פסקי דין על צ'רלי אבוטבול | פסקי דין על פליקס אביטל | פסקי דין על פנחס פרנסואה ואח' |

597/93 בש     05/02/1993




בש 597/93 מדינת ישראל נ' צ'רלי אבוטבול, פליקס אביטל, פנחס פרנסואה ואח'




(פ"ד מז (1) 209)

(פ"ד מז (1) 340)


בבית המשפט העליון


בקשות שונות מס' 597/93

השופטים:
כבוד השופט ג' בך

העוררת:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד א' כהנא
, סגן בכיר לפרקליט המדינה

נ ג ד

המשיבים:
1. צ'רלי אבוטבול


ע"י ב"כ עו"ד ד' מקרין
2. פליקס אביטל
ע"י ב"כ עו"ד א' לנדשטיין
3. פנחס פרנסואה
ע"י ב"כ עו"ד צ' אמיר
4. ג'ק אבוטבול
ע"י ב"כ עו"ד ד' זילברמן
5. עבדלא גזאווי
ע"י ב"כ עו"ד ז' עבד אל חכים
6. טלעאת גזאווי
ע"י ב"כ עו"ד ה' נטור

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(השופט נ' עמית)
מיום 1.2.93 בב"ש 152/93, 153.

החלטה

1. זהו ערר המדינה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט נ' עמית) מיום 1.2.93 (בב"ש 152/93, 153), בהן איפשר לששת המשיבים להשתחרר בערובה, בתנאים שכללו הגבלה של חופש תנועתם.

המשיבים מואשמים במספר עבירות, אשר החמורות ביניהן מתייחסות לחטיפת אדם, לכליאת שווא, לסחיטה באיומים ולקשירת קשר לבצע פשע, על-פי הסעיפים 369, 377, 427(א) ו-499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המשיבים 3, 4 ו-5 מואשמים בנוסף על כך גם בהדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) ו-(ב) וסעיף 249א(1) ו-(2) לאותו חוק.

פרטי העבירות המוזכרים בכתבי האישום מתייחסים לחשד שהתעורר אצל המשיבים, שקורבן העבירות (להלן – המתלונן) מחזיק בכסף שנגנב מאת מועדון מסוים בנתניה. בשל חשד זה, ועל-מנת להניע את המתלונן להודות באשמתו ולהחזיר את הכסף הגנוב, חטפו המשיבים את המתלונן, כלאו אותו, איימו עליו, בין היתר באמצעות אקדח, חבשו את ראשו בשק והטילו עליו אימה בדרכים שונות. בשל לחצם של המשיבים ומרוב פחד, ובניגוד לאמת, הודה המתלונן בהשתתפות בגניבה והצליח לבסוף להתחמק משוביו ולהגיש תלונה למשטרה. לאחר מכן פנו המשיבים 3, 4 ו-5 בהזדמנויות שונות אל המתלונן והניעו אותו בדרכי איומים והפחדה לחזור בו מתלונתו ולמסור לחוקרי המשטרה הודעה כוזבת בה יתכחש לזיהוי המשיבים בתור מבצעי העבירות כלפיו.

2. לאחר הגשת כתבי האישום נגד המשיבים ונגד עוד שותף נוסף לעבירות האמורות, ביקשה הפרקליטות מבית המשפט המחוזי לעצור את כל הנאשמים עד תום ההליכים במשפטם. השופט עמית נעתר לבקשת המדינה במה שנוגע לנאשם הנוסף הנ"ל, אשר חלקו בעבירות היה, לדעתו, דומינאנטי במיוחד, אך מצא, שניתן להסתפק, ביחס למשיבים, בחלופה נאותה למעצר בפועל.

השופט המלומד ביסס את החלטתו בעיקר על הנימוקים הבאים:

א) אמנם ישנן בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישומים, אך התוצאה הסופית של המשפט איננה ספקות.

ב) על-פי ניסיונו השיפוטי במחוז כהונתו העריך השופט, "שזמנו של משפט זה יגיע לברור לערך בעוד שנה ויסתיים בוודאי כמה חודשים לאחר מכן".

ג) המדובר, להערכת השופט, בעבירות "מיוחדות, מקומיות... ואין כאן ענין של פעולות עבריניות כנורמה התנהגותית", ולכן לא ראה השופט "סיכון ציבורי במשיבים, לא כלפי הציבור ולא כלפי המתלונן".

ד) אמנם לרוב המשיבים יש עבר פלילי, אך לדעת השופט אין המדובר בעבר מכביד במיוחד.

ה) אין השופט רואה מקום לחשש של השפעה על עדים מצדם של המשיבים.

3. השופט המחוזי ראה איפוא מקום, כאמור, לקבוע ביחס למשיבים חלופה למעצר. בהוראותיו ניסה השופט לוודא, שיובטח נתק בין המשיבים לבין אזור מגוריו של המתלונן (שהינו תושב טייבה) במשך כחודשיים, או עד לשמיעת עדותו של המתלונן. לאחר מכן יוכלו המשיבים לחזור לבתיהם, אך זכות היעדרותם מדירות המגורים תוגבל בעיקר ליציאה לעבודה וחזרה משם.

