשם עשה עליי רושם בלתי אמין, גרסתו מלאה בפריכות, סתירות, אינה עקבית, אינה ברורה וחד משמעית ולא רק זאת כאמור סותרת גם את גרסת נאשם 1, שהיא כשלעצמה בעייתית.

גירסת נאשם 3:
חקירתו הראשית של הנאשם היתה קצרה ולקונית; אולם מעדותו בשלב זה ניתן ללמוד שהמתלונן הוא זה שאיים, לא ברור באיזה אופן, היה ויכוח בין המתלונן ובין נאשם 1, המתלונן הרים אבן, נאשם 1 ירד מהרכב ואילו הוא ונאשם 2 "כאילו ירדו להגן", לא הספיקו להסתובב סביב הרכב והמתלונן זרק את האבן הצידה. הם השלושה, חזרו לרכב ונסעו מהמקום.
בהודעתו תתחת אזהרה - ת/5 הוא אמר שכל השלושה דיברו עם המתלונן; לא אמר שהמתלונן איים, אולם אמר שהוא לקח סלע ורצה לזרוק עליהם ואז כל השלושה יצאו מהרכב. במצב דברים זה המתלונן זרק את הסלע. הוא מוסיף במענה לשאלה של החוקר, שהמתלונן קילל וגם הם השלושה קיללו אותו אך לא נגעו בו.
אפילו שבשתי ההזדמנויות הנ"ל, הגרסאות היו קצרות ביותר, אין התאמה ביניהן בנקודות מהותיות כפי שניתן לראות כאמור לעיל; ואין בפני
י הסבר לכך או טיעון שיבהיר את העובדה שהנאשם לא מצליח להציג גירסה אחידה ועקבית.
בחקירה נגדית הוא נשאל מדוע כאשר המתלונן הרים את האבן בכוונה לזרוק לעברו או לעבר השלושה, הם לא עזבו את המקום, אלא ירדו מהרכב, הוא ענה שלא היה זמן, זה היה ענין של שניות ולא היה זמן ואם הוא צריך להגן על עצמו הוא יגן (ראה עמ' 24 לפרוט' שורו' 22-25).
טיעונו זה כמו גם טיעונו של נאשם 2 לענין זה, אין בו ממש או הגיון שכן לו אכן הכל התרחש בשניות מעטות, מה מנע ממנו ומאחיו לעזוב את המקום, במיוחד כאשר עפ"י תיאור המתלונן ואשתו לא היתה מניעה שיעזבו את המקום עם רכבם מיידית. עצם הירידה של השלושה מהרכב מצביעה לא על הצורך להתגונן מפני המתלונן שעמד בודד מחוץ לרכב, אלא על רצון להשתמש כלפיו באלימות.
כלומר גם אם אקבל את טענת הנאשמים, שהמתלונן בשלב מסויים הרים אבן או סלע, דהיינו אפילו לא ברור מה היה גדלה של אותה אבן, אזיי הם לא שכנעו אותי שאקט הירידה מהרכב היה לצורך הגנה עצמית; מה גם שלטענתם לא היתה מצידם כל פעולה של הגנה עצמית, שכן האבן הגיעה חזרה ארצה מבלי שנגעו בה, והם עזבו את המקום.
אולם בכל מקרה, לא מתעוררת בעניננו שאלה של הגנה עצמית, שכן איני מקבלת את גרסתם שהמתלונן הרים אבן או סלע, הואיל והם לא שכנעו אותי כהוא זה שיש לקבל את גרסת מי מהם כשלכל אחד גירסה משלו שאינה עומדת בפני
עצמה, וגם לא ביחס לגרסאות של האחרים.

שלושת הנאשמים, אינם אמינים עליי ולא ניתן לקבוע עפ"י גרסתם גרסת הגנה אחת אמינה, שתעמוד כנגד גרסת המתלונן אשר נתמכת בראיות נוספות כפי שניתחתי כאמור לעיל.