4. באת הכוח המלומדת של המדינה ביקשה להציג לפני השופט המחוזי מסמכים מסוימים, המהווים לדבריה חומר חסוי, שיש לו רלוואנטיות לשאלת מעצרם של המשיבים או שחרורם בערובה. השופט החליט שלא לעיין במסמכים אלה. בהסתמכו על החלטת השופט אלון (כתוארו אז) בב"ש 70/86 גינדי נ' מדינת ישראל
פ"ד מ (1) 449, בעמ' 459, החליט השופט, כי הגשת חומר חסוי, לידיעת בית המשפט בלבד, מטעם המדינה, תיתכן רק בשלב שלפני הגשת כתב האישום, וזאת במטרה למנוע את שיבוש החקירה המשטרתית. אך לא ניתן כלל לקבל חומר כזה לעיון לאחר שהסתיימה החקירה.

המדינה מערערת, בין היתר, גם על קביעה זו, וחוזרת לפניי על בקשתה לעיין במסמכים האמורים.

החלטתי לקבל את עמדת המדינה בעניין זה, ולהלן נימוקיי:

א) עקרונית שותף אני לדעה, כי אין זה רצוי, שבית המשפט ירשה לאחד הצדדים להגיש לו חומר, שלצד השני נמנעת הגישה אליו. לכן אין להרבות בשימוש בפרוצדורה זו.

אך ישנם מקרים בהם תחושת הצדק מחייבת יישומה של אפשרות נוהלית זאת. כבר קבעתי במספר החלטות בעבר, ששימוש בדרך זו אינו מוגבל להגשת חומר על-ידי התביעה, ללא שיתוף הסניגוריה במידע האמור, אלא ניתן להפעילה במקרים ראויים גם לטובת הסניגוריה. זאת כאשר מבקשת היא להביא לידיעת השופט מידע מסוים, בקשר לבקשת הנאשם להשתחרר בערובה, מידע שאין היא רוצה להביאו באותו שלב לידיעת התביעה, על-מנת לא לאבד את גורם ההפתעה כלפי התביעה ועדיה בבוא מועד (ראה לעניין זה: ב"ש 1062/84 קוסטין נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח (4) 806, בעמ' 809; ב"ש 64/87 ואנונו נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא (3) 533, בעמ' 537; ב"ש 1628/90 אבו רקייק נ' מדינת ישראל
, פ"ד מד (3) 314, בעמ' 315).

כאן יש להבדיל, לטובת הסניגוריה דווקא: בו בזמן שהתביעה חייבת לגלות להגנה את כל קלפיה בעת הגשת כתב האישום ולמסור לה לעיון את כל הראיות שהיא מתכוונת להסתמך עליהן במשפט (ראה סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982), הרי יכולה הסניגוריה לבקש משופט, אשר דן בבקשת הנאשם לשחררו בערובה, לעיין בחומר "חסוי" כלפי התביעה, אף כאשר המדובר בראיות המתייחסות לאישומים נושא המשפט.

אך דא עקא, שיש בהקשר זה מקום להבחנה נוספת. אמנם אין התביעה רשאית להגיש לשופט, לאחר הגשת כתב האישום, חומר לעיונו הבלעדי (אלא במסגרת דיון בתוקפו של צו חיסיון חתום על-ידי שר), כאשר חומר זה מתייחס במישרין לעבירות המיוחסות לנאשם. אולם אין כלל זה תופס ביחס למידע שהוא רלוואנטי לעניין מעצרו הנמשך של הנאשם ואשר אינו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן.

כך, למשל, אם ישנו בידי התביעה מידע בדבר ניסיונו של הנאשם להשיג דרכון מזויף לשם הימלטות מהמדינה. הרצון של המשטרה ושל התביעה לשמור בסוד את פרטי החקירה הנוספת האמורה במטרה לא לסכל את גילויה ותפיסתה של כנופיית הזייפנים הינו מובן ולגיטימי; אך הוא הדין, מבחינת האינטרס הציבורי, בהבאת מידע זה לידיעת בית המשפט, אשר דן בשאלת המשך מעצרו של הנאשם או שחרורו בערובה. אותו עיקרון יוכל לחול ביחס למידע בדבר כוונה להשפיע על עדים או לעבור עבירות נוספות.

מובן שבהחליטו לעיין בחומר חסוי כאמור ובקובעו את משקלו הראייתי ייקח בית המשפט בחשבון, שלא ניתנה אפשרות לנאשם ולבא-כוחו להתייחס למידע זה ולנסות להפריכו. כך נהגתי גם אנוכי, עת עיינתי במסמכים אלה, וייחסתי לתוכנם משקל מוגבל בלבד.

5. לגופו של עניין נראה לי, כי השופט קמא לא העריך במידה מספקת את חומרתן של העבירות נושא האישומים.

המדובר כאן לכאורה במעשי בריונות חמורים ביותר. חטיפת אדם, כליאתו בניגוד לחוק, האיום עליו בנשק, הלבשת שק על ראשו והפעלת אמצעי טרור כה חמורים עליו, עד שנאלץ להורות בפשעים שלא ביצע, וכאשר כל אלה מבוצעים על-ידי אנשים שברובם הורשעו בעבר בעבירות הקשורות באלימות – הרי מאלה מתבקשת המסקנה, כי על בית המשפט לפחות לוודא, שהעדויות המרכזיות תובאנה לפני בית המשפט מבלי שיקל על הנאשמים לשבש הליך זה.

6. אינני מתעלם מהעובדה, שגם המתלונן אינו טלית שכולה תכלת ושהינו בעל עבר פלילי רציני. אך אין זה מעלה או מוריד לענייננו, אשר בו יש לראות במתלונן משום קורבן לכאורה להתעללות.

7. במיוחד קשה לי להבין על סמך מה הגיע השופט למסקנה, כי אינו קיים חשש לניסיון להשפיע על המתלונן, כאשר בכתב האישום נכללת, כנגד שלושה מהמשיבים, עבירה של הדחה בחקירה, וקיימות, אף אליבא דשופט עצמו, ראיות לכאורה לביסוסו של אישום זה.

בהקשר זה נודעת כמובן חשיבות להוראת סעיף 21א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], אשר זו לשונו:

"הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שלפניו הוגש, לצוות על מעצרו של הנאשם אם נתקיים אחד מאלה:
(1) בית המשפט סבור, על סמך החומר שהוגש לו, כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לידי שיבוש הליכי משפט...
..........".


הטענה, שסעיף זה חל רק על מידע חיצוני חדש, מחוץ לעבירות הכלולות בכתב האישום, אינה מקובלת עלי. כפי שהסברתי בהחלטתי בב"ש 471/88 חיים נ' מדינת ישראל
, פ"ד מב (3) 353, בעמ' 356, הרי סעיף זה הוא בר-הפעלה גם כאשר החומר "שהוגש" לבית המשפט הוא חומר הראיות המבסס אישום בדבר הדחת עד לשנות את עדותו. כמובן, אינה מספיקה לשם כך עצם הגשת כתב האישום, אשר היא כשלעצמה אין לה כל משמעות ראייתית. אך כאשר מונח לפני בית המשפט חומר ראיות לכאורה לביסוס אותו אישום של הדחה בחקירה, הרי אז יש לדבר זה משקל רב יותר מאשר מידע חיצוני נוסף, אשר טרם נבדק כדבעי על-ידי המשטרה והפרקליטות. הדברים הם בבחינת קל וחומר, והמקרה שנדון בב"ש 471/88 [5], שבו רוב האישומים שהוגשו נגד הנאשם ושהוגשו לשופט ראיות לכאורה לביסוסם התייחסו לעבירות של שיבוש הליכי משפט וניסיון להשפיע על עדים, יוכיח.


ער אני לכך, כי האישום של הדחה בחקירה מתייחס רק לשלושה מבין המשיבים, אך החשש קיים, לדעתי, בנסיבות העניין גם לגבי יתר הנאשמים, אשר לכאורה היו מעורבים בתקריות נושא האישומים.


8. יחד עם זאת אינני יכול להתעלם מהערכתו של שופט, היושב בדין במחוז שיפוטי מסוים, לפיה יעבור זמן ניכר עד לבירור דינם של המשיבים, דבר העלול להוות הכבדה חמורה ביותר עבורם.


9. אשר-על-כן, ובמטרה לאזן את האינטרסים של כל הצדדים שיש להם נגיעה בפרשה זו, הנני מחליט כדלקמן:


א) הנני מקבל את ערר המדינה, מבטל את ההחלטות הנדונות של בית המשפט המחוזי ומורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים במשפטיהם.


ב) הנני ממליץ על שמיעת עדויותיהם של המתלונן ושל עד תביעה נוסף בשם אחמד חין בהקדם האפשרי.


ג) לאחר שמיעת עדויותיהם של שני העדים הנ"ל יוכלו המשיבים לחדש את בקשתם להשתחרר בערובה, ובית המשפט ידון בבקשות אלה תוך התחשבות בכל הנסיבות הרלוואנטיות לעניין, לרבות התקדמות המשפט והסיכוי לסיימו תוך זמן סביר.


ניתנה היום, י"ד בשבט תשנ"ג (5.2.93), בנוכחות באי-כוח הצדדים.










בש בית המשפט העליון 597/93 מדינת ישראל נ' צ'רלי אבוטבול, פליקס אביטל, פנחס פרנסואה ואח', [ פ"ד: מז 1 340 ] (פורסם ב-ֽ 05/02/1993)