יחד עם זאת, מקבלת אני את עמדת ב"כ הנאשמים שלא הוכחה בפני
ביהמ"ש העבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 382 (א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977, ואני קובעת שהעבירה שלגביה המאשימה עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה מעבר לכל ספק סביר היא עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בניגוד לסעיף 380 + 29 (א) (ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.
סעיף 382 (א) לחוק הנ"ל, קובע נסיבות מחמירות המביאות להכפלת העונש המירבי הצפוי בגין ההרשעה, כאשר העבירה נעברה בין היתר בניגוד לסעיף 380 כשהיו נוכחים שניים או יותר, שחברו יחד לביצוע מעשה בידי אחד או אחדים מהם. בעניננו מתקיים הרכיב של "שניים או יותר", אולם לא מתקיים הרכיב המצטבר "חברו יחד לביצוע המעשה". שכן, הרכיב מצריך הידברות מוקדמת או תכנון מוקדם של מעשה העבירה. הגם שמדובר בנסיבות המחמירות את העונש, הלכה פסוקה היא שיש ליתן להן ביטוי הן בעובדות כתב האישום, והן להוכיחן טרם הכרעת הדין. (ראה לענין זה קדמי, על הדין בפלילים חלק שני עמ' 840 מהד' תשנ"ה - 1995).
בעניננו עובדה מספר 2 לעובדות כתב האישום, המתייחסת לאלימות הפיזית המיוחסת לנאשמים, אין בה התייחסות כלשהי לרכיב המהותי של "חברו יחד לביצוע המעשה", ולמעשה הסעיף מנוסח בכוללניות מבלי לפרט לא רק את הרכיב הנ"ל, אלא גם את מעשה התקיפה המיוחס לכל נאשם, ואת פרטיה של החבלה שנגרמה למתלונן.
אך לא רק שאין ביטוי כנדרש לרכיב המהותי הנ"ל בעובדות כתב האישום, גם לא הוכח בפני
י באמצעות ראיות מטעם התביעה, תכנון מוקדם וגם לא הידברות מוקדמת שמטרתם תקיפתו של המתלונן. הגם וייתכן שהיתה הידברות ביניהם לענין הגעתם לביתו של המתלונן, אזיי מה שהוכח שמטרתה היתה הידברות עימו, לענין ההודעה לחברת הביטוח על תאונת הדרכים, אך לא תכנון מוקדם או הידברות לענין תקיפתו של המתלונן.

הואיל וכך אני קובעת שהמאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהנאשמים כולם תקפו את המתלונן שלא כדין, וגרמו לו חבלה של ממש בניגוד לסעיף 380 + 29 (א) (ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977, ואילו נאשם מס' 1 בנוסף עבר גם עבירה של איום בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז - 1977; והכל בהתבסס על גרסת המתלונן שנתמכה בראיות נוספות של אשתו כעדת תביעה והרופא שבדק אותו סמוך לאירוע, כפי שניתחתי כאמור לעיל, תוך שאיני מקבלת את גרסת הנאשמים שלא תקפו את המתלונן שלא כדין, ושל נאשם מס' 1 שלא איים על המתלונן.

ניתנה היום א' בשבט, תשס"ה (11 בינואר 2005) במעמד הנוכחים.

פנינה ארגמן
, שופטת

ב"כ המאשימה טוענת לעונש:
לנאשם 1 - מוגש רישום פלילי (ב"כ הנאשם מאשר) - יסומן ת/א;
לנאשם 2 - מוגש גליון הרשעות (ב"כ הנאשם מאשר) - יסומן ת/ב;
לנאשם 3 - מוגש גליון הרשעות (ב"כ הנאשם מאשר) - יסומן ת/ג;
לנאשם 2 גם מאסר על תנאי בר הפעלה כפי שבא לידי ביטוי בהרשעה 2 בת/ג כמו גם ערבות תקפה בסך 5,000 ₪.
הנאשמים הורשעו עפ"י הכרעת דין מנומקת לאחר ניהול הוכחות בעבירה של תקיפה עם חבלה ממש עפ"י סעיף 380 ואילו נאשם 1 הורשע גם בעבירה של איום לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
לאור העובדה שלנאשמים מס' 1 ו - 2 זהו תיק חקירה יחיד הפתוח כנגדם נבקש להשית על כל אחד מהם מאסר על תנאי, קנס, התחייבות ופיצוי למתלונן.
באשר לנאשם מס' 3 לאור עברו הקודם וכן העובדה שקיים מאסר על תנאי תקף כמו גם העובדה שלא השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו ע"י ביהמ"ש במאסר מותנה שהושת עליו בהרשעה מס' 2 כמו גם ערבות כספית לא הרתיעו אותו מלבצע עבירת אלימות נוספת נבקש להשית עליו מאסר בפועל, הפעלת מאסר על תנאי, לחלט את הערבות התקפה בסך 5,000 ₪ ולהשית עליו מאסר על תנאי והתחייבות כעונשים מרתיעים.

החלטה

לאחר ששמעתי היום את טיעוני ב"כ המאשימה לעונש, אני דוחה את טיעוני ב"כ הנאשמים לעונש
כמו גם שבענינו של הנאשם מס' 3 אני דוחה את הדיון על מנת לקבל חוות דעת מהממונה על עבודות שירות אודות יכולתו של הנאשם 3 לרצות מאסר בעבודות שירות וזאת ליום 28.2.05 שעה 11:30;
למועד זה הממונה על עבודות שירות יתן חוות דעת.

כתובתו של הנאשם 3 - אום אל פחם שכונת בייאדר ת.ד 5283
מספר הטלפון של הנאשם 3 - 7104035 - 050

כל הנאשמים מוזמנים בזאת ומוזהרים בחובת התייצבותם ובתוצאות אי התייצבותם.

המזכירות תעביר עותק החלטה זו לממונה על עבודות שירות.

ניתנה היום 11 בינואר, 2005 (א' בשבט תשס"ה) במעמד הצדדים דלעיל.

פנינה ארגמן
, שופטת
דליה.ב








פ בית משפט שלום 3603/01 תביעות חדרה -משטרת ישראל נ' מחאגנה מוחמד, מחאגנה סמיר, מחאגנה מחמוד (פורסם ב-ֽ 11/01/2005)